הקדמה
ללכת בממפיס
כשבן הסנדקוּת שלי היה בן תשע, הוא פיתח אובססיה קצרה אך אינטנסיבית להחריד ביחס לאלביס פרסלי. הוא התחיל לשיר את "רוק בבית הסוהר" בקולי קולות, ואף להמהם בקול עבה ולנענע את האגן בחיקוי נאמן למקור של מלך הרוק עצמו. מכיוון שהוא לא ידע שסגנון השירה הזה הפך בינתיים לבדיחה, הוא ביצע אותו בכל הכנות הנוגעת ללב של ילד על סף גיל ההתבגרות שמאמין שהוא עושה רושם מגניב. בהפוגות הקצרות שבין הביצועים החוזרים ונשנים הוא דרש לדעת הכול ("הכול! הכול!") על אלביס, ולכן התוויתי באוזניו בקווים כלליים מאוד את סיפורו העצוב, המטופש ומעורר ההשראה.
אלביס נולד באחת העיירות העניות ביותר במיסיסיפי — הרחק הרחק מכאן, אמרתי. הוא בא לעולם לצד אחיו התאום, שמת כעבור כמה דקות. בילדותו אמרה לו אמו שאם ישיר לירח מדי לילה, אחיו יוכל לשמוע את קולו, ולכן הוא שר עוד ועוד. הוא התחיל להופיע מול קהל בדיוק כשהטלוויזיה התחילה לתפוס תאוצה בארצות הברית — וכך, כבמטה קסם, הוא נהיה בבת אחת מפורסם מעל ומעבר לכל אדם אחר לפניו. בכל מקום שאליו הלך אלביס, אנשים הקיפו אותו וצרחו, עד שעולמו הפך לתיבת תהודה של צרחות. הוא התכנס לתוך פקעת שטווה לעצמו במו ידיו, ובתוכה התענג על החפצים והנכסים שצבר לעצמו כתחליף לחירות שאבדה לו. לאמו הוא קנה ארמון והעניק לו את השם גרֵייסלנד.
עברתי ברפרוף על המשך הסיפור — השקיעה בהתמכרות, הכבדוּת המיוזעת והעוויות הפנים הגרוטסקיות שהעיבו על הופעותיו העגומות בווגאס בערוב ימיו, ומותו בגיל 42. בכל פעם שבן הסנדקות שלי, שאכנה כאן בשם אדם — שיניתי כמה פרטים כדי להימנע מלזהות אותו — העלה שאלות בנוגע לסוף הסיפור, שכנעתי אותו לשיר איתי בדואט את "בּלוּ מוּן" כדי להתחמק מתשובה. "ירח כחול, ראית אותי עומד לבדי", הוא שר בקולו הדק, "בלי חלום בלבבי. בלי אהבה משלי".
יום אחד הישיר אלי אדם מבט רציני מאוד ושאל: "יוהאן, אתה מוכן לקחת אותי לגרייסלנד?" הסכמתי בלי לחשוב על זה ממש. "אתה מבטיח? אתה באמת מבטיח?" אמרתי שכן. ולא הקדשתי לכך מחשבה נוספת עד שהכול השתבש קשות.
✧✧✧
חלפו עשר שנים, ואדם לא מצא את דרכו. הוא נשר מבית הספר בגיל 15 ובילה את כל שעות הערות שלו, פשוטו כמשמעו, כשהוא שורץ בבית ובוהה לסירוגין במסכים שונים — בטלפון שלו, תוך גלילה אינסופית בין הודעות בווטסאפ ובפייסבוק, ובאייפד שלו שבו צפה בבליל תזזיתי של סרטוני יוטיוב ופורנו. לרגעים עוד יכולתי לראות בו שרידים של הילד הקטן והעליז ששר את "ויוָה לאס וגאס", אבל נדמה היה שהאדם ההוא התנפץ לרסיסים קטנים ומנותקים. הוא התקשה להתמיד בנושא שיחה אחד למשך יותר מדקות ספורות בלי להישאב בחזרה למסך או לעבור בחדות לנושא אחר. נראה שהוא מהבהב במהירות של סנאפצ'ט, שרוי במקום שבו שום דבר דומם או רציני אינו יכול להגיע אליו. הוא היה נבון, הגון, מתחשב — אבל נראָה ששום דבר אינו מצליח לקנות אחיזה כלשהי במוחו.
במהלך העשור שבו אדם הפך מילד לגבר, רבים מאיתנו עברו כמדומה תהליך דומה של התפרקות לרסיסים. חוויית החיים בראשית המאה העשרים ואחת התאפיינה בתחושה שיכולתנו להקדיש תשומת לב — להתרכז — נסדקת ונשברת. יכולתי להרגיש שזה קורה גם לי — הייתי קונה ערמות של ספרים ומציץ בהם בתחושת אשמה מזווית העין בעודי מפרסם "רק עוד ציוץ אחד" בטוויטר. עדיין קראתי הרבה, אך עם כל שנה חולפת התגברה בי ההרגשה שהקריאה היא כמו ריצה במעלה מדרגות נעות שיורדות מולי. באותה תקופה הגעתי לגיל 40 ובכל פגישה עם בני דורי נהגתי לקונן על אובדנה של יכולת הריכוז שלנו, כאילו היתה חבר שנעלם יום אחד במצולות הים ומאז אבדו עקבותיו.
עד שערב אחד, כשרבצנו שנינו על ספה גדולה וכל אחד מאיתנו בהה במסך שלו המצווח ללא הפוגה, הבטתי באדם והרגשתי אימה עמומה. אנחנו לא יכולים לחיות ככה, אמרתי לעצמי.
"אדם", אמרתי ברוֹך. "בוא ניסע לגרייסלנד".
"מה?"
הזכרתי לו את מה שהבטחתי לו שנים רבות קודם לכן. הוא בכלל לא זכר את ימי הירח הכחול ההם, או את ההבטחה שלי, אבל יכולתי לראות שהרעיון של שבירת השגרה הקהויה הזאת הצית בו ניצוץ כלשהו. הוא נשא אלי את עיניו ושאל אם אני רציני. "כן", אמרתי, "אבל בתנאי אחד. אני אשלם על נסיעה של ששת אלפים קילומטרים לשנינו. ניסע לממפיס ולניו אורלינס — נטייל בכל דרום ארצות הברית, בכל מקום שתרצה. אבל אני לא יכול לעשות את זה אם כל מה שתעשה כשנהיה שם זה לבהות בטלפון שלך. אתה צריך להבטיח לי שתשאיר אותו כבוי, חוץ מאשר בערבים. אנחנו חייבים לחזור למציאות. אנחנו חייבים להתחבר מחדש למשהו שיש לו משמעות עבורנו". הוא נשבע שיקיים את התנאי וכעבור כמה שבועות המראנו מנמל התעופה היתרו בלונדון לעבר מולדת הדלתא־בלוז.
✧✧✧
כשמגיעים לשערי גרייסלנד, כבר לא פוגשים בן אנוש שתפקידו לכוון אתכם ברחבי האתר. אתם מקבלים אייפד ומכניסים אוזניות קטנות לאוזניים, והאייפד אומר לכם מה לעשות — פנו שמאלה; פנו ימינה; לכו ישר לפנים. עם כניסתכם לכל אחד מחדרי האחוזה, האייפד מספר לכם בקולו של איזשהו שחקן נשכח על החדר שבו אתם נמצאים, ותמונה של החדר מופיעה על המסך. וכך שוטטנו לבדנו ברחבי גרייסלנד כשעינינו נעוצות באייפד. סביבנו הסתובבו קנדים וקוריאנים ושלל אומות מאוחדות של אנשים חתומי פנים, מושפלי עיניים, שלא ראו דבר סביבם. אף אחד לא השהה את מבטו לאורך זמן על שום דבר מלבד על המסך שלו. התבוננתי בהם מהלכים סביבי וחשתי מתח הולך וגובר. מדי פעם הפנה אחד מהם את מבטו מהאייפד ואני הרגשתי שביב של תקווה וניסיתי ליצור איתו קשר עין, למשוך בכתפַי, להגיד "היי, אנחנו היחידים שמסתכלים סביבנו, אנחנו אלה שנסעו אלפי קילומטרים והחליטו לראות באמת את הדברים שנמצאים מולנו" — אבל בכל פעם שזה קרה התברר לי שהם התנתקו מהאייפד רק כדי לשלוף את הטלפון ולצלם סלפי.
כשהגענו לחדר הג'ונגל — המקום האהוב ביותר על אלביס בבית האחוזה — האייפד הפליג בדברים וגבר בגיל העמידה שעמד לידי פנה לומר משהו לאשתו. יכולנו לראות מולנו צמחים מלאכותיים בעציצים גדולים שאלביס קנה כדי להפוך את החדר הזה לג'ונגל מלאכותי משלו. הצמחים המלאכותיים עדיין ניצבו במקומם והשתפלו בעוגמה. "מותק", אמר האיש, "זה מדהים. תראי". הוא הניף את האייפד לכיוונה והתחיל להניע את אצבעו על פני המסך. "אם את מסיטה את האצבע שמאלה, את יכולה לראות את חדר הג'ונגל משמאל. אם את מסיטה ימינה, את יכולה לראות את חדר הג'ונגל מימין". אשתו הביטה, חייכה והתחילה להניע את אצבעה על מסך האייפד שלה.
התבוננתי בהם וראיתי אותם מזיזים את אצבעם אנה ואנה ומביטים בתמונת החדר מכיוונים שונים. רכנתי לעברם. "אבל, אדוני", אמרתי, "אתה יכול להסיט לצדדים בדרך הישנה והטובה. זה נקרא להפנות את הראש. כי אנחנו כאן. אנחנו בתוך חדר הג'ונגל. אתה לא צריך לראות אותו על המסך. אתה יכול לראות אותו בלי תיווך. הנה. תראה". החוויתי בידי על פני החדר והעלים הירוקים המלאכותיים רשרשו קלות.
הגבר ואשתו נרתעו והתרחקו ממני מעט. "תראו!" אמרתי בקול רם קצת יותר משהתכוונתי. "אתם לא רואים? אנחנו כאן. אנחנו ממש כאן. אתם לא צריכים את המסך. אנחנו בחדר הג'ונגל". הם מיהרו לצאת מהחדר, שלחו אלי מבט מעבר לכתפם והנידו בראשם במחווה של מי־המשוגע־הזה, ואני הרגשתי את לבי דופק במהירות. פניתי אל אדם מתוך רצון לצחוק, לחלוק איתו את האירוניה שבסיטואציה, לפרוק את הכעס שהתעורר בי — אבל הוא עמד בפינה, עם הטלפון פתוח מתחת לז'קט שלו, ודפדף בסנאפצ'ט.
הוא הפר את הבטחתו בכל שלב של הטיול הזה. כשהמטוס שלנו נחת בניו אורלינס שבועיים לפני כן הוא שלף מיד את הטלפון, עוד לפני שקמנו מהמושבים. "הבטחת לא להשתמש בו", אמרתי. הוא השיב: "התכוונתי שלא אעשה שיחות. ברור שאני לא יכול בלי סנאפצ'ט והודעות טקסט". הוא אמר זאת בהשתוממות כנה, כאילו ביקשתי ממנו לעצור את נשימתו במשך עשרה ימים. צפיתי בו כשגלל בטלפון שלו בדממה בחדר הג'ונגל. סביבו חלף נהר של אנשים שהתבוננו אף הם במסכים שלהם. הרגשתי לבד כאילו אני ניצב בשדה תירס שומם באיווה, במרחק קילומטרים רבים מכל נפש חיה. פסעתי אל אדם וחטפתי את הטלפון מידיו.
"אנחנו לא יכולים לחיות ככה!" אמרתי. "אתה לא יודע איך להיות נוכח! אתה מפספס את החיים שלך! אתה מפחד לפספס — בגלל זה אתה מסתכל בטלפון כל הזמן! וכשאתה עושה את זה, אתה מוודא שתפספס דברים! אתה מפספס את החיים היחידים והחד־פעמיים שלך! אתה לא יכול לראות את הדברים שנמצאים ממש מול העיניים שלך, הדברים שהשתוקקת לראות מאז שהיית ילד! אף אחד מהאנשים האלה לא יכול לראות! תסתכל עליהם!"
דיברתי בקול רם, אבל רוב האנשים סביבנו היו מבודדים כל כך במעמקי האייפד המרופד שלהם עד שכלל לא הבחינו בכך. אדם חטף בחזרה את הטלפון שלו, אמר לי (בצדק מסוים) שאני מתנהג כמו פסיכי והלך ממני בזעף, חלף על פני הקבר של אלביס ויצא אל אוויר הבוקר של ממפיס.
ביליתי שעות בשיטוט מדוכדך בין שלל מכוניות הרולס־רויס של אלביס שהוצגו במוזיאון סמוך, עד שמצאתי שוב את אדם לעת ערב ב"מלון הלבבות השבורים" מעבר לרחוב שבו שהינו. הוא ישב לגדת ברֵכת המלון שצורתה כגיטרה ענקית, כשברקע השירים של אלביס שהושמעו ללא הפסקה בכל שעות היממה, ונראה עצוב. כשהתיישבתי לידו הבנתי שכמו בכל התפרצות זעם געשית, הכעס שפרקתי עליו — כעס שפעפע בי לכל אורך הטיול הזה — היה למעשה מופנה כלפי עצמי. חוסר יכולתו להתרכז, הסחת הדעת התמידית שלו, חוסר היכולת של המבקרים בגרייסלנד לראות את המקום שלשמו באו: אלה היו דברים שהרגשתי גואים בתוכי. גם אני התפזרתי כפי שהם התפזרו. גם אני איבדתי את היכולת להיות נוכח. ושנאתי את זה.
"אני יודע שמשהו לא בסדר", אמר לי אדם בקול חרישי, כשהטלפון שלו לפות בחוזקה בידו. "אבל אין לי מושג איך לתקן את זה". ואז הוא חזר להקליד הודעות.
✧✧✧
לקחתי את אדם לטיול הזה כדי להימלט מחוסר יכולתנו להתרכז — והתברר לי שאין מפלט מהבעיה הזאת כי היא קיימת בכל מקום. נסעתי בכל רחבי העולם במסגרת התחקיר לספר הזה ולא מצאתי הפוגה כמעט באף מקום. אפילו כשלקחתי פסק זמן מהעבודה על הספר כדי לבקר בכמה מהמקומות ששמם יצא למרחוק בזכות השלווה והרוגע שלהם, הבעיה חיכתה לי גם בהם.
יום אחד ישבתי במקום באיסלנד ששמו "הלגונה הכחולה", אגם רחב ידיים ושלֵו להפליא של מים גיאותרמיים שמבעבעים בטמפרטורה של אמבטיה חמה אפילו כשיורד שלג מסביב. בעודי מתבונן בפתיתי השלג המתמוססים לאטם בזרם המים העולה מהמעמקים, הבחנתי שאני מוקף באנשים שמחזיקים בידיהם מוטות סלפי. הם הכניסו את הטלפונים שלהם למארזים אטומים למים והיו אפופים בתזזית של עשיית פוזות והעלאת פוסטים. חלקם היו בעיצומו של שידור חי באינסטגרם. עלה בדעתי מוטו שיכול להתאים לתקופתנו: ניסיתי לחיות, אבל דעתי הוסחה. המחשבה הזאת נקטעה בגלל גרמני מחוטב, עם חזות של משפיען רשת, ששאג אל המצלמה בטלפון שלו: "הנה אני בלגונה הכחולה, חי את החיים הטובים!"
בהזדמנות אחרת הלכתי לראות את ה"מונה ליזה" בפריז והתברר לי שהיא מוסתרת כיום באופן תמידי מאחורי התגודדות של אנשים מכל קצוות תבל, שנדחפים ונדחקים בניסיון להגיע לחזית רק כדי להפנות לה מיד את גבם, לצלם סלפי ולהידחף שוב בדרכם החוצה. ביום הביקור שלי צפיתי מהצד בהמון המתגודד במשך יותר משעה. לא היה בהם אחד — אף לא אחד בודד — שהתבונן במונה ליזה יותר מכמה שניות. החיוך שלה כבר אינו נראה מסתורי או חידתי. נדמה שהיא מביטה בנו ממקום מושבה באיטליה של המאה השש־עשרה ושואלת אותנו: למה שלא תעמדו ופשוט תסתכלו עלי כמו שעשיתם פעם?
✧✧✧
החוויה הזאת הדהדה תחושה כללית יותר שאופפת אותי כבר כמה שנים — תחושה שחורגת הרחק מעבר להרגלים לקויים של תיירים. הרגשתי שהציוויליזציה שלנו התכסתה אבקת גירוד, שבגללה אנו מבלים את זמננו כשדעתנו מפרכסת ומתפתלת, נטולי יכולת להקדיש תשומת לב פשוטה וישירה לדברים החשובים. פעילויות שדורשות ריכוז ממושך יותר — כגון קריאת ספר — מצויות בנפילה חופשית זה שנים.1 אחרי הטיול שלי עם אדם קראתי את עבודתו של המומחה המדעי המוביל כיום בעולם בנושא כוח הרצון, אדם ששמו פרופ' רוי באומייסטר שעובד באוניברסיטה של קווינסלנד באוסטרליה, ולאחר מכן נסעתי לראיין אותו. באומייסטר, בן 66, עוסק בחקירה מדעית של כוח רצון ומשמעת עצמית יותר מ־30 שנה, ואחראי על כמה מהניסויים המפורסמים ביותר שנערכו אי־פעם בתחום מדעי החברה.2 כשישבתי מולו הסברתי שאני שוקל לכתוב ספר שיבחן מדוע נראה שאיבדנו את כושר הריכוז שלנו, ואיך נוכל לזכות בו בחזרה. לאחר מכן הבטתי בו בתקווה.
"מעניין שהעלית את הנושא בפני", הוא השיב. "אני מרגיש שהשליטה שלי בקשב שלי חלשה משהיתה", אמר. בעבר הוא היה מסוגל לשבת שעות, לקרוא ולכתוב, אבל כעת "נראה שהתודעה שלי מתרוצצת הרבה יותר". הוא הסביר שלא מזמן הוא שם לב ש"כשאני מתחיל להרגיש רע, אני משחק במִשחק וידיאו בטלפון שלי, ואז כיף לי". ראיתי אותו בעיני רוחי, מפנה את גבו למאגר הכביר של הישגיו המדעיים כדי לשחק "קנדי קראש סאגה". הוא אמר, "שמתי לב שאני לא שומר על ריכוז כמו שאולי עשיתי פעם". הוא הוסיף, "אני פשוט די נכנע לזה, ואז מתחיל להרגיש רע".
רוי באומייסטר הוא מחברו של ספר שנקרא בפשטות "כוח הרצון",א והוא הקדיש לחקירת הנושא הזה זמן רב יותר מכל אדם אחר עלי אדמות. חשבתי לעצמי — אם אפילו הוא מאבד חלק מיכולתו להתרכז, למי זה לא קורה?
✧✧✧
זמן רב התנחמתי במחשבה שהמשבר הזה אינו אלא אשליה. גם דורות קודמים הרגישו שהקשב והריכוז שלהם מתדרדרים3 — אפשר לקרוא תלונות של נזירים מימי הביניים, לפני 1,000 שנה כמעט, שסבלו אף הם מבעיות קשב. ככל שבני אדם מזדקנים, כך פוחתת יכולת הריכוז שלהם והם משתכנעים שזוהי בעיה של העולם ושל הדור הבא, במקום להכיר בכך שהיא נובעת מההתדרדרות השכלית שלהם עצמם.
הדרך הטובה ביותר לדעת בוודאות היתה אפשרית אילו לפני שנים רבות מדענים היו מתחילים לעשות משהו פשוט. הם יכלו לערוך מבדקי קשב לאנשים אקראיים ולהמשיך לקיים את אותו מבחן על פני שנים ועשורים, כדי לעקוב אחר שינויים אפשריים. אבל אף אחד לא עשה זאת. לא היה איסוף של מידע לאורך זמן. עם זאת, יש לדעתי דרך אחרת שתאפשר לנו להגיע למסקנה סבירה בעניין הזה. במסגרת התחקיר לספר, נודע לי שיש כל מיני גורמים שלגביהם הוכח מדעית שהם מפחיתים את יכולתם של אנשים להתרכז. יש ראיות מוצקות לכך שרבים מהגורמים האלה התגברו בעשורים האחרונים — חלקם במידה דרמטית. מנגד, מצאתי רק מגמה אחת שעשויה היתה לתרום לשיפור הקשב שלנו. לכן הבשילה בי ההכרה שמדובר במשבר אמיתי, משבר דוחק ובהול.
התברר לי גם שהראיות בנוגע לכיוון שבו מובילות אותנו המגמות האלה מוצקות ומובהקות. לדוגמה, מחקר מצומצם בדק באיזו תדירות מקדיש סטודנט ממוצע במכללה אמריקאית תשומת לב ממשית למשהו, ולשם כך המדענים שערכו את המחקר התקינו תוכנת מעקב על מחשבי הסטודנטים וניטרו את מעשיהם ביום טיפוסי. הם גילו שהסטודנטים עברו בין משימות מדי 65 שניות בממוצע. משך הזמן החציוני שבו הם התרכזו בדבר אחד ויחיד היה 19 שניות בלבד. אם אתם מבוגרים שחשים עכשיו פיתוי להרגיש עליונות, חכו עם זה רגע. מחקר נפרד שערכה גלוריה מארק, פרופסור לאינפורמטיקה באוניברסיטה של קליפורניה שבאירווין, שהיתה בין המומחים שראיינתי במסגרת התחקיר לספר, בדק את משך הזמן הממוצע שמבוגר העובד במשרד מקדיש ברציפות למשימה אחת. התוצאה היתה שלוש דקות.
לכן יצאתי למסע על פני 50 אלף קילומטרים בחיפוש אחר דרכים שבהן נוכל להשיב לעצמנו את הקשב והריכוז שלנו. בדנמרק ראיינתי את המדען הראשון שהראה, בעזרת צוות החוקרים שלו, שיכולת הריכוז הקולקטיבית אכן מתכווצת במהירות. לאחר מכן פגשתי מדענים מכל רחבי העולם שגילו את הסיבות לכך. לבסוף ראיינתי מעל 250 מומחים — ממיאמי עד מוסקבה, ממונטריאול עד מלבורן. המסע שלי בעקבות התשובות לקח אותי לתערובת משוגעת של מקומות, החל בפאבֶלה בריו דה ז'נרו שבה הקשב התנפץ בצורה קטסטרופלית במיוחד וכלה במשרד נידח בעיירה קטנה בניו זילנד שבו מצאו דרך רדיקלית לשקם את יכולת הריכוז.
במהלך המסע התגבשה בי האמונה שאנו לוקים באי־הבנה יסודית בנוגע למה שבאמת קורה לקשב שלנו. במשך שנים הייתי מאשים ומלקה את עצמי כשסבלתי מקשיי ריכוז. הייתי אומר לעצמי: אתה עצלן, אתה לא ממושמע, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים. או שהייתי מאשים את הטלפון שלי, מתרגז עליו, מצטער שהמציאו אותו בכלל. רוב האנשים שאני מכיר מגיבים בצורה דומה. אבל התברר לי שלמעשה יש לנו כאן עניין עם משהו עמוק הרבה יותר מכישלון אישי, או מהמצאה אחת חדשה.
זה התחיל להתחוור לי לראשונה כשהגעתי לפורטלנד במדינת אורגון שבארצות הברית, כדי לראיין את פרופ' ג'ואל ניג, אחד המומחים המובילים בעולם לבעיות קשב של ילדים. הוא אמר שאולי יהיה לי קל יותר לתפוס מה קורה אם נשווה את העלייה בבעיות הקשב שלנו לעלייה בשיעורי השמנת היתר. לפני 50 שנה, השמנת יתר היתה נדירה ביותר, אבל כיום זוהי תופעה אנדמית בעולם המערבי. השינוי הזה לא נובע מכך שהפכנו פתאום להיות גרגרנים או מפונקים. לדבריו: "השמנת יתר היא לא מגפה רפואית, אלא מגפה חברתית. אנחנו אוכלים אוכל גרוע, למשל, ולכן אנשים משמינים".4 אורח החיים שלנו השתנה בצורה דרמטית — אספקת המזון שלנו השתנתה ובנינו ערים שקשה להתנייד בהן ברגל או על אופניים — והשינויים האלה בסביבתנו הובילו לשינויים בגופנו. ייתכן, לדבריו, שמשהו דומה קורה עם השינויים בקשב ובריכוז שלנו.
הוא אמר לי שאחרי שהקדיש עשורים לחקר הנושא הזה, הוא סבור שעלינו לשאול אם אנחנו מפתחים כיום "תרבות פתוגנית לקשב" — סביבה שבה כולנו מתקשים במידה קיצונית להגיע לריכוז עמוק ומתמשך, ונדרשים לשחות נגד הזרם כדי שנצליח להתרכז. ישנן ראיות מדעיות לרבים מהגורמים לירידה בקשב, לדבריו, ואצל כמה אנשים יש גורמים מסוימים שמקורם ביולוגי, אך הוא אמר לי שייתכן כי נצטרך גם לברר: "האם החברה שלנו דוחפת אנשים לנקודה הזאת בתכיפות גבוהה כל כך, כי יש לנו מגפה [ש]נובעת מדברים מסוימים שאינם מתפקדים כהלכה בחברה שלנו?"5
בהמשך שיחתנו שאלתי אותו — אם הייתי מפקיד בידיך את השליטה בעולם, והיית רוצה להרוס את יכולת הריכוז והקשב של בני האדם, מה היית עושה? הוא חשב על זה רגע ואמר: "כנראה שהייתי עושה בערך את מה שהחברה שלנו עושה".
מצאתי ראיות מוצקות לכך שקריסת יכולתנו להתרכז אינה נובעת בעיקר מכישלון אישי שלי, או שלך, או של הילד/ה שלך. זה משהו שעושים לכולנו. עושים את זה כוחות חזקים מאוד. הכוחות האלה כוללים את תעשיית הטכנולוגיה, אך הם גם חורגים הרבה מעבר לה. זוהי בעיה מערכתית. האמת היא שאתם חיים במערכת ששופכת חומצה על הקשב שלכם מדי יום ביומו, ואז אומרים לכם שעליכם להאשים את עצמכם ולהכניס שינויים בהרגלים האישיים שלכם, בשעה שיכולת הריכוז של העולם כולו עולה באש. כשכל זה נודע לי, הבנתי שבכל הספרים הקיימים שקראתי בנוגע לדרכים לשיפור הריכוז ישנו חֶסֶר. זהו בור ענקי. הספרים האלה, רובם ככולם, נמנעו מלדבר על הסיבות הממשיות למשבר הקשב שלנו — שנובעות ברובן מהכוחות העצומים שהזכרתי. על סמך מה שלמדתי, הגעתי למסקנה שישנם 12 כוחות יסודיים שפעולתם פוגעת בקשב שלנו. התגבשה בי האמונה שנוכל לפתור את הבעיה הזאת בטווח הארוך רק אם נבין את הכוחות האלה — ואז נשלב כוחות כדי לעצור בעדם מלהמשיך לעשות לנו את זה.
ישנם צעדים אמיתיים שתוכלו לעשות כיחידים כדי להפחית את חומרת הבעיה אצלכם, ולאורך הספר הזה תלמדו איך לבצע אותם. אני בהחלט בעד גילויים כאלה של אחריות אישית. אבל אני חייב לומר משהו בכנות, שלצערי היתה חסרה בספרים קודמים על הנושא. השינויים האלה יקדמו אתכם רק עד גבול מסוים. הם יפתרו חלק מהבעיה. יש להם ערך. אני עושה אותם בעצמי. אבל אלא אם כן יהיה לכם המון מזל, הם לא יעניקו לכם מפלט ממשבר הקשב. בעיות מערכתיות מצריכות פתרונות מערכתיים. אנחנו צריכים לגלות אחריות אישית בנוגע לבעיה הזאת, ללא ספק, אך בד בבד עלינו לשלב כוחות ולגלות אחריות קולקטיבית ביחס להתמודדות עם הגורמים העמוקים יותר. יש בנמצא פתרון אמיתי — פתרון שיאפשר לכולנו להתחיל לרפא באמת את הקשב והריכוז שלנו. הוא דורש מאיתנו למסגר את הבעיה בצורה שונה רדיקלית ולפעול בהתאם. אני סבור שהבנתי איך נוכל להתחיל לעשות זאת.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
