פתח דבר
אגם ז'נבה, ספטמבר 1951
מעון הקיץ של פְלוֹריאן לֶנגָאכֶר
דֶלפין השתרעה ליד הבריכה, וחלוק המשי שלה החליק מכתפה והותיר אותה חשופה כששכבה כך בשמש וחייכה למשמע צעדיו הקרבים של פלוריאן. היא הושיטה את ידה למשקה שהבטיח לה, אבל במקום כוס, הוא החליק את כף ידו לתוך ידה.
היא פקחה את עיניה, מיהרה להזדקף כשראתה את הבעת פניו הרצינית ונפנתה אליו. במרחק נצץ לו האגם, והשמש של שעות אחר הצהריים השתקפה בתוך המים.
"אתה נראה מודאג," אמרה והושיטה את ידה השנייה כדי לחפון את לחיו החלקה כשהתיישב בכבדות על הכיסא שלצידה, ושערו הכהה צנח על עיניו כשרכן לעברה. "ספר לי — מה קרה?"
"שום דבר לא קרה," השיב לה בחיוך ולחץ את ידה. "להפך, יש לי משהו להראות לך."
דלפין הגיבה בחיוך ושמחה לשתף פעולה. הרגעים הגנובים שבילו יחד הסבו לה הנאה רבה והשכיחו ממנה את כל שיברון הלב שחוותה בעבר. היא חיכתה בסבלנות שימשיך.
סקרנותה גברה עוד יותר משהבינה שהוא מחזיק קופסה בידו השנייה. "מה אתה רוצה להראות לי?" שאלה.
"את זה," אמר פלוריאן, והניח לידהּ כדי להסיר את המכסה מהקופסה. "הוא היה שייך בעבר למלכת איטליה. הייתה לי תחושה שאת מכירה אותו."
"נזר הספיר הוורוד," אמרה דלפין, ונשימתה כמעט נעתקה כשנשאה את מבטה אליו, כי בקושי האמינה למראה עיניה. "אני מכירה אותו היטב. למעשה, התפעלתי ממנו כשהמלכה חבשה אותו לחתונה שהשתתפתי בה אחרי המלחמה. נדמה לי שאין באיטליה אישה שלא תזהה אותו." היא הנידה בראשה ורכנה קדימה כדי להיטיב ולראות את אבני החן המרהיבות. הנזר החזיר אותה אל ימיה באיטליה, אל כל אותן שנים שבילתה במסיבות נוצצות ובהתחככות באצולה האיטלקית בראשית נישואיה. "איך הוא הגיע לידיך?"
"המשפחה מכרה בדיסקרטיות כמה פריטים ייחודיים מהאוסף שלה לאחר שנאלצה לעזוב את איטליה, והאוצֵר האישי שלי דאג שאהיה הקונה המאושר. שאר הפריטים הופקדו ברובם למשמרת בבנק איטליה ברומא, ובזכות זה, המעטים שנמכרו נעשו נדירים עוד יותר," הוסיף ואמר, ואז הרים את הקופסה שביניהם כדי שדלפין תוכל להיטיב ולראות את הנזר יקר הערך. "אספתי הרבה יהלומים ויצירות אמנות יפות במהלך השנים, אבל הנזר הזה? אין שום דבר בעולם שמתחרה בהיסטוריה וביופי של יצירה כזו."
הוא בהחלט היה ייחודי, והעובדה שהצליח לרכוש אותו הזכירה לה שפלוריאן אכן מקושר היטב. אבני החן לכדו את האור כשסובב את הנזר בידיו, ואבני הספיר נצצו רגע אחד בוורוד מלא חיים, וכעבור שנייה בסגול עז, והבהיקו עוד יותר ככל שהחזירו את קרני השמש. הוא צדק, זה היה כנראה אחד התכשיטים הנחשקים והמרהיבים ביותר שהיה יכול להשקיע בהם.
"הנזר הזה היה בידי משפחת המלוכה האיטלקית עוד מהמאה התשע־עשרה, ועד שנאלצו לצאת לגלות לפני חמש שנים," אמר לה פלוריאן. "ועכשיו הוא יישאר במשפחה שלי, גם בדורות הבאים. זה אחד מהפריטים שלעולם לא אסכים להיפרד מהם."
"אני ממש מעריצה את המלכה לשעבר," אמרה דלפין. "אני זוכרת שהיא אמרה שהחרטה היחידה שלה בימי המלחמה הייתה שלא רצחה את אדולף היטלר בעצמה כשהייתה איתו באותו חדר, ותמיד חשבתי לעצמי שהיא הייתה גם מסוגלת לעשות את זה. היא מאותן נשים נדירות שהן גם נשיות וגם ישירות, כך שהנזר האהוב עליה הוא הבחירה המושלמת. אני מתארת לעצמי שהוא יקר מפז."
"אני מסכים לחלוטין," אמר לה פלוריאן. "ואת צודקת, הוא יקר מפז. הוא יהיה היהלום שבכתר האוסף הפרטי שלי, וסלחי לי מראש על הביטוי הנדוש."
"הוא יפהפה, פלוריאן. תודה שהראית לי אותו." היא שיכלה את רגליה תחתיה, שעה שפלוריאן חייך אליה ונעץ בה מבט שהתקשתה לפרש.
"הראיתי לך אותו מסיבה מסוימת, דלפין," אמר לבסוף, כשהניח את הנזר לצידו ולקח את שתי ידיה בידיו. "אני אשמח שתבחרי באחת מאבני הספיר כדי שאוכל להכין לך טבעת אירוסים," פלוריאן נשק למפרקי אצבעותיה, ועיניו החומות הכהות לא משו מעיניה כשהנמיך את קולו עד כדי לחישה.
"פלוריאן..." היא ניסתה לומר.
"אני רוצה שנבלה את שארית חיינו ביחד, דלפין. אני לא רוצה להמשיך להסתתר. אני רוצה שהעולם כולו יֵדע שאת עומדת להיות אשתי, וזו הדרך שלי להראות לך כמה את חשובה לי."
דמעות נקוו בעיניה, וטיפה יחידה זלגה על לחייה כשהסיטה את מבטה וחשבה לעצמה, הלוואי שזה היה קל כל כך, הלוואי שהייתה חופשייה לקבל את החלטותיה על דעת עצמה. הנזר שב ולכד את מבטה, והיא תהתה בינה לבינה האם היה עד לאהבה גדולה מהחיים, וגם לצער עמוק ולשיברון לב.
"אתה יודע שזה לא כל כך פשוט. הלוואי שיכולתי לומר רק כן..." היא התקשתה לסיים את המשפט. בכל פעם שנפגשו כך הרגישו שניהם כאילו הם האנשים היחידים בעולם. אלא שמחוץ לשערי החומה שהקיפה את אחוזתו היפה והמבודדת שלשפת האגם, נווה המדבר הפרטי שלהם בחודשים האחרונים, אסור היה להם להתראות בחופשיות.
פלוריאן הנהן, וידיו משכו אותה אליו עד ששכבה מכורבלת על ברכו, זרועותיה חובקות את צווארו וראשה צמוד אל חזהו. הנזר כבר לא יהיה יקר מפז ללא אחת מאבני הספיר שלו, ערכו יצנח משמעותית אם אי־פעם יוצע למכירה כשחסרה בו אבן, אך היא ידעה שזה בדיוק המסר שניסה להעביר לה: שהוא מוכן להרוס למענה את הפריט היקר ביותר באוסף שלו, את הפריט המשמעותי ביותר עבורו. היה לה ברור לחלוטין שיש לו די והותר כדי לקנות לה את היהלום היקר ביותר מטיפאני, ובכל זאת הוא היה מוכן להקריב אחת מאבני הספיר יקרות הערך הללו כמחווה שמעידה על עומק אהבתו.
"אני כלום בלעדייך," מלמל פלוריאן לתוך שערה. "בבקשה, תגידי כן. תני לי למצוא את הדרך כדי שנוכל להתחתן."
גם אני, פלוריאן. בלעדיך, גם אני כלום.
דלפין נשאה אליו את מבטה, ואצבעותיה רפרפו על לחיו כשהצמידה את פיה אל פיו בנשיקה ארוכה, איטית וחמימה.
"כן," לחשה לבסוף לתוך שפתיו. "אשמח להתחתן איתך, פלוריאן. אם תצליח למצוא את הדרך, אני מבטיחה לך שאתחתן איתך."
1
לונדון, 2022
ג'ורג'יה יצאה מהמונית וצעדה במהירות ברחוב הלונדוני הצר, ואז הציצה שוב בכתובת שהופיעה על מסך הטלפון שלה. בניינים ישנים ניצבו משני צידי הרחוב, ובין כל הלבֵנים התבלטה בקצה רק חזית אחת של בניין זכוכית מודרני, עם שלט דיסקרטי שהכריז כי זה אכן משרד עורכי הדין שחיפשה — ויליאמסון, קלארק ודאנקן. כל אותו בוקר, עד הרגע שיצאה ממשרדה, אמרה לעצמה שוב ושוב שהיא לא מתכוונת ללכת, כי הייתה משוכנעת שהמכתב היה רק מתיחה. ובכל זאת, עכשיו אני פה.
היא שאפה עמוקות, זקפה את כתפיה וצעדה פנימה לתוך משרד עורכי הדין, מסרה לפקידת הקבלה את שמה והתיישבה בכיסא הקרוב ביותר לדלפק הקבלה. היא הופתעה לגלות עוד נשים צעירות שישבו וחיכו כמוה, ואחת מהן אף העיפה בה מבט לפני שמיהרה להרכין שוב את ראשה אל המגזין שהחזיקה.
ג'ורג'יה קיבלה בהפתעה גמורה את המכתב, שם נאמר לה שנוכחותה נדרשת כדי לאסוף פריט שנשאר בעיזבון של משפחתה. אך כבת המשפחה האחרונה שנותרה, היא החליטה שיהיה זה טיפשי מצידה לא ללכת, במיוחד לאחר שהעוזר האישי שלה הבטיח לה כי מדובר במשרד עורכי דין בעל מוניטין.
אבל היא לא ציפתה לכך שיקראו בשמה ביחד עם חמישה שמות נוספים, דקות ספורות אחרי שהתיישבה, ושכולן יוכנסו יחד אל חדר ישיבות. ליבה החל לפעום בחוזקה כשהעיפה מבט בצעירות האחרות, והיא זעה במקומה באי נוחות. הם לא מתכוונים לומר לנו שכולנו קרובות משפחה, נכון?
ג'ורג'יה לגמה מעט מים מהכוס שהייתה על השולחן, בניסיון להרגיע את גרונה היבש פתאום, ואז העיפה סביבה מבט בחדר הישיבות המודרני, שעה שאישה לבושה היטב קמה ממקומה והציגה את עצמה כמִיָה ג'ונס. היא דווקא כן התעניינה במה שאמרה כעת האישה שעמדה לפניה, אבל גם ידעה שהיא חייבת להיות במקום אחר, וכשהטלפון שלה החל לרטוט בתיק היד, היה לה ברור שאין שום סיכוי שתישאר פה יותר מרבע שעה. ג'ורג'יה הרימה את תיק היד והניחה אותו על ברכיה, בתקווה שתוכל להסוות את הצליל. אך גם לאחר שהצמידה אליו את זרועותיה, קשה היה שלא לשמוע את הרטט.
זה יהיה גס רוח מצידי אם אבקש לחזור בפעם אחרת?
כף רגלה של ג'ורג'יה החלה לתופף על הרצפה בקוצר רוח, כשאדם נוסף הציג את עצמו כעורך דין, כחכח בגרונו והחל לדבר. היא זיהתה את שמו כעורך הדין ששלח לה את המכתב, ואף שדעתה הייתה מוסחת, היא גם הסתקרנה מאוד לשמוע מדוע זומנה לכאן. היא הביטה סביבה בנשים האחרות שבחדר, והתקשתה עדיין להבין מה הקשר בין כולן. הייתה שם הברונטית היפה עם הנמשים על אפה שהציצה בה בחדר ההמתנה, ברונטית נוספת וגם בלונדינית מושכת מאוד, ושתיהן מיהרו לחייך אליה מעבר לשולחן כשהתיישבו במקומותיהן. לאחת משתי הנשים הנותרות היה שיער בלונדיני כהה, וגם חיוך גדול שהדגיש עוד יותר את השפתון האדום והעז שלה. האחרונה הייתה צעירה עם שיער כהה כמעט כמו זה של ג'ורג'יה, אבל ראשה נותר מושפל ואצבעותיה אחזו בדאגה בקצה השולחן.
רק כשהסיטה את מבטה מהאישה האחרונה, וראתה את מיה מניחה על השולחן קופסאות עץ קטנות שגודלן אולי כפול מגודלה של טבעת, סוף־סוף הייתה לג'ורג'יה תחושה שהיא יודעת מדוע זומנה. עיניה נמשכו אל שם מוכּר, שם שלא ראתה זה שנים, שם שנכתב על תווית קשורה לחוט, שנקשר בתורו לאחת הקופסאות הקטנות. קארה מוֹנטאנוֹ. האם בשביל זה היא כאן, כדי לקבל את הקופסה הקטנטנה? היא העיפה מבט בנשים האחרות ותהתה אם גם הן זיהו את השם, אבל נדמה שאף אחת מלבדה לא הבחינה בו, וגם אם כן, אולי הוא לא נשמע להן מוכר.
ג'ורג'יה הזדקפה מעט כשהאישה ששמה מיה, זו שללא ספק זימנה את כולן, המשיכה להניח קופסאות קטנות על השולחן והעמידה את כולן בשורה בזמן שדיברה.
"כפי ששמעתן זה עתה, שמה של דודתי היה הוֹפּ בֶּרֵנסוֹן, ובמשך שנים רבות היא ניהלה כאן בלונדון את הבית של הוֹפּ, בית מחסה פרטי לנשים לא נשואות ולתינוקות שלהן. היא הייתה ידועה בדיסקרטיות שלה, וגם בטוב ליבה, אף על פי שזו הייתה תקופה שונה מאוד."
הבית של הוֹפּ? לג'ורג'יה לא היה מושג איך זה קשור אליה, ובכל זאת התקשתה להסיר את מבטה מהקופסה הקטנה, ומשמה של סבתה — קארה מונטאנו — שנכתב שם שחור על גבי לבן. גבה כמו התאבן, והיא נעצה מבלי משים את ציפורניה בכפות ידיה. לו הייתה יודעת שזה קשור לסבתה, ייתכן שכלל לא הייתה מגיעה.
גם אחרי כל כך הרבה שנים שהתפללתי שתחזור, שתרצה אותי שוב, שמה עדיין מצליח לפגוע בי.
היא המשיכה להתעלם מהרטט שעלה ממכשיר הטלפון שלה, והאזינה למיה כשסיפרה להן איך מצאה את הקופסאות הקטנות מתחת ללוחות הרצפה בבית דודתה, ועל החלטתה להחזיר את הקופסאות לצאצאי אותן נשים, שהרי זו הייתה הכוונה המקורית. זה נשמע מרתק, ובכל יום אחר היא הייתה שמחה לשמוע עוד.
ג'ורג'יה הסיטה את מבטה בכוח מהתווית הקטנה בכתב יד והרימה את ראשה אל עורך הדין שחזר שוב לדבר.
"כשמיה מצאה את הקופסאות, היא הביאה אותן ישירות אליי, ועברנו יחד על כל הרישומים הישנים במשרד של דודתה. התיעוד של הופ היה קפדני, ואף על פי שהרישומים נועדו להישאר חסויים, במקרה הזה בחרנו לחפש את השמות שעל הקופסאות כדי לראות אם נצליח לאחד אותן עם בעליהן החוקיים. הרגשתי שמחובתי לעשות כמיטב יכולתי."
"ופתחתם את הקופסאות?" שאלה אחת הנשים שישבו מול ג'ורג'יה.
"לא." מיה הנמיכה את קולה, שנשמע כעת רך הרבה יותר מכפי שהיה כשדיברה לפני רגע. "לכן ביקשתי מכולכן להיות פה היום, כדי שכל אחת מכן תוכל לבחור אם לפתוח את הקופסה שלה או לא." דמעות נקוו בעיניה, וג'ורג'יה הביטה בה כשהאישה מיהרה למחות אותן. "אם הן נשמרו בסתר שנים כה רבות, כנראה הייתה להן חשיבות עצומה עבור דודה שלי, אני פשוט לא מבינה מדוע היא מעולם לא טרחה למסור את הקופסאות ליורשות החוקיות שלהן. הרגשתי שמחובתי לפחות לנסות, ועכשיו זה תלוי בכל אחת מכן אם הקופסאות יישארו חתומות או לא."
"אנחנו גם לא יודעים אם היו קופסאות נוספות שנמסרו במהלך השנים," המשיך ואמר עורך הדין, ואז הניח את ידיו על השולחן והתרומם באיטיות מכיסאו. "ייתכן שהופ בחרה שלא למסור את שבע הקופסאות האלה מסיבה כלשהי, או שאיש פשוט מעולם לא תבע לקבל אותן."
"או שאולי היא החליטה, מסיבות השמורות עימה, שעדיף להסתיר אותן," השלימה מיה את דבריו. "ואם זה המצב, ייתכן שחשפתי כאן משהו שהיה אמור להישאר קבור."
עורך הדין כחכח בגרונו כשהטלפון של ג'ורג'יה החל שוב לרטוט. היא נאנחה, ולבסוף הושיטה את ידה פנימה וראתה שזו סם, השותפה העסקית שלה. ברור שזו סם. היא תמשיך להתקשר אם ג'ורג'יה לא תענה — בכל זאת, זה אמור להיות אחד הימים המרגשים בקריירה של שתיהן, והסיבה לכך שכלל לא התכוונה להגיע לפגישה מלכתחילה — ופירוש הדבר שהיא חייבת ללכת. ג'ורג'יה הקשיבה לשיחה, ורק חיכתה להפוגה קלה כדי שתוכל להתנצל ולקום.
"נכון," אמר עורך הדין. "אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, מחובתי להעביר את הקופסאות לבעליהן החוקיים, ובמקרה הזה לעיזבונות של בעליהן החוקיים."
"ואין לכם מושג מה יש באף אחת מהן?" שאלה אישה נוספת מקצהו הנגדי של השולחן.
"לא, אין לנו מושג," ענתה לה מיה.
ג'ורג'יה ניצלה את ההזדמנות ומיהרה לקום, החליקה את תיק היד שלה על כתפה וכחכחה בגרונה. זה היה אמנם מרתק, אבל היא ידעה שהיא חייבת לרוץ.
"טוב, זה נשמע מאוד מעניין, אבל אני חייבת לחזור לעבודה," אמרה, בתקווה שהיא לא נשמעת גסת רוח כפי שהרגישה. אך כשהביטה סביבה בנשים האחרות שנותרו ישובות, הבינה שכך בדיוק היא מצטיירת. "אז אם תוכלו להעביר לי את הקופסה עם שמה של קארה מונטאנו, אני אמשיך בדרכי. סליחה שאני לא יכולה להישאר."
"תודה שבאת," אמר עורך הדין והנהן לעברה. "ואם יהיו לך שאלות, אל תהססי לפנות אליי. מובן שנשמח לדון איתך בנושא גם בהמשך."
ג'ורג'יה הנהנה, חתמה על פיסת הנייר שמיה דחפה לעברה, וחיטטה בתיק היד שלה בחיפוש אחר הארנק כדי שתוכל להציג תעודה מזהה. לחייה האדימו קלות כשהרגישה את עיניהם של כל הנוכחים ננעצות בה, אבל היא לא הפנתה מבטה מהמשימה שלפניה.
"תודה," מלמלה אל מיה, וידה נגעה קלות בזרועה של האישה. "אני רואה עד כמה זה חשוב לך. צר לי שאני לא יכולה להישאר יותר."
מיה חייכה חיוך קטן ואז מסרה לה את הקופסה, וג'ורג'יה תחבה אותה לתיק שלה, ואז חצתה את החדר ופתחה את הדלת תוך שהיא שולחת את ידה אל הטלפון הנייד שלה.
סם ענתה לה מייד ובקצב של מכונת ירייה, ממש כמו הלמות עקביה של ג'ורג'יה על רצפת האריחים.
"ג'י, איפה היית? אני צריכה אותך! המשקיע..."
"אני בדרך," ענתה לה ג'ורג'יה, שנופפה למונית ורקעה ברגליה בגלל הקור שעה שהנהג עשה סיבוב פרסה וחזר אליה. "תוך עשרים דקות אני במשרד, ואעלה ישירות אלייך, אני מבטיחה." היא ניתקה את השיחה, נכנסה למונית בשנייה שזו נעצרה לשפת המדרכה, ומסרה לנהג את הכתובת.
ג'ורג'יה השעינה את ראשה לאחור, הסדירה את נשימתה וניסתה לעכל את מה שקרה זה עתה. לפעמים הרגישה כאילו לא באמת נחה זה שנים, כי כל דקה בכל יום הייתה מלאה בעבודה, ובלילות היא ענתה למיילים וישבה במיטה עד שנרדמה עם הלפטופ שלה, ואז הקיצה משנתה והתחילה הכול מההתחלה. לפעמים נדמה היה לה שהיא מותשת מאז שהיא זוכרת את עצמה.
היא הרימה את ראשה והושיטה יד לתוך התיק שלה, אל הקופסה הקטנה שקיבלה לפני כמה רגעים. ג'ורג'יה הפכה אותה בידה, נשפה קלות על האבק שהצטבר על החוט ותהתה אם היא בכלל רוצה לדעת מה יש בפנים. בעשר השנים האחרונות עבדה קשה כדי להשלים עם העובדה שאין לה יותר משפחה, וגם כדי להוכיח לעצמה ולעולם כולו שהיא מסוגלת להצליח למרות מה שעברה, שהיא מסוגלת להתגבר על הצער שידעה בגיל ההתבגרות. אבל כעת היא חששה שאם תפתח את הקופסה, היא תמוטט במו ידיה את החומות שבנתה סביבה בקפידה רבה ותחריב עמל של שנים.
פשוט תפתחי אותה. אל תחשבי על זה יותר מדי, פשוט תפתחי אותה.
נדרשו לה כמה שניות כדי להתיר את הקשר, כי ציפורניה נתפסו בחוט כשניסתה למשוך בו. בסופו של דבר הוא נכנע, והיא השליכה אותו יחד עם התווית למעמקי תיק היד הגדול שלה, ואז הרימה את המכסה ומצאה בפנים אבן חן ענקית. היא התנשפה, משום שלא ציפתה למשהו כה ראוותני, במיוחד כי ידעה שהקופסה הייתה חבויה במשך עשרות שנים מתחת ללוחות רצפה וצברה אבק בתוך בית ישן. היא הניחה את הקופסה בחיקה ושלפה מתוכה את האבן, הפכה אותה באצבעותיה, התפעלה מיופייה ומגודלה העצום, ותהתה אם זו אבן חן נדירה או שאולי זה אפילו יהלום, שעה שגווניה הוורודים של האבן הפיצו זוהר כמעט סגלגל בכל פעם שלכדו קרן שמש. היה זה כמעט בלתי אפשרי להפנים את גודלה — לפחות פי שניים מקוטרה של טבעת האירוסים הגדולה ביותר שראתה אי־פעם.
מתחתיה היה גזיר עיתון, והיא החזירה את האבן בחוסר רצון לתוך הקופסה ושלפה מתוכה את הנייר המצהיב. היה זה עיתון בשפה שלא הכירה, ולכן היא קיפלה אותו שוב, לא לפני שהוציאה את האבן כדי שתוכל להחזיר את הכול בזהירות פנימה בדיוק כפי שהיה בתחילה. סבתה הייתה אישה עשירה — זה אחד הדברים היחידים שהיא ידעה עליה — ועד ליום מותה החזיקה בעושר הזה ביד קפוצה ככל האפשר. אבל אולי האבן הזאת הייתה פריט שסבתה כלל לא ידעה על קיומו, ואם כן ידעה, אולי זה משהו שהיא חיפשה כל חייה? האם סבתה ידעה בכלל שהיא מאומצת?
"גברת, זה הכי קרוב שאני יכול להביא אותך," אמר נהג המונית.
ג'ורג'יה הרימה את ראשה, ונדמה שאיבדה תחושת זמן כשבדקה את הקופסה הקטנה, כי רק אז הבינה שהגיעה למשרדה. הטלפון שוב החל לרטוט, והיא מיהרה לסגור את הקופסה, תחבה אותה לתיק והנהנה אל הנהג בתודה בזמן ששילמה לו וענתה במקביל לשיחה.
"סם, אני כבר פה. אמרתי לך..."
ידה נחה על התיק שלה, ומחשבותיה היו עדיין נתונות לאבן החן שירשה, שעה שחברתה הטובה ביותר ושותפתה לעסקים צווחה מאושר מצידו האחר של הקו, והתרגשותה ניכרה היטב כשסיפרה לה שהן זומנו לפגישה אחרונה בהחלט בשעה הקרובה כדי לדון בהצעת הרכישה של החברה שלהן. ג'ורג'יה חצתה את הכביש ומיהרה אל בניין המשרדים שלה, ואז החליטה לעצור לרגע ולקנות להן קפה חזק מאוד בבית הקפה שבקומת הקרקע, אף שסם עמדה על כך שתעלה מייד למשרד שלה. ובכל זאת, על אף ההתרגשות של ג'ורג'יה מההישג שהן עמדו להשיג, כשעמדה וחיכתה לאספרסו שלהן מחשבותיה נדדו לשם שינוי הרחק מאוד מעבודתה. אחרי שנים כה רבות, אחרי כל אותה כמיהה עזה לקבל תזכורות כלשהן ממשפחתה, לגלות מידע נוסף על ההורים האוהבים שמעולם לא חדלה להתאבל עליהם, סוף כל סוף היא קיבלה סימן.
היא רק הצטערה על כך שהתזכורת היחידה שקיבלה שייכת דווקא לבת המשפחה שהיא הייתה מעדיפה לשכוח.
