“יוזף זוסקינד אופנהיימר, הידוע כ"יהודי זיס", המשיך להכות גלים גם למעלה ממאתיים שנה לאחר מותו. שני סרטים הופקו על חייו: הראשון, בבימוי של מייקל בלקון (1934), נועד להזהיר מפני הסכנות שבאנטישמיות, ואילו השני בבימויו של פייט הרלן (1940), שהוזמן על ידי יוזף גבלס, היה סרט אנטישמי מובהק. סיפורו של זיס הועלה בתיאטרון הבימה בבימויו של צבי פרידלנד, על פי תרגום של מרדכי בן שאול (1935). שמעון פינקל גילם את דמותו של היהודי זיס ואילו אהרון מסקין את דמותו של הדוכס קרל אלכסנדר. כל היצירות הללו התבססו על ספרו של ליון פויכטונגר "היהודי זיס". פויטונגר החל לכתוב את היצירה כמחזה (1916), אך זה מעולם לא הועלה על הבמה. "היהודי זיס", ספרו הראשון, נכתב ב-1922, השנה בה נרצח וולטר רתנאו, שר החוץ היהודי היחיד בהסטוריה של גרמניה. פויכטונגר עצמו ראה במעשה הרצח את תחילת סופה של רפובליקת ויימאר. ספרו של פויכטונגר פורסם רק ב-1925 משום שלדעת המו''ל הציבור לא היה בשל לקבל ספר שגיבורו המרכזי הוא יהודי. יצוין כי הנובלה הראשונה "היהודי זיס" נכתבה על ידי וילהלם האוף (1827). וכמעט שכחתי, רחוב על שמו של "היהודי זיס" נמצא בתל-אביב.

ספרו של פויכטונגר, "היהודי זיס" שייך לז'אנר הנקרא FICTITOUS BIOGRAPHY (ביוגרפיה המבוססת על חייה של דמות אמיתית, אך מתווספים לה מרכיבים דמיוניים). במרכזה עומדת דמותו של יוסף זיסקינד אופנהיימר (1698-1738), יועץ הסתרים לענייני פיננסים של קרל אלכסנדר (1684-1737), ההרצוג (דוכס) של ויטנברג, דוכסות שהשתייכה לאימפריה הרומית הקדושה. סיפור זה עוסק בעלייתו המטאורית של זיס בשמי הפוליטיקה והכלכלה בויטנברג מעת הכתרתו של קרל אלכסנדר (1733) ועד לנפילתו של זיסקינד עם מות הדוכס (1737), במהלך קצת פחות מארבע שנים. הספר מסתיים בהליך המשפטי, שהוא כל דבר חוץ מאשר "הליך משפטי נאות", ובהוצאה להורג האיומה (1738) – זיסקינד נתלה וגופתו הושארה בתוך כלוב אדום, סמל נאפופיו עם נשים נוצריות כשרות, במרומי עמוד תליה "למען יראו ויראו". הדוכס קרל אויגן הרשה להביאו לקבורה ללא טקס רק ב-1744.

מדובר ברומן רחב יריעה המתאר את החיים בדוכסות הקטנה על שלל האינטריגות בחצר הדוכס. הוא מתמקד בדמותו של זיס, יהודי שאפתן ומוכשר השואף לצבור את שלושת הכ''פים המפורסמים (כסף, כבוד, כח) בכל דרך אפשרית, למעט אחת: ויתור על יהדותו. לשם כך, הוא סיגל לעצמו אורח חיים מלא פאר והדר, התנהג כקוואליר מושלם (על פי הנורמות הנהוגות באותה עת) וקיבל בהכנעה את ההערות הפוגעניות לגבי יהדותו. קשריו עם הקהילה היהודית הצטמצמו למינימום ההכרחי מצד אחד, אבל ברגע אמת פויכטונגר מציג את הסולידריות היהודית המגיעה לשיאה בסופו הבדיוני והדרמטי של הסיפור. מטבע הדברים, שאלות הקיום היהודי במרחב הנוצרי העסיקו מאד את הסופר. פויכטונגר הוסיף לדמות זו עוד מספר אבות טיפוס יהודיים: בקצה השני ניצב הרב גבריאל, מקובל, דודו של זיס ודרכו הקורא נחשף לעולמה של המיסטיקה היהודית; יצחק לנדאואר, סוחר יהודי ממולח גם הוא, אך המשיך לשמור על חזות יהודית ואינו מפגין את עושרו והאחרון, אחיו של הגיבור, נתן זיס אופנהיימר שהתנצר והפך לברון טאופנברגר. כל אחד מהם מתמודד בדרכו עם האתגר הניצב בפני היהודים באותה עת בעיקר ברחבי האימפריה הרומית הקדושה. המיקוד הוא על המתרחש בויטנברג, דוכסות קטנה הניצבת במיקום אסטרטגי; לחוצה בין שתי יריבות גדולות, צרפת ואוסטריה, הנלחמות ביניהן על הרחבת שטחי ההשפעה שלהן.

הנדבך המרכזי בעלילה הוא יחסיו של זיס עם הדוכס קרל אלכסנדר. זו מעין סימביוזה הרסנית עבור השניים: הדוכס תלוי באשף הפיננסים זיס כדי לממן את אורח חייו הבזבזני. זיס הופך לאיש אמונו של הדוכס, אך בדרכו לצמרת הוא רוכש לא מעט אויבים. בזכות כשרונותיו הוא עולה לפסגה תוך ניצול ציני של כל הזדמנות, אך בגלל היבריס הזה נטמנים גם זרעי מפלתו. פויכטונגר בנה עלילה שהיא, מצד אחד, מורכבת מאד, אך מצד שני משכנעת בהגיון הפנימי שבה. לא תמיד קל לעקוב אחר שלל הדמויות והקשרים ביניהן אבל בזכות כתיבתו של פויכטונגר זו משימה אפשרית. ואי אפשר בעלילה בלי ההיבט המיגדרי. פויטונגר בחר להדגיש מספר דמויות נשיות המנסות למצוא את דרכן בעולם פטריאכלי. כל אחת מתמודדת בדרכה עם המציאות בויטנברג: הבולטות ביותר הן אשת הדוכס, מריה אוגוסטה, פילגשו סיביל מגדלנה ונעמי, בתו של זיס. בהקשר זה יש מקום להזכיר גם את שתי הדמויות הראשיות בחייו של הדוכס הקודם: יוהאנה אליזבת מבית באדן-דורלאך ופילגשו ולהלמינה פון גרבניץ. המאבק בין שתי האחרונות מתואר באופן נפלא בחלקיו הראשונים של הספר.

ככל הידוע לי קיימים שני תרגומים של הספר: האחד, תרגומו של מרדכי אבי-שאול בהוצאת שטיבל (1929) והשני בתרגום צבי ארד (1984) בהוצאת זמורה ביתן. קראתי את הגרסה המוקדמת. התרגום של מרדכי אבי-שאול אמנם מיושן, אבל הוא הוסיף בעיני לוית חן של אותנטיות הן משום שתורגם באותה תקופה שהספר יצא לאור והן משום שהוא מתאר תקופה שחלפה ופסה מן העולם והשפה המליצית והמיושנת נראתה לי הולמת ביותר. על כך יש להוסיף שבאחרית דבר המתרגם אבי-שאול כתב כי ברשותו של המחבר הוא הכניס תיקונים קלים בעיקר לפרטים הסטוריים או לציטטות מספרי הקבלה. לדבריו, גם המחבר עצמו הכניס תיקונים במהדורות הבאות.

עם זאת, עלי להודות כי הגעתי לגרסה זו לא כתוצאה מבחירה מושכלת בין שתי אפשרויות, אלא משום שזה העותק שמצאתי במכולה של שכנתי מאדי סינטוב ז''ל.

תודה לנינה על שטרחה להעלות את המהדורה הזו לאתר.

השורה התחתונה: רומן רחב יריעה מקיף, אך לא מתיש. מעניין הן בגלל תיאור אמין של המציאות ושילוב מציאות ומיסטיקה והן בשל הרלבנטיות העגומה עד לתקופתנו.”