לה קומפרסיטה


"את מבינה מותק? אני שותה לחיים לכבודך. לכבוד האהבה שלנו אני שותה. אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, זה הרגע להגיד לך כמה אני אוהב אותך". האיש עטור השיער הלבן הארוך הרים את הכוס המלאה יין והוריד אותה אל עבר הכוס השנייה שהייתה מונחת על המצבה שבקצה שלה הוא ישב. צליל נקישת הזכוכית של שתי הכוסות נשמע, והוא לגם מתוך הכוס שלו בדמעות.


שלושים וחמש שנה היו נשואים. ארבעה ילדים נולדו להם. שתי בנות ובן. הם חיו באושר ובעושר עד שהמחלה הארורה לקחה אותה ממנו – והיא הייתה רק בת שישים ושש.


התחתנו במלון קטן בפריז של שנות החמישים. בחתונתם רקדו טנגו לקול צלילי תזמורת, שתו שמפניה ואהבו עד אין קץ. הייתה לה שמלה לבנה וארוכה והוא לבש חליפה אפורה עם עניבה בגוונים של כחול. כולם עמדו מסביבם בזמן שרקדו. משפחה וחברים רבים שאהבו. לא ישכח לעולם את צלילי הטנגו שנוגנו מייד אחרי ששבר את הכוס והתאוששו מההתרגשות. הריקוד הפותח היה טנגו. 'לה קומפרסיטה', זה היה שמה של היצירה שלצליליה רקדו.


כמה חלומות רקמו יחד, כמה תוכניות. יחד חשבו על טיולים משותפים ערב־ערב בהליכות ברחובות העיר האהובה עליה. וככה זה קרה. פתאום. ככה סתם באו לה כאבי בטן שלא פסקו במשך חודש. הרופא המליץ על צילום ובצילום ראו גוף חשוד בבטן. מרגע הגילוי ועד לפרֵדתה מהחיים עברו ארבעה חודשים בלבד. ארבעה חודשים! לא הספיקה אפילו לסבול מתופעות לוואי של הקרנות או טיפולי כימו. הלכה וזהו.


עשר שנים שהיא איננה. עשר שנים של בדידות איומה ושיחות אל עצמו. לא עזר לו כלום. האבל על חסרונה גדול מכל דבר אחר בחייו. ולא שהוא לא חי חיים מלאים. להפך, היה כמעט בכל העולם, אכל הכול, שמע וראה ועבר כמו שני גלגולי חיים. אך חסרונה של אשתו אהובתו היה חזק מהכול.


"לחיי אהבתנו הגדולה". הבקבוק היה כמעט ריק. עוד לגימה והוא יאסוף את עצמו הביתה. אל הריקנות. אל האבל התמידי והחושך שבבית. שקט מוחלט. מאז מתה אשתו איש לא מבקר אותו. הילדים גרים רחוק ויום־יום הם מתקשרים, אבל להתקשר זה לא כמו לבוא. ראשו כבר היה מסוחרר מהיין והוא היה קצת שיכור.


הוא קם לחזור הביתה ולפתע מעד ונפל ונחבט בראשו מהפינה של המצבה של קבר אשתו.


הכרתו אבדה והוא נשאר לשכב שם עד שהגיע עובד בית הקברות לבקש ממנו ללכת הביתה. העובד קרא לו, וכשראה שהוא לא עונה, ניסה להזיז אותו. כשנוכח לדעת שהוא ללא הכרה, מיהר להזמין אמבולנס. בבית החולים נעשו ניסיונות להעירו, אך ללא הועיל. הוא נשאר במצב של קומה, תרדמת.


בכל יום הגיעו בניו לבקרו וישבו שעות ליד מיטתו, דיברו אליו ללא הפסק בתקווה שיתעורר וישוב לחיים. לאחר כמה שבועות הועבר בהמלצת רופא לבית חולים לחולים גריאטריים, ושם חובר למכשירי הזנה. נשאר בתרדמת, או כפי שמכנים לעיתים, צמח.


רחבת הריקודים הייתה מוארת בנברשת עצומה שהייתה תלויה מעל. במרכז הרחבה רקדו גבר ואישה צעירים לצלילי תזמורת שניגנה טנגו. הזוג היו חתן וכלה ומסביבם עמדו במעגל אורחים לבושים בלבן.


הגבר הביט באישה והיא החזירה לו מבט וחייכה אליו. הוא הרגיש שעולמו הואר בשנית. אהובתו שבה אליו והם רוקדים עתה עד הבוקר. כל כך מאושר מהרגעים האלה של החתונה הצנועה והיפה. הטנגו שנוגן היה 'לה קומפרסיטה'. רגע שלא יישכח לעולם. הם לא ראו כלום מסביבם. רק שמעו את הטנגו ורקדו עד כלות נשימתם.


הוא לא בדק איך זה ייתכן ומה קורה כאן. היה לו טוב כשנפגש איתה שוב והם רקדו באהבה. רקדו ורקדו ורקדו, והמוזיקה לא נגמרת. וכל המלאכים שעמדו מסביב התקרבו אליהם ולקחו אותם חזרה למעלה. את האישה שחיכתה לבעלה עשר שנים בשמיים ואת הבעל שהיה עצוב ומלא געגועים ושכב על מיטת חוליו שבועות רבים ללא תזוזה. רק נושם ומקבל נוזלים לווריד. לא פוקח עיניים ולא מתעורר. לא חי.


החברים הכי טובים


מיכאל, אבינועם, יעקב ואיציק אחיו הם ארבעה חברים שהכירו בתאילנד אי־שם בתחילת שנות התשעים, כל אחד והטיול שלו הפרטי.


מיכאל עוסק בנדל"ן, גרוש ותיק, למעלה מעשר שנים. שתי בנותיו חיות עם אימן. האחת בת שמונה־עשרה והשנייה בת שש־עשרה. הוא חי את החיים הטובים, מרוויח טוב ויוצא לבלות במועדוני פנויים־פנויות ומחליף בנות זוג מעת לעת כדי לא להישאר עם אותה אחת לאורך זמן.


אבינועם פנסיונר של צה"ל, נשוי פלוס ארבעה. שני בנים ושתי בנות. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד באוניברסיטה אבל פרש אחרי כמה חודשים, למד עיצוב גרפי והתחיל לעבוד מהבית. אהבה לעיצוב היא אהבה ישנה וטובה ולכן הפך אותה לפרנסה, אפילו שהוא מקבל פנסייה צבאית לא רעה – זה לא רק הכסף אלא ההתעסקות במשהו יום־יומי.


יעקב ואיציק הם שני אחים. איציק הוא הצעיר. הם נשואים ויש להם ילדים. למשה שלושה ילדים. בן ושתי בנות. לאיציק יש ארבעה ילדים. שלושה בנים ובת. לאיציק ויעקב יש חנות למוצרי ניקוי ורוב שעות היום הם נמצאים יחד.


ארבעת החברים הטובים נפגשו בקפה השכונתי לפחות פעמיים בשבוע בשעות אחרי הצוהריים, ונהגו לשתות קפה או בירה ולשלוח לוטו ולדבר על הכול.


יום אחד אחרי ויכוח סוער בין מיכאל שבוחר בשמאל לבין יעקב הימני בדעותיו, החליטו להוציא את הפוליטיקה מחוץ לשיחות שלהם, כי בכל פעם שצץ לו איזה עניין פוליטי בשיחות, מייד התלהטו הרוחות. עדיף לדבר על כל דבר, רק לא על פוליטיקה. כך החליטו. וכך היה. מאותו היום שררה האהבה והאחדות ביניהם פרחה. את הפוליטיקה השאירו לחדשות.


אז איך נוצרה החבורה הזאת? לפני הרבה שנים... ככה מתחיל הסיפור שלהם. ממש כמו באגדות.


ארבעתם נפגשו בתאילנד כשהיו בטיול הגדול של אחרי הצבא. כל אחד מהם הגיע לקופנגן מסיבותיו שלו אחרי טיול באזור זה או אחר של תאילנד או המדינות שמסביב לתאילנד.


אחרי טרֵק או טיול קשה תמיד נופלים על קופנגן. כי אחרי הטיול הגדול צריך לעשות בטן–גב ולנוח לפני החזרה לארץ. ככה זה היה בשנות התשעים וככה זה גם היום. המקום הפסטורלי למנוחה אמיתית משולבת במסיבות פול מון, סמים ופה ושם גם בנות.


הזמן שהיו בקופנגן יחד זרע את זרעי החברות הנצחית שנמשכה עשרות שנים, גם כשכל אחד חי את חייו האישיים בארץ עם הקשיים ועם כל החבילה לטוב ולרע.


אחרי שחזרו מתאילנד אז... בפעם ההיא שנפגשו יחד, החליטו שמה שקרה בקופנגן נשאר בקופנגן. לא משפט מקורי שלהם, אבל בהחלט משפט שהיה ראוי ומתאים לחוויות שעברו שם על האי ואפשר היה לשאול אותו למטרה טובה כמו זאת.


אבינועם פגש בקופנגן גבר שהפך לאישה ובילה איתו בילוי סודי ורק הוא ידע מה באמת קרה שם. אפילו לא אשתו שפגש כעבור שנים מספר, זה היה סוד צבאי מוחלט בהחלט.


מיכאל לקח פטריות הזיה ובמשך יומיים היה מחוץ לכדור הארץ. ויעקב ואיציק... ובכן... יעקב ואיציק שיחקו ביליארד, התערבו עם בעל המועדון והפסידו את כל מה שהיה להם בכסף זר. הם לוו עוד כסף וגם אותו הפסידו, ושניהם נחטפו על ידי מפיונרים מקומיים ועד שלא שלחו להם כסף מהארץ הם לא שוחררו.


ארבעתם נפגשו בביתו של עסקן ישראלי שחי שם חיי הוללות ואליו התנקזו ישראלים רבים שהתגעגעו לשפה וגם לאוכל הישראלי אחרי שהייה ארוכה במזרח הרחוק. כשנפגשו שם לראשונה, כאילו עבר ביניהם כבל חשמלי שהדליק אותם או איך שאומרים, פתח להם את הצ'קרות. מאותו יום הם לא נפרדו עד שחזרו ארצה ובארץ כאמור שמרו על קשר למרות כל השנים וכל מה שהחיים נתנו להם לטוב ולרע.


בגיל חמישים פלוס, אחרי שנים רבות של עבודה והשנים שזורמות, החליטו יחד לטוס לתאילנד לזכר הימים הטובים ההם ולשחזר את מה שהיה אז כשהיו צעירים ותמימים. כל הטיול הזה היה אמור לקרות לפני שפרצה הקורונה ועצרה את העולם מסיבובו. החלום נגנז ורק אחרי שהכול השתחרר, החליטו בכל זאת להגשים את החלום הקטן ולטוס לתאילנד.


הזמן והסידורים עברו במהירות־שיא וככה הם מצאו את עצמם נוחתים בשדה התעופה של בנגקוק, מרוגשים ומלאים התלהבות ותוכניות לשבועיים שהקציבו לעצמם. זה הזמן שהם נתנו לעצמם לחופשה הזאת שאולי תתחיל להם מסורת חדשה.... ואולי גם להרפתקה חדשה ובלתי נשכחת.


אחרי כל הסידורים וההתרגשות בשדה התעופה ואחרי המרְאות המלהיבים והנוסטלגיים של המדינה האהובה שאליה כל כך התגעגעו, לקחו מונית למרכז העיר.


הם רצו לנסוע לרחוב קוואסן, הרחוב שבשנות התשעים משך אליו כל כך הרבה ישראלים כנקודת פתיחה לביקור בארץ החיוכים. אבל אז היה אז והיום זה היום, ובין אז להיום מפרידות שלושים שנה ואין סוף שינויים ומודרניזציה ששינתה את פני האזור כמעט לחלוטין.


המונית עצרה בקוואסן שבאופן משונה מאוד נראה אחרת. כלומר... לא ממש אחרת כי ברובם אלה אותם בניינים, אבל משהו בפני הרחוב השתנה. הוא עבר מתיחת פנים ונוספו בארים ואתרי בילוי, והכול נראה קצת יותר מודרני.


כך או כך, ארבעת החברים מצאו את עצמם בתוך שניות מתיישבים ואוכלים פתאי ולצד הפתאי שתו סינגה ביר, הבירה התאילנדית המפורסמת אז. למרות שכבר יש כמה בירות חדשות שמולכות בסביבה, העדיפו את הישן והמוכר.


אבינועם ממש הרגיש שהוא תכף בוכה מרוב אושר והתרגשות. הכול חזר אליו באותו רגע. כל הרגעים ההם מהנסיעות לפני שהתחתן, לפני שהתבגר לתוך הצבא והיה לפנסיונר של צה"ל. לא שהיה כזה רע אבל מה שזה לא יהיה, זה לא היה כמו בתאילנד.


מיכאל לא הפסיק להסתכל לכל הצדדים ולחייך לכל התאילנדיות שעברו לידם. בהתחלה הוא לא הבין למה הן לא מתרגשות ממנו כמו אז לפני שלושים שנה כשהיה חתיך ורזה עם קוקו ועגיל. היום הוא חתיך אבל לא רזה ובלי הקוקו, ורק העגיל נשאר, עדות לתקופה ההיא.


אחרי כמה דקות כשראה נשים מבוגרות שמחייכות אליו, הבין שעברו שלושים שנה מאז הפעם ההיא שישב כאן וצד בחורות מקומיות בחיוך שובבי ושזוף.


יעקב ואיציק אכלו וצחקו ודיברו על הימים ההם ומאוד נהנו. הבחורות המקומיות לא עניינו אותם.


אחרי שאכלו יצאו לקנות בגדים והסתובבו באושר, מחייכים מאוזן לאוזן. בהתחלה באזור של קוואסן ואחר כך לקחו מונית ושילמו לנהג שייקח אותם לטייל ברחבי בנגקוק כדי להיזכר בימים הטובים.


באותו לילה הם יצאו לאכול ארוחת ערב תאילנדית מסורתית ואחרי האוכל יצאו למועדון חשפנות, אבל יצאו ממנו אחרי כמה דקות מרוב שעמום. אין ספק, הזמן עשה את שלו והטעם בבילויים השתנה.


הם חזרו למלון הקטן בקוואסן וישבו לשתות באחד הברים. אחרי כמה דקות של שתיקה פרצו בצחוק פרוע כי המציצנות במועדון החשפנות לא הייתה הפעם טובה. סיכמו שבבוקר יטפלו בנסיעה לקופנגן וביומיים האחרונים ישובו לבנגקוק לפני הנסיעה כדי לערוך קניות.


הם טסו לקופנגן לחסוך זמן. לפני שלושים שנה עשו את דרכם אל האי שלא היו אליו טיסות אלא רק נסיעה מתישה באוטובוס עד לחוף של סוראטני ומשם מעבורת לקופנגן. היום אפשר להגיע ישירות, מהר וקל. אז ישנו במבנים עלובים וקטנים, אבל הפעם הזמינו סוויטה בריזורט נאה וחדיש. בהתאם לתקופה.


כשהגיעו למלון ונכנסו לחדר, מצאו על השולחן קערה ענקית של פירות טרופיים, ומקרר ובו שתייה וחטיפים לרוב. מגבות צחות עצומות מקופלות על המיטות. סבונים ריחניים ועוד דברים מפנקים שמזכירים לך כמה שהחיים יפים כשאתה יוצא לנופש.


בינתיים החליטו ארבעת החברים ללכת לים ולשתות קוקוס על החוף. לא להתאמץ מדי. לעשות בטן–גב. ואולי לאכול איזה דג טוב. לא יותר. חופשה של החיים הטובים. להרגיש כמו עשירים.


במשך שעתיים צילמו והעלו לרשתות החברתיות עשרות תמונות עם חיוכים וקעקועים בולטים לעין. שהגולשים ברשתות יקנאו.


אבינועם נזכר כל הזמן באירועים שחווה בתאילנד, ובראש שלו לא הפסיק לטרטר הרעיון שהוא ימצא לו איזה סטוץ מקומי שיעשה לו טוב. אשתו לא חייבת לדעת הכול וגם אם תדע, זה הרי לא משהו שיפגע בחיים שלהם או באהבה שלהם. בכל זאת... זוהי תאילנד ומה שקורה בתאילנד נשאר בתאילנד.


הוא לא אמר לחברים שום דבר על התוכנית שלו. ולא היה בטוח שבכלל יש לו אומץ לעשות משהו. הוא נתן לעניינים לזרום והשאיר את האפשרויות פתוחות.


כשישבו בחוף ושתו מהקוקוס דיברו על מסיבת פול מון שמתרחשת באי באותו ערב וגם היו אנשים צעירים מקומיים שהסתובבו וחילקו עלונים צבעוניים שמספרים על המסיבה הכי גדולה באי... אלפי אנשים יגיעו לחגוג.


הם קבעו ללכת לרקוד ולשתות משהו. ביררו היכן המסיבה – והכול היה סגור ומתוכנן.


בערב כשהם לבושים בחולצות הוואי מגוחכות ומכנסיים קצרים וכפכפים, יצאו לתפוס מונית לצד השני של האי כדי להגיע למסיבה.


הגיעה מונית ואספה אותם. הנסיעה ארכה כחצי שעה והכביש התפתל בין עצי קוקוס גבוהים עד שהגיעו לאזור של המסיבה. הם ירדו מהמונית והתחילו ללכת לכיוון החוף.


מרחוק ראו מאות אנשים נוהרים לכיוון אזור המסיבה. היו מכל הסוגים ומכל הגילים. פתאום ראו שאבינועם לא נמצא איתם, אבינועם היה חסר. הוא ירד מהמונית וכנראה חמק בשקט. מיכאל שאל את יעקב ואיציק אם לא ראו אותו כי הרגע היה כאן. הם לא ראו אותו. החבורה נכנסה ללחץ, לא ממש ידעו מהיכן להתחיל בחיפוש.


אחרי כעשר דקות חזר אבינועם אל פינת הרחוב שבה עמדו אובדי עצות ומחכים לו. הוא היה שמח מדי... אולי אפילו יותר מדי שמח. אולי אפילו מסטול קצת.


"מה הולך חברים?" הוא שאל וטפח בחוזקה על כתפו של איציק. איציק כמעט נפל.


"מה יש לך?" שאל איציק בכעס.


"כלום", ענה לו אבינועם. "מה אתה כבד?"


"כבד?" "אני לא כבד", ענה איציק, "אתה פשוט נראה מסטול".


"נו, ו..." שאל אבינועם. "מה זה מפריע לך?" איציק שתק. יעקב סימן לו שלא יענה.


אבינועם כעס. "למה אתה עושה לו פרצוף? מה אתה אומר לו?" שאל בכעס, "שלא יענה לי?" הוא שאל את יעקב בכעס והתקרב אליו.


מיכאל זינק ונכנס בין שניהם. "מה קרה לכם, חבר'ה?" הוא צרח. "אולי תפסיקו?"


האווירה הפכה להיות עכורה. ארבעתם שתקו. אבינועם החל להתרחק מהם.


"לאן אתה הולך?" צעק מיכאל. אבינועם לא ענה.


"עזוב אותו", אמר לו איציק. "שיירגע ויחזור".


אבינועם לא חזר. הוא לא חזר באותו ערב ולא חזר אחרי יומיים. החברים המודאגים פרסמו בכל קבוצות הפייסבוק את תמונתו. אולי מישהו ראה אותו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.


עשרות ישראלים חיפשו אותו בכל רחבי האי ללא הועיל. הטיול נהרס. המשפחה שלו בארץ קיבלה את הידיעה שהוא נעדר ואפילו היו כמה אנשים הגיעו לחפש אותו בטיסה מישראל.


בחדשות התפרסמה כתבה עליו ועל היעלמותו, ונאסף כסף להגביר את החיפושים.


בינתיים עברו השבועיים ואיציק ויעקב היו חייבים לחזור לארץ לפתיחת החנות החדשה, הפתיחה תוכננה סמוך לחזרה המתוכננת.


מיכאל נשאר בקופנגן כדי לחפש את אבינועם. אך ככל שעבר הזמן כך החל לאבד את התקווה. אחרי חודש בתאילנד החליט לחזור לארץ ולחשוב מה לעשות.


לצערם הגדול לא עשו החברים בחופשה הזאת כמעט כלום חוץ מלחפש את אבינועם, לא ממש הספיקו ליהנות מהחופשה.


כחצי שנה אחרי שחזרו מתאילנד נודע לחברים שאשתו של אבינועם קיבלה שיחה מאבינועם, הוא שלח לה מסמכי גירושים ובהודעה כתב שסוף־סוף מצא את פינת האושר שלו בחיים. הוא כתב שכל החיים חי בשקר ועתה הוא חי בקוסומוי עם האהבה החדשה שלו.


הוא מצא אישה מקומית שהייתה פעם גבר ועשתה ניתוח לשינוי מין, היא הייתה במסיבה בקופנגן. הם בילו יחד וחמקו לפני שהחברים הבחינו. למוחרת נסעו לקוסומוי, שם חי בשקט ובהסתר עד שהחליט להודיע לאשתו שהם נפרדים. הוא נתן לאשתו את כל מה שהיה לו, כולל הדירה. הדבר הכי קשה שהיה לו היה הגעגוע לארבעת ילדיו. הצעד שלו היה קיצוני ולא פשוט, וגרם לכל מכריו הלם גדול. הוא החליט להישאר לחיות באי קוסומוי עם אהובתו החדשה.


כששמעו שלושת החברים את כל הסיפור הזה על עלילותיו בקוסומוי, הם כעסו ונעלבו. מיכאל התנתק מכולם ויעקב ואיציק סירבו לחדש את הקשר עם אבינועם. הם לא ראו אותו יותר. איציק קינא באבינועם שבחר לחיות את שארית חייו בתאילנד, אך לא הגדיר לעצמו שהוא מקנא אלא סתם כועס.


חברות של שלושים שנה התפרקה בקלות מאכזבת.


אחרי תקופה נסע מיכאל לבקר את אבינועם. הפגישה הייתה חסרת חום לחלוטין. החברות של פעם כבר לא הייתה נוכחת. הרביעיה הפכה לשלישייה ושלושת החברים – מיכאל, יעקב ואיציק – לא נסעו שוב לתאילנד. הם העדיפו את אירופה או את ארצות הברית.