הכול היה מוכן.
כולם ישבו על העגלות הרתומות לסוסים, הצטופפו וניסו להתחמם. מסע אל הבלתי נודע הנורא שממנו אין חזרה. האזור היה מוקף בחיילים וז'נדרמים רומנים. לא היה טעם לברוח. ולאן אפשר בכלל להגיע? המשלוחים היו כבר דבר שבשגרה. מבטם הקפוא של האנשים שהפחד ריתק אותם אל תוך עצמם הקל על הצבא הרומני.
הטור הארוך החל לנוע באיטיות. לא היה לאן למהר. מי שלא יחזיק מעמד בדרך יסיים את חייו מהר יותר ויקצר את ייסוריו.
אהרון ישב ליד העגלון. אשתו ובנו בן החודשיים ישבו מאחור יחד עם חמותו ובתה ריטה, גיסו וגיסתו, שהחזיקה בידיה תינוקת, גם היא בת חודשיים, וביניהם הצטופפה בתה הבכורה, בריטי. היא הייתה כבר גדולה, כבת שמונה, וידעה שמשהו גרוע מתרחש, אבל עדיין הייתה צעירה מכדי להבין עד הסוף את המשמעות. היא נדחסה אל תוך העגלה, עטופה בשמיכה שכבר הספיקה להירטב, ומתחת לשמיכה הייתה לבושה בכל הבגדים שנשארו לה. פרצופה הקטן הציץ מתוך השמיכה, בלי לגרוע את עיניה מאביה שישב לידה. ידה הקטנה אחזה בחוזקה בידו. בריטי הקטנה לא הסכימה בשום אופן לעזוב את היד הגדולה והלא כל כך חמה של אביה. מדי פעם נעו עיניה במבט חטוף לצדדים כדי לבלוש אחרי המתרחש אך מהר מאוד חזר מבטה ונצמד אל אביה.
גם המבוגרים לא יכלו עדיין לעכל את המתרחש.
כך ישבו להם כולם בתוך העגלה, מתכרבלים יחד כדי לא להרגיש את צינת הבוקר הסתווי ואת הגשם הדק והחודר שירד מאז שעות הלילה. מאחורי העיקול ניצב חייל בודד מול סמטה שוממה. אהרון הסיט את המושכות לכיוון החייל. "אתה לא תפסיד מזה", לחש לאוזנו של העגלון.
מבטו של אהרון ננעץ בחייל הרומני, שהיה לבוש מדים ישנים ובלויים בצבע ירקרק. כדרכם של החיילים הרומנים חבש לראשו כובע מצחייה עם שני קודקודים, אחד מאחור ואחד מלפנים, ומשום מה העלו הקודקודים בזיכרונו של אהרון את הכובע של החייל האמיץ שוויק. כבר ממרחק ניתן היה לראות את מצבן העגום של נעלי החייל, שהיו מלאות בוץ. רגלי החייל היו עטופות עד הברכיים בחותלות בצבע המדים. מעילו של החייל היה רטוב מהגשם אך הוא עמד שם ללא שכמייה, כשקסדתו תלויה על תרמיל הגב, ועל כתפו השנייה תלוי הרובה המכודן בכידון ארוך ודק.
החייל הביט בעגלה שסטתה מן השיירה והתקרבה אליו. מה אלה רוצים? חשב בליבו והביט סביבו שמא יצוץ הקצין שלו בסביבה.
העגלה עצרה לידו. אהרון הבחין שהחייל המנסה לחמם את עצמו ללא הצלחה נמצא לבד בשטח, וניסה לנצל את ההזדמנות. הוא אחז בידיו זוג כפפות מעור עם בטנת פרווה ופנה אל החייל. "הבית השלישי מכאן הוא הבית שלנו. בבקשה תן לנו לגשת להוציא כמה שמיכות ונחזור מהר להצטרף לשיירה".
החייל הביט סביבו. לאן כבר יכולים אלה להיעלם? חשב לעצמו. ואם בכל זאת יתרחקו למקום כלשהו בלילה ודאי יחזירו אותם.
החייל המשיך להתלבט. מה לעשות? רק דקה לפתוח ולתת לעגלה לעבור וכבר ירוויח זוג כפפות. אבל אם יופיע פתאום הסמל או הקצין הוא יהיה עד להריגתם של היושבים בעגלה וימצא עצמו בכלא צבאי. האם כדאי להסתכן בגלל כמה יהודים שחייהם לא שווים כקליפת השום?
שניות ארוכות חלפו. אהרון הרגיש שאולי טעה. החייל נמצא כאן כדי שאף אחד לא יחמוק, אז מדוע שיפתח את המחסום? הוא יכול לכוון את הרובה ולירות ללא היסוס. כל אותה העת המשיך אהרון להסתכל הישר אל עיניו של החייל, וזה נעץ את עיניו בחמדה בכפפות, מגניב מבט אל העגלה, אל העגלון הרומני, משיב את מבטו אל אהרון ונתקל בעיניו. החייל הושיט את ידו אל רצועת הרובה.
הוא מוריד את הרובה מן הכתף ותיכף יתחיל לירות בנו! חשב אהרון למראה תנועת היד. מבט מהיר לאחור ולצדדים. החייל עדיין לבד. לא הסמל ולא הקצין נראו בסביבה. הזמן עמד מלכת. מה יקרה בעוד שנייה? לא יקרה דבר. הזמן הרי קפא והעגלה על יושביה תקועה ליד המחסום עם החייל הבודד. אי אפשר לחזור ואי אפשר להתקדם. המחסום והחייל הבודד חצצו בין הגטו ובין יתר חלקי העיר.
החייל אחז ברצועה, יישר את הרובה על הכתף ובתנועה איטית פתח את המחסום. העגלה יצאה לדרך. אהרון העיף מבט לאחור. החייל הרומני כבר עטה את הכפפות על ידיו וסגר את המחסום בזריזות. אין דרך חזרה. אם יתפסו אותם בסמטה פירוש הדבר מוות בטוח. אבל מה כבר יש להפסיד? השניות והדקות זחלו באיטיות מייסרת, העגלה התקדמה אבל התחושה הייתה שהם עומדים בִּמקום להתרחק משם בדהירה.
העגלה התגלגלה במהירות מתוך הסמטה, עברה דרך הרחובות השוממים של העיר והגיעה אל ביתם, שממנו גורשו לפני כמה יממות. לא היה איש בסביבה. שקט. דממה נוראית שררה בעיר. שלג מעורב בגשם ירד מהשמיים האפורים הכהים. האוויר היה קר. קר מאוד.
הכניסה לדירה הייתה חתומה וצו הודבק על הדלת: "הכניסה אסורה! הרכוש שייך לממשלת רומניה".
העגלון קיבל את שכרו בעין יפה ומיהר להתרחק. לאחר שהעגלה נעלמה מאחורי הפינה שבר אהרון ללא היסוס את החותמות והעלים את הצו. הוא הורה לכולם להיכנס ונשף אוויר בהקלה, הבית עדיין לא נבזז.
"נישאר כאן לפחות עד מחר", אמר אהרון לבני המשפחה. "הם לא יבואו פעמיים לאותו מקום. תתרחקו מהחלונות ושמרו על שקט".
אהרון הביט סביבו. כולם ישבו קפואים. מבט אטום נשקף מעיניהם, הפחד עדיין שיתק אותם. אם ייתפסו הוא יהיה האחראי הישיר למותם, ואולי זה עדיף על מוות בייסורים, אך בינתיים, כל עוד הם חיים ורחוקים מן השיירה יש עוד סיכוי קלוש לשרוד. אבל איך? הרי מחפשים אחר היהודים כל הזמן ובכל מקום. אולי את הלילה הזה יעברו בשלום אבל מה יהיה מחר? איך ישיגו אוכל? מנין יביאו כסף? יזהו אותו מיד כיהודי בגלל הטלאי הצהוב. כולם נגדם. השכנים של אתמול הפכו לאויבים מרים. ואולי בכל זאת מישהו יעזור. אבל אז הוא יסכן את חייו. מה אעשה? האם נשב כאן ונמתין לסופנו?
אין תשובות ואין פתרון.
אהרון זכר היטב את התאריך: 5 ביולי 1941. בשעה שמונה בבוקר נכנס צבא רומניה אל תוך העיר צ'רנוביץ.
צבא רומניה ניכנס לצ'רנוביץ, יולי 1941
יום קודם לכן, לפני הצהריים הגיעה לעיר יחידת סיור של צבא רומניה שיצרה קשר עם גורמים מקרב האוכלוסייה האזרחית הרומנית והאוקראינית, חילקה הוראות, ולפנות ערב נסוגה אל מחוץ לעיר.
למחרת בבוקר נכנסו גייסות צבא רומניה ויחידות צבא גרמניות לתוך העיר. הכניסה אל העיר וכיבושה התנהל לאורך צירים ראשים: כביש סירט־צ'רנוביץ, רחוב טרנסילבניה וציר הרצה־צ'רנוביץ. הכוחות האלה לא נתקלו בהתנגדות כלשהי.
המלחמה פרצה באופן פתאומי. הגרמנים פתחו בהתקפה ללא שום הודעה מוקדמת ב-22 ביוני 1941. ימים ספורים לפני כן הודיע רדיו לונדון על ריכוז כוחות צבא גרמניים גדולים מאוד בגבול ברית המועצות. שמועות החלו לחלחל ולהתפשט בעיר. מה יקרה כאשר המלחמה תתחיל? הגבול לא רחוק מהעיר והגרמנים יכולים להגיע במהירות. אווירת פחד ופאניקה הורגשה היטב, וחוסר הוודאות שלט ברחוב. איש לא ידע מה ילד יום.
ב-22 ביוני לפנות בוקר ישנו אהרון ואשתו במיטתם. שקט מתוח אפף את העיר. אור של יום חדש הפציע. אהרון, שכבר החל להתעורר, אך עדיין היה מנומנם, שכב במיטה כמו רוב תושבי העיר, שנמו את שנתם.
ברגע אחד הכול השתנה. רעם אדיר של התפוצצויות ברחבי העיר בישר בצורה אכזרית את הגעתו של היום החדש, השונה מכל מה שאהרון הכיר. מטוסים ביצעו יעפים מעל העיר כמעט בגובה גגות הבתים. סוללות תותחי הנ"מ שמוקמו ברחבי העיר ירו אל עבר המטוסים הגרמנים שירקו אש תופת והפילו פצצות.
מטוסים רוסיים הופיעו בשמיים מכיוון מזרח. המטוסים הגרמניים נעלמו לזמן מה. יחידות ארטילריה רוסיות המוצבות בעיר ובסביבה ירו אש מהירה ברעש מחריש אוזניים. פגזי תותחים גרמניים נפלו בכמה מקומות בעיר וסביבתה.
נשים התייפחו בבכי מר ברחובות וילדים מבוהלים רצו בצעקות. גברים רבים גויסו בחופזה לצבא ונשלחו מזרחה עם הכוחות הסובייטיים הנסוגים.
עשן שחור סמיך שהיתמר לגובה רב מכיוון שדה התעופה של צ'רנוביץ בישר לתושבים ששדה התעופה הופצץ וכפי הנראה יצא מכלל פעולה.
בימים הבאים נמלאו רחובות העיר בטורים אין־סופיים של חיילים סובייטים שצעדו בקצב מהיר מזרחה. בלילות עברו ברחובות שיירות של טנקים. יחידות שונות במספרים גדולים נעו מזרחה בקצב מזורז.
משפחות קציני הצבא האדום פונו ראשונות ברכבות לילה. מפקדת הצבא הסובייטי שהייתה ממוקמת בבניין במרכז העיר התחילה להתפנות. הפינוי היה מהיר ובכל אמצעי אפשרי. מכוניות מכל הדגמים מוסוות היטב, רכבות, עגלות וגם ברגל. הפינוי התבצע בעיקר בשעות הלילה. היה חשש גדול ומוחשי שהגרמנים יצליחו לכתר את הרוסים ולהשמידם. אזרחים שניסו לברוח מהגרמנים לא הורשו להצטרף אליהם.
שמועות שהתהלכו בין תושבי העיר הגיעו גם לאוזניו של אהרון. דיברו על ערים שנפלו לידי הגרמנים. הפחד הגדול היה שגם צ'רנוביץ תיכבש במהרה. רמקולים שהוצבו במרכז העיר שידרו כל הזמן ידיעות אופטימיות בנסיון שווא להרגיע את האזרחים.
לאחר כמה ימים עזבו אחרוני החיילים הרוסים, לא לפני שפוצצו את הגשרים על הנהר פרוט בניסיון לעכב את התקדמות הגרמנים מזרחה.
התושבים נשארו לבד. אהרון יצא לחפש מזון והיה עד לשריפות שהשתוללו ברחבי העיר. מבנה הדואר המרכזי עלה בלהבות, לאחר שחומרי נפץ שהיו מאוחסנים בו התפוצצו. במלון הסמוך האמירו הלהבות מעל הגגות והאש איימה להתפשט למבנים נוספים. יחידות כיבוי האש כבר לא תיפקדו. הצבא הרוסי החרים את כל ציוד כיבוי האש ולקח איתו את הציוד מזרחה. תוהו ובוהו שרר בעיר. אזרחים פצועים רבים זרמו אל בתי החולים, שם התקשו לתת לכולם טיפול. אספסוף השתלט על הרחובות והחלה ביזת חנויות. אנשים פרצו לחנויות ולקחו מכל הבא ליד — בגדים, מזון, כלי מיטה, כלי בית — ולא חדלו עד שהחנויות התרוקנו לחלוטין. תוך ימים ספורים אזל מלאי האוכל. אנשים נכנסו לפאניקה. החל המצוד אחרי אוכל. לא חשוב מה. כולם חיפשו אוכל, ולא היה מי שישליט סדר.
הטירוף ששרר ברחובות גרם לאנשים לחפש מקומות מקלט ומסתור בפרבריה המרוחקים של העיר ובכפרים הסמוכים. האיכרים מהכפרים נהרו העירה עם עגלות רתומות לסוסים והציעו שירותי הובלה לבוזזים ולכל מי שנזקק להובלה וידו הייתה משגת לשלם.
ופתאום תוך כדי המהומה, כאשר כולם מנסים להשיג אוכל, למצוא מקלט, מחסה במקום הדירה שנשרפה, תוך כדי פינוי הפצועים, הביזה, הדאגה הגדולה והחשש מהגרמנים, נשמעו הקריאות הראשונות ברחוב: "מוות ליהודים, מוות לז'ידאנים".
אהרון התחלחל. אשתו הייתה בחודש התשיעי להריונה והייתה צפויה ללדת בקרוב מאוד. והנה הוא ואשתו נמצאים פתאום באמצע חלום בלהות אמיתי להחריד. מה יהיה? מה צפוי להם?
ב-2 ביולי החלה המתקפה המתואמת גרמנית־רומנית בגזרת צ'רנוביץ. מטרת ההתקפה הרומנית הייתה להחזיר לרומניה את חבל הארץ צפון בוקובינה. האזור סופח לברית המועצות כשנה קודם לכן. קוד המבצע המשולב הגרמני־רומני היה "מבצע מינכן". הארמיה ה-11 של הגרמנים תקפה ממערב מזרחה. הארמיות השלישית והרביעית הרומניות תקפו מדרום לכיוון צפון ומזרחה לאחר שחצו את הגבול הבין־לאומי בין רומניה וברית המועצות.
כך רשם ביומנו אנטונסקו, שליט רומניה:
תאריך: 1 ביולי 1941.
שעה 08:50: מגיעים לעיר רומן. שליח מיוחד בדרגת סגן מוסר מכתב אישי מאדולף היטלר קנצלר גרמניה. הגנרלים דומיטרסקו וזהרסקו מוסרים עדכונים לגבי המצב.
שעה 15:00: יחד עם גנרל שוברט הגרמני מקבלים החלטות לגבי ההתקפה שאמורה להתחיל מחר.
תאריך: 2 ביולי 1941.
שעה 06:00: רכבת מביאה אותנו לקרבת הגבול. ברכבת נמצא גם גנרל האופה, מפקד חיל המשלוח הגרמני ברומניה. יורד גשם זלעפות. ההתקדמות במכוניות שלנו הופכת לבלתי אפשרית. כולנו עולים על מכונית שטח ולבסוף ממשיכים על גבי שתי עגלות רתומות לסוסים. מגיעים לנהר הפרוט שבו אמורים הכוחות לחצות מזרחה. בדרך מתבצע תיאום עם גנרל צוקרטורט, מפקד דיביזיה 170 הגרמנית הנמצאת לא רחוק.
שעה 14:00: פגישה עם מפקד חטיבת הרגלים 67 של צבא רומניה. מפקד זה בדרגת קולונל הצליח לחצות את הנהר עם יחידותיו.
ב-5 ביולי 1941 בשעה 17:00 נכנסו אל העיר צ'רנוביץ הארמיה השלישית והגדודים ה-3 וה-23 של מטפסי ההרים בפיקודו של גנרל פטרה דומיטרסקו.
יחידות הצבא הרומני בפיקודם של קצינים זוטרים ונגדים יצרו מגע עם האוכלוסייה האזרחית הרומנית והאוקראינית שהכירו היטב את העיר. הצבא פרסם הודעה שבמשך שלושה ימים יוכלו לעשות ליהודים ככל העולה על רוחם ובכך התיר את דמם.
באותו יום החלה פעולת איתור הבתים והדירות שבהם מתגוררים יהודים, ראשית בשכונות מנסטירשטה והורצ'ה. בפרוורים אלה גרו יהודים, רומנים ואוקראינים וכולם הכירו את כולם. הצבא הרומני ערך סיורים יחד עם אוקראינים ורומנים תושבי המקום, והם נכנסו לכל בית שבו התגוררו יהודים. כמה מהיהודים ברחו והסתתרו אבל רובם נשארו. החוליות ירו ביהודים בכל מקום שבו מצאו אותם. בבתיהם, בדירותיהם, במקומות מסתור שנחשפו, במרתפים, בעליות גג וברחובות אגב מנוסתם של היהודים אל מרכז העיר שם קיוו למצוא מקלט.
בנוסף להרג ההמוני התרחשה ביזה עצומה של הרכוש היהודי, הן מצד החיילים והם מצד האוכלוסייה האזרחית. כל אחד לקח לעצמו את מה שליבו חפץ או מה שנשאר אחרי שאחרים כבר בזזו ולא הצליחו לסחוב מעבר למה שלקחו לעצמם. הרצח והביזה החלו אומנם בשני הפרוורים אך התפשט לכל רחבי העיר. במשך שלושה ימים נשמעו ברחבי העיר יריות, צרחות, קללות והשפלות ללא מגבלות. אלפי יהודים נהרגו במהלך שלושת הימים ההם. מספרם המדויק של הנרצחים אינו ידוע. אף אחד לא רשם. בבית הקברות היהודי נחפרו שני בורות ענקיים שבהם נקברו בקברי אחים 250 יהודים. חפירות הקברים המשיכו והבורות התמלאו בגופות נוספות שמספרן אינו ידוע. לאחר שלושה ימים פסק הגיהינום אך הצרות היו רק בתחילתן.
למעשה, מעשי הרצח החלו עוד לפני שהצבא הרומני הגיע לצ'רנוביץ.
ב-2 ביולי 1941, זמן קצר לפני תחילת ההתקפה על ברית המועצות, כבשו הרומנים את הישוב נובה סוליצה (Nova Sulita) שנמצא על הגבול ממש. התירוץ לכיבוש היה שהיהודים שגרים שם פתחו באש על הצבא הרומני. לאחר השלמת ההשתלטות המהירה על הישוב, נורו מיד כל היהודים.
לכפר אחר, צ'יודיי (Ciudei), גם הוא בקרבת הגבול, נכנס גדוד רומני בפיקודו של קצין צמא דם במיוחד. תוך כמה שעות נרצחו בין 400 ל-500 יהודים. איש לא שרד.
יום לאחר תחילת המתקפה על ברית המועצות התקיימה ישיבה סודית אצל סגן ראש ממשלת רומניה, מיכאי אנטונסקו. בישיבה השתתפו שופטים ופקידי ממשל ממשרד הפנים אשר היו מיועדים לתפקד באזורי הכיבוש בוקובינה ובסרביה (מולדובה של היום). בדיון שהתייחס ל"טיהור האתני והפוליטי" ניתנו הוראות להתנהגות קשוחה מאוד כלפי היהודים. ההנחיות, שהיוו למעשה דברי הסתה פרועים, הכשירו את הקרקע לביצוע פוגרום. ההנחיות היו גם הבסיס לגירוש היהודים לטרנסניסטריה.
העיירה סטרוזינץ, מדרום לצ'רנוביץ, הייתה בין העיירות הראשונות שכבשו הרומנים. הרצח החל מיד עם הכיבוש. רוב היהודים נורו מיד אבל היו שעברו תחילה עינויים קשים. תוך כיומיים נספרו כמאה וחמישים הרוגים. גופותיהם היו מוטלות בשדות, בבתים, בכנסיות שבהן קיוו למצוא מחסה ובמקומות מסתור שבהם נתגלו. היו יהודים שרק נפצעו אך מתו כעבור יום־יומיים מאיבוד דם כיוון שאיש לא הגיש להם עזרה.
בכפרים שמסביב לעיירה השתולל הפוגרום ללא מעצורים. באחד הכפרים אילצו החיילים יהודי זקן ועיוור להוביל שיירה של יהודים אל עבר גשר צר שחוצה נהר. למרות הקושי הצליח הזקן להגיע עד מחצית הגשר, כאשר הוא מדדה ומשתדל לא לאכזב את שכניו שהלכו בעקבותיו. החיילים המתינו עד שהגיע למחצית הגשר ואז ירו בו. הוא נפל למים. מיד אחריו ירו באישה עם תינוק בידיה. גם היא נפלה למים. התינוק היה עדיין בחיים, אך נעלם במי הנהר.
באחת הסמטאות התנפלו החיילים על יהודי וביתרו אותו לחתיכות באמצעות כידונים, גורמים למותו בייסורים נוראים.
בכפר אחר בסביבה נאנסו צעירות יהודיות. אחדות מהן התאבדו זמן קצר אחרי המעשה. רב הכפר נדקר בכידונים וזקנו גולח, אך הוא הצליח לשרוד. מזכיר הקהילה במקום נורה גם הוא לא לפני ששתי עיניו נעקרו.
בכפרים אלה חיו 540 יהודים. מתוכם רק שמונים איש נותרו בחיים לאחר ששרדו גם את צעדת המוות למחנה אדינץ.
בכפר אחר נכנסו החיילים לחווה קטנה של יהודים והתכוונו להתחיל בשוד הרכוש, אך האם התנגדה. "אף אחד לא נוגע בבהמות שלי. אתם יכולים לירות בי אבל אל תיגעו בבהמות", אמרה. החיילים ירו בה ובבתה, בת העשרים, שניסתה לגונן עליה. דם רב פרץ מגופתה של האם והתערבב בדמה של הבת. בן רגע נצבע הכול בדמן של שתי הנשים — הקירות, הרצפה, השולחן והכיסאות. החיילים לקחו לעצמם כל מה שרצו. הדם הרב וגופותיהן של השתיים לא עשו עליהם רושם. הם המשיכו הלאה.
את היהודים הוציאו מהבתים והובילו אל מחוץ לכפר למקום שבו נחפרה תעלה נגד טנקים. שם פקדו עליהם לעמוד לאורך התעלה וכיוונו את מכונות הירייה. אישה עם ילדה קטנה כבת חמש התחננה על חייה וחיי בתה הקטנה. החיילים צחקו ולא חסו לא עליה ולא על הילדה. שנייה לפני שהחלו היריות הסתירה האם את בתה מתחת לחצאית שלה. לפנות ערב, לאחר שהיריות פסקו, הילדה ששרדה את הטבח זחלה בין הגופות ויצאה מן התעלה. היא נשארה לבדה בגיהינום. זמן רב אחרי שהיריות פסקו עדיין נשמעו גניחות מתוך התעלה וגם בכי חנוק של תינוק. רק אחרי יום־יומיים השתררה דומייה במקום. דממת מוות.
ב-6 ביולי 1941, בשעה 18:15, נכנסו לעיר צ'רנוביץ חיילי יחידת איינזצגרופה 10 הגרמנית. יחידה זו הייתה חלק מיחידת איינזצגרופה שהוקמה באביב 1941 בשיתוף פעולה בין משטרת הביטחון ושירות הביטחון הגרמני. איינזצגרופה ד' ((D בפיקודו של גנרל אולנדורף התמקמה בעיר במלון הנשר השחור שניצב במרכז העיר בפינת הרינגפלץ, הכיכר המרכזית, והטמפלגסה (רחוב בית הכנסת) ונחשב למלון הטוב ביותר בעיר. כבר מיום היוסדו ב-1875 שימש מלון הנשר השחור כמקום ההתכנסות של פקידים בכירים, מנהלי בנקים, קציני צבא ומבקרים אמידים.
מלון הנשר השחור ששימש כמפקדתו של אונדורף ואנשיו
הגרמנים לא בזבזו זמן. הם יצרו קשר מיידי עם הז'נדרמריה הרומנית בפיקודו של מאיור (רב סרן) דלושנסקי. ההשתלטות הגרמנית על העיר החלה. לאולנדורף היו הוראות ברורות: להשמיד את היהודים ואת הקומיסרים הקומוניסטים. בימים הבאים יצאו אנשי יחידת איינזצגרופה 10 לרחובות העיר מצוידים ברשימות מוכנות מראש במטרה לתפוס יהודים וקומוניסטים. תוך יומיים נעצרו מאה יהודים ביניהם מנהיגים רבים של הקהילה היהודית. כל המאה נורו. בחלוף ימים בודדים מספר ההרוגים היהודים בידי הגרמנים והצבא הרומני הגיע לחמש מאות איש.
חייליו של אולנדורף המשיכו לפעול ברחבי העיר. עד ה-8 ביולי עצרו הגרמנים 1,500 יהודים וכלאו אותם בארמון התרבות. בלי לאבד זמן החלה סלקציה. חלק מהיהודים הועברו לפרבר, נרצחו ונקברו בקבר אחים. בארמון התרבות המשיכה הסלקציה. למרבה הפליאה שוחררו כמה עשרות גברים שהיו בעבר קצינים בצבא האוסטרי. בנוסף שוחררו כמה עשרות זקנים שאולצו לקפוץ דרך החלונות אל הרחוב. כל יתר הגברים שנשארו סודרו בשורות. אנשי האיינזצגרופה עברו בין השורות וכל יהודי עשירי נורה. כך נרצחו כמאה נוספים. לבסוף הודיעו הגרמנים ליהודים שנשארו בחיים שהם משוחררים ואילצו אותם לברוח לרחוב. אבל שם המתינו להם החיילים הגרמנים וכל מי שפיגר במנוסה ההמונית נורה. בדרך זו נרצחו באותו יום מאות יהודים נוספים. קבוצה נוספת שוחררה לבסוף בשעה מאוחרת, אחרי שהעוצר כבר נכנס לתוקפו. חיילים רומנים שפטרלו בקרבת התיאטרון הלאומי הבחינו ביהודים המשוחררים ופתחו עליהם באש ללא אזהרה. מי שלא נהרג נעצר על ידי הרומנים על הפרת העוצר. הגופות נשארו מוטלות, והדם כיסה את הרחוב, המדרכות וקירות הבתים. היריות נדמו והחיילים עברו הלאה לאזור אחר לאכוף את העוצר ולהרוג יהודים.
אהרון זכר את הצו הראשון שהתפרסם באותו יום מטעם שלטונות הכיבוש: "יהודי אשר יצא מפתח ביתו יומת בו במקום". ההודעה הייתה כתובה באותיות קטנות מאוד והודבקה על קירות הבתים בכמה מקומות, אך למעשה הידיעה עברה מפה לאוזן. לא כולם הספיקו לשמוע או לראות את הצו. בשלושת הימים הראשונים לאחר כיבוש העיר נהרגו אלפיים יהודים, סיפרו האנשים זה לזה. ההיכרות האישית עם ההרוגים הגבירה את תחושת הכיליון והזוועה. בנוסף, באותו חודש יולי הוציאו החיילים 150 בחורים צעירים מבתיהם, הובילו אותם לקצה העיר ושם קברו אותם חיים.
אהרון היה מבועת. הוא לא פחד למות. אבל בצורה כזאת? ככה יעשו גם למשפחתי? חשב בליבו. החיים איבדו את משמעותם הקודמת.
האיינזצגרופה הגרמני יחד עם הז'נדרמים והחיילים הרומנים המשיכו בציד היהודים. החוליות נעו מבית לבית ושלפו מתוכם את כולם: זקנים, חולים, נשים ותינוקות. רבבות יהודים רוכזו בשלושה מקומות בעיר: במוסך של חברת החשמל, בחצר יחידת הז'נדרמים ובחצר העירייה. שם, לאחר כמה שעות של המתנה מורטת עצבים, חוסר ודאות, פחד מהלא נודע ומכות ללא רחם עם קתות רובים ומקלות, הועמדו היהודים לאורך הקיר. מולם הוצבו שתי מכונות ירייה. חיילים התייצבו מאחורי המקלעים ומאחוריהם נשמעה פקודה ברומנית: "לטעון". החיילים דרכו וכיוונו את קני המקלעים כלפי היהודים. המפקד המקומי פנה ליהודים המבוהלים. "עוד כמה דקות תמותו", אמר. ההצגה הזאת חזרה על עצמה כמה פעמים ושברה את רוחם. היהודים שוחררו בערב, לאחר העינוי הנפשי הזה. לפני שחרורם עברו חיפוש מדוקדק וכל מה שהיה בכיסיהם הוחרם.
גם הפעם, כאשר היהודים שוחררו אל בתיהם, השעה הייתה מאוחרת והעוצר כבר נכנס לתוקפו. חוליות ז'נדרמים וחיילים פטרלו ברחובות כדי לאכוף את העוצר, נתקלו ביהודים שזה עתה שוחררו ופתחו לעברם באש ללא כל אזהרה. גם הפעם לא נעצר אף אחד. בלילה הזה נהרגו יהודים רבים ורבים נפצעו קשה ומתו מאוחר יותר מתבוססים בדמם.
***
