*השמלה המושלמת*


פרק 1


"גברים! אי אפשר לחיות איתם, אבל אם נירה בכולם נפשוט את הרגל," מיצי רטנה כשנכנסה דרך הדלת האחורית אל סלון הכלות שבבעלותה, בשותפות עם חברותיה, ג'ודי ופולה.


"את צודקת." ג'ודי סידרה על ראשה את הסרט הרקום בחרוזים ומילאה שלושה ספלים בתה צמחים. היא הניפה את צמותיה הבלונדיניות אל מעבר לכתפה. "לעיתים אני רוצה להרעיל את לייל."


"אבל אם מישהו אחר היה אומר את זה, היית מעלה אותו על המוקד."


פולה הרימה את ספל התה שלה ונשאה אותו אל השולחן. היא ירשה את צבעם הכהה של שערה ושל עיניה מאימה הטקסנית, אבל את כל האמונות התפלות קיבלה מאביה, יליד לואיזיאנה. היא העבירה את כף ידה שלוש פעמים מעל הספל לפני שטעמה ממנו.


פולה בת השלושים וחמש מעולם לא נישאה, אבל מבחינה טכנית אף אחת מהן לא הייתה נשואה. ג'ודי גרה עם לייל מאז סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון, אך הם מעולם לא נישאו כיוון שהתנגדו למסורת טקסי הנישואים.


עיניה החומות של ג'ודי רשפו. "מותק, לא הייתי מבזבזת דלק או עץ כדי לשרוף מישהו. אני מגדלת את המזון שלי בעצמי, זוכרת? הייתי מרעילה את העגבניות, וכך היה נראה כאילו מי שדיבר בגנות החבר שלי קיבל התקף לב. ואת לא צריכה לעשות ככה עם התה שלך. לא היה עולה בדעתי להרעיל אותך."


בגובה של כמעט מטר ושמונים ובמידת ג'ינס ארבעים וארבע, מיצי למדה להרגיש נוח עם עצמה רק בשנות בגרותה. לפני כן סבלה מהצקות בגלל מידותיה. היום חזרו התחושות האלה בגלל התחכמות שהשמיע גבר בקונדיטוריה הקטנה שברחוב הראשי בסלסט, טקסס.


"לעזאזל," קיללה, "שכחתי להביא את הדונאטס. אחזור מייד."


מישהו שכח ליידע את יצרני לוחות השנה שבמזרח טקסס מזג האוויר החם לא ממתין עד לימים האחרונים של יוני. התאריך הרשמי של תחילת הקיץ יהיה רק בעוד שלושה שבועות, אבל זה היה רק מאי והחזאי אמר שמידות החום יגיעו לשלוש ספרות. אביה של מיצי התבדח שראה כמה לטאות מצוידות במימיות.


כאשר מיצי חזרה, פניני זיעה הצטברו על שפתה העליונה. היא הניחה את הקופסה על השולחן ונטלה מגבת נייר כדי לנגב את הזיעה מפניה, אך לפני שהשלימה את המשימה נכנסה סבתה מצד אימה, פאני־לו, דרך הדלת האחורית. אביה של מיצי קנה את הבית עבורן כדי שיקימו בו את העסק שלהן, אבל פאני־לו נתנה להן את סכום ההשקעה הראשון לקניית בדים, מכונות תפירה חדשות ומזגן נפרד עבור חדר ההלבשה. היא סירבה להיקרא שותפה, אבל אהבה לקפוץ לבקר כשהתחשק לה. מיצי לא התנגדה לביקוריה. אחרי שנים רבות שבהן הייתה רחוקה, היא אהבה את נוכחותה הקרובה של סבתה, לא משנה באיזו שעה משעות היום.


פאני־לו לא הייתה גבוהה כמיצי, אלא אם נעלה את מגפי הבוקרים שלה. שערה האדום הבוהק נאסף על קודקודה בפקעת מרושלת, שנראתה קצת כאילו תקעה את אצבעה בשקע חשמל. עיניה הכחולות, המוקפות קמטים, נצנצו תמיד מעל מסגרת המתכת של משקפיה. היום לבשה אוברול וחולצת טי אדומה ודהויה, ואת מגפיה הרגילים. היא הציבה שקית נייר מלאה בעגבניות ובמלפפונים על השולחן.


"חם יותר מהקלשון של השטן שם בחוץ. הבאתי לכם דברים מהגינה של השכן. אלוהים יודע שאני לא יכולה לאכול את הכול וגם אם יכולתי, לא הייתי עושה את זה. נשים זקנות כמוני לא חייבות לאכול ירקות. הן יכולות לאכול דונאטס כשהן רוצות." היא רחרחה באוויר. "אני מריחה משהו נהדר."


"תה תפוז או קפה. שניהם מוכנים. מה תרצי?" שאלה מיצי.


"תודה, מותק. אני לא טיפוס של תה, אבל קפה נשמע נהדר." פאני־לו הרימה דונאט ונגסה בו. "אלוהים, זה טעים. עכשיו, למה הפנים שלך קודרות, מיצי?"


"מישהו עצבן אותה הבוקר." ג'ודי תמיד הייתה קצת שמנמונת ונמוכה ובקושי הגיעה לכתפיה של מיצי, אבל אחרי סיום התיכון היא רזתה. עכשיו הג'ינס הדהוי שלבשה היה תלוי עליה.


"היה איזה בחור טיפש שחיכה בתור בקונדיטוריה. הוא דיבר עם חבר שחיכה איתו בתור על אישה שאיתה יצא בסוף השבוע. הוא אמר שיש יתרונות בבילוי עם בחורה שמנה כי היא מספקת צל בקיץ וחום בחורף." מיצי נשאה שני ספלי תה אל השולחן ואז חזרה למזוג לסבתה קפה.


"ומה עשית?" שאלה פולה.


"אני מקווה שתלשת לו את כל השיער ואז לעגת לו שהוא קירח," אמרה פאני־לו.


"בהיתי בהם עד שהם ראו אותי. אף שהם היו שחצנים אני בטוחה שהם סובלים מתסביך נמוכי הקומה כי לא נדרש להם הרבה זמן לאסוף את ההזמנה שלהם ולהסתלק. הם לא נראו לי מוכרים. מחר הם יספרו סיפורים על האמזונה הגדולה ואדומת השיער שאיימה להצליף בהם עם יד אחת קשורה מאחורי גבה."


"עם אגו כמו שלהם, הם יגידו שהשאירו אותך מדממת על הרצפה ליד הוויטרינה של עוגות הקינמון." פולה צחקה. "היית צריכה לפחות להטיל עליהם קללה. סיפקתי לך מספיק מהן במשך השנים כדי שתוכלי לבחור אחת מתאימה."


מיצי דחפה את כוס התה שלה הצידה ומזגה לעצמה ספל קפה. היא טבלה דונאט בספל בלי שיהיה לה אכפת שפירורים נשרו לתוכו. "בחייך, פולה, בפעם האחרונה שהתרגזתי על מישהו אמרת לי לעולם לא להטיל קללה על מישהו כי היא עלולה לחזור אליי."


"יש לך איזה קללה בשבילי?" פאני־לו שאלה, "אני כועסת על אימא של ג'ודי. היא לחשה לי בשבוע שעבר בכנסייה שאני צריכה להתלבש בהתאם לתדמית שלי. אולי אני הבחורה הזקנה הכי עשירה בסלסט, אבל זה לא אומר שאני צריכה להתגנדר. חליפות המכנסיים הסרוגות שלי היו טובות מספיק לפני חמישים שנה והן בסדר גמור היום. הורדתי את הבוץ מהמגפיים בכניסה ואלוהים לא אמר לי שאני צריכה לעשות עוד משהו. עד שהוא יגיד, ונדה יכלה לסתום את הפה."


ג'ודי צחקה בציניות. "יש לך מזל שזה כל מה שהיה לה להגיד. היא כל הזמן מתבכיינת לי על משהו. אני חיה בחטא ולכן אלוהים מעניש אותי בעקרות עד שאתחתן עם לייל."


"אם פולה לא הייתה מקמצת בקללות שלה יכולנו להרוג שתי ציפורים במכה," אמרה פאני־לו.


"את יכולה לפזר מלח מעבר לכתף בפעם הבאה שתראי את ונדה. המשמעות של זה בעולם הקייג'ון1 היא שאת לא רוצה שכף רגלה תדרוך עוד בביתך," אמרה פולה.


"לא הייתי נותנת לה לעבור את סף ביתי גם אם הייתה דופקת בדלת, דבר שלא תעשה כי עמדתי לצד ג'ודי כשהיא ולייל עברו לגור יחד." פאני־לו לקחה עוד דונאט. "הביטוי 'כל אחד מקבל את מה שמגיע לו', מתאים גם לגברים ההם וגם לוונדה על שאמרו את הדברים המכוערים ההם. אבל מספיק בעניין הזה. השעה תשע והגיע הזמן לפתוח את העסק."


"את צודקת, סבתא. יש לנו שמלת כלה להכין למדידה סופית אחר הצהריים," אמרה מיצי.


"ויש לכן פגישה עם אלי־מיי כדי לעזור לה לעצב שמלה הבוקר. אז תיפטרי מכל הכעס הזה." פאני־לו לגמה מהקפה.


"אזדקק לכיסון תפוחים כדי לעשות את זה." מיצי חטפה את האחרון.


"הכומר פרנק המסכן ודאי ייאנח בהקלה כשיחתן אותה," פאני־לו הנמיכה את קולה, "את יודעת מה אומרים על בנותיו של המטיף? ובכן, היא בלי ספק מתאימה להגדרה."


"באמת?" שאלה ג'ודי, "את מתכוונת שאין לה הילה מתחת לכל השיער הבלונדיני הזה?"


פאני־לו נחרה בבוז. "מותק, הבחורה אולי מלאכית, אבל אם זה מה שהיא, זה כי היא זיינה כבר את כל הגיהינום."


מיצי כמעט נחנקה מהמאפה. "סבתא!"


"אמת היא אמת. את יכולה לצפות אותה בסוכר או בזבל פרות, זה לא ישנה דבר." פאני־לו משכה בכתפיה. "אני חייבת ללכת למכון היופי כדי לחפוף את רעמת השיער שלי. היה רצוי להסתפר, אבל אוסקר אהובי, מנוחתו עדן וזכרו לברכה, אהב את שערי ארוך." היא נשאה את עיניה לכיוון התקרה. "ואם אתה מפלרטט שם למעלה עם הנרייטה קופר, אחנוק אותך כשאגיע לשם." היא הסתכלה על מיצי. "יש לכן עוד חדשות שאני יכולה לספר במכון היופי?"


"אני לא יכולה לחשוב על עוד משהו," אמרה מיצי.


פאני־לו סיימה את הקפה ולקחה את הספל לכיור. "להתראות מאוחר יותר."


השלוש נופפו כשהיא עשתה את דרכה החוצה. ג'ודי לקחה עוד דונאט ונכנסה אל חדר התפירה מבעד לדלתות המסתובבות, מיצי מאחוריה. מעבר למטבח היה חדר אוכל עצום שעתה היו בו שלוש מכונות תפירה ושולחן גזירה ארוך שתפס מקום רב. בכניסה היה חדר המתנה ובו שתי ספות קטיפה ורודות, וביניהן שולחן קפה ועליו קטלוגים רבים של חתונות ושל שמלות כלה.


משמאל היה גרם מדרגות מעוגל. בובת תצוגה במידה גדולה ניצבה עליו, לבושה בשמלת כלה בעלת שובל שנפרש עד למדרגה העליונה. השמלה שלבשה הייתה הראשונה שהכינו השותפות עבור אחותה של פולה, סלינה, לפני כמה שנים. הן גם הכינו שמלת שושבינה עבור פולה ואת השמלה שלבשה לחתונה אימן, גלדיס.


החדר, שהיה בעבר חדר המגורים, היה כעת מכוסה במדפים שנשאו גלילי תחרה, סטן, משי וכותנה. לשם לקחה מיצי את הלקוחות כדי למדוד את מידותיהן ולהכין לוח זמנים למדידות, לאחר שאמרו לה באופן כללי איזו שמלה הן רוצות ליום המיוחד שלהן.


חדר השינה הראשי שימש חדר מדידות והן התקינו בו מזגן עוצמתי. ג'ודי ופולה הסכימו עם מיצי כשהכריזה שחדר המדידות יהיה הראשון בסדר העדיפויות. אין דבר גרוע יותר מחדר מדידות קטנטן ללא מיזוג אוויר עבור אישה בעלת קימורים המנסה ללבוש ולפשוט שמלות.


מיצי פתחה את מנעול הדלת הקדמית, יישרה את קטלוגי החתונה על שולחן הקפה ופתחה ספר ובו דוגמאות של שמלות כלה בעמוד הראשון. בתשע ורבע הדלת נפתחה בתנופה ואלי־מיי וטסון מיהרה פנימה.


"אני מצטערת שאיחרתי. אימא שלי התעקשה לבוא איתי והתקשיתי לשכנע אותה לוותר. קשה לי אפילו לדמיין איזו שמלה היא הייתה מנסה לבחור עבורי."


"שבי בבקשה, ובואי נדבר על מה את רוצה." מיצי הצביעה על הספה מצידו השני של שולחן הקפה. "אמרת שתביאי תמונות."


אלי־מיי שלפה קלסר והניחה אותו על ברכיה. "צמצמתי אותן לעשר, אבל אני מודיעה לך מראש, אני לא רוצה שמלה לבנה. אני לובשת מידה ארבעים ושמונה, אני לא רוצה להיראות כמו מרשמלו גדול."


"זה היום שלך," אמרה מיצי בהסכמה.


"זה מה שאמרתי לאימא, אבל היא חוששת מהרכילות." אלי־מיי צחקה. "היא חושבת שבגיל עשרים וחמש אני עדיין בתולה ושעליי ללבוש לבן עם הינומה שתכסה את פניי. אלוהים אדירים! יהיה חם ביולי. מה אם יתוש ייכנס מתחתיה? אחבוט בו במקום להגיד את הנדרים שלי."


"כמה אנשים הוזמנו?" שאלה מיצי.


"הזמנו את כל קהילת הכנסייה ואת כל קרובי המשפחה. אנחנו עורכים את כל העניין אצל הוריו של דארין, באסם הגדול. אימא לא מרוצה גם מזה, אבל אלוהים אדירים, יש אלף תושבים בסלסט. גם אם רק שליש מהם יגיעו, הכנסייה לא תספיק." אלי־מיי פתחה את הקלסר שלה והתחילה לדפדף בין הדפים.


מחשבותיה של מיצי נדדו בזמן שחיכתה. אלי־מיי צדקה באשר לאוכלוסייה של סלסט, אבל פאני־לו אמרה בעבר שכדי להגיע למספר כזה של אנשים, עורכי הסקר ספרו גם את הכלבים ואת החתולים. אנשים חשבו שהיה זה טירוף מצד מיצי וחברותיה לפתוח סלון כלות בעיר כה קטנה כי היא לא הייתה רחוקה מגרינוויל, הגדולה יותר. אבל לא הייתה עוד חנות כזאת בטווח של קילומטרים, ומאז פתחו אותה לפני שנה, הן הוצפו בעבודה. בשנה הבאה אולי אפילו יוזמנו ליריד הכלות בדאלאס. הן פתחו את החנות מאוחר מדי מכדי להשתחל ליריד השנה, אך הן היו ברשימת ההמתנה.


מיצי שקלה לשכור את אחת החנויות הפנויות באחד ממרכזי הקניות הקטנים שבמרכז העיר, אבל היא רצתה שהחנות תספק שמלות בתפירה אישית, והאווירה המיוחדת ששררה בבית הישן התאימה לקונספט הזה הרבה יותר. פולה התייחסה לזה כאל אות משמיים כשמצאה את הבית הזה, ששכן בפינת גוש הבניינים האחרון שאפשר היה לפתוח בו חנות.


לאחר כמה דקות, אלי־מיי הניחה תמונה על השולחן. "אני אוהבת את מפתח הצוואר ואת השרוולים של זו, אבל לא רוצה את גזרת האמפייר שלה. כולם בוודאי יחשבו שאני בהיריון."


כמו בכל הערים הקטנות בטקסס, בסלסט כולם הכירו אלה את אלה, ובדרך כלל גם ידעו מה עשה כל אחד. היה צורך בשיחת טלפון אחת כדי ששמועות על היריון יתחילו להתפשט.


אלי־מיי שלפה תמונה שנייה של שמלה הדוקה. "זה הסגנון שאני אוהבת, אבל אני רוצה אותה מרווחת יותר בגב כדי שאוכל לרקוד בקבלת הפנים בלי להרגיש כלואה." היא הניחה תמונה נוספת מעל הקודמות. "אני רוצה שובל כמו זה, עם ראשי התיבות שלנו רקומים בחרוזים, ועם לבבות משולבים. חיפשתי רעיונות לשמלות חתונה במשך שנה."


"נראה כאילו עשית את העבודה שלי במקומי." מיצי אספה את התמונות לקלסר. "בואי נעבור לחדר הבדים. על איזה צבע חשבת?"


"תחרה שחורה מעל סטן ורוד בהיר."


מיצי חשבה שעליה להזהיר את חברת הטלפונים הסלולריים. הבניינים בין סלסט לגרינוויל יתחילו לתסוס כשאנשים ישמעו שאלי־מיי מתכוונת ללבוש שחור לחתונתה. אביה, פרנק, כיהן כמטיף בכנסייה הגדולה ביותר בעיר ואימה, ננסי, ניגנה בפסנתר בבוקרי יום ראשון. לו מיצי הייתה סופרת ולא תופרת, היא יכלה למלא ספר שלם ברכילות שתעורר שמלת חתונה שחורה.


"את הבד הזה שם."


אלי־מיי שלחה את ידה אל גליל של תחרת שנטילי שחורה כאשר נכנסו אל החדר, אך היא הייתה נמוכה מכדי להגיע אליו.


מיצי הורידה אותו ואז משכה גליל של סטן לבן ואחד בוורוד בהיר. היא פרשה כמה מטרים על שולחן ארוך והניחה את התחרה השחורה על שניהם.


"לא הוורוד," אמרה אלי־מיי, "אימא תשתגע בגלל השחור גם ככה, אבל עם הוורוד איראה כאילו אני עירומה מתחת לתחרה. הלבן הזה יפה מאוד. איך הוא ייראה עם רקמת חרוזים לבנה?"


מיצי שלפה מגירה מלאה בחרוזים בגודל בינוני והניחה כמה מהם בצורת לב כפול. "מה דעתך?"


"אני אוהבת את זה." עיניה הכחולות של אלי־מיי נצצו. "יהיו לי ורדים לבנים בשיער עם נגיעה של תחרה שחורה."


"אולי אם אימך רוצה הינומה, נוכל לעשות משהו כזה." מיצי הרימה כובע יפהפה עשוי תחרה שחורה ובעל תיתורה רחבה, והניחה אותו על ראשה של אלי־מיי. "זו יכולה להיות אפשרות אחרת במקום הינומה, והכובע נראה נהדר על השיער הבלונדי שלך."


אלי־מיי פנתה אל המראה והתנשמה. "תראו אותי! זה מיוחד כל־כך, ואני יכולה לסדר את השיער בגלים גדולים. מה דעתך על קשר של בד טול שחור מאחור, שמעט ממנו ייפול על הגב שלי?"


מיצי לקחה גליל של טול מהמדף, גזרה ממנו שני מטרים, ובאמצעות סיכות חיברה אותו אל החלק האחורי של הכובע.


"כן! זהו זה. אני אוהבת את זה. מתי תוכלי להתחיל?" אלי־מיי שאלה, "ותוכלו לשמור הכול בסוד? אני לא בטוחה שאני רוצה שאימא תראה את זה לפני יום החתונה."


"חוקי הסודיות חלים עלינו פה, בסלון 'השמלה המושלמת', בדיוק כמו במשרדו של פסיכולוג," אמרה מיצי. "אצייר את השמלה ותוכלי לבוא ביום שישי כדי לאשר את העיצוב."


"פנטסטי. דארין ילבש טוקסידו לבן עם אבנט שחור־אדום בדוגמת פייסלי, והזר שלי יהיה מורכב מוורדים אדומים," אמרה אלי־מיי. "הכול ייראה מדהים."


"כן, זה מקסים, ולא שגרתי. אצטרך מלאי של תחרה שחורה אחרי זה. את עשויה להתחיל אופנה חדשה לגמרי." מיצי התקשתה שלא לחשוב על דבריה של פאני־לו בקשר להיותה של אלי־מיי מלאכית.


"זה יהיה משהו, לא? באיזו שעה לבוא ביום שישי?"


מיצי פתחה את יומן הפגישות שלה. "תוכלי באחת־עשרה וחצי? תאשרי את השמלה ואקח מידות. נסיים הכול בפחות מחצי שעה, אלא אם תרצי לערוך כמה שינויים. נקבע לך פגישות למדידות ונתחיל לעבוד ביום שני בבוקר."


"נהדר. אצא להפסקת צהריים מוקדמת מהעבודה. תודה לך על הכול." אלי־מיי חיבקה אותה.


אחרי שנפרדה מאלי־מיי, מיצי לקחה את הרשימות שלה לחדר התפירה וצנחה על כורסה. "אתן לא תאמינו. אלי־מיי וטסון מתחתנת בשמלת תחרה שחורה."


"אימא שלה יודעת?" שאלה ג'ודי.


"לא, ונשבענו לסודיות," ענתה מיצי.


פולה הוציאה קמע כסף בצורת מלאך מכיסה ונשקה לו.


ג'ודי ומיצי לא הצטרכו לשאול לפשר מעשיה. הם ידעו שהיא פורשת הילה סביב אימה של אלי־מיי כדי להגן עליה מפני התקף לב.


* * *


אחרי שבוע גרהם הריסון עדיין לא פרק את כל הארגזים בביתו החדש. הוא לא התחרט על המעבר, בעיקר לא אחרי פרץ ההצקות האחרון שחוו בנותיו בבית הספר.


ממה שסיפרה לו אליס, אחותו, בבתי הספר בסלסט לא הרשו דברים כאלה, ומכיוון שהייתה מורה לאנגלית בתיכון, היא תפקח עליהן עין. הוא מזג כוס קפה ונשא אותה אל שולחן המטבח. הבנות היו ערות והרעישו בחדריהן, כך שהיו לו רק כמה דקות נוספות של שקט.


דיקסי צצה במטבח, מזגה לעצמה כוס של מיץ תפוזים ולקחה את קופסת דגני הבוקר. "בוקר, אבא."


"בוקר, מתוקה." גרהם תהה אילו חיים היו לבנותיו אם אימן הייתה נשארת, אבל זו הייתה עתה עובדה מוגמרת. אף שהיא גרה עתה בדאלאס ואף שאמרה שהיא רוצה להיות חלק מחייהן של הבנות, היא איחרה בארבע־עשרה שנים בערך.


טאבי עצרה לרגע כשנכנסה למטבח כדי להעניק לו נשיקה על המצח. "דיברת כבר עם המקום ההוא לגבי השמלות שלנו לחתונה של החברה של אימא?"


"זה ברשימת הדברים שאני צריך לעשות היום. בחרתן צבע או דוגמה?"


"ליזי אמרה ורוד בזוקה, בכל סגנון שנרצה. אני שונאת את הצבע הזה." דיקסי נאנחה. "איראה כמו גוש של צמר גפן מתוק."


"השושבינות הגדולות ילבשו בורדו, אז ליזי חשבה שניראה חמודות בוורוד. היא לא ראתה אותנו מאז היינו תינוקות ורק ביקשה מאיתנו להיות שושבינות כי אימא גרמה לה להרגיש רגשות אשמה," אמרה טאבי. "אני בכלל לא רוצה ללכת."


"ובכן, לליזי צפויה הפתעה גדולה כשנופיע כשושבינות בשמלות הוורודות כמו בזוקה שלנו." דיקסי שפכה דגני בוקר לקערה והוסיפה חלב. "אנחנו כבר לא ילדות."


טאבי צחקה. "את צודקת בזה."


גרהם הסכים איתן, אבל שתק. גובהו היה מטר תשעים ושישה סנטימטרים ובנותיו התאומות ירשו את הגובה ממנו, לא מאימן, הבלונדינית הקטנה. בפעם האחרונה שמדד את הבנות גובהן הגיע למטר שבעים וחמישה סנטימטרים, וכמוהו, הן בהחלט לא היו דקיקות.


הוא לקח אותן לכל חנויות השמלות בגרינוויל ובאוסטין בניסיון למצוא להן שמלות לחתונת חברתה הטובה ביותר של אימן ביולי, אבל הן לא מצאו שמלות במידות שלהן. כשעברו לגור בסלסט דיקסי ראתה את השלט של 'השמלה המושלמת' במרחק קצר מהבית שגרהם קנה. כשחיפש מידע על סלון הכלות באינטרנט, גילה שתופרים שם שמלות כלה ושושבינה וכן שמלות לנשפי סיום הלימודים, אבל רק במידות גדולות.


"אבא, תוכל לעבור שם בדרך לעבודה? אולי כבר מאוחר מדי להכין עבורנו משהו במיוחד, אז תתכונן להתחנן או להציע שוחד," אמרה דיקסי.


הוא התרגל לבצע את כל המשימות המוטלות בדרך כלל על האם. לגרושתו, ריטה, פשוט לא היה כל אינסטינקט אימהי, ומאז שגילתה שהוריו, ששלטו בכספי המשפחה ולא שמחו כשברח להתחתן מייד עם סיום לימודיהם בתיכון, לא מתכוונים לתת להם מהכסף הרב שלהם, הפסיקה לגלות עניין בחיי הנישואים שלהם ועזבה אותו לפני שהבנות הגיעו לגיל שנתיים.


עם זאת, היא טלפנה אליו בחורף הקודם וביקשה לראות את הבנות. הוא הניח להן להחליט והן הסכימו לפגוש אותה לגלידה, אבל רק לשעה. מהמעט שסיפרו לו, התחושה הייתה כמו לפגוש בזרה. הוא קלט שרווח להן כשלא התקשרה שוב במשך חודשיים, ואז שאלה אם ירצו להיות שושבינות בחתונת חברתה הטובה. הן הסכימו לבלות את היום עם ריטה, אבל לא להישאר לישון אצלה. משמעות הדבר הייתה שגרהם יסיע אותן לדאלאס מוקדם בבוקר החתונה ויאסוף אותן בסיומה.


"אנחנו צריכות שמלות נשף גדולות ומפוארות וכך באמת ניראה כמו צמר גפן מתוק," אמרה טאבי, "עם צווארונים גדולים בסגנון דרומי וחגורות סטן רחבות. זה ילמד את אימא לקח על כך שרק אמרה איזה צבע והשאירה לנו לבחור את הסגנון. אני עדיין חושבת שהיא מתביישת בנו. היא נמוכה וקטנה, ורצתה בנות שייראו כמוה. באותו יום כשנפגשנו היא אמרה שזיהתה אותנו כי הזכרנו לה את דודה אליס."


רמזים קטנים למה שהרגישו לגבי הפגישה צצו במשך הזמן. גרהם צפה בשתיהן וגילה שהן באמת דמו קצת לאחותו. פחות בפנים ויותר במבנה הגוף – נערות גבוהות בעלות מבנה עצמות רחב – אבל את עיניהן הכחולות ירשו מריטה, שילוב מרשים עם שערן השחור והסמיך.


"זה רעיון נהדר. אנחנו יכולות לבקש מהגברת בסלון הכלות להכין לנו שמלות בסגנון של סקרלט או'הרה," אמרה דיקסי.


"בנות, זה לא הזמן לנקמה." גרהם לא היה מאשים אותן, אבל לא יכול היה להרשות להן לממש את התוכנית.


"לדעתי אנחנו צריכות לחבוש גם כובעים דרומיים גדולים," אמרה טאבי.


"לא, אימא אמרה שליזי הזמינה זרים מניצני ורדים לשערנו, עם סרטים בצבע בורדו שישתלשלו מאחור," הזכירה לה דיקסי.


"אולי כדאי שנהיה יחפות. נצבע את ציפורני הרגליים בשחור ונענוד טבעות על בהונותינו. אבא, אנחנו יכולות לעשות קעקועי חינה על הכתפיים עם הכיתוב 'נערות פראיות'?"


"אתן לא יכולות," אמר גרהם.


"אוף," אמרה דיקסי, "אז אולי נקנה שמלות בשני חלקים וננקב את הטבורים שלנו? נוכל להשיג אחת מאותן – "


"לא!" קולו של גרהם התרומם באוקטבה.


"אז אולי שמלות צמודות מסטן ורוד עם שסע בצד עד ה – "


גרהם הרים את ידיו. "זה מספיק, גבירותיי. אני לא רוצה לשמוע על שסעים עד אני לא יודע מה. אני הולך לעבודה והתפקיד שלכן היום הוא לסיים את פריקת הארגזים, לארגן את החדרים ולכבס את הבגדים. אתקשר מייד לאחר שאדבר עם הגברת בסלון הכלות, אבל אולי זה יהיה רק אחר הצהריים. אני לא יודע מתי היא פותחת את החנות ואני רוצה לדבר איתה אישית. אני לא מבין איך היא פתחה מקום כזה בסלסט."


"גם אני לא, אבל אני שמחה מאוד שהיא עשתה את זה," אמרה דיקסי.


"בעיקר אם היא תסכים," הנהנה טאבי. "תשלח לנו הודעה לאחר שתדבר איתה? כך אם היא מוכנה לפגוש אותנו היום, נוכל ללכת לשם."


"אעשה זאת." גרהם הרים את התיק ויצא מבעד לדלת האחורית.


הוא נהג במורד הכביש הראשי לסלון הכלות. כשגילה שהיא תיפתח רק בעוד חצי שעה, טלפן אל מזכירתו ויוויאן שאמרה לו שיש לו פגישות מהשעה תשע, בכל אחת מסוכנויות רכבי ה'קאדילק' שבבעלות משפחתו. משמעות הדבר הייתה שיהיה עליו לטפל בנושא השמלות בזמן הפסקת הצהריים שלו. אם בעלת הסלון תסכים לקבוע פגישה, יוכל לעבור דרך ביתו החדש להודיע על כך לבנות.


הוא הספיק להגיע לעבודה חמש דקות לפני הפגישה הראשונה ונופף אל ויוויאן לשלום כשנכנס אל הסוכנות.


"אנשי מחלקת השירות נמצאים בחדר הישיבות." היא נתנה לו קלסר. "אתן לך תזכורת בעוד ארבעים וחמש דקות, כך תוכל לסכם את הפגישה ולעשות הפסקה קצרה לפני שאנשי מחלקת הכספים יגיעו."


"לא הייתי יכול לנהל את המקום הזה בלעדייך." גרהם התכוון למה שאמר. אביו מת לפני שנה והשאיר לו את סוכנות הרכב על כל סניפיה. ויוויאן, עובדת בעלת ותק של ארבעים וחמש שנה, עזרה לו לתפוס את מקומו בצורה חלקה.


"אבא שלך נהג להגיד אותו הדבר. לכל אחד יש תחליף."


כשויוויאן חייכה, הקמטים שלה העמיקו ועיניה החומות נראו כחריצים. גרהם זכר זמן שבו שערה היה שחור, אך עתה היו בו פסים אפורים. היא לא הזכירה יציאה לגמלאות, אך היא התקרבה לגיל שבעים. הוא טפח על כתפה. "את לא כל אחד, מותק."


אפילו ללא תזכורת מויוויאן, הפגישה האחרונה הסתיימה חמש־עשרה דקות לפני הזמן. היא יצאה כבר להפסקת הצהריים כשהוא יצא מהמשרד כדי לנסוע מגרינוויל לסלסט. הוא לא ידע אם סלון הכלות ייסגר לשעה בצהריים, ולכן נהג מהר יותר מהמהירות המותרת וכשהגיע נותרו לו חמש־עשרה דקות.


מכיוון שהסלון שכן בתוך בית, הוא היסס אם לצלצל בפעמון, להקיש או פשוט להיכנס. הוא בחר באפשרות האחרונה וגילה שאיש איננו יושב מאחורי הדלפק בכניסה. אישה גבוהה ואדומת שיער בעלת עיניים כחולות ונוקבות הציצה מעבר למשקוף. "אני יכולה לעזור לך?" שאלה.


"אני מקווה שכן," הוא אמר. "רק עכשיו עברתי לגור כאן, ובנותיי התאומות זקוקות לשמלות שושבינה לאירוע שיתקיים ביולי. האם יהיה לך זמן להכין שמלות עבורן עד אז?"


העיניים האלה נראו לו מוכרות במעומעם, אבל הוא לא זכר שאי פעם פגש אותה. אולי היא רק הזכירה לו את ריטה, מכיוון שהם דיברו עליה בבוקר. היא יצאה לחלל החנות וסימנה לו לשבת. הוא שקע על ספת הקטיפה הוורודה, שהייתה נוחה למדי לגבר במידותיו, ובירך על כך שהבנות לא היו שם עם המצלמות שלהן. "אני גרהם הריסון." הוא התמקד בנקודה מעבר לכתפה השמאלית כדי לא לבהות היישר בעיניה. "הבנות שלי אינן נערות במידות קטנות. הכלה אמרה שכל דבר יתאים כל עוד השמלות יהיו תואמות וייראו כמו צמר גפן מתוק... לא, זה לא הביטוי הנכון." הוא התקשה בהגיית המילים 'ורוד בזוקה'.


האישה התיישבה מולו. "אני מיצי טיילור וכן, אנחנו מכינות שמלות שושבינה ממידה ארבעים ושתיים ומעלה. בנות כמה הנערות?"


"בנות חמש־עשרה, והן מידה ארבעים וארבע בג'ינס. כמו שאמרתי, הן לא ילדות. גובהן כמעט מטר ושמונים והן מה שאנשים מכנים 'נערות גדולות'." הוא כמעט הסמיק. אב לא אמור לדעת את הדברים האלה. הוא לא אמור היה לדעת מה מידת הנעליים שלהן, או מה הדיאודורנט החביב עליהן, אבל מכיוון שנאלץ למלא גם את תפקיד האם, לא הייתה לו כל ברירה.


"ואני יכולה להבין למה." עיניה הכחולות של מיצי אמדו את גובהו.


"נוכל לקבוע פגישה איתך? והאם יהיה לך די זמן להכין שמלות לפני יולי?" שאל.


"תקציב?" היא קשקשה בפנקס.


"כל מה שהן ירצו יהיה בסדר," ענה.


"בסדר, תן לי לבדוק ביומן הפגישות. אני חושבת שאין לנו פגישות אחרי השעה שלוש היום. האם הן לומדות בבית הספר כאן, בסלסט?"


"הן ילמדו פה בסתיו. רק עברנו לכאן לפני שבוע. אחותי מורה בבית הספר כאן. אליס הריסון. אולי את מכירה אותה?"


"כן, אני מכירה," אמרה מיצי. "אתה בטח לא זוכר אותי. הייתי בכיתה ט' כשאתה סיימת את הלימודים כאן."


"חשבתי שאת נראית לי מוכרת." הוא הנהן. "אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן."


"אבדוק ביומן. חכה לי כאן." תנועותיה היו מלאות חן אף שהייתה גדולה וגבוהה. היא הלכה לחדר הסמוך וחזרה אחרי כמה שניות. "אני פנויה בשלוש וחצי. תביא אותן?"


"תודה לך!" הוא נשף בהקלה אוויר שאפילו לא ידע שעצר בתוכו ונעמד על רגליו. "אנחנו גרים במרחק של כמה בתים מכאן, כך שהן יבואו לכאן לבדן. האם לתת לך מקדמה היום?"


"לא. נראה איך יתקדמו הדברים ואז אחשב את המחיר הכולל עבור החומרים והעבודה. אם תסכים ותחתום על החוזה, נתחיל מייד בתפירת השמלות," היא ענתה.


"נשמע לי פנטסטי." הוא הושיט לה כרטיס ביקור. "תוכלי להשיג אותי במספר הזה או להשאיר הודעה ואחזור אלייך מיידית. לא תוכלי להאמין בכמה מקומות ניסינו למצוא מה שהבנות צריכות, וכל הזמן הזה היית ממש כאן."


"כך הדברים האלה קורים." היא תחבה את כרטיס הביקור שלו לכיסה.


גרהם היה קצר רוח להגיע הביתה.


כאשר הגיע, הבנות ישבו ליד השולחן ואכלו שאריות לזניה מארוחת הערב. דיקסי הרימה עיניה במבט חקרני. "יש לכן פגישה בשלוש וחצי בסלון 'השמלה המושלמת'. מתברר שבעלת הסלון ואני למדנו יחד בבית ספר. היא תהיה נחמדה אליכן. נשאר משהו מהלזניה?"


טאבי קרנה. "זה נפלא, אבא. יש עוד מנה, והכנתי בראוניז הבוקר אז יש לנו קינוח."


דעתו של גרהם לא הייתה נתונה לאוכל, אלא לעיניה הכחולות של מיצי ולשערה האדום והמרהיב. למה מעולם לא שם לב אליה כשהיו בבית הספר?


*מאחורי הדלת*


פרק 1


אם אזוז שוב במקום, דודה־רבא גרט תתיישב בארון הקבורה הוורוד שלה ותנעץ בי מבט זועם כמו שנהגה לעשות כשהייתי ילדה ולא יכולתי לשבת בשקט בכנסייה. אפילו במותה גרטרוד מרטין לא הייתה מסכימה שמישהו יזוז באי־נוחות בהלוויה, במיוחד לא בהלוויה שלה. היא הייתה זקנה מוחצנת ובוטה כל חייה ולא היה לי ספק שהיא יכלה לקום לתחייה מרמז ולו הקל ביותר לרשרוש גרביוניי המשתפשפים כששילבתי ופישקתי את רגליי.


הייתי צריכה ללכת לשירותים לפני שהטקס החל, אבל ארבע כוסות הקפה ששתיתי הבוקר וליטר הקולה ששתיתי בדרך לכנסייה לא הגיעו לשלפוחית השתן שלי עד שהכומר כחכח בגרונו והחל הספד שנשמע כאילו יימשך שישה ימים אחרי הנצח. אם האיש המסכן ניסה בדרשה שלו לשכנע את שוכני מרום להכניס את דודה גרט לגן עדן, אז כולנו נגווע ברעב לפני שהוא יסיים. תודה לאל שהיה לי חטיף 'סניקרס' ושקית צ'יפס בתיק, ותשעה קילוגרמים עודפים של צלוליטיס בירכיים. לפחות לא אהיה הבאה בתור שתדפוק על שערי גן עדן.


שילבתי את הרגליים שוב וניסיתי להתרכז בדברי הכומר כדי להסיט את מחשבותיי מהבעיה הדוחקת. לאחר שתי דקות שום דבר לא עזר. הרווח שבין קצה שורת הכיסאות לקיר הספיק בקושי למעבר של מתבגרת אנורקטית, אז נאלצתי ללכת באלכסון. היה מצער מספיק שעזבתי באמצע טקס ההלוויה, אך להטריד עשרה חברי הקהילה כדי להגיע למעבר שבין השורות היה גורם לדודה גרט לעשות יותר מרק להתיישב. נאום התוכחה שלה היה מכווץ את השלפוחית המסכנה שלי לצימוק מיובש.


צעדתי כל הדרך לשירותי הנשים והרמתי את החצאית השחורה והצמודה שלי עוד לפני שנכנסתי לאחד משני התאים. אחזתי בחגורת הגרביונים המחטבים ומשכתי בחוזקה, ציפורני מחוררת את האריג. חשבתי שהגרביונים עשויים מהחומר שממנו בונים חלליות וששום משקל עודף או שריפה יוקדת לא יצליחו להרוס אותם.


הרמתי בזהירות את הגרביונים ההרוסים שלי כשהדלת נפתחה ומרטי ובטסי, הדודניות שלי, נכנסו לחדר הקטן. זיהיתי אותן ברגע שהתחילו לדבר. הן עישנו מאז התקופה שבה עדיין היו חייבות להסתתר מאחורי האסם בשביל זה, והדבר נשמע היטב בקולותיהן. בנוסף, הן הריחו כאילו בדיוק עברו דרך ביצה מלאה גופרית.


"נתמזג בין האנשים כשהטקס ייגמר כאילו הגענו מאוחר והתיישבנו בשורת הכיסאות מאחור," מרטי אמרה.


טיפשי ביותר, לא? כולם ידעו שהן לא היו בטקס. וברור שכולם גם ידעו שיצאתי באמצע הטקס, אבל לפחות השתתפתי בחלק ממנו. הלוואי שהיה לי אומץ לגעור בהן על שאיחרו והסתתרו בשירותים, אבל לא היה לי. לא בהלוויה. אפילו לא בשירותים. זה לא היה המקום או הזמן הנכונים. הנחתי את היד על מנעול התא כששמעתי את השם שלי פתאום. הורדתי בשקט את מכסה האסלה והתיישבתי.


"טרודי באה לדבר הזה?" בטסי שאלה.


"ברור שטרודי פה. אלוהים יודע שהיא תעשה את הדבר הנכון. תמיד אפשר לסמוך על טרודי הנאמנה. היא מעולם לא מרדה ולעולם לא תמרוד. היא תהיה הילדה הטובה עד יום מותה. הסיבה היחידה שאני פה זה כדי לשמוע את הקראת הצוואה," מרטי אמרה.


"מה יהיה אם דודה גרט תוריש לך את הבית ההוא? מה את מתכוונת לעשות בו?" בטסי שאלה.


"אשכור בולדוזר, אהרוס אותו ואמכור את השטח כדי לשלם את החשבונות. אני לא מוכנה לעבור על כל הזבל הישן שיש בבית ההוא, אפילו לא תמורת לילה עם בראד פיט."


בטסי צחקה. "אם היא תוריש לי את הבית, אתקשר לחברה שמנהלת מכירות פומביות. היא לוקחת חלק נכבד מהרווח, אבל מבצעת את כל העבודה. אמכור את הכול ביום אחד במכירה פומבית ואז, כשאקבל את החלק שלי, אצא לשיט."


שמעתי רעש של מצית לפני שמרטי הגיבה. תודה לאל שלא היו חלונות בשירותים אחרת ברק היה חודר ומחשמל אותה למוות על עישון בכנסייה.


"המקום הזה לא יכניס מספיק לשיט לשום מקום, אלא אם כן את רוצה לשכור סירת דיג באגם טקסומה. אבל אלה יהיו אני, את או טרודי. אנחנו היורשות היחידות שעדיין חיות מלבד אימא של טרודי, ויש לה אלצהיימר, כך שגרט לא הייתה מורישה לה את הבית."


"טרודי המסכנה. שתהיה בריאה," בטסי אמרה.


רכנתי קדימה ואימצתי את אוזניי עד שראשי כאב. יהיה מביך מדי לפתוח את הדלת עכשיו כי בטוח יתחולל עימות, ותמיד שנאתי דברים כאלה. חוץ מזה, רציתי לדעת בדיוק מה עשיתי כדי להיות מסכנה ובריאה.


"זה עצוב, לא? אבל היא תמיד הייתה ככה. אפילו כשהיינו ילדות, יכולנו לשכנע אותה לעשות כל דבר. היא עיוורת כל־כך, טומנת את הראש בחול כמו יען ומניפה את הישבן הגדול הזה שלה באוויר," מרטי אמרה.


גוש נתקע בגרוני. בלעתי תריסר פעמים עד שהוא ירד. אם הן לא היו מרוכזות כל־כך בלדבר עליי, הן היו שומעות אותי בולעת.


בטסי צחקה. "אולי לא עיוורת. פשוט תמימה. אין לה מושג מה באמת קורה סביבה. היא באמת חיבבה את גרט."


"כל מי שחיבב את המכשפה הזקנה והמרשעת, מגיע לו להתנהל בחשיכה. תני לה לחיות בבורות מוחלטת. אומרים שבורות זו ברכה. חוץ מזה, לטרודי תמיד היה הכול וקינאתי בה. מגיע לה ללכלך את הידיים. אם היא תקבל את הבית, היא תצטרך להעביד את הישבן השמן שלה בפרך כדי לסדר את הכול. לא תהיה בובה או איזה פריט קטן ומכוער שהיא לא תקטלג," מרטי אמרה.


פניי בערו כי זה בדיוק מה שחשבתי לעשות מאז ששמעתי שדודה גרט מתה. הפריטים היקרים שלה לא יניבו הרבה כסף, אבל אפשר לתרום את הרווחים לצדקה.


"זו טרודי – הראש שלה שקוע כל־כך במעשים טובים, שהיא לא רואה מה קורה לה מול העיניים." בטסי צחקה. "תני לי שאיפה מזה. נראה לך שאלוהים מנחית מכת מוות על עישון בכנסייה? נצטרך לצאת ולהיות עם כולם בעוד רגע, ותעבור עוד שעה עד שנוכל לעשן שוב."


העור שלי עקצץ מלחץ. הייתי עד כדי כך צפויה?


"אלוהים לא ינחית עלינו מכת מוות על שעישנו, אבל גרט הייתה עושה את זה. אולי דרו יצליח לדבר בהיגיון עם טרודי ולשכנע אותה להרוס את המקום," מרטי אמרה. "הוא עורך דין חכם. נראה שלטרודי לא אכפת עם מה היא תצטרך להתמודד כדי לקבל את הבית המפואר ההוא ואת כל הכסף."


עשן סיגריה חדר אל מתחת לדלת התא. הנחתי יד על הפה כדי לא להשתעל. אם כבר מדברים על אסון, זו תהיה תחילתה של מלחמה משפחתית אם יתפסו אותי עכשיו, ודודה גרט תקום לתחייה מארון הקבורה שלה אם נתחיל להתווכח בשירותים בזמן ההלוויה שלה.


"נראה לך שהיא יודעת על הבעל שלה או על השטויות של הבת שלה? או שהראש שלה טמון בחול זמן רב כל־כך שהיא לא תעלה אף פעם לנשום אוויר?" בטסי שאלה.


"אם היא לא יודעת אז היא סתומה, לא עיוורת. כולם יודעים על דרו," מרטי ענתה. "זה נמשך כבר הרבה זמן, והתחיל רק שבוע אחרי שהוא התחתן איתה."


הגבות שלי התכווצו חזק כל־כך, שהרגשתי תריסר קמטים חדשים על המצח. מה כולם ידעו בדיוק על דרו מלבד טרודי המסכנה, שתהיה בריאה? ומה הם ידעו על בתי הבוגרת, קריסטל, שאני לא ידעתי?


מרטי הנמיכה את הקול. "זוכרת כשטרודי נשארה אותו לילה בדאלאס עם קריסטל והחברות הקטנות שלה? מה זה היה? אה, כן. זה היה יום הולדתה השביעי של קריסטל, כדי שהבנות יוכלו ללכת להופעה 'דיסני על הקרח'. לורי לו באה אליי הביתה כדי לקחת את המתכון שלי לפשטידה ולסלט עוף חם. תפסתי אותה יוצאת מהבית של דרו בבוקר למחרת, כשהבאתי להם את העיתון."


הבטן שלי התהפכה שלושים ותשעה פעמים עד שהיא התקבעה על תחושת בחילה מוכרת. אם אקיא הן ישמעו אותי ואז אצטרך לסבול אין־סוף התנצלויות ותירוצים על כך שהן היו צריכות לספר לי, אבל חשבו שידעתי והתעלמתי מזה כדי לשמור על שלמות חיי הנישואים שלי. לשמוע את המילים היה הרבה יותר גרוע מהחשדות הקטנים והמעיקים שהיו לי לאורך השנים. שתי הדודניות שלי הדליקו את האור והראו לי בדיוק מי זה דרו, ועכשיו הייתי צריכה להתמודד עם זה.


הלוואי שהאקדח ששמרתי בשידה ליד המיטה היה בידי עכשיו. כשהשרת היה מגיע לנקות את השירותים בכנסייה לאחר סעודת ההלוויה, הוא היה מוצא את שתי הדודניות שלי ירויות בראש. אם רק היה לי מספיק שכל לסחוב את האקדח בתיק במקום חטיפים.


אוזניי כאבו כל־כך, שנשמע לי כאילו בטסי צעקה, אבל היא דיברה בקול רגיל. "לורי לו לא הייתה הראשונה, את יודעת. הוא סרק את הקהל ופלרטט כבר בקבלת הפנים שלו ושל טרודי. הבן אדם היחיד שלא יודע שדרו אידיוט בוגדני עשיר וחתיך זו טרודי. היא חושבת שהוא רק עשיר וחתיך. תמיד אמרתי שאם היא לא יודעת, אז אתן לה לחיות באושר. שמעתי שהצעצוע החדש שלו זו הפקידה הבלונדינית בת העשרים שעובדת בבנק שלהם. קוראים לה צ'ריטי משהו. טרודי נעשית זקנה ומרושלת יותר מדי יום, והבחורות שאיתן הוא משתעשע רק נעשות צעירות ויפות יותר. ראית אותה?"


"אני יודעת בדיוק על מי את מדברת. הבן הבכור שלי שאל אותה אם היא רוצה לצאת לדייט. היא דחתה אותו במקום ועכשיו אני יודעת למה. לדוני ג'יימס אין את היכולת לקנות לה אחת מאותן מכוניות ספורט יוקרתיות כמו זו שדרו קנה לה."


שנייה חלפה לפני שמרטי המשיכה. ענן עשן העיד על כך שהיא הייתה עסוקה בשאיפת עשן מהסיגריה לפני שדיברה. "צ'ריטי צעירה מספיק כדי להיות הבת שלו. היי, אז מה חשבת על כך שקריסטל ברחה להתחתן בלאס וגאס עם החבר האפס שלה?"


"חכי רגע," בטסי לחשה, ושמעתי את דלת השירותים חורקת.


אולי אוכל לחנוק אותן עם הגרביונים המחטבים שלי. יהיה מספק כל־כך לראות את עיניהן בולטות ואת פניהן מכחילות. אם אלבש את הגרביונים לאחר שאבצע את הרצח המוצדק, לעולם לא יצליחו למצוא את כלי הרצח.


בטסי לחשה, "כולם יוצאים מהכנסייה. נוכל להשתלב ביניהם עכשיו. תעשי פרצוף עצוב, ובשם אלוהים, תכניסי סוכריית מנתה לפה. אני יכולה להריח את העשן מפה."


הדלת נסגרה, ושחררתי את הנשימה. לא שמתי לב שהחזקתי אותה בכלל עד שהיא התפרצה החוצה בבכי נוראי. השענתי את הראש על דופן המתכת הקרה. הקרירות מנעה ממני להתעלף, אך לא מנעה ממני להתכרבל לכדור של כעס, של כאב ושל דמעות עד שבית החזה שלי כאב.


תמיד הייתה לי משפחה מושלמת, בזמן ששתי הדודניות שלי סיבכו את החיים שלהן עם חמש חתונות לא נבונות ביניהן. עכשיו גיליתי שההבדל האמיתי היחיד בינינו היה שהמשפחה שלי הייתה העמדת פנים אחת גדולה.


שכנעתי את רגלי הג'לי שלי לתמוך בי וגוש שומני בלט לי מהחור בגרביונים. הרכבת בגרביונים שלי עשתה את דרכה מטה לברכיי. אם לא אשלב רגליים, טרודי המסכנה והמרושלת עוד עלולה להצליח לעבור את הארוחה בלי שהרכבת תתפשט לקרסוליה. רכבת בולטת בגרביונים תהיה בוודאות בושה וחרפה.


בבואתי במראה כמעט שלחה אותי החוצה לרכב שלי. פסי מסקרה גדולים ושחורים נמרחו על הסומק הוורוד שלי, עיניי היו נפוחות, הסנטר שלי סירב להפסיק לרעוד. נשמתי עמוק והבטתי בעיניי הירוקות. שערי השחור והארוך היה בלגן אחד גדול. מה אעשה?


הצעד הראשון היה לנסות להסתדר קצת כך שאהיה ייצוגית. אתמקד במשהו אחד בכל פעם ואעבור את הטקס שליד הקבר. לאחר מכן תהיה ארוחת ערב ואז הקראת הצוואה. לאחר מכן אטפל בבעל שלי.


יצאתי משירותי הנשים בכתפיים זקופות ובחיוך מזויף. אישה מכובדת דואגת תמיד לשמור על סגנון ולעולם לא מאבדת מכבודה, גם לא כשהעולם שלה מתרסק סביבה בתא בשירותי הנשים.


מרטי, בטסי ואני היינו אמורות לנסוע יחד בלימוזינה לבית הקברות. הן התלחשו כשזחלתי פנימה. לפחות השומן שברח לי מתוך החור שבגרביונים הזכיר לי שהיה לי כלי רצח בהישג יד. אוכל לחנוק אותן ואז לדחוף חצי מחטיף ה'סניקרס' שלי לפה של כל אחת מהן לאחר שהן ימותו ואז להישבע שהן נחנקו למוות תוך כדי בכי על דודה־רבא גרט. אף אחד לא יחשוד בטרודי הזקנה והמרושלת.


"איך את מחזיקה מעמד?" מרטי שאלה.


"אני בסדר גמור," אמרתי.


"את נראית כאילו עבר עלייך מכבש," בטסי אמרה.


"ואת נראית פשוט יפהפייה," אמרתי בציניות.


מרטי קפצה להגנתה. "אל תדברי אליה ככה, טרודי. מה קורה לך? היא רק מנסה להצחיק אותך. לא ידענו שדודה גרט הייתה חשובה לך כל־כך. אנחנו פשוט שמחות שהזקנה הלכה לעולמה, ועכשיו נוכל ללכת לסופר בלי לחשוש שניתקל בה באחד המעברים."


"זה לא יפה לדבר ככה על המתים," אמרתי.


"למה לא? את מתנהגת ככה לאנשים חיים," מרטי אמרה בכעס.


סובבתי את הראש והבטתי החוצה מהחלון. הן כנראה חשבו שאני מתאבלת או סתם עצבנית וחזרו לרכילות האחרונה: הילד של מי הסתבך עם החוק ומי שכב עם מי. הרכילות האחרונה לא עניינה אותי, אבל הייתי רוצה להשיג את הרשימה של אותן נשים הורסות משפחות שהן הכירו. רציתי לראות את שמות הנשים שאיתן בעלי שכב. נראה שלשלווה תמיד התלווה מחיר יקר, ולפי האופן שבו הבטן שלי כאבה, מחיר השתיקה עמד להיות אולקוס במלוא מובן המילה.


בבית העלמין ליוו אותנו מהלימוזינה שלושה גברים מהכנסייה של גרט. הם התנהגו כאילו ציפו מאיתנו לפרוץ ביללות קינה והיו מאוכזבים מעט כשזה לא קרה.


נושאי הארון הניחו את ארון הקבורה הוורוד על גבעת הדשא המלאכותי, וכולם התאספו באוהל. שלושה כיסאות חיכו לבנות המשפחה האבלות מול ארון הקבורה. זיעה זלגה מצווארי ונשפכה בנהרות במורד כל קמט בגופי, מרטיבה את פס הגומי הרחב של החזייה שמחצה את כלוב הצלעות שלי. הבועה השמנה שעל הירך שלי בלטה מהגרביון בצד השני, ולא משנה כמה זזתי והתפתלתי, לא הצלחתי להעלים אותה.


לצד הכאב, יכולתי לחשוב רק על הריגת השליחות שבישרו לי את החדשות הנוראיות, שבעלי בגד בי במשך רוב שנות חיי הנישואים שלי. הן היו צריכות לספר לי ביום שבו גילו במקום לצחוק על זה מאחורי גבי.


"נאספנו כאן כדי לזכור פעם נוספת את חייה של גרטרוד אליזבת מרטין. היא חיה חיים ארוכים ומאושרים, והלכה למקום טוב יותר. היא קיפלה את האוהל שלה וחזרה הביתה לישו," הכומר אמר.


כדאי מאוד לישו להיות מוכן לסגנון חיים שונה לגמרי ברגע שגרט תגיע לגן עדן, מפני שעמדו להיות שם שינויים רציניים. פטרוס הקדוש יוכל להיפטר מהפנקס השחור הקטן שלו, שבו רשומים שמות כל האנשים הראויים. דודה גרט תגיע עם גרסה חדשה ומעודכנת.


הזמרים החלו לשיר 'חסד מופלא', אבל לא שמעתי מילה. הכומר אמר תפילה, וברגע שאמר 'אמן', אנשים הקיפו אותנו מכל עבר.


"תהיי חזקה, טרודי," אמרה דייזי בלאק, "גרט לא הייתה רוצה לראות אותך מתאבלת לאורך זמן. תיאחזי בזיכרונות המאושרים שלך."


אם אעשה את זה, אפול על ישבני השמן מהר מאוד. היא הייתה סתומה או מה?


אישה קטנה נוספת בעלת שיער אפור חיבקה אותי ולחשה, "גרט הייתה אישה גדולה. לא יהיה לך קל להיכנס לנעליים שלה."


"ארוחת ערב," בטסי לחשה באוזני והלכה לכיוון הלימוזינה שתחזיר אותנו לכנסייה.


"אני ממש מקווה שמישהו הכין סלט עוף חם," אמרתי.


הייתה לה לפחות מספיק בושה להסמיק. "לא ידעתי שאת אוהבת סלט עוף חם. התכוונתי שאני יודעת שאת מכינה את זה בשביל דרו כי סיפרת לי, אבל לא ידעתי שזה המאכל הכי אהוב עלייך."


"ברור שאני אוהבת סלט עוף חם. אני מכינה את הסלט לדרו מדי שבוע. אם הוא לא אוכל סלט עוף בשלישי בערב זו עילה לגירושים." מדהים כמה קל היה לרדת עליה ועד כמה נהניתי מזה.


יכולתי להישבע ששמעתי את גרט לוחשת שאישה מכובדת תוכל להתמודד עם טרגדיה וכאב לב וגם לשמור על הגאווה ועל הכבוד שלה. אני מניחה שהיא ניסתה להגיד לי להיזהר, אבל ממש לא הזיז לי מכל האמרות הדרומיות שהיא כל הזמן פלטה. רציתי לפתוח את החלונות בלימוזינה ולצעוק לעבר הענן הלבן היחיד שהיה בשמי הקיץ הכחולים, שלא תעזי להגיד לי שום דבר על גאווה ועל כבוד! אני רוצה להרוג מישהו ואתחיל בשמחה עם בטסי או מרטי – לא משנה לי מי. אז קחי את העצה שלך הלאה לכיוון שערי גן עדן ותעשי שם סדר מחדש. תפסיקי ללחוש לי באוזן. כנראה ידעת שדרו בוגד, וגם את לא טרחת לספר לי!


לא עשיתי את זה. במקום זה, שקעתי לשתיקה רועמת. מה, לעזאזל, אעשה? המשכורת שלי מבית הספר לא תספיק כדי לממן שכירות וחשבונות לדירת חדר בקצה נהר ואשיטה. האם בלעתי את הגאווה שלי, עטפתי את עצמי בגלימה של אצילות ועצמתי את עיניי? אחרי הכול, הוא כנראה בגד במשך שנים. כל האנשים בעיר ידעו ובירכו אותי בבריאות על בסיס יומי.


אם דודה גרט הייתה בלימוזינה באותו רגע היא הייתה אומרת לי להפסיק להאשים את הדודניות שלי ולהאשים את האדם שאחראי לזה. היא הייתה אומרת לי ללכת לטפל בעניינים כדי שאוכל להרים את הראש בגאווה. היא הייתה בועטת לי בישבן על שרציתי להרוג את השליח כשהאדם שהייתי צריכה להעניש היה בעלי השקרן, הבוגד והרמאי.


מרטי כחכחה בגרונה. "על מה את חושבת? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."


"על דודה גרט," עניתי.


בטסי הוציאה את תיק האיפור שלה ומרחה שכבה חדשה של אודם אדום בוהק. "מה תעשי אם תקבלי את הבית הנורא ההוא? אנחנו כבר החלטנו מה נעשה עם הדבר המכוער." השתהיתי לרגע. "נו?" מרטי שאלה בחוסר סבלנות.


"היא כנראה תוריש אותו לכנסייה וכולנו נקבל כמה מהתכשיטים שלה. הכנסייה תוכל לדאוג למכירה של הבית ולהשתמש בכסף כדי לקנות שטיח או פסנתר חדשים." בטסי עצרה את עצמה. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. היא זה עתה נקברה."


מרטי סגרה את פיה לפס נוקשה והצרה עיניים. "תפסיקי להתנהג כאילו את מצטערת על מותה. היא הייתה קרצייה. אני מקווה שהיא לא תוריש לי את התכשיטים שלה. זה הדבר האחרון שארצה. כל הזבל המגעיל הזה שהיא קנתה במכירות חצר. לא אהיה מוכנה לענוד את זה בחיים."


בטסי נאנחה בקול. "מה שכנראה נקבל זה חשבון על עשר שנים של מיסים שלא שולמו ובית מלא טרמיטים, מחולק לשלושה אנשים. נגמור בחובות בגלל הירושה שלנו."


"אל תספרו את האפרוחים לפני שהם בקעו," אמרתי בכעס.


מרטי השתנקה. "נשמעת בדיוק כמוה. אני נשבעת, זה נשמע ממש כמו הקול שלה. נראה לכן שהרוח שלה הזדחלה לתוכך?"


המבט הזועם שנעצתי בה מחק כל ספק. היא הצטמררה והביטה החוצה מהחלון לאורך כל הנסיעה לכנסייה. כשהלימוזינה חנתה, בטסי צחקה בניסיון להרגיע את המתח, אבל צחוקה נשמע כמו צווחה קולנית. "הגענו! ארוחת ערב ואז הצוואה. אנחנו מוכנות?"


הן לא הצליחו לצאת מהלימוזינה מהר מספיק. לא ידעתי שהן יכולות לרוץ על נעלי עקב בגובה של שבעה סנטימטרים, אבל הן רצו. אם הייתי מנסה לעמוד בקצב שלהן, הייתי נופלת על הפנים בחניון.


צעדתי באיטיות לכיוון האולם לארוחת הערב. צ'ריטי הייתה אותה פקידה עם הגוף הקטן והחטוב והשיער הבלונדיני והחלק שזכרתי מהבנק. שיער בלונדיני קצר, אם כבר. אהבתי את השיער שלי קצר ושובב, אבל דרו שנא את זה, אז דאגתי שהוא יישאר ארוך ונלחמתי עם מחליקי שיער ומייבשי שיער מדי יום.


לכי לבנק ותפגעי בו במקום שהכי יכאב לו, אמרה גרט בראשי.


היה לנו חשבון בנק משותף, ולפחות תוכנית חיסכון אחת משותפת. אם אמחק את שני החשבונות האלה, לא אצטרך לסיים את הנישואים; הוא יסיים אותם.


האם הייתי מוכנה לחיות באותה עיר איתו ולצפות בכל אחת מהבחורות החדשות שלו נוהגת במכונית ספורט מפוארת וחדשה? לעזאזל, אני נהגתי ב'שברולט אימפלה' בת חמש.


יש אנשים שלא מסוגלים לאכול כשהם בלחץ. זו אני לא. בשבילי, אוכל מרפא הכול; דיכאון, שעמום, כעס. עוגת שוקולד יכולה לטפל בציפורניים חודרניות, וצ'יפס יכול להעלים אקנה. אמרתי לתאי השומן שלי דברים כאלה זמן רב כל־כך, שהגוף שלי כבר מאמין לזה.


נשות הכנסייה הכינו את כל המתכונים של דודה־רבא גרט. היה סלט תפוחי אדמה, עוף בגריל, הודו שהתבשל במשך זמן רב עם מקל של חמאה טהורה בתוכו כדי שיישאר רך. רוטב ללחם תירס, לחמניות חמות עם חמאה שנמרחה עליהן ברגע שיצאו מהתנור, עוגת שוקולד עם שכבה עבה של פאדג' ביתי, שעועית אפויה, פשטידת תפוחי אדמה.


אנשים עמדו בתור למזנון ודיברו על דודה גרט שהכינה את המאכל הזה לחג ההודיה או תמיד הביאה אותו כשמישהו מת. הרגשתי כאילו הם ניסו להשתמש במאכלים הכי אהובים עליה כדי לתת לה כוח להתמודד עם העולם הבא. האנשים המסכנים האלה לא ידעו שגרט לא הייתה צריכה שום כוח נוסף. היא יכלה להילחם בלוציפר עצמו ולנצח.


הצלחת שלי נראתה כמו הר לאחר שסיימתי להעמיס אותה באוכל, אבל גם ככה הפכתי למרושלת יותר מדי שנה, אז זה לא שינה איך ניחמתי את ליבי הכואב. עד שעברתי את התור, המקום היחיד שנשאר פנוי היה מול מרטי ובטסי. עמדתי שם עם צלחת עמוסה באוכל הכי טוב מאז חג ההודיה האחרון וחשתי בחילה מלהביט בדודניות שלי. זה לא היה הוגן שהן החריבו את עולמי וגם לקחו ממני את התיאבון.


"מרגישה טוב יותר?" בטסי שאלה.


דחפתי את הצלחת ממני. "אני לא רעבה. אני צריכה אוויר. נתראה בהקראת הצוואה."


מרטי לחשה אך לא מספיק בשקט, "מה נכנס בה?"


דודה־רבא גרט רק עכשיו נקברה, והאדמה לא הייתה עדיין דחוסה מספיק כדי לעצור אותה מלפלס את דרכה החוצה בציפורניים אם אעשה סצנה, אז סתמתי את הפה ולא אמרתי להן מה נכנס בטרודי השמנה, שתהיה בריאה.


נכנסתי לכנסייה והתיישבתי במושב הקבוע שלה. גם כך, למי אכפת שהמסקרה שלי השאירה פסים שחורים? זו הייתה הלוויה, ואני הייתי היחידה בכנסייה, אז נכנעתי לדמעות וניגבתי אותן בגב כף היד.


לפתע יכולתי להרגיש את הנוכחות שלה חזק כל־כך, שהיססתי לפני שהסתובבתי שמאלה. ברור שלא ישבה רוח רפאים לידי; זו הייתה מעין הרגשה, והיא לא הייתה שמחה. זו הייתה אותה הרגשה שהרגשתי בפעם ההיא שהיא תפסה אותי קונה הודו קפוא לחג ההודיה. חטפתי שלושים דקות שלמות של הטפת מוסר על כך שאישה צריכה לקנות הודו חי ישירות מהחוואי ולנקות אותו בעצמה אם היא רוצה ארוחת חג הודיה מושלמת. בהיתי בה ללא תגובה. לנקות הודו? לא אדע אפילו מאיפה להתחיל. יכולתי להרגיש שהיא הכינה לי הרצאה שלמה, אבל ממש לא רציתי לשמוע אותה.


מצמצתי והנחתי לתחושה לחלוף. הדמעות התייבשו. רציתי להרוס משהו. יכולתי לקרוע לגזרים את הבימה במו ידיי ואז להמשיך עם מושבי העץ. אשכח מלהרוג את השליחות, בטסי ומרטי. אתמודד איתן מאוחר יותר. דרו ויליאמס היה משהו אחר. הוא נשבע לי אמונים בכנסייה מול הוריי, אלוהים ואפילו דודה־רבא גרט. יכולתי לראות אותו משקר להוריי ואולי אפילו לאלוהים, אבל הוא היה טיפש גמור על ששיקר לדודה גרט. היא תתנקם בו, והיה לה הרבה יותר כוח עכשיו, כשהיא הייתה בצד השני. כדאי לו לדאוג לסדר את העניינים שלו כי היה סיכוי טוב שהוא יעמוד בפינת רחוב עם פחית ריקה ויתחנן למטבעות לאחר שהכול ייאמר וייגמר.


מעניין אם גברת צ'ריטי ליוותה אותו בנסיעת העסקים שלו, או שהייתה בבנק היום? בטוח אמחק את שני החשבונות. יהיה מצחיק אם היא זו שתשרת אותי. היא תספיק כדי לשחרר קצת מהכעס שלי עד שדרו יחזור הביתה.


"סליחה. את בסדר?" קול גברי אמר.


לחיי בערו והסמקתי. קיוויתי שלא לחשתי בקול אף אחת מהמחשבות שלי. הקול היה עמוק ומוכר. הרמתי את הראש והבטתי בעיניו הכחולות והצלולות של בילי־לי טאקר. "אני בסדר," אמרתי.


"ישבתי שם מאחור וחשבתי על גרט כשנכנסת, ותהיתי אם הכול בסדר איתך. נראה כאילו בכית," הוא אמר.


בילי־לי טאקר היה החנון הכי גדול כשהיינו בבית הספר, ולאחר מכן הוא הפך למוזר של העיר. כולנו התחלנו את בית הספר יחד. בילי־לי היה תמיד לבוש באוברול והרכיב משקפיים עבי עדשות. החברים שלי ואני התעלמנו ממנו והוא מצא לו פינה שקטה להיות לבד, בדרך כלל עם ספרים בידיו.


הוא לא יצא מזה. הוא רק גבה, והמשקפיים שלו נעשו עבים יותר. יתר הבנים לבשו מכנסי ג'ינס צמודים והוא המשיך ללבוש אוברולים עם כתפיות, שהיו תמיד נקיים ומגוהצים, כמו החולצות המכופתרות שלו. הוא לא שיחק פוטבול, כך שזו הייתה עוד נקודה שלילית נגדו. הוא לא שיחק כדורסל. פסילה שלישית. הוא לא שתה או עישן או הסתובב ברחבי העיר בשבת בלילה בטנדר. פסילה רביעית, חמישית ושישית.


קולו היה לוחש ומכבד. "אפשר להצטרף אלייך?"


לא עניתי, אבל הוא התיישב בכל זאת. "זה פשוט נראה לי לא נכון. כולם שם בפנים אוכלים וצוחקים. איך הם יכולים להיות מאושרים, כאילו זה סתם יום רגיל?"


בילי־לי לא השתנה כל־כך. על פניו החדות היו כמה קמטים, אבל הוא היה בגילי וקמטים מופיעים בערך בתקופה זו. הוא היה עדיין רזה, אבל הדבר שכמעט גרם לי לשכוח מדרו הייתה החליפה שהוא לבש. אם היא לא הייתה 'ארמני', הייתי מוכנה לאכול את הכובע שלי, עם הטול, השושנה השחורה והמזויפת והכול. "איך אתה חושב שזה צריך להיות?" שאלתי.


"גרט הייתה אישה מכובדת. הם צריכים לשבת בשקט ולחשוב עליה והאופן שבו היא הביאה אושר לעולם."


גרט, אישה מכובדת? תחת איזו אבן הוא הסתתר כל השנים האלה? לבילי־לי המסכן היו חסרים כמה ברגים, שיהיה בריא. וגרט הביאה אושר לעולם? הוא היה מטורף? היא הביאה הרבה דברים לעולם הזה. דעות. שתלטנות. מרירות. אבל אושר?


"הם צריכים להיות פה בפנים איתנו, לא שם בחוץ, מקשקשים כאילו הם שמחים שהיא איננה," הוא אמר.


אולי לא היו לו בכלל ברגים שם למעלה. הם באמת שמחו שהיא הלכה.


"היא הייתה האישה הכי חכמה שהכרתי והשכנה הכי טובה שאפשר לבקש," בילי־לי המשיך לדבר. אומרים שציפורים מאותו סוג נודדות יחד. גם הוא וגם גרט היו קצת מוזרים.


"לא ידעתי שאתה עדיין חי בבית של הסבים שלך."


לא היה לי קשה עם 'נחמדות'. היה לי קשה עם עימות, ותהיתי איך אצליח לצאת מהכנסייה בלי להיראות בוטה מדי.


הוא משך בכתפיים. "נולדתי בבית הזה וחייתי בו כל החיים."


"אני מבינה. אז הכרת את גרט היטב?"


"ברור. היא הייתה השכנה מהבית ליד והחברה הכי טובה שלי."


אפילו שהראש שלי היה תקוע בחול וישבני הענק התנוסס לשמיים, ידעתי מה קרה כמעט עם כל הבחורים שלמדו איתי בכיתה יב', איפה הם חיו, איפה הם עבדו, כמה ילדים היו להם או אם הם התגרשו, לכמה היו רומנים וכמה פעמים. כמעט כל מה שמרטי ובטסי ידעו. או חשבתי שידעתי עד הבוקר. ככל הנראה לא הכרתי את דרו ויליאמס בכלל. או את בילי־לי טאקר.


המחשבה על בעלי החזירה אותי במהירות להווה. שנאתי עימותים מכל הלב. איך אצליח בכלל להביא את עצמי למצב שבו אוכל להתעמת איתו?


"נראה לי שכדאי שאחזור לארוחת ערב," אמרתי.


"אני נשאר פה."


"טרודי? את פה?" בטסי לחשה.


"אני פה."


מה בטסי תגיד למרטי על טרודי המסכנה והעלובה שיושבת עם בילי־לי טאקר בכנסייה שקטה וחשוכה? לא הייתי צריכה לחכות כדי לפעול. הייתה לי בימה מול העיניים וקהילה באולם. אולי אקרא לכולם להיכנס ואתן להם דרשה על בעלים בוגדניים.


היא דיברה מהר מדי ובקול רם מדי כשצעדה לעבר המושבים. "אנחנו מתאספים בכיתת לימודי דת של הילדים להקראת הצוואה. עורך הדין הוא איזה שוויצר מחויט מחוץ לדאלאס. לא מבינה למה גרט לא יכלה להשתמש בדרו לעניינים שלה."


"כנראה היא ידעה עליו יותר מדי," הצלפתי.


"היי, בטסי," בילי אמר.


"אני מכירה אותך?"


"נראה שלא. אני השכן של גרט."


"אה, חשבתי שהיא חיה בבית ליד בילי־לי טאקר."


"נכון מאוד."


"וואו, שאני אמות. לא זיהיתי אותך בחליפה, בילי־לי. מצטערת. הגיע הזמן לגזר הדין, טרודי. התפללת שהיא לא תוריש לך את הבית המכוער שלה? אם לא הייתי גוועת ברעב הייתי מצטרפת אלייך, ולא התפללתי כבר שנים." בטסי ניסתה להיות משעשעת.


"לא התפללתי."


בטסי נעצה בי מבט מרושע. "כל היום היית מגעילה. את מתנהגת בדיוק כמו גרט."


כעס החליף את העצב בעיניו הכחולות של בילי־לי. הרמתי את עיניי לבטסי, שעמדה עם הידיים על המותניים בהתרסה, ואמרתי, "את צודקת. התפללתי, ואני לא ממש רואה שינוי שעומד להגיע בקרוב. בואו נלך לשמוע את הצוואה. בילי, תרצה להצטרף אלינו?"


"אשמח מאוד."


בטסי ירתה לעברי עוד מבט שונא. "למה שהוא ירצה להיות שם?"


"מי יודע? אולי היא הורישה לו את הבית, והוא זה שיחליט אם לשרוף אותו או לא."


"אני מקווה שהיא הורישה אותו לך, טרודי. אני מקווה שתמותי מחום ותתמלאי זיעה כשתצטרכי לנקות את כל הבלגן," בטסי אמרה. "היית ממש מגעילה היום."


"ותחשבי, דודניתי האהובה. היום זה היום הראשון של שארית חיי, ויש סיכוי שלא אשתנה לעולם." יצאתי ראשונה מהכנסייה אל החדר שבו חיכו עורך הדין ומרטי.