1


ארוון


"אני עומד להקיא שוב," הזהיר ריידר וכופף את ראשו מעבר למעקה המתכת של הספינה. טיפות גשם זועמות הכו בשנינו כשליטפתי את גבו בתנועות מעגליות מרגיעות. בד חולצתו הלח דבק בגבו של אחי.


"אני כאן, איתך." ניסיתי לשלוח אוררה אל קיבתו המתהפכת. חיכיתי עוד ועוד, עד שלא יכולתי להימנע מלמתוח את אצבעותיי, אבל דבר לא קרה. כוח האוררה שלי היה אמור להתחדש כבר לפני מספר ימים.


אבל לא.


עדיין כלום.


ריידר הקיא אל הים הסוער תחתינו.


בעשרת הימים שעברו מאז הקרב במפרץ הסירנה ריפאתי את יושבי הספינה מבלי להיעזר בכוחות שלי. הפציעות שגרם צבאו של לזרוס - הכוויות והחתכים מנשק בני פיות או מאוררה - הזיקו לחיילי שוהם ואוליבין יותר מכל חרב של בן תמותה. זו הייתה העבודה הקשה ביותר שהתנסיתי בה מעודי.


בזמן שהייתי שקועה עד צוואר בתחבושות ומכוסה בזיעה של חולים, ניסיתי להתאבל.


ערכנו לוויה קטנה ומאולתרת לאישה שמאז ומתמיד חשבתי שהיא אימי. החיילים שלא נפצעו הורידו את גופתה אל הים תחתינו לצלילי חריקת החבלים וקולות נפנוף המפרשים. אמרתי מספר מילים, כולן נשמעו זרות ונבובות. מרי שרה מזמור. ריידר בכה. לִי לא הישירה מבט לעברו של איש והסתלקה אל החדר שלנו, בקומה התחתונה של הספינה, לפני שסיימנו.


החוויה הייתה נוראה.


קיין שאל אם הוא יכול להצטרף אלינו. אני חושבת שהמילים המדויקות שלו היו, 'אשמח להיות שם בשבילך, אם תרשי לי', כאילו עצם נוכחותו יכול לשפר את מצב רוחי, במקום לדרדר אותו לתהום עמוקה יותר. לא רציתי שהוא יתקרב למשפחה שלי או ליתר דיוק, למה שנשאר ממנה.


אחר כך החלה הסערה.


מתקפת ברקים וגשם, עם גלים שהכו בספינה כמו איילי ניגוח. הסערה השתוללה עוד ועוד לאורך המסע כולו. מי שביקש ולו רגע מנוחה מהאוויר המחניק בבטן הספינה נרטב מייד במבול קפוא. אתמול הגביל רב החובל את השימוש בפחם והותיר אותנו ללא מים חמים. ממילא לא יכולתי לשאת את המחשבה על עוד דייסה פושרת.


הבטתי על אצבעותיי, שנחו על גבו של ריידר. הן היו מיובשות לגמרי, כמו צימוקים. הוא הקיא שוב. במרחק מה מאיתנו, לכיוון חרטום הספינה, עשתה כמותו אישה מאוליבין, שהייתה לבושה בגלימת צמר שנשחקה מפגעי מזג האוויר.


החשבתי את עצמי בת מזל משום שלא סבלתי ממחלת הים, אבל כל שאר הנוסעים לא היו בני מזל כמוני. קולות מעוררי בחילה של אנשים מקיאים הדהדו ברחבי הספינה בכל שעות היממה. הצעתי עזרה לכל מי שיכולתי, אבל ללא האוררה, לא יכולתי להעניק להם פתרונות רבים.


למען האמת, לקיין לא הצעתי עזרה, כלל.


ראיתי אותו עולה בגרם מדרגות רעוע בקלילות רבה יום לאחר ששופד בחזה בחנית עשויה קרח. הוא השתמש בגרם המדרגות פעמיים, ולא ניכר כל קושי בתנועותיו. הוא נראה חזק ואפילו מלא חיים.


למרות זאת הוא נזקק לריפוי מיידי באותו לילה במרפאה של מצודת הצל?


הכול היה מסכת שקרים. שקרים על גבי שקרים. ראשי הסתחרר מרוב שקרים.


חיכיתי לפחד שהציף אותי בכל פעם שחשבתי על הגורל שהוא הסתיר ממני במהלך החודשים שחלפו, על הנבואה שחזתה את מותי מידי אביו של קיין. אבל לא הרגשתי דבר.


לא הרגשתי כלום מספר ימים.


העברתי את חיי בפחד, בבכי ובדאגה - אך בשלב זה כבר לא חשתי דבר.


אחרי ניסיון נוסף ועקר להקיא, ריידר צנח על המעקה ונשם עמוקות. "זאת הפעם האחרונה. כבר לא נשאר לי מה להקיא."


הזעפתי פנים. "תודה שאמרת לי. רציתי שהתמונה הזאת לא תצא לי מהראש."


הוא חייך אליי חיוך רפה בתגובה.


אבל בראשי עלה זיכרון. בערב עצל של סתיו - שהיה שקט למעט רחש הרוח בעשבים שגדלו סביב ביתי, הקאתי לאחר שאכלתי מאכל עם עובש. המדיניות של פאוול, שאין לזרוק אוכל, הייתה אז בשיאה, ואימי ליטפה את גבי בתנועות קצובות והרגיעה אותי בזמן שבטני התרוקנה. יכולתי לרפא את עצמי באותו הרגע, אבל בחרתי שלא לעשות זאת. תשומת הלב שזכיתי לה מצאה חן בעיניי. לי נולדה זמן לא רב לפני כן וריידר ואני התגעגענו להיות מושאי חיבתה של אימא באופן בלעדי.


זו הייתה התנהגות אנוכית וילדותית מצידי. להקיא במשך שעה תמימה במקום לרפא את עצמי, רק בשביל להשאיר אותה קרובה אליי באוויר הערב הקריר, רחוקה מהתינוקת הרכה, מבעלה, מבנהּ.


כשהייתי ילדה והיא טיפלה בי, הרגשתי טוב כל־כך...


אך אחרי הגילויים האחרונים, תהיתי כל לילה לפני השינה מי היא הייתה בעצם.


אולי יום אחד היא מצאה אותי בצד הדרך?


אולי מישהו הכריח אותה לאמץ אותי?


ואם זה מה שקרה, איפה ההורים האמיתיים שלי? שניהם היו בני פיות טהורי דם, ולכן רוב הסיכויים שהם חיו בממלכה אחרת, ממלכה קורסת של אפר ואדמה צחיחה, שבראשה עמד רודן-


"מרגיש יותר טוב?"


תשומת ליבי הופנתה בבת אחת למרי, שהגיעה לבושה בגלימת פרווה עבה. בלילה הראשון היא ערכה פשיטה על הספינה ואיכשהו מצאה את הפריטים האופנתיים ביותר על הסיפון. אבל אפילו הגלימה האלגנטית לא הצליחה להסתיר את תלתלי הנחושת הרטובים שדבקו לפניה או את הטיפות הקפואות שהרטיבו את אפה ואת שפתיה, שהיו כמעט כחולות.


ברגע שהופיעה מרי, הזדקף ריידר ושילב את ידיו על חזהו במחווה של ביטחון עצמי. "בריא כמו שור. בקושי מרגיש בחילה," הוא הטה את ראשו אל האישה מאוליבין שעדיין הקיאה על הסיפון. "אני מרחם על שאר הנוסעים פה."


"הוא הקיא את כל מה שהיה לו בבטן ואז הקיא עוד קצת," אמרתי למרי.


ריידר נעץ בי מבט, ומרי הזעיפה את פניה בחמלה לעברו. "מצטערת לשמוע. הסופה הזאת מסרבת לחלוף."


"כן, טוב-" גל נוסף חבט בספינה בעוצמה, ריידר החוויר ואחז בבטנו. "אני... אני הולך לדבר על זה עם מישהו. עכשיו." הוא מיהר אל הצד השני של הספינה הרחק מטווח הראייה שלנו.


מרי הביטה בי בגבה זקורה. "לדבר עם מישהו... על הסופה?"


הנדתי בראשי. "הוא מנסה לשמור על הכבוד שלו."


"זה חמוד שהוא מובך. קחי." היא הוציאה מבחנה קטנה מזכוכית מכיס חצאיתה. "תני לו את זה. זה 'חישול קיבה'."


"זה לא השיקוי שקברנים משתמשים בו?" לאחר שקראתי פעמיים את הספר ששאלתי מהספרייה של אוליבין על סוגי פרחים, התחלתי לקרוא את ספר הכשפים של מרי, מרוב שעמום. היא כבר הפסיקה להשתמש בהם בכל מקרה, מאז שהקמע היה בידיה.


לא האשמתי אותה. מרי לא למדה להשתמש בקסם שלה, מאחר שאימה, שהייתה המכשפה היחידה במשפחתה, מתה כשילדה אותה. הקמע שגנבנו מחדר העבודה של קיין היה שייך לבראייר קרייטון, המכשפה עם כוחות הקסם העצומים ביותר בכל הזמנים, ואפשר למרי להשתמש בכוח הקסם העוצמתי של בראייר. היא לא הורידה את הקמע מצווארה לרגע, כי הוא אפשר לה ליצור קסמים בכל זמן ובכל צורה שעלתה על רוחה.


מרי משכה בכתפיה ונגעה בלי משים באבן הסגולה שנחה תחת עצם הבריח שלה. "חשבתי שהשיקוי יוכל לעזור לו. קל מאוד להכין אותו."


הבעיה היחידה הייתה שהיא לא שאבה כוח מבראייר או מהשושלת של המכשפה הנודעת. שחזרתי בראש את הרגע שבו קיין סיפר לי שהקמע היה תכשיט יפה ותו לא - ולכן כל הקסמים שמרי כישפה בקלות בתקופה האחרונה היו בזכות הכוח שלה בלבד - וניסיתי לחפש בתוכי אשמה. הגיע לה שאומר לה את האמת, אבל במקום שבו המצפון שלי היה אמור להיות מצאתי רק באר של אדישות. לא רציתי לשקר לה, אבל פשוט לא היה לי כוח.


"דיברת עם קיין היום?" היא אחזה במעקה החלקלק כשהספינה שטה מעל גל גדול.


נאנחתי ארוכות בכבדות. דבר נוסף שלא היה לי כוח לעשות. "לא."


"מה אם יש דרך אחרת? זה לא מה שהוא אמר?"


כן, בפעם האחרונה שדיברנו, אחרי הקרב, לאחר שאימא מתה. אחרי התפרצות הכוח שלי והטבח. קיין אמר שהוא מוכן להניח לכל היבשת ליפול בידי לזרוס כדי להציל אותי ממוות ולעזור לי לחיות את חיי בשלווה.


אבל איזו שלווה תעניק לי הידיעה שאנשים יסבלו מלזרוס רק משום שהתחבאתי בעיר אידיאלית ואנונימית וברחתי מגורלי?


"אין שום דבר שהוא יכול לעשות בשבילי, חוץ מלעזור לי לברוח."


מרי הידקה את שפתיה. "אולי, אבל... בכל מה שקשור לנבואה הוא יודע יותר מכל אחד אחר. את לא יכולה לנסות למצוא קצת תקווה?"


"אני רק רוצה לרדת מהספינה הזאת," בהיתי בענני הסופה הכבדים שרעמו מעלינו.


"אני יודעת," היא נאנחה. "המסע הזה נורא."


אבל לא חשבתי על הגשם, על הקור או על הקיא. חשבתי רק על הגעתם של לִי ושל ריידר לחוף מבטחים בסיטרין, ועל כך שאתרחק ככל האפשר מקיין. רציתי להיות לבד במקום כלשהו, עד שיזדקקו לי. שׂה לעולה המחכה לשחיטה.


לכן לא אמרתי דבר. הגשם טפח על פניי, וחיפשתי בליבי כאב, תקווה או שביב של פחד מהמחשבה על העתיד הנורא שמחכה לי.


אבל לא מצאתי דבר.


התגעגעתי לאימי.


רציתי הביתה.


השתוקקתי לישון למשך תקופה ארוכה, ארוכה.


"למה שלא תספרי לנו על מה שמחכה לנו בסיטרין?" לא דיברתי עם הרבה אנשים בעשרת הימים האחרונים, אבל הסגנים ואנשי האצולה שהיו על הספינה נצרו את לשונם בכל הנוגע לממלכה אפופת המסתורין. כל שנאמר לנו הוא שקשה מאוד לחדור אליה, ולכן היא המקום הבטוח ביותר עבורנו מפני לזרוס.


מרי משכה בכתפיה. "כל הכתובים שנתקלתי בהם רק מציינים שקשה להיכנס אליה. ברוב המפות היא צפה באמצע ים המינרלים או שמשמיטים אותה לחלוטין."


הנחתי לגל הבא לטלטל אותי. מרי הידקה את אחיזתה במתכת הרטובה.


"יכול להיות שהיא נמצאת על אי, כמו ג'ייד?" איי ג'ייד היו מסתוריים כמו סיטרין, אבל לפחות מרי הכירה אנשים שביקרו בהם וידעו לספר שהמקום לא מיושב.


"אולי. כנראה נגלה בקרוב." עיניה נצצו בציפייה לגלות משהו לא ידוע, עדיין. "רוצה ללכת לחדר האוכל, לאכול ארוחת ערב?"


הרמתי את מבטי אל השמיים הזועפים, הצבועים בסגול, כחול ואפור. הם נראו כמו שטף דם או כנף צבעונית של יונה. טיפות כבדות נחתו באקראי על פניי. "לא, נראה לי שאישאר כאן קצת," היא הזעיפה פנים, לכן הענקתי לקולי גוון חמים יותר. "אבל אבוא לפגוש אותך שם אחר כך." עשיתי כמיטב יכולתי, ומרי ידעה זאת היטב.


היא התרחקה באותה קלילות תוססת שאפיינה אותה תמיד, בגשם או באביב. היה לה חוסן נפשי מדהים - היה נדמה שדבר לא הצליח לשבור את רוחה, אפילו לא הקרב האחרון, הסערה המשתוללת או הספינה המיטלטלת.


צעדים כבדים הסבו את מבטי אל קבוצת אנשים שחצתה את הסיפון המצולק.


הכרתי את הצעדים האלו ואת צורת ההליכה הזאת.


קיין ניגש אל ירכתי הסיפון, לצידו של גריפין. לי הלכה בעקבותיהם.


זיק חלש ביותר של זעם, אפילו לא ניצוץ, נדלק בחזה שלי למראהו.


שערו השחור היה רטוב, ודבק למצחו ולעורפו. עיגולים שחורים הופיעו סביב עיניו, וניכר היה שהוא סבל ממחסור בשינה. זקן קוצני כיסה את הלסת שלו ופניו היו נפוחות מימים ולילות של שתייה מרובה מדי.


נראה שמצבו רע מאוד.


לעיתים קרובות שמעתי מבעד לקירות הספינה הדקים אותו, את גריפין ואת אמיליה שותים עד השעות הקטנות של הלילה. שמעתי אותם צוחקים, משחקים קלפים ושרים בזיופים, וכל שביב קנאה שחשתי, תירצתי בתור הרגל מגונה מהעבר. לפעמים מרי וריידר הצטרפו אליהם מתוך שעמום. זה הכאיב לי אפילו יותר.


שכנעתי את עצמי שעדיף להרגיש משהו.


אבל לִי... הקשר שהיא פיתחה לאחרונה עם קיין היה המעצבן מכולם. ראיתי אותם מדי פעם מתגנבים לאזורים בספינה שאסור היה להיכנס אליהם וחוזרים עם מתנות ואוצרות גנובים שסחבו משם. שמעתי אותו מספר לה על יצורים מוזרים בצורות שונות מארצות שהיא לא הייתה מעלה בדמיונותיה הפרועים ביותר. היה נדמה שהיא מגלה כלפיו חיבה עזה.


הבנתי אותה.


גם אני הייתי פתיה נאיבית כזאת לא מזמן.


נופפתי אליה וסימנתי לה להתקרב אליי. תלתליה קיפצו על הגלימה האפורה שהייתה גדולה ממידותיה. היא אמרה משהו לגברים המגודלים שהלכו לצידה. הם נראו כמו כלבי השמירה שלה - גבוהים, מאיימים וחזקים. הם היו רטובים לגמרי מגשם, ופניהם היו חמורות סבר. כשהיא צעדה לעברי והם ירדו במדרגות אל בטן הספינה, נשפתי ארוכות.


"מה את עושה עם שני אלה? הם בני פיות מסוכנים, לי. הם לא חברים שלך."


היא גלגלה את עיניה.


עורי עקצץ. "מה?"


"את קשה מדי כלפיו."


היא הייתה קרירה ורצינית יותר לאחרונה. הבנתי את כאבה וניסיתי להיות סבלנית כלפיה, אבל נראה שכל הזעם שלה מופנה רק כלפיי.


התכופפתי מעט כדי לדבר איתה בגובה העיניים. "אני יודעת שאת עוברת תקופה קשה מאוד. גם אני מתגעגעת אליה."


"זה לא קשור לאימא."


"אבל הכעס שלך..." אחזתי בזרועה. "אני חושבת שאולי זה מגיע מ-"


היא נרתעה ממגעי. "תפסיקי. זו את שעצובה בגלל אימא, כי לא הצלחת להציל אותה," היא בלעה רוק. עיניה הביטו בי במבט בלתי מתפשר. "את כועסת כי גילית מה את, ואת מוציאה את הכעס שלך עליו."


נשכתי את לשוני למשמע העוקץ בדבריה.


"אני יודעת שאת חושבת שהוא מקסים, לי, ואני רואה ששניכם פיתחתם קשרי חברות מוזרים, אבל הוא שיקר לי. הוא הרס לי את החיים," גם כשאמרתי את המילים מפורשות, לא הרגשתי דבר. שום רגש. כאילו אמרתי לה שהוא איבד את המטרייה שלי. הרִיק השחור שנפער בתוכי היה זר לי, וכמעט לא הצלחתי לזהות את עצמי סביבו. "את צעירה מדי בשביל להבין."


המבט שהיא נעצה בי יכול היה להקפיא את השמש בכבודה ובעצמה. "הוא בקושי מחזיק מעמד, ונאבק בכל יום."


"שמענו אותו שר בכל לילה שירי מלחים בחדר של רב החובל. ככה, לדעתך, מתנהג אדם שבור?"


"הוא רק מנסה לשרוד, כמו כולנו."


כאילו מישהו קרא לו, פתאום הופיע קיין על הסיפון שוב, הפעם בגפו, כשבקבוק וויסקי בידו. מבטינו הצטלבו מייד - הוא הבין שדיברנו עליו. שילבתי את זרועותיי על החזה והנחתי לכפור בליבי להופיע על פניי. גבותיו של קיין קרבו זו לזו והוא הסיט את מבטו.


הפניתי את גבי אליו ואל לי והבטתי אל הגלים השחורים הסוערים, אל הים העמוק ללא תחתית. ממדי הספינה היו קטנים מדי, ולא יכולתי להתרחק מקיין כפי שרציתי. לי צדקה. נהגתי באכזריות, אבל הגיע לו. למען האמת, הגיע לו יחס גרוע פי כמה. הוא שקרן ורוצח. הוא האיש שבגד בי, שניצל אותי. קיין לקח את מעט האושר האמיתי שהרגשתי לראשונה בחיי ושרף אותו עד אפר. הוא היה האיש ששבר אותי עד שלא נותר בי דבר למעט קליפה. נותרתי ייצוג חיצוני של אישה שפעם חיה. ייתכן שהחיים שלי היו עלובים, אבל בכל זאת, הם היו חיים.


הרגש הזה - הזעם הזה כלפיו - היה קל. הדבר הקל ביותר בחיי באותה תקופה.


לעולם לא אוכל לסלוח לו.


לכן, במקום לסלוח שנאתי אותו.