פטגוניה — לפני שנתיים
בונז
העיניים של אברהם מעורפלות מדם כהה. אני מנסה לנגב בשרוולי את שובלי הדם האדומים הזורמים במורד לחייו, אבל הם ממשיכים לזרום ללא הפוגה מהפתח הפעור בצד ראשו. שערו הבלונדיני־חום, שתמיד נראה בהיר כל כך, צבוע כעת בגוון בורגונדי ואפוף בהילה של מוות. עורו הדביק מכוסה בעפר ואבנים. גל חרדה גואה בקרבי; איכשהו אני מצליח לאזור כוח ולפקוד על תווי פניי להישאר חתומים ונטולי כל רגש.
"ב־בונז."
החזה שלי מתכווץ לשמע נשימותיו הרפות והמתייפחות. האופן שבו אצבעותיו רועדות בעודו מושיט אליי את ידו. כפפותיו השחורות טובלות בדם. אני נועץ את שיניי בשפתי התחתונה, בניסיון לשכך את תחושת הייסורים שחונקת את גרוני.
"אני פה, אברהם." אני עוצם את עיניי בניסיון להדוף את הייאוש הסוגר עליי.
"אני —" הוא משתעל, ונתזי הדם שלו משפריצים על המסכה שלי. אני לא ממצמץ. "מ־מפחד." הנוזל האדום משווה לעיניו הירוקות גוון צהבהב־קודר, בזמן שאנרגיית החיים שלו הולכת ואוזלת והמוות מוסיף לשעוט בכיוונו. אני מסיר את הכפפות בידיים רועדות ומצמיד את כף ידי הקרה ללחי שלו.
לעזאזל. לא היינו אמורים להיות פה, לא ככה. יחידת ריוט הייתה אמורה לפגוש אותנו כאן. איפה המזדיינים האלה? אני מתכופף בזמן שקליעים מצליפים באדמה הצחיחה ומעיפים מסביבנו אבק לכל עבר.
בחזה של אברהם ממש סמוך לליבו נפער חור, והחום של בשרו מתחיל להתפוגג במהירות הבזק. לכל הרוחות. אני זוקף את ראשי ומחפש את שאר חברי היחידה שלנו מבעד לעשן. רק שלושה עוינים חסרי חיים שוכבים ללא תנועה בקרחת היער. הרגתי אותם באכזריות, ללא שמץ של רחמים, בדיוק כפי שלימדו אותי, אבל הם לא אלה שירו במספר שתיים שלי. הם לא אלה שנושאים באחריות לכך שחייו אט־אט חומקים מבין אצבעותיו. הקליע פילח את אפוד המגן שלו בעוצמה. כנראה שמדובר בקליע מסוג איכותי יותר.
אני קופץ את כפות ידיי לאגרופים. למה הוא לא תפס מחסה, כמו שאמרתי לו? לכל הרוחות.
שאר חברי היחידה שלי משיבים בירי ומאבטחים את האזור, אבל כבר מאוחר מדי. חזיתי במותם של אנשים רבים מספור. אני יודע לזהות מתי הנזק שנגרם הוא רב מדי. אברהם לא יצליח לשרוד, ואני מבין שאני לא מסוגל להשאיר אותו פה לבד. יש פרוטוקולים שלפיהם אני צריך לנהוג, והמשימה עוד לא הושלמה, אבל עושה רושם שעכשיו, כשהוא עומד למות, זה כבר לא חשוב בעיניי כמו פעם. אני מניח לעיניי להיעצם, ואני מסיר את המסכה שלי באיטיות בידיים רועדות.
פנים שאף אחד לא אמור להכיר. אני רוצה שהוא יכיר את הפנים שלי.
אני פוקח את עיניי ומרכין אליו את מבטי.
עיניו של אברהם נפערות, הגבות שלו מתכווצות מעט מדאגה. "בונז, לא כדאי ש —" הוא מנסה להושיט את ידו כדי להסתיר את פניי, אבל עכשיו הוא אפילו לא מסוגל להרים אותה. אני תופס את ידו בזמן שהיא נופלת.
"בראדשו."
עיניו העייפות נעצמות באיטיות, אך חיוך רפה מעקל את שפתיו הסדוקות.
"קוראים לי בראדשו." קולי הוא כלחישה רפה, אבל אני יודע שהוא שומע אותי.
אברהם נושם נשימה אחת אחרונה, והיא נשמעת כאנחת רווחה. היא כלל לא נשמעת כמו הצליל האחרון שהוא אי פעם יפיק מפיו.
עיניו עדיין ממוקדות בי. הן נראות מזוגגות כעת, כאילו שהוא מתבונן היישר דרכי.
האור בעיניו כבה.
ובליבי נולדת נקמה.
פרק 1
נל
מעבירים אותי ליחידת שׂטנים. לא, הם לא כאלה באמת. רק גברים שממש מזכירים שדים.
כל חברי יחידת ריוט נהרגו לפני שנתיים, במסגרת משימה ברמת סיכון אדומה בפטגוניה. כולם חוץ ממני. ומה הרווחתי מההישרדות שלי, חוץ ממנה גדושה של טראומה? העבירו אותי ליחידה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת: מאלוּם.
אני מניחה לאנחה ארוכה לבקוע מבין שפתיי ומציצה בשעון שלי בפעם המאה בערך. אני מתופפת בכף רגלי בקוצר רוח, בעודי ממתינה שהנוסעים שעומדים לפניי בשורה ייקחו את הכבודה שלהם מהתאים שמעל לראשים שלנו, ככה שאוכל לרדת מהמטוס ולהגיע למסוף הבא שאליו אני צריכה להגיע.
בעודי שועטת ברחבי שדה התעופה במטרה להגיע לטיסת ההמשך שלי, אני משקיעה מאמצים עילאיים בניסיון לשכנע את עצמי שהדרך הבלעדית שבאמצעותה אוכל לזכות בכבוד של היחידה החדשה שלי היא באמצעות דם ויזע. אני רק מקווה שהם לא אכזריים כפי שהיו חברי יחידת ריוט כשרק הצטרפתי אליהם.
כשאני עולה למטוס, אני רואה שהמושב שליד החלון בשורה שלי כבר תפוס. אני מוציאה את כרטיס הטיסה ובודקת את מספר המושב פעם נוספת. השמוק הזה יושב במושב שלי. אני פולטת נשיפה בזעף. זאת שורה עם שלושה מושבים, ושני המושבים שבקצוות כבר תפוסים, ככה שאין לי ברירה אלא לשבת במושב האמצעי. ראשו של הגבר שיושב במושב שליד המעבר מכוסה בקפוצ'ון, כך שאי אפשר לראות את פניו.
גם הגבר השני לבוש בשחור, ראשו מכוסה בקפוצ'ון, אבל הוא משקיף מבעד לחלון. נראה שהוא אדיש לגמרי לסביבה. אני עומדת שם, רותחת מזעם, אבל האנשים מאחוריי כבר מתחילים לאבד סבלנות, אז אני מתפשרת על המושב האמצעי. אלוהים, כמה שאני שונאת לטוס. כולם עצבניים ועייפים וכל כך, כל כך גסי רוח.
הגבר שיושב ליד המעבר לא טורח להזיז את רגליו או לזקוף את ראשו, אני מדחיקה את הקללות שהולכות ומצטברות בגרוני ומנסה לתמרן סביבו. אני מתחרטת על כך שלבשתי הבוקר את הטייץ השחורים הדקים בזמן שירכיי מתחככות בברכיו. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שהייתי צריכה ללבוש מכנסי טרנינג.
בעודי פוסעת מסביב לכפות רגליו, כף רגלי האחורית נתפסת במרווח בין כפות רגליו ואני נופלת קדימה. תיק הגב שלי נופל אל חיקו של הבחור שיושב ליד החלון, והבחור שיושב ליד המעבר תופס אותי ביד חזקה התומכת בי ממרכז בטני; ידו השנייה נכרכת סביב פנים הירך שלי.
מתוך אינסטינקט, אני נחלצת מאחיזתו ונועצת בו מבט קטלני. המבט הקשוח לא מחזיק מעמד זמן רב. מפני שעכשיו, כשהוא נושא אליי את מבטו, אני יכולה לראות את פניו המלבבות. כפור צונן קורן מעיניו הכחולות הבהירות. וגם הלסת החדה החשוקה והבעת הפנים החתומה שלו לא בדיוק מוסיפות לו חמימות. מתחת לעין השמאלית שלו ישנה צלקת דקיקה באורך כשני סנטימטרים, המשווה לו מראה תשוש. צלקת נוספת חוצה את גשר אפו ושתי צלקות קטנות תוחמות את שפתו התחתונה מצד ימין, כמעט נראות כמו עגילי פירסינג. השקעים בלחייו מעוטרים בשרירים שתוחמים את מבנה העצם. הוא ללא כל צל של ספק הגבר הכי יפה שיצא לי לראות בחיי.
בהירות מחשבתי שבה אליי בעודי נזכרת שאזרחים לא יראו בעין יפה את התגובות המאומנות שלי ביצירת פרופילים.
אני נושמת נשימה עמוקה ומשחררת את האוויר באיטיות.
"תודה," אני אומרת בטון קליל ככל האפשר, לפני שאני מתמקמת במושב האמצעי. הוא לא מגיב ומשעין את ראשו על הכיסא. אני שולחת מבט חטוף בכיוונו ומבחינה באוזניות מבטלות רעש המבצבצות מתחת לקפוצ'ון שלו. אני לא חושבת פעמיים על האינטראקציה הקצרה בינינו. אני בסך הכול רוצה לסיים עם הטיסה האחרונה הזאת, ככה שאוכל לישון לפני שהסיוט מחר יתחיל. הבחור שיושב ליד החלון מפנה חיוך רפה לכיווני ומגיש לי את התיק שלי. "מצטערת על זה," אני ממלמלת, לא טורחת לשאת את מבטי אל מעבר לשפתיים שלו.
אני מוציאה את האוזניות מבטלות הרעש שלי, תוחבת את תיק הגב תחת המושב ומתרווחת במקומי בנינוחות. טוב, בנינוחות עד כמה שאפשר להרגיש במטוס. אני מתעבת טיסות, תמיד תיעבתי טיסות ותמיד אתעב אותן. בעבר החרדה הייתה מפעמת בוורידיי בכל פעם שהייתי עולה על מטוס, אבל עברתי אימונים כל כך מפרכים ומתישים, שהחרדה שלי פשוט התפוגגה ונעלמה.
הטיסה לקליפורניה אורכת שש שעות. בשלב מסוים, אני שוקעת בשינה ומתעוררת בבהלה מכיס אוויר.
הדריכות שלי ממקדת מייד את כל תשומת ליבי, לפני שאני נזכרת שאני לא במסוק. כל טלטלה באוויר מטלטלת את נפשי. התרגלתי לשינה לא עמוקה. אני זוקפת את ראשי בחטף ומביטה סביב בבהילות, מושכת את האוזניות שלי במורד צווארי בעודי ממצמצת בעיניי בניסיון להסיר מהן את קורי השינה. אני רואה שכולם קוראים בדממה, צופים בסרט או ישנים.
אני חשה הקלה, ומסבה את מבטי אל הנוסע היושב לידי, בסמוך לחלון. הוא בוהה בי בהבעה סקרנית. עיניי נפערות כשאני גומעת אותו במבטי. התאורה במטוס עמומה, אבל גם אם הייתה שוררת בו חשכה מוחלטת, עדיין יכולתי לומר שהוא נאה וגם, רגע... אני מוכנה להישבע שלפני שנרדמתי הוא ישב במושב שליד המעבר. שיער שחור מבצבץ מתחת לשולי כובע הצמר האפור־פחם שלו, התואם את גוון גבותיו הכהות. עיניו בגוון כחול כהה ועדין יותר מכפי שהן היו לפני כן.
אבל אין שום צלקת תחת עינו השמאלית, מעל לאפו או על שפתו התחתונה.
"אני מצטערת, לא ישבת מקודם במושב שליד המעבר?" אני שואלת אותו במהוסס. הוא לא נראה כמו הבחור הכי נחמד בעולם. ככה שאני מופתעת כשהוא מפסיק לנעוץ בי מבט בוחן ומחייך אליי חיוך זחוח ורפה.
"לא. זה התאום שלי," הוא אומר בעליזות. קולו מחוספס ונעים. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי. בדיוק באמצע.
הקסם האישי שלו מכה בי בעוצמה; נדרש לי רגע כדי להתאפס על עצמי. "אה." הגבות שלי מתכווצות בבלבול, ועושה רושם שזה משעשע אותו. תאומים? עיניו מביטות אל שפתיי בחטף, ואז עולות בחזרה לעבר עיניי. הוא דוגמן? הוא בהחלט יכול להיות דוגמן. אני משתוקקת לשאול אותו שאלות שבדרך כלל לא הייתי שואלת. יש בחיוכו העקלקל משהו מזמין שלא נותן לי מנוח. הוא מזכיר לי את סמל ג'נקינס. אני ממהרת להדחיק את המחשבה — המחשבה על ג'נקינס רק מכווצת את ליבי בייסורים.
"כן, הוא לא מדבר יותר מדי, בניגוד אליי." הוא קורץ. "אבל כיס האוויר הזה הבהיל אותך, אה? היית מעולפת, ישנת עם הראש על הכתף שלי." הוא מגחך, ונשמתי הכבדה מתרוממת מעט.
רגע אחד — מה בדיוק עשיתי?
חמימות עולה בלחיי, ואני נשענת לאחור במושבי, מרגישה יותר מדי קרובה ונבוכה, מנסה להתרחק ממנו כמה שיותר. אבל אין לי שום דרך מילוט, הירכיים שלנו ממש צמודות.
אני אחוזת אימה. "אני ממש מתנצלת."
הוא מגחך בקלילות ומושך בכתפיו. "זה בסדר; פשוט לא ציפיתי לזה. את בטח עייפה מכל הטיסות. מה היעד הסופי שלך?" ליבי מחסיר פעימה נוכח החיוך הנערי שהוא מחייך אליי. הריסים שלו ארוכים ועבים, ככה שאין לי שמץ של סיכוי לעמוד בפני עיני האוקיינוס שלו. עושה רושם שהוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו.
"אני לא חושבת שאפשר לומר יעד סופי כשאתה נמצא במטוס." אני משתמשת באזכור מסרט כדי לפזר קצת קסם אישי משלי, ומניחה לצחוק רפה לחמוק מבין שפתיי. "קורונאדו, קאלי. אתה?"
הוא משנה תנוחה במושבו כדי לפנות לכיווני, בזמן שחיוך עקלקל מותח את שפתיו בעקבות ההערה שלי.
"גם אני, למען האמת. במסגרת העבודה שלי יוצא לי להיות הרבה בדרכים, ככה שאני רגיל לטיסות ארוכות."
אני מהנהנת בראשי, ומחליטה שמוטב שלא אזכיר שגם אני רגילה לטיסות ארוכות.
הוא מפרש את ההפוגה בדבריי כאי־רצון להגיב, אז הוא ממלמל, "ארן."
"אה?" אני מסבה אליו את מבטי בשנית, והוא שוב מחייך אליי ברכות.
"קוראים לי ארן."
"אה. נעים להכיר, ארן. אני נלי." אני משתמשת בשם החיבה שלי, במקום בשמי הרשמי. אני מושיטה לו את ידי במבוכה. אנשים עדיין לוחצים ידיים? אני רגילה להצדיע. כשאני בעולם האזרחי, אני חווה את הכול כסוריאליסטי.
זה לא שהיה לי זמן להתוודע לחברה. חשפתי את פרצופי האמיתי בפני העולם כשהתייתמתי בגיל חמש־עשרה. אז הפלוגה הצבאית המחתרתית הניחה עליי את ידיה לראשונה. חלפו מאז עשר שנים.
כך את מוצאת את עצמך בחברת מכונות הרג מובחרות. הכוחות האפלים לוקחים אנשים כמוני, שעשו משהו בלתי נתפס ומשתמשים בנו, במקום להשליך אותנו לבית הכלא. אנחנו לא קיימים, לא על הנייר. האנשים שהכרנו פעם כבר מזמן שכחו מקיומנו.
אני לא יותר מכלי נשק. כלבה חולת כלבת הבורחת מזריקת ההמתה הבלתי נמנעת.
זה כנראה הסוד האפל ביותר של הממשלה, הזרוע הנסתרת של הכוחות המיוחדים שעושה את כל העבודה המלוכלכת, ממנה הם נמנעים על מנת שלא ללכלך את ידיהם. לוחמה בטרור, לחימה בארצות זרות, פשיטות על שווקים שחורים למסחר בכלי נשק. שולחים אותנו לטפל בכל הבעיות האלה, ואנחנו לא זוכים אפילו לקורטוב קרדיט.
בעיקרון, בשורה התחתונה, אנחנו יחידות התאבדות. הגנרלים רוצים רק לוודא שאנחנו עומדים במשימות שלנו. הם לא שמים עלינו קצוץ.
ארן אוחז בידי ולוחץ אותה בעדינות. "נעים גם לי," הוא אומר.
הוא משעין את ראשו על הכיסא ובוהה בי. עיניו לא מרפות ממני לרגע, נוקבות ומאתגרות אותי להסיט את מבטי. אני אחת שלא מסוגלת לשמור על קשר עין ליותר ממספר שניות בודדות, אבל איתו אני לא מרגישה את הדחף להסיט את המבט. הוא בוחן אותי בקפידה, מחפש בעיניי אחר דבר מה.
"הקעקועים שלך בצוואר יפים," הוא אומר בחיוך.
ידי נשלחת אל צווארי. "תודה, כאב לי בטירוף בזמן שקעקעו אותי."
"אני בטוח, אבל הם נראים מעולה. יש מישהו שמחכה לך בקליפורניה?" הוא שואל בתעוזה.
אני מנידה בראשי לשלילה. אני בטוחה שהוא יכול לראות את הסומק המתפשט בלחיי. "לא — רק עבודה. אין לי שם אף אחד מיוחד."
וגם לא באף מקום אחר.
ארן מרים גבה ומטה את ראשו. "את יפה מכדי שלא יהיה לך מישהו מיוחד." הילד שיושב מאחוריי בועט במושב שלי, ואני ממצמצת כמו מטומטמת בתגובה לדבריו.
הוא חושב שאני יפה? מאחר שאני בצבא, ההערות היחידות שאני שומעת מגברים הן: "יופי של תחת״, "את שווה זיון״, "הייתי מת למשוך לך בשיער מאחורה״, ו"יש לך שפתיים של מוצצת זין״. אבל היה גם את ג'נקינס, ועל אף שהוא מעולם לא אמר לי שאני יפה, הוא בהחלט דאג לבטא זאת באמצעות המבטים שהוא היה מגניב בכיווני והנשיקות שסחררו את ראשי.
אבל כשאני חושבת על סמל ג'נקינס, אני זוכרת רק את הדם שגופו היה ספוג בו באותו לילה אחרון. לאחר שראיתי אותו במצב הזה בפטגוניה, קשה לי להיזכר בשערו הבלונדיני ובחיוך הנדיר שהוא הבזיק אך ורק למעני.
אני ממצמצת בעיניי, בניסיון לכבות את הגיצים שמציתים את זיכרונותיי.
"מה איתך?" אני שואלת. אני בטוחה שלארן יש משפחה, או לכל הפחות אישה. עיניי מביטות בכיוון כף ידו, בזמן שהמחשבה חולפת במוחי. אין טבעת.
"לא. אני לא בקטע של מערכות יחסים."
תשובתו מעוררת את סקרנותי. הוא איש צבא? הוא בוודאי מבחין במבטי המסוקרן, בעודו מבזיק לעברי חיוך נוסף.
"אני בצבא," הוא מודה. אני קולטת שהוא לא מעוניין להרחיב יותר מדי בנושא, אז אני לא מנסה לדלות ממנו מידע נוסף. אני לא מציינת את העובדה שאני גם רוצחת מיומנת. אני אמורה לשמור על חשאיות בקשר ליחידה שאליה אני מצטרפת, אז אני מחליטה לא לדבר על זה. אבל המחשבה על כך מזכירה לי את הגיהינום שמחכה לי. יחידת מאלום. יחידת הכוחות האפלים שהם שולחים כשהם לא יכולים לשלוח אף אחת מיחידות ההתאבדות האחרות. מאלום, שדפקו את ריוט כשלא הגיעו לנקודת המפגש לפני שהכול התחרבן בפטגוניה.
"תודה על השירות שלך, אדוני," אני אומרת בערמומיות. עיניו מתרחבות בסקרנות, וחיוך עולה על שפתיו. אני לא אתקל בו אחר כך בבסיס, נכון? קשה לי להאמין. בדרך כלל אני לא נוהגת לפלרטט עם אנשי צבא, מפני שזה תמיד נגמר רע, אבל הגברים שאיתם אני בדרך כלל עובדת לא יפים כמו דוגמנים. הם מושחתים ורצחניים, כמוני.
נראה לי שהוא בסדר. חוץ מזה, אין שום סיכוי שהוא יכול להיות חלק מהכוחות האפלים. הוא לא ניחן בקשיחות הנחוצה לכך.
ארן צוחק בתגובה לדבריי ונד בראשו. "אני סתם קצין מדרג נמוך. אה, היי, בראדשו ער," הוא אומר, ומביט מאחוריי. אני עוקבת אחר מבטו ומביטה בגבר שיושב מעברי השני, הירך השנייה הצמודה לירך שלי. אני שוב פוגשת באותן עיניים כחולות קרות כקרח, ובאותה צלקת מאיימת המתנוססת תחת עינו השמאלית. הצלקת ממוקמת ממש מתחת לעפעף התחתון שלו, אך נראה שהיא כלל לא מפריעה לו. הוא בר מזל, אם הוא הצליח לחמוק מסכין שהתקרבה אליו עד כדי כך.
ג'נקינס לא היה בר מזל כמוהו. אני נרעדת נוכח הזיכרון של הדם הקולח מהחזה שלו. אני סוגרת את אגרופיי על ירכיי, ומנסה למצמץ בעיניי בניסיון להדחיק ממחשבותיי את רגעי חייו האחרונים שמוסיפים להדהד בתודעתי. אני צריכה לזכור אותו בתור החייל שהוא היה, ולא את איך שהוא נראה כשנטשתי אותו בשדה הקרב. הוא אמר לי להשאיר אותו שם, וכך עשיתי. מילאתי אחר פקודותיו האחרונות.
זה מה שרודף אותי יותר מכול, ההבזק החולף בעיניו נוכח ההבנה שאני נוטשת אותו שם, בדיוק כפי שהוא פקד עליי. הוא חשק את שיניו בקבלה וחייך.
הכאב לעולם לא ייעלם, הוא רק מוסיף להתעצם.
אני מכריחה את אצבעותיי הקפוצות להתרופף.
בראדשו מתבונן בי בשלווה, ארשת פניו קרה וחתומה. חוסר העניין שהבחור הזה מקרין פשוט בלתי נתפס. הם תאומים, ללא ספק, אבל עכשיו, כשאני רואה את שניהם מקרוב, אני שמה לב שהעיניים שלהם בגוונים שונים של כחול, ושהם הפכים גמורים. כמו אש וקרח.
"נלי." אני מושיטה את ידי כדי ללחוץ את ידו כפי שעשיתי עם ארן, אבל בראדשו פשוט ממשיך לנעוץ בי את מבטו האדיש. נראה שהוא כלל לא מעוניין ללחוץ את ידי. אלוהים, מה יש לבחור הזה?
ארן דוחף את כתפו בכתפי. "הוא מתנהג כמו שמוק לכולם, אל תיקחי את זה אישית." בראדשו לא מגיב, ואפילו לא נראה שהוא נעלב. הוא פשוט מרכיב את האוזניות על אוזניו ועוצם את עיניו. הריסים שלו ארוכים, מעטרים את עורו החיוור. אני בוהה בו למשך מספר רגעים יותר מכפי שאני אמורה. מעריצה את תווי פניו השמימיים, לפני שאני מסבה את תשומת ליבי בחזרה אל ארן. הוא מחייך בעליזות. "את רוצה להצטרף אלינו לכמה משקאות הלילה? או שכבר יש לך תוכניות?"
הוא מזמין אותי לצאת? החזה שלי רוטט מהתרגשות. האמת היא שיש רק אדם אחד שאני חוששת להיתקל בו לפני מחר. מכנים אותו בונז. השמועה אומרת שהוא האדם האכזר ביותר בכוחות האפלים. עושה רושם שהוא אוהב לנתץ לאנשים את בית החזה וממש לעקור משם את הלב שלהם. לפעמים את העצמות שלהם. ומכאן הכינוי המטריד שהדביקו לו.
למרבה הצער, הוא השותף שלי במאלום, ואני לא בטוחה כיצד אצליח לשרוד.
אבל ארן הוא לא בונז. אני בטוחה בכך. ואם גם ככה אהיה אומללה למשך החודש הקרוב, למה שלא איהנה קצת?
אני מחזירה לו חיוך.
"בטח. אני רק לא יכולה לבלות בחוץ עד שעה מאוחרת מדי. יש לי כמה עניינים מחר בבוקר," אני אומרת בטון קליל כמיטב יכולתי. הוורידים שלי מתמלאים באדרנלין נוכח המחשבה שאזכה ליהנות מלילה חופשי אחד אחרון. אני מקווה שאצליח לגרום לארן להסכים להצטרף אליי לסטוץ.
הוא מחייך אליי חיוך זחוח קטלני. "לא הייתי אפילו מעלה על דעתי להשאיר מישהי מתוקה כמוך בחוץ עד שעה מאוחרת מדי."
***
מתברר שהבר הוא בעצם מועדון לילה של ממש. לא מסוג מועדוני הלילה הדוחים שאפשר למצוא בעיירות קטנות, אלא מהסוג שבכניסה שלו עומדים שומרים שבודקים הזמנות ורשימות.
אני משלמת לנהג המונית ובוהה בבניין. המוזיקה מתנגנת בעוצמה גבוהה, שבקושי אפשר לשמוע את השיחות המתקיימות בחוץ. כדאי שפשוט אחזור לבית המלון? אני שוקלת את האפשרות, אבל אז אני קולטת שארן מחכה לי וצועק את שמי.
לפני כן הייתי בטוחה שמכנסי הטייץ והחולצה הרכה והצמודה שלבשתי במטוס מתאימים לבילוי בבר, אבל עכשיו אני מרגישה כאילו שאני מתבלטת בין כל הנשים הצעירות יותר שלובשות חולצות בטן ומכנסיים קצרצרים במיוחד. לא שהבאתי איתי בגדים כאלה. ארזתי בחסכנות; אין בבעלותי יותר משלושה סטים של בגדים אזרחיים. זאת הפעם הראשונה שאני מחוץ לבסיס מזה חודשים ארוכים. הכוחות האפלים אינם בדיוק בני חורין. אנחנו באמצע הדרך בין פושעים לכלבי ציד צבאיים.
ארן פוגש אותי בקצה המדרכה. "הינה היא. חשבתי שתחליטי לברוח, אם לא אהיה פה בשביל לתפוס אותך." הוא קורץ אליי, והתגובה היחידה שאני מצליחה להפיק היא חיוך נבוך.
"באמת שקלתי את האפשרות הזאת."
הוא מגחך ומוביל אותי היישר לעבר הכניסה. אני מעיפה מבט לעבר תור האנשים העצבניים הממתינים להיכנס, קוצר רוחם וזעמם ניכר בהם. אני שונאת שאנשים עוקפים בתור. השומר שולח מבט זועף בכיווני, אבל ארן מהנהן אליו בראשו והוא מניח לי לעבור בלי להקים מהומה.
בהתחשב במראה החיצוני שלו, לא הייתי חושבת שארן הוא אחד שמרבה לבלות במועדוני לילה.
"כבר היית פה בעבר?" הוא שואל בקול קטיפתי, וכורך את זרועו סביב כתפיי. גל צינה חולף בעמוד השדרה שלי, וליבי מתחיל להלום בפראות. אני מנידה בראשי לשלילה, והוא מחייך בשביעות רצון. "תתכונני ללילה פרוע כמו בסרטים."
אנחנו נכנסים לרחבה המרכזית של המועדון. חשוך פה וקשה להבחין בפנים של האנשים. אורות כחולים וסגולים מבליחים בקצב המוזיקה המהדהדת ברחבי המקום, ואני חשה בהתרגשות המפעמת בעורקיי. עשן מסתלסל באוויר, בזמן שהאורות מהבהבים בין הצללים וניחוח קלוש של אלכוהול עולה באפי.
לא יצא לי לבקר במקום כזה מאז הייתי בת עשרים ושתיים, אבל המועדון הזה הרבה, הרבה יותר מפואר.
ארן מחייך אליי, ניכר שהוא מרוצה מהבעתי הנדהמת. הוא מרים את קולו ואומר, "אני אביא לנו משהו לשתות."
"תביא לי פחית סגורה," אני צועקת מבעד לצלילי המוזיקה הרועשת. חיוך שובבי עולה על פניו.
"בחורה חכמה." הוא קורץ אליי ונעלם בין המוני האנשים המתקבצים על הבר.
אני צוחקת ומנידה בראשי, תוהה כיצד הערב יתפתח. אני בהחלט לא אתנגד ליהנות מסטוץ שיעזור לי לשכך מעט את החרדה שאוחזת בי בשל מה שמצפה לי מחר. ארן נראה כמו טיפוס שטוב בסטוצים. במסגרת תחום העיסוק שלנו, זאת תכונה לא רעה בכלל. החיים שלנו חולפים במקרה הטוב, ואנחנו תמיד נמצאים בדרכים. אבל במקרה שלי, אני שייכת למחתרת; לא יכולתי לנהל מערכת יחסים גם אם הייתי רוצה לעשות זאת.
עושה רושם שארן עשוי להתעכב שם למשך זמן מה. אני מצרה את מבטי בעודי מתבוננת בו מנסה לשבות את תשומת ליבו של הברמן, אבל יש שם כל כך הרבה אנשים שצועקים ומנופפים בכרטיסים שלהם, שקשה לי להאמין שהוא יחזור בקרוב. אני סורקת במבטי את המוני האנשים המקפצים ומתנועעים לצלילי המוזיקה על רחבת הריקודים. היא ממוקמת במרכז המועדון, וישנם מושבים המכתרים את הרחבה מסביב, ככה שאנשים יוכלו לנוח ולשתות. הקצב מהדהד בכזאת עוצמה, שהוא מרטיט את עצמותיי. אני מחייכת לעצמי ומפלסת דרך בין הגופים החמימים והמיוזעים של השיכורים הרוקדים, למקום בו אני בטוחה שאף אחד לא יראה שאני עושה חיים משוגעים.
זאת תחושה שונה לגמרי, להיות במקום שבו אף אחד לא מכיר אותך. שבו אין אף אחד ששופט אותך על הבחירה שלך להשתחרר ולהתפרק.
אני רוקדת כבר עשר דקות בתנועות מאופקות יחסית, אבל אז מתחילה להתנגן גרסת רמיקס המועדונים של השיר "Hey Mama" של David Guetta, וכולם מתחילים לשאוג בהתלהבות. זאת הרגשה משכרת, והלב שלי מתחיל לפעום בעוצמה בחזי. אני מניחה לגופי לזרום עם ההתרגשות שלהם ולהתנועע לצלילי הבס, תוך כדי שאני מנענעת את מותניי לקצב השיר.
העפעפיים שלי כבדים, הסנטר שלי מוטה למעלה ובמקרה יוצא שמבטי נוחת על אחד הקירות הרחוקים. בראדשו נשען עליו. זרועותיו שלובות באדיקות, והוא לבוש כולו בשחור, הקפוצ'ון עדיין מכסה את ראשו. לרגע שוטף אותו הבזק של אור סגול, מאיר את עיניו הקרירות ואני מגלה שהן ממוקדות אך ורק בי, כאילו שבמשך כל הזמן הזה הוא התבונן בי כשנענעתי את מותניי. לפני כן לא הצלחתי לבחון ביסודיות את הקעקועים המעטרים את הצוואר שלו, אבל ברגע שהאור אופף אותו, אי אפשר שלא לשים לב לדיו המעטר את עורו לאורך קו הלסת המושלם שלו.
יש משהו באופן שבו הוא נועץ בי את מבטו, כמו גבר רעב השוקל לבצע מעשה אכזר. אף אחד לא צריך לספר לי שאין בראשו ולו מחשבה טובה אחת.
סביב הבחור הזה מתנוססים אינספור דגלים אדומים. אבל אני לא מצליחה להעתיק ממנו את מבטי. הוא מהפנט אותי, אפילו מפחיד אותי, ואני אחת שיכולה להרוג גבר תוך חמש שניות.
צינה חולפת בוורידיי בגלל מבטו הבוחן, אבל אני לא מפסיקה לרקוד. למשך מספר שניות אני מחזירה לו במבט נוקב משלי, כדי להראות לו שאין לי כוונה להניח לו להפחיד אותי, לפני שאני מכריחה את עצמי להסב את מבטי כבדרך אגב, כאילו שדמותו לא מהפנטת אותי.
המשך הפרק זמין בספר המלא
