הקדמה
שמי אורית קוריצקי. עוד בהיותי ילדה צעירה הבטחתי לאבי ע"ה שאישאר עם שם המשפחה שלנו כל חיי, ולשנים, כאשר נישאתי, הוספתי את שם משפחתו של בן זוגי לשם המשפחה שלי. לכן היום אני לרוב אורית קוריצקי, וכשאני צריכה להזדהות עבור הילדים אני מציינת את שמי המלא: אורית קוריצקי עבאדי.
נולדתי בחודש פברואר המדהים, חודש שבט העברי שמשמעותו שיהיו מעתה בשורות טובות בכפר סבא המיוחדת בשנת 1968, לאימא רחל, שרוב חייה הייתה עקרת בית, ולאבא יוסף/אמליו ע"ה, שעבד במלונאות. הוריי דאגו שיהיו לנו חיים נוחים וטובים.
הייתי נכדה ונינה ראשונה ולכן מועדפת על כל הדודים שלי והאחים של סבא וסבתא שלי. אגב, עד היום כאשר אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים, כשאני מגיעה תמיד מקבלים אותי בשמחה, וזה נעים.
אני בת למשפחה המונה שלושה אחים, שתי בנות ובן ־ אני הבכורה ואחריי עדי ורן. בילדותי היה הקשר שלי עם אחיי הצעירים טוב מאוד. הייתי אחות גדולה שדואגת לאחים שלה ומפנקת אותם תמיד.
היינו משפחה נורמטיבית שגרה באילת. נסענו לטיולים רבים בנואיבה ובארץ עם חברים של ההורים, ואף היו לנו שתי כלבות, אימא ובת, בָּאפִי וג'וּדִי, שאותן אהבנו מאוד. אני זוכרת את עצמי כילדה עצמאית מאוד, שמתמודדת היטב עם אתגרים ושהיא תמיד החברה הכי טובה של עצמה; ייעצתי לעצמי והשגתי תוצאות טובות. תמיד הייתי מיוחדת וייחודית בדרך המחשבה שלי:
זיכרון הילדות הראשון שחרות היטב במוחי הוא ממסיבה בגן הילדים, או שאולי היה זה כבר בכיתה א', כשביקשו מכל הילדים להגיע בחולצה לבנה. אני לא אמרתי לאימא שלי שצריך להגיע בחולצה לבנה והגעתי למסיבה בשמלה שחורה עם גב חשוף, שעליה מודפסות דמויות של נשים. עד היום אני זוכרת היטב את השמלה הזו. אני לא זוכרת מה הרגישו הוריי או אמרו לי כשנכנסנו לגן, אני רק זוכרת שהרגשתי כל כך בנוח וכל כך יפה ומרוצה מהמראה שלי, אפילו שנראיתי שונה מכולם. בחלומי ראיתי ודמיינתי תמיד את המשפחה שלי עם המון ילדים, משפחה שמחה, הרמונית, שבעיקר אוספת שפע של חוויות.
תמיד אהבתי את חג פורים, אהבתי להתחפש, ואני זוכרת שבגיל שש צילמו אותי מחופשת למקומון "ערב ערב באילת". ההורים שלי תמיד תפרו לי את התחפושות הכי מיוחדות. גם היום אני דואגת להכין לבתי תחפושות כאלה.
אימא שלי מספרת שבגיל חצי שנה לא הסכמתי לאכול שום מאכל חלבי ולא לגעת בשום מאכל שנראה כמו דייסה, ובגיל שמונה־עשרה הפסקתי לאכול בשר. כיום אני טבעונית, נמנעת מחלב ובשר ־ חלב אני לא אוכלת, כאמור, מילדות, ומבשר אני נמנעת כי אני לא מוכנה שיהרגו חיות בשבילי.
לאורך כל חיי הייתי ילדה עצמאית מאוד, כזו שמקבלת החלטות ומבצעת אותן בדרכי שלי. רק לעיתים רחוקות התייעצתי עם הוריי בנושאים שונים, לאחר שכבר ניסיתי לפתור את הסוגיות בעצמי, וכבר אי אפשר היה לסייע לי באמת, מפני שניסיתי הכול. אבא שלי ע"ה קרא לי "עצמאותה", וה"עצמאותה" הזאת עוד תקבל החלטות גורליות בהמשך.
בצעירותי, בסביבות גיל שתים־עשרה, אבא שלי לא היה משאיר לי ברירה ומצמיד אליי את אחי בכל פעם שיצאתי עם חברים (הוא רק היה שומע שאני מתארגנת וכבר היה פונה אליי). אחי היה צעיר ממני בשנה וחצי, ומאחר שנהגתי לצאת המון והוא לא יצא בכלל ־ הייתי לוקחת אותו איתי למפגשים עם חבריי. אני יודעת שאני אמורה להרגיש כעס וחוסר התחשבות מצד אבא שלי בעת כתיבת שורות אלה, אולם למעשה אני כלל לא חווה תחושות כאלה. בכל זאת נהניתי מהמפגשים עם חבריי גם כשאחי הצטרף אליי, ובהסתכלות לאחור זה נראה לי טבעי לחלוטין.
אני זוכרת שאירוע בת המצווה שלי התקיים בצוהריים עם המשפחה, ובערב היה אמור להתקיים אירוע שכולל את חבריי. למרבה הצער לא נשארה עוגה לאירוע השני, ואני הייתי לחוצה מאוד, מודאגת וחסרת אונים. אימא שלי כמובן פתרה את העניין והכינה עוגה, אבל אני זוכרת היטב כמה מודאגת הייתי ביחס לעניין.
בהקשר של יום הולדת ־ פרח ורוד מפלסטיק שעיטר את העוגה שלי, שקיבלתי מדודה חנה בגיל שנה, נשמר על ידי אימא שלי והגיע אליי לפני שנים, ומאז בכל יום הולדת של בתי אני מניחה אותו על עוגת יום ההולדת שלה.
בתיכון הייתי תלמידה מסורה, מהתלמידות החרשניות שמבצעות כל משימה על הצד הטוב ביותר, מגישה ראשונה ומקבלת את הציון הגבוה ביותר. במהלך כל התיכון היה לי חבר שכל הבנות היו מעוניינות בו; הוא היה מוכשר, מנגן ושר בחסד עליון.
לאורך כל שנות הילדות, הנערות וההתבגרות שלי היה לי חשוב להתנדב במסגרות שונות; בבתי חולים, בתנועות נוער לנוער ובמד"צים. הייתי הולכת עם קבוצת חברים בכל יום שישי במשך שנים לנגן לחולים, לשיר להם שירים לפני כניסת השבת, לחלק להם שי ולשמח אותם.
לפני שהתגייסתי לצבא, אותו חבר מהתיכון רצה שנתחתן. ההורים שלו דיברו עם ההורים שלי, אולם אני ידעתי שזה בכלל לא הכיוון שלי והודעתי לכולם שאני רוצה להתגייס לצבא, לסיים את השירות וללמוד עיצוב אופנה בשנקר. אני זוכרת את הלחץ שהפעילו עליי כולם באותה תקופה, גם ההורים שלו וגם ההורים שלי, ובייחוד את המשפט שההורים שלי אמרו לי. לדבריהם, אני חייבת לדעת בדיוק מה אני רוצה, מפני שהם עומדים בפני בנייה של בית, ואם אחליט לא להתחתן ואחר כך אשנה את דעתי, הם כבר יהיו בעיצומה של הבנייה ויהיה להם קשה מאוד לסייע לנו בחתונה. הם ביקשו שאגיע להחלטה סופית. ההחלטה שלי הייתה לא להתחתן!
את שירותי הצבאי העברתי קרוב לבית, בצוקי עובדה ־ שירתּי בלשכת מפים/מגדים. בחצי השנה לפני תום השירות הצבאי שלי הייתי יוצאת בכל יום הביתה וחוזרת למוחרת לבסיס. נהניתי מאוד מהשירות הצבאי שלי. אני זוכרת שבאחד החופשים מבית הספר לקחתי איתי את אחותי הקטנה לבסיס למשך שבוע, שתהיה איתי. החוויה הכי משמעותית בשירות הצבאי שלי הייתה כשהכרתי בת זוג של מכר אילתי ששמה לקלי (עליה עוד יסופר) ששירתה איתי בצבא, ועד היום אנחנו בקשר. היא יותר מאחות עבורי ועבור המשפחה הגרעינית שלי. לראיה, כשהבן הצעיר שלי צדף התבקש במסגרת לימודיו לעשות אילן יוחסין, הוא ציין את שמה של החברה שלי באילן היוחסין אף שכמעט שכח לציין את האחים שלי.
כשסיימתי את שירותי הצבאי קיבלתי החלטה יוצאת דופן, לעבור לתל אביב ללמוד עיצוב אופנה בשנקר. זו הייתה בחירה מאוד לא שגרתית לעזוב את המשפחה הגרעינית שלי שהתגוררה באילת, את החברים ואת מקום העבודה ולעבור להתגורר בעיר הגדולה תל אביב, שם שכרתי דירה ומצאתי עבודה כמלצרית. באותה תקופה זה היה מאוד לא אופייני עבור צעירים מאילת לעזוב לעיר אחרת ולממש חלום שהוא לימוד עיצוב אופנה בשנקר. כעבור שנה הגיעה הבדידות, ובעקבותיה עברתי לגור אצל סבא וסבתא האהובים שלי ע"ה בכפר סבא.
בראשית שנות נישואיי, חיי היו הרמוניים ומהנים מאוד. משפחתי גדלה והתפתחה עם השנים, חוותה חופשים וטיולים מהנים, ערבים נעימים וחגים משפחתיים. אחרי שנה נולד בני, אופזי שלי, ב־א' באדר. קוריוז נוסף בסימן הגשמת חלומות, נחישות והתמדה ־ בכל פעם שנכנסתי להיריון פתחתי יומן וסימנתי בו את היום שבו אלד, וזה תמיד התממש בפועל. בהיריון עם אופזי כתבתי ביומן שאלד ב־א' באדר, יום המשפחה, באמונה שביום זה נהפוך למשפחה ־ וכך היה. אופזי שלי הוא ילד מקסים שהכניס שפע של אור הביתה. בהיריון השני, עם בני שוהם, סימנתי ביומן שאלד בערב פסח, מהסיבה שייחלתי לעצמי להתעסק בלחגוג יום הולדת לבני, מה שיסיח את דעתי מהתעסקות בניקיונות ובהתארגנות לחג.
את אליה הענקתי לעצמי כמתנה בגיל ארבעים. כשהייתי לקראת גיל ארבעים דאגו זקנות השבט למלא את מוחי באמירה שזה תענוג גדול להביא ילד בגיל ארבעים, זה אחד הדברים הטובים שאני יכולה להעניק לעצמי. שמעתי, זה נראה לי ועשיתי.
את בניי גידלתי במסירות רבה מתוך ידיעה שהם הדבר הכי חשוב בשנים האלה, ועשיתי כל שביכולתי כדי לדאוג להם. הנקתי כל אחד מהם עד גיל שנה לפחות, והם הלכו לגן רק לקראת גיל שנתיים. האמנתי שהשנה הראשונה עם אימא בבית היא דבר חשוב מאוד, ובשנה השנייה נעזרתי במטפלת או באימא שלי.
כשאליה נולד ונשאלתי כמה ילדים יש לי ־ הייתי עונה ארבעה ובה בעת שואלת את עצמי: ארבעה? את בטוחה? תמיד הייתה לי הרגשה שארבעה ילדים זה ממש מעט.
ואז... הגיעה ההפתעה הענקית עבורי ועבור כל בני הבית. הלם, לא ציפיתי, לא תכננתי, אני בהיריון. הייתי כבר שנתיים בגיל הבלות ולא תיארתי לעצמי שדבר כזה אפשרי.
און כבר היה בן שמונה־עשרה, אופזי בן שתים־עשרה, שוהם בן עשר ואליה בן חמש ־ משפחה בשיא שכל אחד ממנה נמצא בשיא אחר בבחינת הגיל והצורך האישי שלו: און רגע לפני גיוס, אופז רגע לפני מעבר לתיכון, שוהם עולה לכיתה ה' ואליה לפני עלייה לכיתה א'. עכשיו כשאני יושבת וכותבת את השורות האלה מתהפכת לי הבטן רק מלהבין בפעם הראשונה בחיי איפה ההיריון המפתיע הזה פגש כל אחד מאיתנו!
היינו ברגעים קריטיים מאוד בהתפתחות האישית של כל אחד מבני הבית ־ הגרון שלי נחנק מדמעות והלב שלי מרצד מרוב בלבול, ואולי מתרגש ממה שעוד אגלה בהמשך כתיבת ספר זה.
הסערה הרגשית שעברתי בהיריון הזה הביאה לידי ביטוי כוחות חזקים שהעצימו אותי וגרמו לי להפוך לגרסת־העל שלי. אימצתי לחיי עוגנים טובים ואיכותיים על מנת לחיות את חיי בגרסה הטובה והאיכותית ביותר של עצמי, ואלו הם:
לצאת מאזור הנוחות שלי לעיתים קרובות בעזרת יוזמות אישיות.
לחייך המון בכל רגע אפשרי.
לשלב תנועה ארבע פעמים בשבוע לפחות.
להקיף את עצמי בסביבה איכותית ומצמיחה.
ליהנות מכל רגע – כוחו של הרגע הזה, גם מהמאתגרים שמגיעים.
להאמין, להודות ולקבל הכול – לכתוב תודות.
לאהוב באמת מתוך הלב ולהיפרד מהשוואתיות, קורבנות והרגלים שלא משרתים אותי.
