פרק 1
מיילו
פורנו זה דבר מבלבל.
זה נחמד וכל המטרה היא לגרום לך לגמור. ברוב הפעמים שניסיתי באמת הצלחתי, אבל נדרש לי זמן רב. אני פשוט לא מבין את כל הקטע של הגניחות והקולות הרועשים. כל ההצגה המוגזמת והחזרה על המילים תזיין אותי בתחינה. למה הוא צריך להתחנן לבחור השני שיעשה את מה שהוא כבר עושה? למה הוא ממשיך לבקש את מה שהוא כבר מקבל? לפי ההבעה המרוצה שעל פניו, לא נראה שהוא מתכוון לעצור בזמן הקרוב, אז למה שהבחור הפסיבי לא יסתום את הפה וייהנה מהמסע?
אני מעביר את היד שלי לאורך הזקפה, מציץ אל השעון שמונח על השידה. הוא נמצא שם על אף שהטלפון שלי מונח לצידי, כי... טוב, פשוט ככה. לא צריך סיבה.
נותרו לי רק עוד חמש דקות. אם לא אגמור עד אז, אצטרך לעצור כדי להתחיל להתארגן לעבודה. בדרך כלל אני מצליח למצוא זמן לאוננות בשעות הלילה, אבל אתמול עבר עליי יום עמוס והחלטתי ללכת לישון מוקדם.
עיניי חוזרות אל מסך הטלוויזיה. "כן, פאק. אלוהים. בדיוק שם."
"תסתום את הפה! אתה מרגיז," אני אומר לבחור שעל המסך, והזין שלי מתחיל להתרכך. ירד לי החשק וזה ממש מעצבן. למה צריך לדבר כל כך הרבה בזמן סקס? להתחנן? לצרוח? זה סתם מביך והמחשבות שלי מתחילות להשתלט. או שאולי זה תמיד ככה בפורנו ולא בחיים האמיתיים? ואם אני אמור לעשות את זה, לא נראה לי שאי פעם אצליח לגמור עם מישהו אחר חוץ מאשר עם עצמי.
לעולם לא אוכל להגיד את המילים האלה, וכנראה גם לעולם לא אבטח במישהו מספיק כדי לשכב איתו, אבל אני בוחר לא להתרכז בזה כרגע.
בעזרת ידי הפנויה אני לוחץ על כפתור השתק בשלט. לפעמים אני מצליח לגמור כשברקע התחינות המרגיזות, ולפעמים זה פשוט לא הולך. נראה שהיום אני נמצא תחת הקטגוריה השנייה.
השקט המבורך עוזר קצת. אני ממקד את תשומת הלב שלי בבחור שדוחף פנימה והחוצה מתוך הבחור שמתחתיו ו... הנה זה, הזקפה שלי מתקשה שוב. הביצים מתמלאות, הזין פועם, ואני תוהה איך ארגיש כשאחדור לתוך מישהו או כשמישהו יחדור לתוכי. עדיין לא החלטתי אם אוכל אי פעם להיות בצד המקבל. מי שאשכב איתו יהיה חייב להסכים לזה. והוא חייב להיות נחמד... וחתיך... אולי גם רחב יותר ממני, אבל לא בחור טיפש... פשוט לא. הוא חייב להיות מעניין. אני ממש רוצה לשכב עם בחור מעניין. ו... שלא ירגיז אותי, אבל כנראה יהיה לי קשה למצוא אחד כזה. רוב האנשים מתוסכלים ממני לפעמים, אבל הוא לא יהיה... הו... אני לוחץ חזק יותר, משפשף מהר יותר וחופן את הביצים שלי, שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב.
בחור ממש חתיך שלא יהיה מרגיז ושלא ישמיע קולות סקס מוזרים, ושלא יבקש ממני לעשות את מה שאני כבר עושה.
חום מפלח את עמוד השדרה שלי. הביצים מתכווצות, הראייה מיטשטשת, ואני גומר ומשפריץ על כל החזה שלי.
אני נשען בחזרה על הכריות, נושם שתי נשימות עמוקות כי זה היה כל כך טוב. רק שעכשיו נוזל הזרע הדביק שעל עורי מושך את תשומת הלב שלי. אני ממש לא אוהב מגע של נוזלים מוזרים — או כל נוזל, למען האמת. קטשופ הוא הגרוע ביותר. מי מסוגל לאכול את זה? כשהייתי ילד נגעתי בטעות במעט קטשופ. אני נשבע שכמעט מתִּי.
אבל נוזל זרע... אני קצת אוהב את זה. מעולם לא טעמתי מפני שעד כה נגעתי רק בזרע שלי — וזה לחלוטין לא משהו שאני מתכוון לעשות אי פעם — אבל זה מסקרן אותי. אני אוהב להרגיש את הזרע על העור שלי מפני שהוא מייצג עונג, וזה משהו שאני מתעניין בו הרבה יותר מכפי שאוכל להסביר.
עונג הוא התחושה הטובה ביותר, כמו לא ללבוש מכנסיים.
אני מפנה את מבטי בדיוק כשחמש הדקות מסתיימות. תזמון מושלם.
אני הולך אל חדר הרחצה שצמוד לחדר השינה שלי, מנקה את הזרע מעליי ופותח את ברז המקלחת עד שהמים יהיו בטמפרטורה המושלמת, חוזר לחדר השינה, מוציא תחתונים, חולצת עבודה ועניבה, ומניח אותם על המיטה. אחרי מקלחת וצחצוח שיניים, אני לובש את הבגדים שהכנתי מראש.
היום יום שני — ביום שני אני אוכל שתי ביצים מקושקשות, צנימים ודייסת שיבולת שועל. אני לא שותה קפה, אימא שלי לא מבינה את זה. יש מצב שזה בגלל הקפה שזורם לה בוורידים.
לא תמיד אני אוכל את אותו האוכל, אבל אני משתדל להקפיד בארוחת הבוקר, בעיקר בימי שני. אני אוהב להתחיל את היום בדרך מסוימת, וששבוע העבודה שלי יתחיל ללא הפרעות. אחרי הכול, זו הארוחה הכי חשובה ביום. לאורך השנים למדתי להתגמש יותר עם ארוחות הצהריים והערב.
אני מבשל ואוכל את מה שהכנתי לצד כוס מיץ תפוזים.
כשאי אפשר לדחות עוד את הרגע, אני לובש את המכנסיים, שמונחים על ידית דלת הכניסה, ונועל נעליים. אני יוצא ומוודא שהדלת נעולה.
מול בניין הדירות שבו אני מתגורר בסן דייגו ממתינה לי מכונית. "היי, בראדלי," אני אומר לנהג ומתיישב במושב האחורי. "בוקר טוב, אימא." היא יושבת לצידי. אנחנו גרים באותו בניין דירות וגם עובדים יחד. היא קצת מגוננת כלפיי, רק בלי המילה קצת.
"בוקר טוב, מר קופלנד," אומר בראדלי. "מיילו," הוא מתקן את עצמו למראה הבעת פניי הזועפת. אני לא אוהב כשקוראים לי מר קופלנד, על אף שאנשים קוראים לי ככה כל חיי.
"הוא רק שומר על מקצועיות," אומרת אימא.
"נכון, אבל אני לא אוהב את זה. זה לא מקצועי לפנות לאנשים בשם שהם לא מעוניינים בו, נכון?"
היא נאנחת. אני גורם לה לעשות את זה הרבה. "איך עבר עליך הבוקר?"
"רועש," אני עונה, חושב על כל התזיין אותי ששמעתי לפני שהשתקתי את הטלוויזיה.
הבעת פניה של אימא זועפת, אבל היא לא שואלת דבר. היא למדה שלעיתים עדיף לא לשאול לְמה התכוונתי מפני שיש לי נטייה לדבר תמיד בכנות.
הדרך לחברה הפיננסית של אימא אורכת כארבעים וחמש דקות, שם אני עובד כרואה חשבון. היא הקימה את העסק שלה מאפס בזיעת אפה. ועד כמה שהיא שתלטנית, אין אדם אחר בעולם הזה שאני מכבד יותר מאשר את אימא שלי.
היא לא צריכה אף אחד.
היא לא מאפשרת לאף אחד לנצל אותה.
וכשאבא שלי עזב בגללי, היא נשארה.
אנחנו מדברים על העבודה כל הדרך אל המשרד, זה מה שאנחנו עושים כמעט תמיד בדרך לשם. לאף אחד מאיתנו אין ממש חיי חברה — לאימא אין כי היא בדרך כלל מפחידה אנשים או לא ממש מחבבת אותם, ולי אין כי אני לא תמיד יודע איך להתחבר אליהם והם לא יודעים איך לקבל אותי.
אנחנו עולים יחד במעלית. אני מרגיש בנוח לעלות בה כי היא נבדקת באופן רציף. "תבוא היום לארוחת ערב," אומרת אימא. היא לא שואלת וזה בסדר, כי אין לי תוכניות אחרות בכל מקרה.
"בסדר."
כשאנחנו יוצאים מהמעלית, כל אחד מאיתנו הולך אל המשרד שלו.
הבוקר עובר באותה רוטינה, כמו בכל בוקר מאז שהתחלתי לעבוד כאן. נכון שאני לא אוהב את ההתעסקות במספרים, אבל זה תחום שאני טוב בו ולא ידעתי בזמנו מה אני אוהב באמת. אולי זה לא כזה חשוב. בדרך כלל, אני מרגיש בסדר עם הבחירה שלי, אבל לעיתים הנושא הזה מטריד אותי מאוד ואני לא יודע להצביע בדיוק מה הסיבה לכך. אולי זה כמו העובדה שאני רוצה לעשות סקס, אבל בררן מדי לגבי עם מי ואיך אני רוצה לעשות את זה. לפעמים אני האויב הכי גרוע של עצמי.
בשעת הצהריים, שלושים דקות לפני שאני אמור לצאת להפסקה, מתקשרת אליי העוזרת האישית שלי מעמדת הקבלה. "מיילו, עורך דין מפורטלנד ממתין לך בקו אחת."
אני מעקם את הפרצוף, תוהה מי זה יכול להיות. "את יכולה להעביר לי את השיחה?"
"כמובן."
כעבור כמה שניות, קול של גבר נשמע על הקו. "שלום, אני מדבר עם מיילו קופלנד?"
"כן. אפשר לדעת במה מדובר?"
"קוראים לי צ'סטר הרינגטון ואני מפורטלנד, מיין. סבתא שלך שכרה אותי כדי לטפל בנכסיה."
הבטן שלי מתהפכת, אבל המוח שלי מייד נכנס לפעולה ושולט במצב. "זו כנראה טעות. הסבא והסבתא שלי מתים. הם נהרגו בתאונת דרכים לפני שנולדתי."
"אימא שלך היא בוורלי קופלנד מליטל ביץ' איילנד ב —"
"מיין," אני מסיים את המשפט במקומו, מנסה להבין מה קורה כאן.
"וילמה אלן הייתה אימהּ הביולוגית של בוורלי. להבנתי, לא הייתה ביניהן מערכת יחסים."
הפה שלי נפתח, אבל שום מילה לא יוצאת ממנו. ראשי מסתובב, לחץ מתגבש בחזה שלי. "אני לא... אני לא מבין," אני מצליח לומר בסופו של דבר. אימא שלי הייתה מאומצת, והיא לא סיפרה לי על זה מעולם?
"אני לא יודע מה הסיבות לאופי מערכת היחסים ביניהן, או לעובדה שלא הייתה ביניהן כלל. וצר לי, אני שונא להיות זה שמבשר לך על מותה של הסבתא הביולוגית שלך. זה לא הרבה, אבל היא השאירה לך את חנות הספרים שלה, את החנות הסמוכה ואת הדירה שמעליה. את כל הבניין, ליתר דיוק, אבל החנות הסמוכה מושכרת לבחור בשם גידאון בארלו. הוא מנהל שם מכון קעקועים ו —"
"יש בבעלותי מכון קעקועים?" אין לי אפילו קעקוע אחד. למה שמישהו יבחר לקעקע משהו על עורו לנצח?
הוא צוחק. "לא. הבניין בבעלותך, והחלל מושכר למר בארלו. סבתך ביקשה בצוואה שלה שתמשיך להשכיר לו את המקום. נוסף לכך, נושא הדירה צריך להיפתר, אבל יהיה קל יותר אם נעשה זאת פנים אל פנים. אני לא יודע מה אתה מתכנן לעשות עם הנכסים האלה, אם אתה מתכוון להחזיק בהם או —"
"אני רוצה אותם," אני פולט, מפתיע את עצמי. אין לי מושג מה אעשה עם חנות הספרים, עם הדירה, ועם... גידאון בארלו, אבל הייתה לי סבתא והיא רצתה שהנכסים האלה יהיו שלי.
סבתא שאימא מעולם לא סיפרה לי עליה.
סבתא שכבר לא בין החיים.
"אוקיי, אם תרצה, אני יכול לשלוח לך את המסמכים. אתה יכול לחתום עליהם ולהחזיר אליי, או שנעשה זאת כשניפגש אם אתה מתכוון להגיע לכאן בקרוב."
המילים שלו מתעמעמות אחרי המשפט האחרון. צ'סטר הרינגטון מעדכן אותי במידע שאני צריך לדעת אבל לא יכול לשאת כרגע. הלחץ בחזה שלי מתגבר. הכאב הזה... שונה ומעבר לשליטתי. הכול מציף אותי.
"מיילו? אתה איתי?" הוא שואל אחרי שהמשיך לדבר ולא קיבל מענה.
אני סופר לאחור משלוש, ולמרבה ההפתעה תוהה לגבי גידאון בארלו והסיבה שבגינה סבתא שלי רצתה שאוודא שהוא ימשיך לשכור את המקום, אבל הורישה לי את הבניין, ו... גידאון בארלו — איזה שם משונה. הבחור של הקעקועים כבר מוזר בעיניי, ואפילו עוד לא נפגשנו.
"אני, אממ... אגיע לשם. אני מגיע. לשם. לפורטלנד." מעולם לא ביקרתי בפורטלנד. אולי כדאי שאחזור בי. אני לא יכול לעשות את זה. למה אני רוצה לעשות את זה? זה כל כך לא שגרתי. אני לא נוהג לעשות דברים אימפולסיביים. הכול מציף רגשית מדי, אבל... הייתה לי סבתא... והיא הורישה לי חנות ספרים, וזה מסקרן אותי. "אתה יכול להמתין לי בערך שבוע כדי שאארגן את העניינים שלי."
רואים? אני יכול לעשות את זה. אני צריך לעשות את זה. אני רוצה לעשות את זה, וההשתוקקות ליותר עצמאות היא שמניעה אותי ללכת על זה.
"כן, כמובן. תרשום לך את מספר הטלפון שלי." ידי רועדת בזמן שאני כותב ומנתק את השיחה. לאחר מכן, אני אוסף את הדברים שלי, הבטן שלי עדיין מתהפכת, אבל אני מכריח את עצמי ללכת בראש מורם בעודי יוצא מהמשרד.
אימא לא סיפרה לי... למה היא לא סיפרה לי?
"מרי־בת', יש לי כמה עניינים אישיים משפחתיים לטפל בהם. אני צריך לצאת לשארית היום. תוכלי לבטל את הפגישות שלי?"
הפה שלה נפער, כנראה מפני שאני אף פעם לא יוצא לחופש. נראה שאני כבר משחק אותה בעניין העצמאות שלי. "כן, כמובן. אתה צריך שאזמין לך הסעה?"
"לא, תודה." אני ממשיך ישירות אל משרדה של אימא.
"היי, מר קופלנד. מה שלומך?" שואל אחד מהיועצים החדשים שלנו.
"נורא. אימא שלי שקרנית." אני שונא שקרים. אף פעם לא הבנתי למה אנשים משקרים. כמה קשה לומר את האמת?
"אה... אני —" אני לא שומע את התשובה שלו ופותח את דלת משרדה של אימא.
"מיילו, מה אתה עושה?"
"יש לי סבתא... טוב, הייתה לי. והיא גרה באותו אי לכל אורך חייה, מה שאומר שידעת עליה. היא מתה, והורישה לי חנות ספרים, מכון קעקועים ואת איש הקעקועים."
"מי זה איש הקעקועים?" שואלת אימא. אני בוחן את פניה, מחפש הבעה של עצב כי פתאום מתחוור לי שאני מדבר על אימא שלה.
"איש הקעקועים שלי," אני אומר, וזה נשמע לא הגיוני. אני לא אוהב קעקועים או רוצה להתקעקע, והוא לא שלי, אבל לא הצלחתי לחשוב על זה מספיק כדי לדעת איך אני אמור לקרוא לו.
היא נאנחת. "תיכנס ותסגור את הדלת כדי שלא כל האנשים במשרד ישמעו אותנו." תמיד היה אכפת לה מה אנשים אחרים יחשבו. אני יודע שתמיד הטרידה אותה העובדה שאנשים חושבים שאני מוזר, אבל במקרה הזה מדובר יותר בנראות מאשר באהבה. עד כמה שהיא מכעיסה אותי, אני יודע שאין דבר שהיא לא תעשה בשבילי, אין מאבק שהיא לא תיאבק בשבילי, גם אם אני לא רוצה שיילחמו בשמי. במקרה הצורך, אעשה זאת בעצמי.
"למה לא סיפרת לי על וילמה אלן?"
אימא מתכווצת למשמע השאלה או השם, לפני שפניה חוזרות לא להסגיר דבר. "מפני שהיא לא הייתה אימא שלי. ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים. היא אולי ילדה אותי, אבל כאן הסתיימה מערכת היחסים בינינו."
אני משפיל מבט, עצוב קצת ומבולבל מאוד. "ובכל זאת, היית צריכה לספר לי."
"אתה צודק," אומרת אימא. "ואני מתנצלת על שלא עשיתי את זה."
"מה קרה לה? לווילמה אלן? למה היא מסרה אותך לאימוץ?"
"אני לא יודעת ולא אכפת לי. אני לא רוצה לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר עם מישהו שיעמיד את הבניין למכירה. נפצה את העובדים שם ואת איש הקעקועים ו —"
"לא," אני קוטע אותה. ההנחה שלה לגבי מה שאני רוצה לעשות והדרך שבה היא מייד משתלטת על הכול מבהירות לי שהגעתי להחלטה הנכונה. אני לא רוצה למכור. אני לא רוצה לדעת מה לעשות עם זה, אלא לגלות זאת בעצמי.
"אתה לא נוסע לליטל ביץ'," אומרת אימא.
"אני בן עשרים וארבע. אעשה מה שאני רוצה." וואו, אני די בטוח שנשמעתי עכשיו כמו נער מתבגר.
"יש לך עבודה כאן ו —"
"אני מתפטר." זו לא הקריירה שרציתי. עבדתי כאן מפני שלא היה לי שום דבר אחר לעשות, ומפני שאני טוב בתחום הזה. וכמובן, כי זה תחום העיסוק של אימא שלי.
"מעולם לא גרת רחוק יותר משתי קומות מתחתיי. גם כשלמדת באוניברסיטת פרנקלין נשארת לגור איתי. אני יודעת שאתה מסוגל להסתדר בכוחות עצמך, מיילו, אבל —"
"לא," אני קוטע אותה. "את לא." תמיד ידעתי את זה, אבל מעולם לא אמרתי את זה בקול. היא יודעת שאני חכם, אבל לא חושבת שאני יכול להסתדר בכוחות עצמי. היא מצפה שכולם ידעו שהיא לא זקוקה לאף אחד, שהיא חזקה ועצמאית, אבל אף פעם לא ראתה את זה בי.
"אין שום דבר בשבילך בליטל ביץ', מיילו. זה מקום קטן וצר־אופקים. אף פעם לא הייתי מאושרת שם, גם לא כשההורים שלי היו בחיים. מעולם לא הרגשתי שייכת. אני לא רוצה את זה בשבילך."
גם כאן אני מרגיש לא שייך. אני עלול להרגיש לא שייך בכל מקום.
כמעט כל החלטה בחיי נעשתה על ידי אימא שלי — הלימודים באוניברסיטת פרנקלין, כי זה היה קרוב לבית והיא הכירה את הדיקן. הקריירה שלי. הדירה שלי. היא תמיד הייתה אימא טובה. כשאבא שלי אמר שמשהו בי לא בסדר, כשהוא הפגין שנאה כלפיי, היא בחרה בי. אבל בו־זמנית, היא מעולם לא אפשרה לי לפרוש כנפיים. ועד כמה שאני אוהב אותה, אני יודע שזה לא יקרה כל עוד נהיה קרובים כל כך. אז אולי ירושה של בניין תהיה זו שתגרום לי להבין עד כמה אני רוצה לעשות את זה.
"אני חייב לעזוב. לראות איך זה. גם את עזבת, לא? כדי להבין מי את?"
בסן דייגו אני רק הבן המוזר של בוורלי קופלנד, זה שכולם סובלים כי אימא שלי חותמת להם על הצ'ק בכל חודש.
"ואתה חושב ששם תמצא את עצמך? אין לך מושג מה קורה בליטל ביץ'. זה אי קטן שבו מצופה מכולם להיות כמו כולם."
ואני לא. שנינו יודעים את זה. אבל לא אכפת לי. אני עדיין רוצה לנסות משהו בעצמי. "אולי דברים השתנו. עבר זמן רב. אני מתכוון לנסוע, ואני מצטער על אימא שלך."
"היא לא הייתה אימא שלי."
הקרירות שלה מטרידה אנשים אחרים, לא אותי. לי יש את היכולת להבין אותה בדרכי שלי, לכן אני רק אומר, "אעדכן אותך איך יהיה שם."
אני מביט בעיניה ורואה את זה — היא מבקשת ממני להישאר. היא רוצה לדרוש ממני, אבל לא עושה זאת. זה לא האופן שבו היא נוהגת.
כשאימא מהנהנת, אני יוצא ממשרדה.
