פרק 1


מאבריק


מרחף על ענן


אני פותח את מכסה הצידנית. "מי רוצה עוד בירה?"


בן הדוד שלי, בי־ג'יי, מושיט את ידו. "הבחור הזה כאן."


אני מעיף מבט אל החבר הכי טוב שלי, קודי, שאני מכיר כל חיי. "מה איתך?"


"אני אשתה מים, או קולה, כל עוד אין בה קפאין." הוא לא מרים את עיניו מספר הלימוד שהוא קורא.


"ברצינות, אחי, קח הפסקה. ספר הלימוד הזה לא הולך לשום מקום, ונשארו לנו רק כמה ימי חופשה." אני מעביר לו בירה במקום מה שהוא ביקש. כשהוא לא מושיט יד אליה, אני ממשיך, "זו בירה קלה, רק שני אחוזי אלכוהול. תצטרך לשתות מארז שלם כדי לתפוס ראש."


הוא לא ממהר לקרוע את מבטו ממה שהוא קורא. "אני רוצה להתחיל כבר עכשיו עם שיעור הביו־כימיה שלי. זה היה הציון הכי נמוך שלי בשנה שעברה."


"שהיה מה, תשעים ושבע?" בי־ג'יי נוחר.


"תשעים וחמש נקודה ארבע."


האופן שבו הוא אומר את זה גורם לזה להישמע כאילו הוא כמעט נכשל, אבל הוא סוף־סוף לוקח את הבירה שאני עדיין מחזיק.


"אני לא מבין למה אתה לחוץ כל־כך על הציונים שלך." זה לא נכון. אני יודע בדיוק למה. הוא פרפקציוניסט. "זה לא שאתה מתכוון להשתמש בתואר מדעי הטילים שלך. ברגע שתתחיל לשחק, תרוויח מיליונים בשנה." אני פותח את הבירה שלי ולוגם לגימה ארוכה. קודי נבחר בדראפט בסיבוב הראשון. זה רק עניין של זמן עד שהוא ישחק בליגה המקצועית.


"כן, אבל הקריירה שלי לא תימשך לנצח, וכשהיא תסתיים, אני רוצה להיות מסוגל לפתוח בקריירה שנייה בלי בעיות." קודי סוגר את ספר הלימוד. "או שאוכל ללמוד לתואר שני, וזה לא יקרה אם לא יהיה לי ממוצע ציונים טוב."


"יש לך הרבה שנים לפני שתצטרך לדאוג בקשר לזה." אני מתרומם מהכיסא וזיעה נוטפת על גבי הודות לשמש הקיץ היושבת גבוה בשמיים. אני הולך אל קצה המזח, מסתובב ועושה סלטה לאחור למים. אני שומע את ה"היי!" של קודי רגע לפני שאני צולל.


אני יוצא מהמים וחוזר לכיסא שלי. קודי מתלונן על כך שהרטבתי את ספר הלימוד שלו כשהוא מחליק אותו לתוך שקית ניילון ואז לתוך התיק שלו. לא מפריע לי הזעם שלו כי זה אומר שהוא ויתר על הלימודים. קודי ואני צמודים מאז היינו ילדים. אם לא הייתי בסביבה כדי להכריח אותו להירגע מדי פעם, קודי היה מבלה את כל היום בלימודים או על הקרח.


"אני מקנא בכם על כך שאתם מסיימים בסוף השנה הזאת." בי־ג'יי שואב חצי מהבירה שלו בשלוש לגימות ארוכות.


"למה שתקנא? שנינו נצטרך להיות אחראים ברגע שהשנה תיגמר." אני מחווה ביני לבין קודי.


"אני כבר אחראי," אומר קודי.


"אתה יודע למה אני מתכוון. אנחנו גם ככה על הקרח שבעה ימים בשבוע באימונים. מכאן זה רק הולך להיות אינטנסיבי יותר." קולג' זה כיף. בניגוד לקודי, אני לא דואג לגבי הציונים שלי. כל עוד הציונים שלי הם מעל שבעים, אני שמח. רוב האנרגיה שלי הולכת להוקי. לגבי השאר, אני עושה כל מה שירחיק אותי מצרות עם ההורים, הפרופסורים והמאמן שלי.


הטלפון של בי־ג'יי מזמזם על הכיסא שלו והוא בודק את המסך. זווית פיו מתהפכת בחיוך ערמומי כשהוא משתמש בזיהוי פנים כדי לפתוח אותו. אני מהנהן לכיוונו. "אחת מהסטוצים שלך הקיץ מחפשת רכיבה על הזקן?"


הוא נוחר. "לא. זאת לובי."


אני מקמר גבה. לובי היא בת הדוד שלי. היא והתאומה שלה חברות טובות של אחותי הצעירה, לבנדר, וכשגדלנו בילינו הרבה זמן יחד. אנחנו בעצם משפחה מורחבת אחת גדולה. בי־ג'יי, לעומתי, לא קרוב משפחה של לובי. "כן? מה קורה איתה?" אני שואל.


הוא מביט בי מהצד. "אנחנו אמורים ללכת לקניות מאוחר יותר. יש לה דייט והיא רוצה את דעתי, או משהו כזה."


"היא לא עם אחותי? למה שהיא לא תלך לקניות עם לובי ולייסי?" אני מעיף מבט אל קודי ולא מופתע לגלות אותו זז בחוסר נוחות. כל אזכור של אחותי עושה אותו חסר מנוחה.


אחרי מגורים בבית ולימודים בשנה שעברה בקולג' קהילתי מקומי, בעיקר כדי לפייס את ההורים שלי, המגוננים יתר על המידה כשזה מגיע אליה, לבנדר רצתה את חווית הקולג' האמיתית, אז היא הולכת לעבור לגור איתי ועם ריבר. קודי גר כמה בתים במורד הרחוב עם בי־ג'יי וקווין, עוד אחד מחברי קבוצת ההוקי שלנו. זה צריך להיות מעניין, מכיוון שקודי לא יוכל להתחמק מאחותי יותר.


הייתה להם בעיה של תלות משולבת כשהיינו ילדים והדברים הסתבכו לזמן מה. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה לפני יותר משנתיים, כשלבנדר עוד למדה בתיכון. לפני כן, אני לא חושב שהם היו באותו חדר מאז שקודי ואני היינו בני שלוש־עשרה. זמן קצר לאחר מכן משפחתו עברה לפילדלפיה, אבל עכשיו כולנו שוב יחד. זה טוב, אבל קודי נמנע מנוכחותה כבר הרבה שנים. הוא לא יוכל לעשות את זה יותר.


קודי מעיף בי מבט ואז מסיט אותו, אוזניו הופכות אדומות, ושאר פניו הולכות בעקבותיהן. הוא מרים את הבירה שלו ולוגם בכמויות.


בי־ג'יי מעיף מבט ביני לבין קודי, מקמר גבה. "נראה שההערה שלי חשובה יותר."


אני מניד בראשי. "אפשר לחשוב שבין שלושתן יהיו להן מספיק בגדים. לאב ארזה את השמלות שלה, ויש ארגזים לאורך המסדרון. זה מטורף."


בי־ג'יי מלטף את זקנו. "אני כמעט מרגיש רע בשבילה."


"למה?" אני זועף.


"כי ריבר הוא כמו כלב שמירה מגונן יתר על המידה, ואתה עורך מסיבות כל הזמן."


"רק בתחילת הסמסטר. או כשהאירוע מחייב את זה." אבל אני מגחך. ידוע שאני עורך הרבה מסיבות. במשך זמן מה עשיתי את זה כדי להכריח את קודי להיות חברותי. הוא די מתבודד.


"כל יום הוא אירוע בשבילך," ממלמל קודי.


"כמו שסבא שלי היה אומר, כל יום מעל הקרקע הוא יום טוב." עם זאת, אני לא מדבר על אחותי כי אני יכול לראות שזה דוחף את קודי לקצה, ואני לא רוצה להרוס את האווירה. זה נס שהוא הסכים לבוא לבלות את סוף השבוע בפרל לייק.


הבית של בן הדוד שלי בפרל לייק נמצא במרחק של עשרים דקות נסיעה מבית הוריי באגם ז'נבה. זה היה בית הנופש שלהם, אבל כשאבא פרש מהאימון הם עברו לשם באורח קבע והוא וחבורה מחבריו להוקי פתחו תוכנית אימונים להוקי. קודי ואני עוזרים לאמן ילדים בקיץ, וגם משתתפים במחנה אימונים משלנו. הקייטנה של הילדים הסתיימה בשבוע שעבר, אז יש לנו סוף שבוע חופשי להירגע.


"אמורה להיות מסיבת חוף הלילה. אתם מוכנים לזה?" שואל בי־ג'יי.


"לדקוטה יש משחק כדורגל ואמרתי לו שאבוא," אומר קודי. "אולי אחריו, אם לא יהיה מאוחר מדי. והמאמן הוסיף אימון מוקדם מחר, בשבע. אמרתי ששנינו נהיה שם."


"נכון. שיט, שכחתי מזה." אולי יש חופשים במהלך הלימודים, אבל הוקי נמשך כל השנה.


אנחנו ממשיכים לדבר עוד זמן מה עד שבי־ג'יי עוזב כדי ללכת לקניות עם לובי, וקודי הולך למשחק הכדורגל של דקוטה ומשאיר אותי לבד על המזח. אני נכנס למים. אפילו שהבירה היא לייט, אני עדיין צריך לנהוג. אבא שלי אולי כוכב בליגת ההוקי המקצועית לשעבר ועניין גדול כאן, אבל זה לא אומר שאני חסר אחריות כשזה מגיע לשתייה ולנהיגה.


האגם רגוע היום. זו שעת אחר צהריים מאוחרת, השמש מתחילה לשקוע לעבר האופק, חום היום מתחיל להירגע. לילות יולי הלחים הפכו לערבי אוגוסט קרירים, מושלמים לשינה עם חלונות פתוחים.


אני מבחין בגלשן מרחוק. נראה כאילו מישהו שוכב עליו. משתזף, אולי? הוא ממשיך לשוט לכיוון המזח. כשהוא קרוב מספיק אני יכול לראות שזו אישה בביקיני ירוק. שערה הכהה פרוש על הגלשן והמשוט צף לצידה. משהו מונח על בטנה ובקבוק תחוב בין זרועה לגוף שלה. היא מרכיבה משקפי שמש ושפתיה פשוקות. היא קצת נשרפה בשמש. אני קם מהכיסא ויורד על ברך אחת בקצה המזח כשהגלשן מתנגש בו. "היי," אני אומר, אבל לא מקבל תשובה. ואז אני מבין שהיא ישנה. אני מכחכח בגרוני ודוחק בעדינות בכתפה.


היא מתנשפת ומתיישבת. התיק שהיה על בטנה עף למים יחד עם בקבוק הנסיעות הוורוד. הגלשן נוטה. אני תופס אותה כדי למנוע ממנה ליפול למים אחרי החפצים שלה, אבל זה מתנקם בי כשהיא נצמדת אליי ומושכת אותי.


אני משחרר אותה, אבל היא נצמדת אליי, בועטת וחובטת, כמעט פוגעת לי במפשעה. אני אוחז בשולי המזח כדי למנוע ממנה למשוך אותי למטה.


הפנים שלה רחוקות סנטימטרים משלי, ולמרות הבעת ההלם שלה, היא מהממת. משקפי השמש שלה כבר לא מכסים את עיניה, שהן טבעות בגוון אפור מדהים על רקע של כחול־ים. נמשים מנקדים את גשר אפה ויש לה שפתיים מלאות. פניה בצורת לב ושערה הארוך והערמוני מרחף על פני המים, מסתחרר סביב זרועותיה.


"לעזאזל!" היא לופתת את כתפי ומסתכלת סביב. "מי אתה? איפה אני?"


"אני מאבריק, כרגע המצוף שלך ואביר בבגד ים רטוב. לגבי איפה, את בפרל לייק. אני חושב שנרדמת על הגלשן." אני מהנהן לכיוון הגלשן, שעכשיו צף כחמישה־עשר מטרים מאיתנו, אבל לאט חוזר לכיוון שלנו. "אני מצטער שהפחדתי אותך."


"פרל לייק? אוף!" היא מרפה מהכתף שלי ושוחה אל הגלשן כדי להחזיר אותו. אני מוציא מהמים את הבקבוק ואת התיק שמכיל ספר. אני חושב שמשקפי השמש הם כנראה תוספת חדשה לקרקעית האגם. אני מניח את החפצים על המזח ושוחה כדי לעזור לה. "למה שלא תעלי לחוף כדי לראות בדיוק היכן את?" אני מציע.


היא מעיפה מבט סביבה. שני רציפים מאיתנו יש חבורה של אנשים שעדיין שוחים. יש עוד כמה רציפים עם אנשים שמשתזפים עליהם.


"בסדר. תודה."


אני מצמיד את הגלשן לסולם ומסמן לה לעלות ראשונה. אני מנסה לא לבדוק אותה כשהיא יוצאת מהמים, מנערת את שערה ומסובבת אותו בידה כדי לסחוט ממנו את המים. לעזאזל, היא לוהטת. היא כולה קימורים וירכיים ורגליים ארוכות. אני מסתכל למעלה אל השמיים ואומר לאלוהים בלב תודה כשאני עוקב אחריה למזח.


היא נעה בחוסר נוחות כאילו היא לא כל־כך יודעת מה לעשות, ואז היא מסתכלת על עצמה וידיה עולות אל בטנה.


"אוי, שיט, נשרפתי! מה אעשה עכשיו?"


במרכז בטנה יש סימני שיזוף בצורת ספר. אני משתדל לא לצחוק, אבל ההבעה שלה קורעת. "נראה לי שעדיף להימנע מחולצות בטן בתקופה הקרובה."


"אני מבוגרת מדי בשביל חולצות בטן." המבט שלה פוגש את מבטי ואז צונח. "משכתי אותך למים, הא?"


"תכננתי ללכת לשחות בכל מקרה." אני תופס את המגבת מגב הכיסא שלי ומגיש לה אותה.


"להיגרר למים ולקפוץ פנימה מרצון זה לא בדיוק אותו דבר." היא כורכת סביבה את המגבת. "אני מצטערת. אני חושבת שהצגת את עצמך, אבל פספסתי את זה כי הייתי בפאניקה. אני מקווה שלא פגעתי בך." המבט שלה עובר עליי שוב. "אתה לא נראה פגוע, אבל אתה נראה כאילו אתה יכול לעשות הרבה נזק בקרב."


אני מגחך. "האם עליי לראות בזה מחמאה?"


היא מסתירה את חיוכה. "אם אתה רוצה, בטח." היא מציצה בי שוב. "אתה יודע מה השעה? אין לי מושג כמה זמן אני במים."


"כמעט חמש וחצי, בפעם האחרונה שבדקתי."


עיניה מתרחבות. "לא. אתה לא יכול להיות רציני."


אני מושיט את זרועי עם השעון החכם שלי ומקיש עליו. "השעה חמש שלושים ושמונה."


"אני צפה כבר כמעט שש שעות. אני לא מבינה איך הגעתי לכאן. אני אפילו לא יודעת איזה צד של האגם זה."


פרל לייק הוא אגם קטן בהרבה מאגם ז'נבה, אבל עדיין יש הרבה מים לכסות על גלשן. "את בצד הצפוני."


"הצד הצפוני? הבנתי."


"איפה הקוטג' שלך?"


"בפרל ביי, בצד הדרומי של האגם."


"את רוצה להשתמש בטלפון שלי כדי להתקשר למישהו? חבר, אולי?"


"זה היה עדין." היא מקשתת גבה ונותנת לי חיוך עקום. "אין לי חבר."


"אלה חדשות מצוינות. אין לי חברה, למקרה שתהית. שמי מאבריק." אני מושיט את ידי.


היא ממצמצת. "מאבריק? זה כינוי או שם פרטי?"


"שם פרטי. ובאופן מפתיע, ההורים שלי לא היפים."


"אימא שלך אהבה את 'אהבה בשחקים' או משהו?" היא מחליקה את ידה לתוך כף ידי ואני כולי מצומרר.


"בדיוק. לפחות עד שטום קרוז יצא מהאופנה." אני משחרר את ידה בחוסר רצון.


"אני קלובר1." היא מרכינה את ראשה, ואם הלחיים שלה לא היו כבר ורודות מיותר מדי שמש, הייתי מניח שהיא מסמיקה. "וההורים שלי היו היפים לחלוטין. בבקשה, אל תספר בדיחה על תלתן בעל ארבעה עלים ועל מזל."


"לא הייתי חולם על זה, קלובר שאין לה חבר."


אנחנו מחייכים זה לזה כמה שניות. היא בהחלט מבוגרת ממני. אולי באמצע שנות העשרים. הפיזיות שלי גורמת לי להיראות קצת יותר מבוגר ממה שאני, וכך גם העובדה שבסופו של יום יש לי זיפים על הלחיים, בניגוד לאחי הגדול, רובי, שעדיין יכול להסתדר עם גילוח פעמיים בשבוע. "אפשר להביא לך בקבוק מים או קולה? את בטח מיובשת." אני פותח את הצידנית ומחטט, מניח פחיות על זרוע כיסא העץ שלי.


"מים יהיו מדהימים, תודה." היא לוקחת בקבוק מבין פחיות הקולה ואז מביטה אל הקוטג' השוכן על הגבעה מאחורינו. "וואו. אתה שוכר את המקום הזה?"


"הוא בבעלות הדודים שלי."


היא פולטת שריקה נמוכה. "הם כוכבי קולנוע או משהו?" היא מתכווצת. "סליחה, זה היה גס רוח."


"הדוד שלי שיחק פעם בליגת ההוקי המקצועית."


"כן? יש הרבה מהחבר'ה האלה על האגם, לא?" היא מסיימת מחצית מהבקבוק בשלוש לגימות ארוכות.


"נראה ככה. את צופה בהוקי?" אני שואל.


היא מחייכת אליי חיוך נבוך ומעיפה מבט אל המזח שעליו מונח הספר שלה, רטוב מעט ודומם בתיק. "אני יותר קוראת מאשר צופה בטלוויזיה."


זה הרגע שבו אני מבין שעל כריכת הספר יש בחור ללא חולצה שמחזיק מקל הוקי. "אני משחק הוקי," אני מודיע לה.


העיניים שלה נדלקות. "באופן מקצועי?"


"עדיין לא."


"אתה אתלטי. לשחקני הוקי יש כושר גופני מעולה." העיניים שלה מתרוממות לעברי. "זה לפחות מה שקראתי."


"הייתי אומר שזו הערכה מדויקת." אני מהנהן אל הכיסאות. "את רוצה לשבת?" על הפנים שלי?


היא מביטה בכיסא ואחר כך בשמש שעושה את דרכה לאט אל האופק. "הייתי רוצה, אבל ייקח לי זמן לחתור בחזרה לבית שלי."


"אני יכול להסיע אותך, אם את רוצה. יש לי טנדר. אנחנו יכולים לשים את הגלשן שלך מאחור."


היא מושכת את שפתה התחתונה בשיניה. "זה נחמד מצידך, אבל... יש לי מדיניות של לא לנסוע עם זרים."


"כמישהו שיש לו אחות צעירה יותר, אני יכול להעריך לחלוטין את המדיניות הזאת. יש מסיבת חוף מאוחר יותר הערב, אולי אראה אותך שם?"


"כן. אולי. אני חושבת שאשמח." היא לוגמת עוד לגימה מהמים שלה. "אני כנראה צריכה לצאת לדרך."


"הנה." אני מעביר לה את חולצת הטי שלי. "למה שלא תיקחי אותה? היא תמנע ממך להפוך לסלק."


"אתה בטוח? לא תצטרך אותה?"


"לא. טוב לי ככה." אני מעביר יד על החזה.


"אני לא הולכת להתווכח עם זה." היא מושכת את החולצה שלי מעל ראשה. היא ארוכה כל־כך שהיא מגיעה עד לאמצע ירכיה. היא קושרת קשר בצד, ככל הנראה כדי שלא לגמור עם עוד קו שיזוף רע. אני עוזר לה לחזור לגלשן ושולח אותה אל המים בתקווה שאתקל בה שוב.


אני לא מאוכזב כי כמה שעות אחר כך אני מוצא אותה על החוף. קודי הבריז מהמסיבה ובי־ג'יי כבר מפטפט עם מישהי, אז אני מנצל את ההזדמנות. "את רוצה לשבת על המזח, הרחק מהרעש?" יש מדורה ענקית, אבל האווירה רועשת וסוערת. המזח שקט ורגוע.


"זה נשמע טוב." היא לוגמת מכוס הנסיעות שהביאה. זה לא הבקבוק הוורוד שהיה לה קודם לכן.


אני מקיש בו את בקבוק המים שלי. "מה יש שם?"


"שוקו חם. מה עם שלך?" היא צועדת לצידי.


"רק מים. יש לי אימון מוקדם בבוקר ואני לא טוב במיוחד אם אני בהנגאובר."


"זה אחראי מצידך." אנחנו מגיעים לקצה המזח ומתמקמים על אחד הספסלים. "אתה הולך להרבה מסיבות חוף?"


אני מותח את זרועי על גב הספסל. "זו לא באמת הסצנה שלי. מה איתך?"


"גם לא ממש שלי. באתי רק בגללך." היא מעיפה בי מבט מזווית העין ולוגמת את השוקו החם שלה.


"גם את הסיבה לכך שבאתי."


היא מחייכת, מבטה מופנה אל הירח התלוי בשמיים. "אם מסיבות חוף הן לא הקטע שלך, מה כן?"


"הוקי. כשאני לא על הקרח, אני אוהב את זה." אני מחווה אל האגם שהירח משתקף במימיו. "ו'שבץ־נא'. ואוריגמי."


"אוריגמי?" היא מטה את ראשה, כאילו היא מנסה להחליט אם אני צוחק או לא.


"כן, זה מרגיע. אני לא בחור רגוע במיוחד, אז זה עוזר להעסיק את הידיים ואת המוח."


היא זזה ופונה אליי. "אתה בחור מעניין, מאבריק."


"אני שמח שאת חושבת ככה." אני נע על הספסל, וכשאני עושה זאת היא מושיטה יד ומברישה משהו מהכתף שלי. פלרטוט תמים שמעיד רבות על רמת הנוחות שלה איתי. זה טוב. "עכשיו ספרי לי מה את מעדיפה לעשות, מכיוון שמסיבות חוף הן לא הקטע שלך."


אנחנו מבלים את השעות הבאות בשיחה, אבל כשהרוח מהאגם מתקררת וקלובר כורכת את זרועותיה סביב עצמה, אני מציע שנזוז.


היא מתעסקת ברצועת הארנק שלה. "אתה רוצה לבוא אליי?"


"את כבר לא מודאגת מכך שאני זר?" אני שואל.


היא מנידה בראשה. "לא כי הייתה לי הזדמנות לדבר איתך. רק תן לי לספר לחברה שלי שיש לי טרמפ הביתה."


אני מחכה בזמן שהיא משוחחת עם קבוצת אנשים ואז אנחנו עוזבים את החוף והולכים לטנדר שלי. ברגע שאנחנו יושבים בו, קלובר נותנת לי הוראות הגעה לבית שלה. "את שוכרת, או..." אני נותן לשאלה להישאר תלויה באוויר, רוצה שהיא תמשיך את השיחה ותזרום.


"זה היה הבית של ההורים שלי," היא אומרת, "אבל הם עברו לפלורידה לפני כמה שנים. הם התכוונו לבוא לפה מדי פעם, אבל אז הם החליטו להישאר שם, אז הבית שלי עכשיו. זו בקתה קטנה עם שני חדרי שינה. לא כמו הבתים בצד הצפוני של האגם."


"הם יותר כמו בקתות מאשר בתים. אני אוהב את המקומות הקטנים יותר בצד הדרומי, שבהם גרים כל המקומיים."


"גם אני, זה קצת יותר נינוח."


כמה דקות לאחר מכן אני נכנס לחניה ומחנה את הטנדר ליד 'טויוטה פריוס' כחולה. הבקתה היא בדיוק מה שציפיתי שהיא תהיה, חמודה ומתוקה, כמו משהו שיצא מתוך אגדה. יש מרפסת קטנה ועליה שני כיסאות עץ. סלים תלויים בכניסה ובהם פרחים. "זה מאה אחוז את, לא?" זה תואם את האישה שהכרתי על המזח.


היא מחייכת ושוב מרכינה את ראשה. "זה נכון. ביליתי כאן הרבה זמן הקיץ."


"חבל שזו הפעם הראשונה שדרכינו מצטלבות." אני מרגיש שאני צריך לתת לה מוצא, למקרה שיש לה היסוסים. "את בטוחה שאת רוצה שאכנס?"


היא מהנהנת. "כן. אני בטוחה."


"בסדר." אני מכבה את המנוע ואנחנו פותחים את הדלתות שלנו באותו הזמן. אני פוגש אותה ליד מכסה המנוע ועוקב אחריה על השביל אל המדרגות הקדמיות. היא פותחת את הדלת ומכניסה אותי פנימה, סוגרת אותה מאחוריה ונועלת את המנעול.


אני סופג את החלל הקטן. הוא מושלם. מסוג הבקתות שמעניק הרגשה של בית באופן מיידי. "המקום הזה נהדר."


"אני אוהבת אותו." היא זורקת את המפתחות על הדלפק ופונה אליי. "אתה רוצה לראות את חדר השינה שלי?"


שוב, אם הלחיים שלה לא היו כבר ורודות מהשמש, הייתי בטוח שהיא מסמיקה. "ישר ולעניין. אני אוהב את זה. את רוצה להראות לי את חדר השינה שלך, קלובר?"


היא מקמרת גבה. "אתה מתכוון לענות על כל שאלה בשאלה?"


"רק על אלה שאני מרגיש שדורשות אימות ואישור." הגוף שלי כבר מגיב לרעיון לראות את חדר השינה שלה ולהכניס אותה למיטה, אבל צעד אחד בכל פעם. היא עלולה להחליט שהיא לא מחבבת אותי כמו שחשבה אחרי שהבגדים ירדו. "אולי לפני שתראי לי את שאר הבקתה, השפתיים שלנו יוכלו להציג את עצמן אלה לאלה." אני מקיש על שלי. "רק קצת חימום. לראות אם הניצוץ פוגע בנו כמו שאני חושב שהוא יכול."


היא נושכת את שפתה התחתונה בחיוך ומתקרבת צעד אחד. כפות ידיה החמות מונחות על החזה שלי ומחליקות אל כתפיי. אני מניח את ידיי על מותניה ומרכין את ראשי, אבל מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון. היא עולה על בהונותיה ומברישה בשפתיה את שלי ואז היא עושה את זה שוב, הפעם מתעכבת כמה שניות לפני שהיא מלטפת לאורך התפר בעזרת הלשון. אני מפריד את שפתיי.


האצבעות שלה מחליקות לתוך השיער שעל עורפי. הוא ארוך ממה שהוא צריך להיות, אבל הייתי עצלן מדי בקיץ הזה מכדי שיהיה לי אכפת. היא משמיעה צליל נמוך וגרוני וגופה הרך נלחץ אל גופי כשהלשונות שלנו נפגשות ומסתבכות. חום עובר בוורידים שלי וחשמל זורם לאורך עמוד השדרה שלי. הזקפה שלי מתנפחת מאחורי רוכסן הג'ינס. אני לא יודע כמה זמן אנחנו עומדים ככה ומתנשקים, אבל כשאנחנו סוף־סוף עוצרים לנשום, שנינו מתנשפים, ואני ממש מגורה.


"אני בהחלט רוצה להראות לך את חדר השינה שלי," אומרת קלובר בנשימה עצורה.


"או־קיי." תשובות של מילה אחת הן פחות או יותר התשובות שהיא עומדת לקבל מכיוון שחצי מהדם בגוף שלי ניתב את עצמו לראש המפותח פחות שלי.


היא כורכת את אצבעותיה סביב אצבעותיי ואני עוקב אחריה על פני הסלון, קולט את לוח ה'שבץ־נא' כשאני עובר, ואז אנחנו בחדר השינה שלה. הוא נשי ויפה, הכול בגוונים רכים של צהוב ושל שמנת, עם נקודות של ירוק תוסס. על שידת הלילה שלה יש ספרים ומגזינים, כולל עותק ישן של 'פסיכולוגיה היום'.


אין לי הרבה זמן לעבד עוד מהסביבה שלי כי קלובר מובילה אותי אל המיטה ומסובבת אותי כך ששוקיי פוגעים במסגרת. היא מרימה את חולצתה אל מעל ראשה ומפילה אותה על הרצפה. אני נושך את שפתי כדי לדכא את החיוך כשהיא מביטה מטה אל בטנה ומנסה לכסות את קווי השיזוף.


"הייתי מרגישה הרבה יותר סקסית בלי זה."


"את סקסית עם או בלי סימני שיזוף של ספר," אני מבטיח לה. היא מגלגלת את עיניה, אבל נלחמת בחיוך. "אל תדאגי, קלובר. הדבר האחרון שאני מודאג ממנו הם סימני השיזוף שלך." אני מתיישב על המיטה ומפריד בין רגליי, מזמין אותה לעמוד ביניהן.


היא צועדת אליי ומושכת את החולצה שלי מעל ראשי, זורקת אותה על הרצפה לפני שהיא מעבירה את אצבעותיה בשערי.


"אלוהים, אתה יפהפה," היא לוחשת.


"גם את." אני מעביר את קצות האצבעות שלי על צד גופה ומניח את ידי על מותניה. היא שולחת יד מאחוריה ופותחת את החזייה. אני נאנק כשהרצועות מחליקות במורד זרועותיה, חושפות פטמות עזות ושדיים מחוצפים. אצבעותיי מתכופפות על מותניה. "אני ממש רוצה לגעת בך."


חיוך איטי מתפשט על שפתיה המלאות. "גם אני רוצה את זה."


אני מרפרף על שדה הימני בקצות אצבעותיי, מקיף את פטמתה, מתבונן בה מתכווצת עוד יותר, ואז אני רוכן ולוקח את העור המתוח בין שפתיי, מוצץ ברכות.


היא מטפסת לחיקי, וכאשר אצבעותיה מרפרפות על אבזם החגורה שלי, אני עוצר. "רק כדי להיות ברור, אין לי כאן ציפיות, אז אם בכל שלב את צריכה פסק זמן, תגידי לי ונעצור, בסדר?"


"בסדר." היא מהנהנת.


כשהיא שולחת יד לכפתור מכנסיי, אני זז אחורה והופך אותנו. "אני יכול להתמקד בלגרום לך להרגיש טוב לזמן מה?"


"אתה כבר עושה לי טוב."


"אני מכוון לטוב מבחינה אורגזמית." אני מנשק את דרכי בין עמק שדיה ובמורד בטנה. "את בסדר אם אוריד את זה?" אני מושך בלולאת חגורת הג'ינס שלה.


"כן. בהחלט."


אני מתיישב לאחור על ברכיי ופותח את הכפתור ואז את הרוכסן. "כמו לפתוח מתנת יום הולדת מוקדמת."


היא צוחקת, צחוק קצת חסר נשימה. "בן כמה אתה? חכה, אל תגיד לי. אמצע שנות העשרים? או אולי המוקדמות? אבל בהחלט יותר מעשרים. אתה חייב להיות. זו הדרך היחידה שבה יכול להיות לך גוף כזה. שנים של אימונים."


"את רוצה שאענה על זה או לא?" אני מנשק מתחת לטבורה ומושך את המכנסיים במורד רגליה, מעיף אותם לקצה המיטה.


"כן. לא. כן." היא מסירה את התחתונים שלה והם מצטרפים לשאר הבגדים על הרצפה. "אתה לא צריך להיות מדויק, אבל אתה בשנות העשרים שלך, נכון?"


"כן, אני בשנות העשרים לחיי." אני מניח נשיקה נוספת מתחת לטבורה ומתמתח בין ירכיה.


"בסדר. זה טוב. אתה כן?"


"לא אשקר. זה לא יעשה טוב לאף אחד מאיתנו אם נרגיש אשמה." אני מסובב את ראשי ומנשק את החלק הפנימי של ירכה, מוצץ קלות את העור.


"אתה כזה מתגרה." היא נאנקת.


"רק בונה ציפייה." אני מעביר את לשוני לאורכה והיא מקמרת את גבה מעל המיטה.


"אוה, פאק, כן, בבקשה." רגליה נפתחות והיא אוחזת בשיער שלי.


אני גורם לה לגמור בעזרת הפה שלי, ואז פעם שנייה בעזרת האצבעות שלי כי לראות אותה גומרת זה ממכר. היא מהממת וסקסית, וזה הרבה יותר טוב מסקס עם מישהי בגילי כי הן בדרך כלל מודאגות מאיבוד שליטה.


ברגע שקלובר חוזרת לשלוט באיבריה, היא דוחפת אותי בכתפיי. אני מתהפך על הגב ומושך אותה לישיבה עליי. הפיות שלנו מתחברים בנשיקה רעבה ושערה הארוך מדגדג את עורי. היא נסוגה ומצמידה את ידיה לחזי.


"אני שמחה שנרדמתי אחר הצהריים על הגלשן והגעתי למזח שלך."


אני צוחק. "גם אני. ואני חשבתי שהערב הולך להיות עוד ערב משעמם במסיבה."


היא נעה מעליי וקלילות הרגע נעלמת. ההתרגשות שלה מאפילה על החרדה שלי כשהיא פותחת את כפתור הג'ינס שלי. אני מוריד וזורק אותם על הרצפה, נשאר בתחתוני בוקסר שחורים. קלובר מושכת ברצועה ומשחררת את הזקפה שלי. לכמה שניות, אני נתקל בשקט המום. הבעת פניה אומרת הכול. זה טוב יותר מהצחוק העצבני שאני מקבל לפעמים, או גרוע מכך, הלסת הפעורה, נענוע הראש או ה'אין סיכוי שזה ייכנס'.


זה לא משנה כמה אבא קדח בראשי שחומר סיכה לנצח יהיה החבר הכי טוב שלי בסקס, זה אף פעם לא הכין אותי לגמרי למציאות. כן, אני מצויד בצורה יוצאת דופן, בצורה שאולי יכולה להיות לא נוחה גם אחרי משחק מקדים ראוי.


"וואו." העיניים שלה נדלקות. "בשם ישו התינוק שרוכב על חד־קרן." מבטה עובר בין פניי לבין הזין שלי, שמונח עכשיו על הבטן שלי.


אני אומר את הדבר הראשון שצץ לי בראש. "יש לי חומר סיכה."


הגבות שלה עולות והיא מהנהנת לאט. "כן. כן, אני בטוחה שכן."


"אבל אנחנו לא חייבים לעשות סקס."


האצבעות שלה מקיפות אותי. "עכשיו אני מבינה את תשומת הלב שאתה מקדיש למשחק מקדים."


"משחק מקדים הוא החלק הכי טוב בסקס," אני אומר. "וחיוני."


"אני יכולה להבין למה אתה מרגיש ככה." היא זזה קדימה, לוחצת את האורך שלי אל בטנה. "אני מקווה שיש לך קונדומים כי אני לא חושבת שאלה שיש לי יהיו בגודל המתאים. אתה בהחלט הרבה מעל הממוצע."


"יש לי כמה בארנק." הוא על המיטה לידנו. אני פותח אותו ומעביר לה אחד, שולף גם את חומר הסיכה. היא תולשת את העטיפה הכסופה מאצבעותיי, קורעת אותה ומגלגלת את הקונדום לאורך איברי בזמן שאני פותח את הבקבוק ומורח מעט מהחומר על הקצה. "פשוט קחי אותי לאט," אני מזהיר כשהיא מניחה יד על הכתף שלי.


"אני לא חושבת שיש דרך אחרת לקחת אותך," היא ממלמלת כשהראש נעלם בתוכה. היא משתהה. המבט שלה נשאר יציב על המקום שבו גופינו נפגשים. היא ממשיכה בקצב התגלגלות איטי של הירכיים עד שישבנה פוגש את ירכיי. האצבעות שלה חולפות על הטבור שלה ויורדות למטה כדי לרחף מעל הדגדגן שלה, עוצרות בבסיס איברי.


"זה מדהים להרגיש כמה אני מלאה."


"פשוט תגידי לי אם לא נוח לך."


"אני בסדר, אבל אם זה ישתנה, אודיע לך." היא עולה כמה סנטימטרים ופיה נפער. ראשה נופל לאחור כשהיא מורידה את עצמה. אני מחזיק בירכיה, עוזר לה למצוא את הקצב. היא דוחקת בי להרים את ידיי ומצמידה אליהן את ידיה, כף יד אל כף יד. היא כורכת את האצבעות שלנו יחד ונשענת עליהן כשהיא רודפת אחרי האורגזמה שלה. הקצב שלה מדשדש לרגע לפני שהיא מתחילה לזוז שוב, משיכות ארוכות ואיטיות שמטות גם אותי אל הקצה.


זה פאקינג אושר.


"אתה רוצה להישאר ללילה כדי שנוכל לעשות את זה שוב?" היא מצמידה את שפתיה לשפתיי.


"בהחלט."


אנחנו מכינים משהו לאכול ואז עושים סקס שוב במטבח. אנחנו מתקלחים ומתמזמזים, הולכים לישון ומתעוררים באמצע הלילה לסיבוב שלישי. אנחנו מנסים סיבוב רביעי עם הקונדומים שלה, אבל מסיימים בשישים ותשע במקום זה.


בשש בבוקר השעון המעורר שלי מצלצל, מעיר אותי לקראת האימון. קלובר מעולפת לידי. לרגע אני שוקל להעיר אותה כדי להיפרד או כדי להשאיר לה את המספר שלי, אבל ברור שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, גם אם בצורה הטובה ביותר, ואני לא רוצה לעשות את זה מביך עבורה. חוץ מזה, אני חוזר בקרוב לקולג', ויש לה חיים לחיות.


לכן אני כותב לה הודעה על פיסת נייר, מקפל אותה לעגור אוריגמי ומשאיר אותה על שידת הלילה.


אני יוצא מחייה שתים־עשרה שעות אחרי שנכנסתי אליהם. אולי בקיץ הבא, כשאהיה בדרך לקריירה מקצועית בהוקי, דרכינו יצטלבו שוב.


בין שזה יקרה ובין שלא, יש לי עכשיו זיכרון מתוק שקשור למקום הזה.