*
רָמָנָה מָהַרְשִׁי הוא אחד המורים הרוחניים החשובים והנערצים ביותר שחיו בהודו במחצית הראשונה של המאה העשרים. אוסף השיחות הזה בינו לבין מחפשי האמת הרבים שהגיעו אל האַשְׁרַם שלו בשביל לקבל ממנו הנחיה רוחנית, מכיל את תמצית הנחייתו.


דייויד גודמן (1953) חי בהודו מאז שנת 1976, בעיקר בקרבת שְׁרִי רָמָנָה אַשְׁרַם. במהלך שנותיו הראשונות בהודו הוא ערך את כתב העת של האשרם נתיב ההר (The Mountain Path). במשך שנים הוא ניהל את ספריית האשרם וקטלג את הארכיונים הנרחבים שלה. כמו כן, בילה שנים רבות במחיצתם של ניסַרְגָדָטָה מָהָארַאג' ופָּפָּהגִ'י, ממורי אַדְוַיטָה הבולטים והנערצים ביותר בעידן המודרני. הוא כתב או ערך ארבעה־עשר ספרים על רמנה מָהַרְשִׁי, על הנחייתו ועל תלמידיו הישירים.


תודות העורך


לשְׁרִי רָמָנָה אַשְׁרַם, על ההיתר להדפיס חלקים מתוך רוב הספרים המוזכרים בביבליוגרפיה.


ל־Rider and Co, לונדון, על ההיתר להדפיס חלק מתוך A Search in Secret India.


לסַאדְהוּ אוֹם, על ההיתר להדפיס חומר מתוך ספרו The Path of Sri Ramana ולהשתמש בתרגומיו שטרם ראו אור לכתביו של שְׁרִי רָמָנָה מָהַרְשִׁי ולגוּרוּ וָצָ'קָה קוֹבַי מאת מוּרוּגָנַר, ולעבּדם.


למייקל ג'יימס, על עזרתו בעיבוד בתים מתוך גוּרוּ וָצָ'קָה קוֹבַי ועל ייעוצו המועיל במהלך הכנת הספר.


דייויד גודמן, טירוּוָנָאמָלַי, 1985


על הספר


מאז ראה אור, לפני יותר מעשרים שנה, הפך היה מה שאתה לספר הנקרא והמוערך ביותר בכל הנוגע להנחייתו של שְׁרִי רָמָנָה מָהַרְשִׁי. סוד הצלחתו טמון במבנה החומר הערוך כך שחשיבותם היחסית של כל הרעיונות השונים, ולעיתים אף המנוגדים, נפרסת בבהירות לפני הקורא.


הנחייתו של שְׁרי רמנה מוגשת בצורת דיאלוגים, בהם שְׁרי רמנה עצמו משיב תשובות לשאלות מפתח מאת מבקרים במגוון רחב של נושאים. הקדמה קצרה מאת העורך בתחילת כל פרק מוסרת סיכום ממצה של ההנחיה הנמסרת באותו פרק.


החומר לוקט ונערך בידי דייויד גודמן מתוך כוונה להפוך את הפילוסופיה של שְׁרי רמנה ואת הנחייתו המעשית לנגישׁוֹת גם לאנשים שטרם נחשפו לרעיונות ולמונחים הינדואיים.


הקדמה


בשנת 1896 עזב תלמיד בית ספר בן שש־עשרה את משפחתו, ומוּנע בדחף פנימי עשה את דרכו אל אָרוּנָאצָ'לָה, הר קדוש ומוקד עלייה לרגל בדרום הודו. כשהגיע לשם, התנער מכל כספו וחפציו ושקע כל כולו במודעות שאך זה נגלתה לו – שטבעו האמיתי הוא תודעה נעדרת צורה הטבועה בו. התעמקותו במודעות הזאת היתה כה עזה, עד ששכח לחלוטין את גופו ואת העולם; חרקים כרסמו ברגליו, גופו התנוון משום שרק לעיתים נדירות היה מודע לצורך לאכול, ושערו וציפורניו צימחו עד שלא היה אפשר לטפל בהם. כעבור שנתיים או שלוש החל גופו להתאושש, תהליך שהושלם רק שנים אחדות לאחר מכן. מודעותו לעצמו כתודעה לא הושפעה מן השינוי הגופני הזה ונמשכה עד סוף ימיו. על פי העגה ההינדואית הוא 'מימש את העצמיות'; כלומר הוא חווה באופן ישיר שדבר אינו קיים מלבד תודעה אוניברסלית בלתי נחלקת, אשר בצורתה הבלתי מתגלמת נחוותה כהוויה או מוּדעוּת, ובצורתה המתגלמת – כהופעתו של היקום.


בדרך כלל המודעות הזאת מושגת לאחר תרגול רוחני ממושך, אך במקרה שלו היא התרחשה באופן ספונטני, ללא מאמץ ובלי שישאף לה. וֶנְקָטָרָאמַן, התלמיד בן השש־עשרה, ישב לבדו בחדר שבקומה הראשונה בבית דודו במָדוּרַי (עיר סמוכה לקצה הדרומי של הודו), ולפתע נתקף פחד מוות. בדקות שלאחר מכן הוא חווה הדמָיה של מוות שבה נעשה מודע בפעם הראשונה לכך שטבעו האמיתי הוא בן אלמוות ושאין לו כל קשר עם הגוף, עם הדעת (מַינד) או עם האישיות. אנשים רבים דיווחו על חוויות פתאומיות דומות, אך כמעט תמיד הן היו בנות חלוף. במקרה של וֶנקטָראמַן היתה החוויה בת־קיימה ובלתי הפיכה. באותו הרגע חדלה להתקיים בו תודעת האדם האינדיבידואלי ומעולם לא שבה להתקיים.


וֶנקטָראמַן לא סיפר על חווייתו לאיש, ושישה שבועות הלך לבית הספר כאילו לא אירע דבר. אך העמדת הפנים הזאת קשתה עליו יותר ויותר, עד שכעבור שישה שבועות נטש את משפחתו והלך היישר אל ההר הקדוש אָרוּנָאצָ'לָה.


הבחירה באָרוּנָאצָ'לָה לא היתה מקרית כלל וכלל. הוא קישר תמיד את השם אָרוּנָאצָ'לָה עם אלוהים, והופתע מאוד כאשר נודע לו שאין זו מלכוּת שמימית כלשהי, אלא ישות מוחשית על פני האדמה. מאז ומתמיד ראו ההינדואים בהר את התגלמותו של האל שִׁיוָה, ולימים היה וֶנקטָראמַן חוזר ואומר שעוצמתו הרוחנית של אָרוּנָאצָ'לָה היא שחוללה בו את מימוש העצמיות. אהבתו להר היתה כה עזה, עד שלא היה אפשר לשכנע אותו להרחיק מבסיסו יותר משלושה קילומטרים למן היום שהגיע אליו, בשנת 1896, ועד יום מותו ב־1950.


כעבור שנים אחדות על מורדות ההר החלה מודעותו הפנימית להתגלם כקרינה רוחנית חיצונית. הקרינה הזאת משכה אליה מעגל קטן של חסידים, ואף ששתק רוב הזמן, החל בייעודו כמורה. אחד מחסידיו הראשונים, שהתרשם מאוד מקדושתו וחוכמתו הגלויות לעין של האיש הצעיר, החליט לכנותו בְּהָגָוַאן שְׁרִי רָמָנָה מָהַרְשִׁי; הפירוש של בְּהָגוַאן הוא 'אלוהים', שְׁרִי הוא תואר כבוד הודי, רָמָנָה הוא קיצור שמו וֶנְקָטָרָאמַן, ומָהַרְשִׁי הוא תואר כבוד שפירושו בסנסקריט 'רואה גדול'. השם מצא חן בעיני החסידים האחרים ועד מהרה היה לתואר שבו נודע ברחבי העולם.


בשלב זה של חייו דיבר רמנה מעט מאוד והנחייתו נמסרה באופן יוצא דופן. במקום להנחות באופן מילולי, הוא הקרין בקביעות כוח או עוצמה שקטה שדוממו את דעתו של מי שהיה מכוּונן עימו, ומפעם לפעם הקנו למחפש חוויה ישירה של המצב שבו היה רמנה עצמו שרוי באופן תמידי. בשנים שלאחר מכן הוא החל גם להנחות הנחיות מילוליות, אך גם אז היתה ההוראה השקטה זמינה תמיד לאלה שהיו מסוגלים להפיק ממנה תועלת. שְׁרִי רָמָנָה טען כל חייו שהזרימה החרישית הזאת של עוצמה שקטה מייצגת את הנחייתו באופן הישיר והמרוכז ביותר. החשיבות שייחס לה באה לידי ביטוי בהצהרה שעליה חזר שוב ושוב, שהנחייתו המילולית נמסרת רק למי שאינו מסוגל להבין את הדממה שלו.


במרוצת השנים הלך והתפרסם. קהילה התגבשה סביבו, רבבות מבקרים נהרו אליו ובשני העשורים האחרונים לחייו נחשב לקדוש הנערץ והאהוד ביותר בהודו. מקצת המבקרים נמשכו אל השלווה שחשו במחיצתו, אחרים אל הדרך הסמכותית שבה הנחה מחפשי אמת ופירש דוקטרינות דתיות, והיו שבאו פשוט כדי לתנות באוזניו את צרותיהם. היו המניעים לביקור אשר היו, כמעט כל מי שבא עימו במגע התרשם מפשטותו ומצניעותו. הוא חי וישן באולם ציבורי שהיה נגיש תמיד לכול, והיה זמין למבקרים עשרים וארבע שעות ביממה. קנייניו הפרטיים היחידים היו אזור חלציים, כד מים ומקל הליכה. אף שאלפים העריצו אותו וראו בו התגלמות אלוהים עלי אדמות, הוא לא הניח לאיש להתייחס אליו כאל אדם מיוחד וסירב תמיד לקבל מה שלא היה אפשר לחלוק בו שווה בשווה עם כל הנוכחים באַשְׁרַם. הוא לקח חלק בעבודות הקהילה ושנים רבות היה קם בשלוש לפנות בוקר להכין את ארוחת הבוקר לדיירי האשרם. חוש השוויון שלו היה לאגדה. כשמבקרים באו לראותו – אח"מים, איכרים או בעלי חיים – הוא התייחס אל כולם בהתחשבות ובכבוד. השוויון ביחסו חל גם על העצים; הוא השפיע על חסידיו להימנע מקטיפת פרחים ותלישת עלים ועשה כל מה שביכולתו להבטיח שבכל פעם שנקטף פרי מעצי האשרם יהיה הכאב הנגרם לעץ מזערי.


כל אותה העת (1925–1950) היה מוקד החיים באשרם האולם הקטן שבו התגורר שְׁרִי רָמָנָה, שם ישן ופגש אנשים. רוב זמנו עבר עליו בישיבה על ספה שעמדה בפינת האולם, שם הקרין את עוצמתו השקטה וענה על שאלותיהם של האנשים שנהרו אליו מכל קצוות תבל. לעיתים נדירות בלבד העלה את רעיונותיו על הכתב, ותשובותיו בעל פה בשנים אלו, המתועדות ביותר בחייו, הן המקור העשיר ביותר להנחייתו.


הנחייתו זו שבעל פה שפעה בסמכותיות מן הידע הישיר שלו שהמוּדעות היא הממשוּת היחידה הקיימת. כתוצאה מכך נועדו כל הסבריו והנחיותיו לשכנע את חסידיו שזה אכן מצבם האמיתי והטבעי. רק מעטים מחסידיו היו מסוגלים להטמיע את האמת הזאת בצורתה הנעלה והמרוכזת ביותר, ועל כן, לעיתים קרובות התאים את הנחייתו להבנתם המוגבלת של אלה שביקשו את עצתו. בשל נטייה זו קל מאוד להבחין ברמות רבות בהנחייתו. ברמה הגבוהה ביותר שניתן להביע במילים הוא נהג לומר שרק המודעות קיימת. אך אם התקבלה האמירה בספקנות, היה אומר שאת המודעות לְאמת זו מסתירים הרעיונות השכליים המגבילים ושממשות המודעות היתה נגלית לוּ רק נזנחו רעיונות אלה. רוב חסידיו חשבו כי הגישה הנשגבת הזאת היא תאורטית מדי. הם היו כה שקועים ברעיונות המגבילים ששְׁרי רמנה ניסה לעודד אותם לזנוח, עד שהרגישו שאמת המודעות תתגלה להם רק אם יעסקו זמן רב בתרגול רוחני. כדי לרַצות אנשים אלה המליץ שְׁרי רמנה על שיטה חדשנית של תשומת לב עצמית שלהּ קרא 'חקירה עצמית' או 'חקירת העצמיות'. הוא המליץ על השיטה הזאת לעיתים תכופות כל כך ובאופן כה נמרץ, עד שרבים ראו בה את המוטיב המרכזי, המיוחד ביותר של הנחייתו.


אך רבים לא היו מרוצים והמשיכו להתעניין בשיטות אחרות, או שניסו לגרור אותו לשיחות תאורטיות, פילוסופיות. אז היה נוטש שְׁרי רמנה באופן זמני את נקודת המבט המוחלטת שלו ומשׂיא עצה הולמת בכל רמה שבה התבקשה. אם היה נדמה שהוא מקבל ומאשר רבים מרעיונותיהם המוטעים של אורחיו בנוגע לעצמם, היה זה רק כדי להסב את תשומת ליבם אל היבט מסוים בהנחייתו שחש כי יוכל להועיל להם להבין טוב יותר את השקפותיו האמיתיות.


הדרך הזאת, להתאים את הנחייתו לצורכיהם של אנשים שונים, יצרה כמובן סתירות. הוא יכול היה, למשל, לומר לאחד שהעצמי האינדיבידואלי אינו קיים, ואז לפנות לאחר ולתאר באוזניו בפרוטרוט כיצד העצמי האינדיבידואלי מתפקד, צובר קרמה ונולד מחדש. אדם המתבונן מן הצד יכול לומר שאפשר ששתי ההצהרות הסותרות נכונות כשהן נאמרות מנקודות מבט שונות, אך ברור שלהצהרה הראשונה יש תוקף רב יותר כשהיא נאמרת מנקודת המבט המוחלטת של חווייתו של שְׁרי רמנה. נקודת מבט זו, המתומצתת בהצהרתו שרק המודעות קיימת, היא בסופו של דבר האמצעי היחיד להערכת האמת היחסית שבהצהרותיו השונות והסותרות. אם הצהרותיו האחרות סוטות ממנה במידה זו או אחרת, אפשר להניח שמידת הסטייה היא דילול של האמת.


מסיבה זו ניסיתי לערוך את הספר כך שבכל פרק הנחייתו הגבוהה יותר תובא בהתחלה והנחיותיו החשובות פחות, או המדוללות יותר, יובאו בסוף. היוצא מן הכלל היחיד הוא הפרק שבו הוא מדבר על הנחייתו השקטה וחסרת המילים. אמנם מן הראוי היה שיובא סמוך להתחלה, אך מסיבות שונות החלטתי שרצוי יותר שיהיה באמצע הספר.


להחלטה על המבנה הכולל הזה היו שתי סיבות. הסיבה הראשונה: הוא מאפשר לקורא לאמוד את חשיבותם היחסית של הרעיונות המוצגים; והסיבה השנייה והחשובה יותר: שיטת ההנחיה שהיתה מועדפת על שְׁרי רמנה עצמו. כשהיו אנשים באים אליו, הוא היה מנסה תמיד לשכנע אותם בָּאמת של הנחייתו הגבוהה יותר, ורק אם נראה שהם מסרבים לקבלהּ, היה מרכך את תשובותיו ומתנסח ברמה סובייקטיבית יותר.


ההנחיה מוצגת באמצעות שאלות ותשובות ששְׁרי רמנה מתאר בהן בקווים כלליים את השקפותיו בנושאים שונים. כל פרק מיוחד לנושא אחר, ולכל נושא יש הקדמה של כמה שורות המכילה הערות והסברים. השאלות והתשובות שבכל פרק נלקחו ממקורות רבים וקובצו באופן שעשוי להתקבל הרושם שהן חלק משיחה מתמשכת אחת. נאלצתי להשתמש בשיטה זו היות שאין שיחות מתמשכות המכסות את מִגוון השקפותיו בנושא מסוים כלשהו. לכל המעוניינים, מקורותיהם של הציטוטים המרכיבים את השיחות מופיעים בנספח הערות ומקורות בסוף הספר.


שְׁרי רמנה ענה בדרך כלל על השאלות באחת משפות הדיבור המקומיות העיקריות בדרום הודו: טָמיל טֶלוּגוּ ומָלָיָאלַם. תשובותיו לא הוקלטו ורובן נרשמו בקצב מהיר, באנגלית, בידי המתורגמנים הרשמיים. מכיוון שמקצת המתורגמנים לא דיברו אנגלית שוטפת, בכמה מהתעתיקים נפלו טעויות דקדוק, או שהם נרשמו באנגלית מליצית מדי. תיקנתי כמה משפטים כאלה בלי להתערב במשמעות, אלא רק באופן הביטוי. כמו כן, קיצרתי כמה מהתשובות ובכך השמטתי חומר שחרג מן הנושא הנדון. הצורה 'ש:' מציינת שאלה, והצורה 'ת:' את תשובתו של שְׁרי רמנה.


בסוף הספר בנספח אגרון מופיעות מילים בסנסקריט שלא תורגמו בגוף הטקסט. האגרון מכיל גם תיאורים קצרים של אנשים, מקומות וכתבי קודש בלתי מוכרים הנזכרים בטקסט. שְׁרי רמנה השתמש מדי פעם במונחים בסנסקריט באופן לא שגרתי. בפעמים המעטות שהוא עושה זאת בספר הזה התעלמתי מהגדרות המילון התקניות, ובמקומן כתבתי הגדרה המביעה ביתר דיוק את המשמעות שאליה התכוון.


דייוויד גודמן


חלק ראשון


העצמיות


זאת שכל העולמות האלה נראים כאילו הם מתקיימים בה בהתמדה, זאת שכל העולמות האלה הם קניינה, זאת שכל העולמות האלה נובעים ממנה, זאת שבשלהּ הם מתקיימים, זאת שבאמצעותה כל העולמות האלה מתחילים את קיומם, ושהיא אכן כל אלה – היא לבדה הממשות הקיימת.


אהוב בתוך הלב את העצמיות, שהיא הממשות.1


פרק 1


טבע העצמיות


תמצית הנחייתו של שְׁרִי רָמָנָה מוּבעת בטענותיו התכופות שיש ממשות פנימית יחידה, שהכול חוֹוים במישרין, שהיא בעת ובעונה אחת המקור, התוכן והטבע האמיתי של כל הקיים. הוא כינה אותה בכמה שמות, שכל אחד מהם מסמל היבט שונה של אותה ממשות בלתי נחלקת. המיון הבא כולל את כל השמות הנרדפים השגורים ביותר ומסביר את משמעותם של המונחים השונים.


1 העצמיות – (Self) זה המונח שבו השתמש יותר מכול. הוא הגדיר אותו באומרו שהעצמיות האמיתית, או האני האמיתי, בניגוד לחוויית התפיסה הרגילה, אינה חוויה של אינדיבידואליות, אלא של מודעות בלתי אישית, חובקת כול. אין לבלבל בינה לבין העצמי האינדיבידואלי, שעליו אמר כי מעיקרו כלל אינו קיים, שכן שהוא המצאה מחשבתית המטשטשת את החוויה האמיתית של העצמיות הממשית. הוא טען שהעצמיות הממשית נוכחת תמיד ונחווית תמיד, אך הדגיש שהאדם מודע לה כפי שהיא באמת רק כאשר חדלות הנטיות המגבילות של הדעת החושבת (Mind). מודעות תמידית ורצופה לעצמיות נקראת 'מימוש העצמיות' (Self-Realization).


2 סַט־צִ'יט־אָנַנְדָה – מונח בסנסקריט שתרגומו הוויה־תודעה־אושר. שְׁרי רמנה לימד שהעצמיות היא הוויה טהורה, מודעוּת סובייקטיבית ל'אני', הנעדרת לחלוטין כל תחושה של 'אני זה וזה'. בָּעצמיות אין סובייקטים או אובייקטים, יש רק מוּדעות להוויה. מכיוון שהמודעות הזאת מוּדעת, היא נקראת גם תודעה. החוויה הישירה של התודעה, על פי שְׁרי רמנה, היא מצב של אושר צרוף, ועל כן המונח אננדה, או אושר עילאי, משמש אף הוא לתיאורה. שלושת ההיבטים האלה – הוויה, תודעה ואושר עילאי – נחווים כשלמות אחת ולא כתכונות נפרדות של העצמיות. אי אפשר להפרידם זה מזה, ממש כפי שרטיבות, שקיפות ונוזליוּת הן תכונות של המים שאי אפשר להפרידן זו מזו.


3 אלוהים – שְׁרי רמנה טען שהיקום מתקיים מכוח העצמיות. היות שהתאיסטים מייחסים בדרך כלל את הכוח הזה לאלוהים, הוא השתמש לעיתים תכופות במילה 'אלוהים' כמילה נרדפת לעצמיות. הוא השתמש באותו האופן גם במילים בְּרָהמַן, ההוויה העליונה בהינדואיזם, ושִׁיוָה, אחד משמותיו של אלוהים. אלוהים של שְׁרי רמנה אינו אלוהים פרטי אלא ההוויה הנעדרת צורה המקיימת את היקום. הוא אינו בוראו של העולם, היקום הוא פשוט התגלמות של כוחו הפנימי; הוא בלתי נפרד ממנו, אך אינו מושפע מהופעתו או מהיעלמו של העולם.


4 הלב – כשדיבר על העצמיות השתמש שְׁרי רמנה לעיתים תכופות במילה בסנסקריט הְרִידָיַם. בדרך כלל מתרגמים אותה כ'לב', אך תרגום מילולי יותר הוא 'זה המרכז'. כשהשתמש במונח המסוים הזה, הוא לא רמז שיש מקום מיוחד או מרכז מיוחד לעצמיות, הוא פשוט ציין שהעצמיות היא המקור שממנו מתגלם כל מה שמופיע.


5 נְיָאנָה – חוויית העצמיות מכונה לפעמים נְיָאנָה: ידע אמיתי או חוכמה. אין להבין ממונח זה שיש אדם שניחן בידע העצמיות, היות שבמצב של מודעות לעצמיות אין 'יודע' המוגבל למקום כלשהו ואין דבר הנפרד מן העצמיות שאפשר לדעת אותו. הידע האמיתי, או נְיָאנָה, אינו מושא של חוויה וגם אינו הבנה של מצב שונה ונפרד מהיודע הסובייקטיבי; ידע אמיתי הוא מודעות ישירה ויודעת של הממשות האחת, שבה סובייקטים ואובייקטים חדלו להתקיים. זה המעוגן במצב הזה הוא נְיָאנִי.


6 טוּרִיָה וטוּרִיָאטִיטָה – הנחת היסוד בפילוסופיה ההינדואית היא שיש שלוש רמות של תודעה יחסית, המתחלפות ביניהן לסירוגין: ערוּת, חלום ושינה עמוקה. שְׁרי רמנה הצהיר שהעצמיות היא הממשות שבבסיס הכול, התומכת בהופעתם של שלושת המצבים הארעיים האחרים. משום כך כינה לפעמים את העצמיות טוּרִיָה אָוַסְתְהָא או 'המצב הרביעי'. מפעם לפעם השתמש גם במילה טוּרִיָאטִיטָה, שפירושה 'התעלוּת מעל הרביעי', כדי לציין שלאמיתו של דבר אין ארבעה מצבים, אלא רק מצב טרנסצנדנטי ממשי אחד.


7 מונחים אחרים – מן הראוי להזכיר שלושה מונחים אחרים לציון העצמיות. שְׁרי רמנה הדגיש לעיתים קרובות שהעצמיות היא מצב ההוויה האמיתי והטבעי של האדם, ומשום כך השתמש לפרקים במונח סָהָגָ'ה סְטִיתְהִי, 'המצב הטבעי', ובמונח סְוָרוּפָּה, 'צורה ממשית' או 'טבע ממשי'. הוא השתמש גם במילה 'דממה' כדי לציין שהעצמיות היא מצב שָׁקֵט ונטול מחשבות, מצב של שלווה בלתי מופרעת והיעדר תנועה מוחלט.


שאלה: מהי הממשות?


תשובה: על הממשות להיות ממשית תמיד. אין לה צורות ושמות; היא הבסיס של כל השמות והצורות. היא מונחת בבסיס המוּגבלוּת, אך היא עצמה חסרת מגבלות. היא אינה משועבדת. היא מונחת בבסיס כל הבלתי ממשי, אך היא עצמה ממשית. הממשות היא היֵש. היא מה שהיא. היא מתעלה מעל הדיבור. היא מעֵבר לביטויים 'קיום', 'אי־קיום' וכו'.1


[היות שלמעשה הבדלים דואליסטיים כלל אינם קיימים] העצמיות אינה אלא ההוויה, התודעה הטהורה לחלוטין, שבה אין לא ידע ולא בּוּרוּת. דע כי בעצמיות הזאת, הבְּרָהמָא סְוָרוּפָּה [הצורה האמיתית של בְּרָהמַן] שהיא פְּרָנְיָאנָה עמוקה, אין אף שמץ בּוּרוּת.


אתה קיים ומאיר, נטול גוף וחדור בַּכּול, לא רק כאשר העולם נתפס [בערוּת ובחלום] אלא גם כשהוא אינו נתפס [בשינה]. ממשות זו היא עצמה טבעה האמיתי.


קרינתה של התודעה־אושר [צִ׳ידָאנַנְדָה] כַּמוּדעוּת הפורחת בצורת התודעה, הן בפנים והן בחוץ, היא הישות הראשונית שטבעה הדממה, שהיא אושר טרסצנדנטי שלם, שעליה הצהירו הנְיָאנִים כי היא פסגת הידע האמיתי שאין להפריכו.


דע כי הניאנה לבדה היא אי־היצמדות; הניאנה לבדה היא טוהר; הניאנה לבדה היא השגת אלוהים; הניאנה, החופשייה משכחת העצמיות, היא לבדה אלמוות; הניאנה היא הכול.2


ש: מהי המודעות הזאת וכיצד אפשר להשיג ולטפח אותה?


ת: אתה הינך המודעות. מודעות היא שֵׁם אחר לך. היות שאתה המודעות, אינך צריך להשיג או לטפח אותה. מה שאתה צריך לעשות זה לוותר על המודעות לדברים אחרים, כלומר למה שהוא לא עצמיות. אם אתה מוותר על המודעות להם, נשארת רק מודעות טהורה, והיא העצמיות.3


ש: אם העצמיות עצמה מודעת, לָמה איני מודע לה ממש עכשיו?


ת: אין שניוּת. הידע הנוכחי שלך הוא כתוצאה מהאגו והוא יחסי בלבד. ידע יחסי נזקק לסובייקט ולאובייקט, ואילו המודעות לעצמיות היא מוחלטת ואין לה צורך באובייקט.


גם הזיכרון הוא יחסי. הוא נזקק לאובייקט זכירה ולסובייקט שיזכור אותו. כשאין שניוּת, מי יזכור את מי?4


העצמיות מושגת תמיד. כל אחד רוצה לדעת את העצמיות. איזו עזרה צריך כדי לדעת את העצמיות? אנשים רוצים לראות את העצמיות כמשהו חדש. אך היא נצחית ונשארת אותו דבר כל הזמן. הם משתוקקים לראות אותה כאור מבליח וכו'. איך היא יכולה להיות כזאת? היא לא אור ולא חושך. היא רק מה שהיא. אי אפשר להגדיר אותה. ההגדרה הטובה ביותר היא 'אהיה אשר אהיה'. כתבי הקודש מדברים על העצמיות כאילו גודלה כגודל האגודל, כקצה השׂערה, כזיק חשמלי, כבירה, דקה מן הדק וכן הלאה. למעשה אין לכך כל בסיס. היא רק הוויה, אך שונה מהממשי והבלתי ממשי; היא ידע, אך שונה מידע ובורות. איך אפשר בכלל להגדיר אותה? היא פשוט הוויה.5


ש: מה רואים כשממַמְּשים את העצמיות?


ת: אין ראייה; הראייה אינה אלא הוויה. המצב של מימוש העצמיות, כפי שאנו קוראים לזה, אינו השגה של משהו חדש או של מטרה כלשהי המצויה הרחק מאיתנו אלא פשוט העובדה שאתה מה שאתה תמיד, מה שתמיד היית. לא צריך אלא לוותר על תפיסת הבלתי אמיתי כאמיתי. כולנו מתייחסים אל זה שאין בו ממש כאילו הוא ממשי. מצידנו נחוץ רק לוותר על ההתייחסות הזאת. אז נממש את העצמיות כעצמיות. במילים אחרות: 'היֵה העצמיות'. יום אחד עוד תצחק על עצמך שניסית לגלות את העצמיות הכה מובנת מאליה. אז מה אפשר לומר על השאלה הזאת?


השלב ההוא מתעלה מעל הרואֶה והנראה. אין שם אף רואה שיראה דבר כלשהו. הרואֶה שרואה כעת את כל זה חדל להתקיים ורק העצמיות נשארת.6


ש: איך אפשר לדעת זאת באמצעות חוויה ישירה?


ת: אם אנו מדברים על 'לדעת את העצמיות', חייבות להיות שתי עצמוּיות: העצמיות היודעת והעצמיות הנודעת, וכן תהליך הידיעה. המצב שאותו אנו מכנים 'מימוש' הוא פשוט מצב של היותך עצמך, מצב שבו לא יודעים כלום ולא הופכים למשהו. אם האדם מימש – רק הוא הוֹוה, רק הוא היה תמיד. אי אפשר לתאר את המצב הזה, אפשר רק להיות אותו. מובן שהדיבור על 'מימוש העצמיות' אינו מדויק, אלא שאין מונח הולם יותר. איך אפשר למַמֵּש או להפוך לממשי את מה שהוא לבדו ממשי?7


ש: לפעמים אתה אומר שהעצמיות היא שקטה. מדוע?


ת: הדבר היחיד שראוי להשיג הוא חוויית המַאוּנָה. במלאוּת הזאת, העצמיות, שום דבר אחר אינו עולה. על כן, לאלה החיים במצב שהוא העצמיות המוחלטת, היופי הריק ממחשבה – אין אף דבר שעליו יש לחשוב.8


ש: מה זה מַאוּנָה [דממה, שקט]?


ת: המצב המתעלה מעל הדיבור והמחשבה הוא מַאוּנָה.9 זה שהוֹוֶה, הוא מַאוּנָה. איך אפשר להסביר דממה באמצעות מילים?10


המנוּסים בנְיָאנָה יתארו את המצב שבו המחשבה 'אני' כלל אינה מתעוררת כמַאוּנָה וכממשות. הממשות, שהיא מַאוּנָה, היא אכן אלוהים. הממשות לבדה היא הנשמה האינדיבידואלית, הממשות לבדה היא העולם העתיק הזה.


דע כי סוגי ההבדלים האובייקטיביים הרבים, המתקיימים דרך תודעת האגו, אינם אלא סְפָחים המורכבים על גבי העצמיות, שצורתה תודעה טהורה; אין בהם כל ממש. על כן רק הידע של טבעך האמיתי, שצורתו מַאוּנָה, הוא ידיעת הכול האמיתית. כל סוגי הידע האחרים הם מעוררי שאט נפש וחסרי כל ערך.11


ש: איך אפשר לומר שהעצמיות היא אחת בלבד כשהגופים והעצמוּיות המחיות אותם רבים מספור ונראים בכל מקום?


ת: אם מקבלים את רעיון 'אני הגוף', העצמוּיות אכן רבות. אך העצמיות היא מצב ההוויה שבו רעיון הגוף נעלם, כי במצב הזה אין אובייקטים אחרים. זאת הסיבה שמתייחסים לעצמיות כאל אחת ויחידה.12


היות שהגוף עצמו כלל אינו קיים מנקודת המבט הטבעית אלא רק מנקודת המבט המוחצנת של הדעת, המרוּמה על ידי האשליה, טעות היא לכנות את העצמיות, חלל התודעה, בשם 'בעליו של הגוף'.


העולם אינו קיים ללא הגוף, הגוף אינו קיים ללא הדעת, הדעת אינה קיימת ללא התודעה, והתודעה אינה קיימת ללא הממשות.


עבור החכם, היודע את העצמיות על ידי התגלות פנימית, אין עוד מה לדעת מלבד העצמיות. מדוע? משום שהאגו המזהה את צורת הגוף כ׳אני׳ חדל מקיומו, ועל כן החכם הוא התודעה־קיום נעדרת הצורה.13


הנְיָאנִי [שמימש את עצמיותו] יודע שהוא העצמיות וששום דבר – לא גופו ולא כל דבר אחר – אינו קיים מלבד העצמיות. לאדם כזה, מה זה משנה אם יש או אין גוף?


הדיבורים על מימוש הם כזב. מה יש למַמֵּש? הממשי הוא כפי שהוא תמיד. אנחנו לא בוראים שום דבר חדש או משיגים משהו שלא היה לנו קודם לכן. זוהי ההמחשה המובאת בספרים: אנו חופרים באר ויוצרים בור ענקי. לא יצרנו את החלל שבתוך הבור או הבאר, רק סילקנו את העפר שמילא את החלל הזה. החלל היה שם קודם לכן והוא מצוי שם גם עכשיו. באותו האופן עלינו פשוט לסלק את כל הנטיות המוּלדוֹת [סַמְסְקָארוֹת] עתיקות היומין שבתוכנו. אחרי הוויתור על כולן, העצמיות לבדה תאיר.14


ש: אבל איך עושים זאת ומשיגים שחרור?


ת: השחרור הוא טבענו ממש, הוא אנחנו. עצם העובדה שאנו מחפשים שחרור מעידה על כך שטבענו האמיתי הוא חופש מכל שעבוד. זה לא דבר חדש שרוכשים; צריך רק להיפטר מרעיון השווא שאנחנו משועבדים. כשמגיעים לזה, לא תהיה תשוקה או מחשבה מכל סוג שהוא. אפשר להבין זאת כך: כל עוד אדם משתוקק לשחרור, הוא משועבד.15


ש: אומרים שמי שמימש את עצמיותו אינו חוֹוה את שלושת המצבים של ערוּת, חלום ושינה עמוקה. האם זה נכון?


ת: מה גורם לך לומר שהוא לא חוֹוה את שלושת המצבים? כשאתה אומר: "חלמתי", או "ישנתי שינה עמוקה", או "אני ער", עליך להודות שהיית נוכח בכל שלושת המצבים; זה מאשר שהיית שם כל הזמן. אם אתה נשאר כפי שאתה עכשיו, אתה במצב הערוּת; במצב החלום, הערוּת מסתתרת; ומצב החלום נעלם כשאתה ישן שינה עמוקה. היית שם אז, אתה מצוי שם עכשיו ואתה שם כל הזמן. שלושת המצבים מופיעים ונעלמים, אך אתה קיים תמיד. זה כמו בקולנוע. המסך קיים תמיד, אך תמונות שונות מופיעות עליו ונעלמות. דבר אינו נדבק למסך; הוא נשאר מסך. בדומה, אתה נשאר העצמיות בכל שלושת המצבים. אם אתה יודע את זה, שלושת המצבים לא יטרידו אותך, בדיוק כפי שהתמונות המופיעות על המסך אינן נדבקות אליו. על המסך אתה רואה לפעמים אוקיינוס ענקי ובו אין ספור גלים; הוא נעלם. אחר כך אתה רואה אש אוחזת בַּכּול; גם היא נעלמת. המסך נמצא שם בשתי הפעמים. האם הוא נרטב או נשרף? דבר לא השפיע על המסך. כך כל מה שמתרחש במצבי הערוּת, החלום והשינה אינו משפיע עליך כלל, אתה נשאר העצמיות.


ש: האם פירוש הדבר שאף שאנשים חוֹוים את כל שלושת המצבים: ערוּת, חלום ושינה עמוקה, הם אינם משפיעים עליהם כלל?


ת: כן, ממש כך. כל המצבים האלה מופיעים ונעלמים. העצמיות אינה מושפעת, יש לה רק מצב אחד.


ש: האם פירוש הדבר שאדם כזה פשוט יחיה בָּעולם כעֵד?


ת: כן. משום כך וִידְיָארַנְיָה מביא כדוגמה, בפרק העשירי של פַּנְצָ'דָסִי, את האור הדולק על בימת התיאטרון. בעת ההצגה האור מאיר בלי הבחנה על כל השחקנים: מלכים, משרתים או רקדנים, וגם על הקהל. האור הזה נמצא שם לפני תחילת ההצגה, במהלכה וגם לאחר סיומה. כמוהו העצמיות, האור שבִּפנים, מאירה את האגו, האינטלקט, הזיכרון והדעת, אך היא עצמה אינה מושפעת מתהליכים של צמיחה וניוון. אף שבזמן שינה עמוקה ומצבים אחרים לא מרגישים את האגו, העצמיות ממשיכה להיות חסרת תכונות ולהאיר מאליה.16


הרעיון שהעצמיות היא העֵדה, קיים רק בדעת; זאת לא האמת המוחלטת של העצמיות. העדוּת היא יחסית לאובייקטים שלהם היא עדה. גם העדה וגם האובייקטים שלה הם רק יצירות שכליות.17


ש: כיצד שלושת מצבי התודעה נחותים בדרגת ממשותם לעומת 'המצב הרביעי' [טוּרִיָה]? מהו היחס הממשי בין שלושת המצבים האלה לבין 'המצב הרביעי'?


ת: יש רק מצב אחד והוא מצב התודעה, המודעות או הקיום. הערוּת, החלום והשינה לא יכולים להיות ממשיים שכן הם מופיעים ואחר כך נעלמים, ואילו מה שממשי קיים תמיד. ה'אני', או הקיום שמַתמיד בשלושת המצבים, רק הוא ממשי; שלושת המצבים אינם ממשיים ועל כן אי אפשר לומר שיש להם דרגת ממשות כזאת או אחרת. אפשר לתאר זאת בערך כך: הקיום או התודעה הם הממשות היחידה. תודעה בתוספת ערוּת נקראת 'ערוּת'. תודעה בתוספת שינה נקראת 'שינה'. תודעה בתוספת חלום נקראת 'חלום'. התודעה היא המסך שעליו כל התמונות מופיעות ונעלמות. המסך הוא ממשי, התמונות הן בסך הכול צלליות המופיעות על גביו. היות שמתוך הרגל מתמשך אנו מתייחסים לשלושת המצבים כאילו הם ממשיים, אנו קוראים למצב של תודעה בלבד 'המצב הרביעי'. אך למעשה אין כלל 'מצב רביעי', יש רק מצב אחד.18


אין כל הבדל בין חלום לערוּת, מלבד העובדה שהחלום קצר והערוּת ממושכת; שניהם פרי הדעת. מכיוון שמצב הערוּת הוא מצב מתמשך, אנו מדמים שהוא מצבנו הממשי, אך לאמיתו של דבר מצבנו הממשי הוא טוּרִיָה, או 'המצב הרביעי', שהוא תמיד כפי שהוא ואינו יודע דבר על שלושת המצבים האחרים: ערות, חלום ושינה. היות שאנו מכנים את שלושתם אָוַסְתְהוֹת [מצבים], אנו מכנים גם את הרביעי טוּרִיה אָוַסְתְהָא. אך הוא אינו אָוַסְתְהָא אלא מצבה הטבעי והממשי של העצמיות. כשאנו מבינים זאת, אנו יודעים שהוא אינו טוּרִיָה או 'מצב רביעי' – שכן, 'מצב רביעי' הוא דבר יחסי – אלא טוּרִיָאטִיטָה, המצב הטרנסצנדנטי.19


ש: אבל למה שלושת המצבים האלה מופיעים ונעלמים במצב הממשי או על גבי מסך העצמיות?


ת: מי שואל את השאלה? האם העצמיות אומרת שהמצבים האלה מופיעים ונעלמים? הרואֶה הוא זה שאומר שהם מופיעים ונעלמים. הרואה והנראה מרכיבים יחד את הדעת. ברר אם קיים באמת דבר המכוּנה דעת. או אז הדעת נטמעת בעצמיות ואין עוד רואה ונראה. התשובה האמיתית לשאלתך היא אפוא: "הם אינם מופיעים ואינם נעלמים". העצמיות לבדה נשארת כפי שהיא תמיד. שלושת המצבים חבים את קיומם לאי־חקירה, ואילו החקירה שמה להם קץ. אחת היא כמה ינסה אדם להסביר, העובדה לא תהיה ברורה עד שיממֵּש את עצמו, ואז יתפלא כיצד יכול היה להיות עיוור זמן כה רב כלפי הקיום היחיד והמובן מאליו.


ש: מה ההבדל בין הדעת לעצמיות?


ת: אין הבדל. הדעת המופנית כלפי פנים היא העצמיות; כשהיא מופנית כלפי חוץ היא נעשית האגו וכל העולם. אנו מכנים בשמות שונים בגדים שונים שנתפרו מכותנה. אנחנו נותנים שמות שונים לתכשיטים שונים מזהב. אך כל הבגדים הם כותנה וכל התכשיטים הם זהב. האחד הוא ממשי, הרבים הם רק צורות ושמות.


הדעת אינה קיימת בנפרד מן העצמיות, כלומר אין לה קיום עצמאי. העצמיות קיימת ללא הדעת, אך לעולם לא הדעת ללא העצמיות.20


ש: נֶאמר על בְּרָהמַן שהוא סַט־צִ'יט־אָנַנְדָה. מה פירוש הדבר?


ת: אכן כך. כל היֵש הוא אך ורק סַט; הוא מכונה בְּרָהמַן. הזוהַר של סַט הוא צִ'יט וטבעו הוא אָנַנְדָה [אושר עילאי]. אלה אינם שונים מסַט. כל השלושה יחד ידועים בשמם סַט־צִ'יט־אָנַנְדָה.21


ש: מכיוון שהעצמיות היא קיום [סַט] ותודעה [צִ'יט], מה הסיבה שמתארים אותה כשונה מהקיים ומהבלתי קיים, מבעל־כושר־החישה ומנטול־כושר־החישה?


ת: אף שהעצמיות היא ממשית, היות שהיא כוללת הכול היא אינה משאירה מקום לשאלות הכרוכות בשניוּת בדבר ממשותה או אי־ממשותה. על כן נֶאמר עליה שהיא שונה מהממשי ומהבלתי ממשי. באותו האופן, אף שהיא תודעה, היות שאין דבר שעליה לדעת או להתוודע אליו, נאמר עליה כי היא שונה מבעל־כושר־החישה ומנטול־כושר־החישה.22


השם סַט־צִ'יט־אָנַנְדָה אמור לציין שהנשגב אינו אָסַט [אחר מן ההוויה], אינו אָצִ'יט [אחר מהתודעה] ואינו אַנָאנַנְדה [אחר מן האושר העילאי]. היות שאנו מצויים בעולם התופעות, אנו מדברים על העצמיות כעל סַט־צִ'יט־אָנַנְדָה.23


ש: באיזה מובן השמחה או האושר העילאי [אָנַנְדָה] הם טבענו האמיתי?


ת: האושר המושלם הוא בְּרָהמַן. השלווה המוחלטת היא של העצמיות. הם לבדם קיימים והם התודעה.24 זה המכוּנה 'שמחה', אינו אלא טבע העצמיות; העצמיות אינה שונה מהשמחה המושלמת. זאת הנקראת שמחה – היא לבדה קיימת. דע את העובדה הזאת, הישאר בעצמיות והתענג לנצח על האושר.25


אם אדם חושב שאושרו הוא תולדה של גורמים חיצוניים ושל בעלות על קניין, הגיוני שאושרו יִגדל ככל שיִגדלו קנייניו, ויִקטן ככל שיִקטנו; על כן, אם אין לו קניינים, אושרו יהיה אפסי. מהי חווייתו הממשית של האדם? האם היא עולה בקנה אחד עם ההשקפה הזאת?


כשהוא ישן שינה עמוקה אין לאדם כל קניין, כולל גופו שלו; אך בִּמקום שיהיה אומלל הוא מאושר למדי! כולם משתוקקים לישון שינה עמוקה. המסקנה היא שאושרו של האדם הוא פנימי, לא תוצאה של גורמים חיצוניים. יש למַמֵּש את העצמיות כדי לפתוח את מאגר השמחה הטהורה.26


ש: שְׁרִי בְּהָגָוַאן מדבר על הלב כעל מושב התודעה וכאילו הוא והעצמיות זהים. מה בדיוק מסמל הלב?


ת: קרא לו איך שתקרא: אלוהים, עצמיות, לב או מושב התודעה – הוא אותו דבר. מה שיש להבין הוא שהלב פירושו גרעין ההוויה, המרכז שבלעדיו אין שום דבר כלל.27


הלב אינו גופני, הוא רוחני. הְרִידָיַם זה הְרִיט + אָיַם, ופירושו: 'זה המרכז'. ממנו נובעות המחשבות, בו הן מתקיימות ובו הן מתפוגגות. המחשבות הן תכולתה של הדעת והן מעצבות את העולם. הלב הוא מרכז הכול. על פי האוּפָּנִישָׁדוֹת, זה שמתוכו באות ישויות לידי קיום נקרא בְּרָהמַן. זהו הלב. בְּרָהמַן הוא הלב.28


ש: כיצד אממש את הלב?


ת: אין אדם שמפסיק לחוות את העצמיות ולו לרגע, כי איש לא יאמר שאי פעם היה נפרד מן העצמיות. האדם הינו העצמיות. העצמיות הינה הלב.29


הלב הוא המרכז שממנו נובע הכול. היות שאתה רואה את העולם, את הגוף וכן הלאה, נֶאמר שלכל אלה יש מרכז המכוּנה לב. כשאתה מצוי בלב אתה יודע שהוא אינו המרכז ואינו ההיקף; מלבדו אין כלום.30


הלב הוא המודעות הקיימת פשוט כהוויה. הוא אינו עולה כ'אני' ויוצא החוצה כדי לדעת את האובייקטים, שאינם העצמיות. האמת העצמית של התודעה הנשארת בלי לנוע ובלי להחפיץ, מאירה מאליה. על כן, לאחוז בְּלב זה, התודעה, כָּיעד, ולהישאר נטוע בו איתן ללא תנועה – זו התגלות העצמיות.31