שלוש שנים יחד, ובתוך פחות משבוע היא תיפרד ממנו. לשונה דחוסה עכשיו בשקע הרגיש בתוך אוזנו, נעה באנרגייה, מְלבה את זקפתו. הם שוכבים בתוך מיטת קומתיים, על המזרן הקרוב לאדמה. באותה בקתת האבן שבה הם לנים — מבנה כפרי של מפלס אחד וחלונות מעץ — עומדות שתי מיטות קומתיים נוספות; אנשים ישנים בהן. כבר ארבע לפנות בוקר בקירוב.
הבחור אוחז בכף היד מרובת הטבעות של בת זוגו וכורך אותה סביב צווארו. ליבו שועט קדימה. הוא כמעט יכול להאזין לו — טיק, טק, טיק, טק. האיבר שלו מורם לגמרי, תחתוני הבוקסר מתוחים כאוהל שהוקם. ״תלחצי,״ לוחש לה. הבחורה מחזקת את אחיזתה בצווארו בשעה שהוא תוחב שתיים מאצבעותיו אל תוך גופה, ואז, עם הנוזל שחילץ, מפסל את פטמתה. גם שדהּ נראה כאוהל שהוקם.
השדיים של הבחורה נפולים קלות בגלל כובד משקלם. הם גם לא מאוזנים: השד השמאלי קיבל הרבה יותר שומן ממקבילו. הבחור אוחז בו עכשיו מלמטה, לוחץ על השרירים החבויים בו, ממשש בהנאה. לאחר מכן הוא לוחץ על קודקוד הדגדגן של בת זוגו ומנדנד שם את העצם הקטנה. עכוזה של הבחורה מתכווץ, מגביר את רצונה לחוש באיבר מינו ננעץ בה. הקהל הרדום בחדר רק מוסיף לריגושה. עם זאת, בן זוגה עצבן אותה מקודם: כלום לא מגיע לו! חושבת. אבל הבחור — דעתו נטרפת! האפשרות כי בכל רגע יתעורר מישהו מולידה בו יצר חייתי שלא חווה כמותו עד כה.
