הקדמה


ספר הזוהר, מבלי להיכנס לשאלה מתי והיכן נוצר ומי הם מחבְּריו, הוא ללא ספק יצירה עצומת ממדים וגאונית בכל קנה מידה. הזוהר הוא המרכזי והחשוב מבין כל ספרי תורת הקבלה. מקובלים וחסידים בני כל הדורות, בארצות המזרח ובארצות המערב, הגו בו נפעמים והפיקו מתוכו תבניות מחשבה רוחניות מרתקות ומורכבות ביותר, וגם מזור למדוֵוי הנפש ותקווה ללב הדואב.


מן הזוהר למדו על עולמות האצילוּת, הבריאה, היצירה והעשייה, על עשר הספירות האלוהיות ועל סדר השתלשלות אור־אין־סוף − דרך כל מיני הצמצומים − עד לבריאת העולם הזה הגשמי שלנו. כמו כן מהווה ספר הזוהר (ובאופן מיוחד האגדות שבו) מקור ראשי למֵידעים מסתוריים על אודות המלאכים, על השדים, על גלגולי נשמות, על השפעות הכוכבים, על כוחות האופל וה"סִטרא אחרא".


לא בכדִי גזרו רבים מגדולי ישראל איסור ללמוד בספר הזוהר, ולפחות עד שיִמלאו לו לאדם ארבעים שנה ועד שימלא כרסו בחלקֵי התורה הנִגלים. עד היום רבים הם המסתייגים מן העיסוק בזוהר, מתוך החשש שמא אין רגלי האדם נטועות היטב באדמתו ואזי עלולה רוחו לעוף למחוזות רחוקים שמהם היא תתקשה לחזור לעולם האנושי.


אלא שעם זאת, ספר הזוהר הוא בעצם, קודם כל, מדרש. מדרש אשר במובנים רבים דומה במבנהו לספרי המדרש המוכרים בספרות האגדה של עם ישראל. לראָיה, הזוהר בנוי בהתייחסות לפרשיות התורה, והפתיחות של דרשותיו אוחזות בדרך כלל בפסוק מרכזי מתוך הפרשה, כמו בספרי המדרש האחרים. וכן אם מצווה כלשהי מופיעה בפרשה, יפַתחו חכמי הזוהר − בדומה ליתר המדרשים − דרשות מיוחדות המתארות את המקבילה העליונה, הרוחנית, של אותה מצווה, ויסבירו כנגד מה הדברים אמורים בעולם העליון.


ועל כן, אם מדרש הוא, הרי שיכולים אף אנו לקרוא בספר הזוהר כמו בכל מדרש, קריאה חופשית או ספרותית; קריאה שמבקשת עבור נשמותינו פשר ומשמעות ודרך ללכת בה. כי בל נשכח: בתוך המושג "מדרש" מסתתרת גם דרישה − הדרישה הבלתי נדלית של הנפש להשיג השגת־מה על תכלית חייה. ואמנם השאלה מה באמת דרוש לה לנשמתנו בת אלפי השנים, ומה היא דורשת כיום במפגשהּ המחודש עם דברי התורה, היא שאלה שכדאי להצטייד בה עם כניסתנו לעולמן המופלא של אגדות הזוהר.


*


סיפורי הזוהר במקורם שלובים וארוגים להפליא בתוך דרשות רבות וארוכות המהוות את רובו הגדול של ספר הזוהר. הם משמשים נדבך חשוב בדרשות, וזאת בתחכום ספרותי מובהק: עלילת הסיפור אינה נחשפת במלואה, בבת אחת, כהקדמה לדרשה או בסופהּ, אלא הדרשה והסיפור מתפתחים באופן בו־זמני והדדי. לפעמים תתרחש בעלילת הסיפור תפנית מפתיעה ואז מיד ימשיכו החכמים בדרשתם מתוך התימהון שאחז בהם − ובנוּ הקוראים − ויספקו עתה פירוש חדש, עמוק יותר. הסיפורים לעולם אינם "מעשה שהיה", אלא מתרחשים כעת ממש, בזמן אמת, ומתעדים את המתרחש בחיי החכמים כרגע − אם בעיצומה של הליכתם בדרך, אם במערה שנכנסו להסתתר בה, ואם באִדרא (הגורן, מקום ההתכנסות ללימוד) למרגלות רבם הגדול רבי שמעון בר יוחאי. ואף הדרשות עצמן, נולדות הן ומתפתחות לעינינו מתוך רוחם הרוגשת של החכמים ממש עכשיו. כך מחוברים הדרשות והסיפורים לבלי הפרד, והקורא הנפעם חש כבתוך חלום מתגלגל אשר מופָעים סמליים עזים משמשים בו יחד עם תובנות זכות ומאירות עיניים, הנובעות ממעיין גבוה מעל גבוה.


כיצד אם כן הרשיתי לעצמי בחיבורו של ספר זה (ואמנם אינני הראשון בכך) להפריד את הסיפורים מתוך מַאֲרָגָם ולהציגם בפני עצמם?


כאן אין לי הצטדקות טובה יותר מאשר האמת לבדה: אהבָתי הגדולה לסיפורים הללו היא שהובילתני והנחתה את קולמוסי לחתוך בבשר החי (ואף לחתוך לא פעם בתוך סיפור עצמו, לפי שיקולי עריכה), במטרה לחשוף את מה שנראה בעינַי כעצם הלוז של הדבר ולשתף אתכם הקוראים בחדוות גילויַי.


כצידוק נוסף, מהותי יותר, ראוי לזכור: באמת אין הסיפורים הללו מסגרת ספרותית בלבד או קישוט נִלווה לתוכן המרכזי של הזוהר. מי שיַרשה לעצמו להתמסר כילד לקִסמם של המראות הנפרשׂים לעינינו ויאזין ברגישות למשפטים שמחליפים ביניהם גיבורי הסיפורים, יחוש מיד כי יש ויש לו לַסיפור חיים מִשל עצמו והרי הוא הולך ומתפרש עצמאית כמעט מאליו. כמעט − מפני שלעזרה אחת בכל זאת הוא צריך: למעורבותם העמוקה של קוראיו. אגדות הזוהר כמו מבקשות מאתנו לפתור שוב ושוב, מתוך אוצרות נשמותינו שלנו, חידות רבות המעוררות את הלב ואת המוח. ולא רק חידות אלא גם פערים בעלילה, פערים חשובים שרק אדם אחד יוכל למלא באומץ ומתוך ביטחון של אמונה; והאדם הזה הלא היא אַת, הקוראה הנאמנה, ואתה הוא, הקורא.


*


האם הסיפורים הללו התרחשו במציאות או שהם פרי רוחם של החכמים כותבי הזוהר? ואיך עלינו להתייחס לסיפורים שלא תמיד ברור מהו לִקחם, והאם בכלל נכון להתמקד בהם? השאלות הללו כרוכות כמובן בשאלה היסודית עבור מי ולשם מה נועד הזוהר, שהרי אינו ספר מוסר ובוודאי שלא היסטוריה.


בהבאַת הסיפורים איני חש הכרח להתמודד עם השאלות הללו ולהגיע למסקנה סופית אחת, שהרי יצירה הנובעת מתוך חוויה של אדם היא חשובה לא פחות מיֶדע מוצק וטהור או מאירוע שהתרחש "באמת". הרבה צדדים שונים לה למציאות, וכל קורא מוזמן להרגיש כאן כבן־בית יורש נחלה, ולהשיב את תשובותיו שלו מתוך ביטחון שהוא הנו הנמען הראשון של הדברים ולו הזכות, ואולי אף החובה, להתבונן בהם ולפרשם לפי אופיו והלוך רוחו.


ובכל זאת, הערה אחת מפי בעלי הזוהר עצמם, על אודות תפקידם של הסיפורים בתורה, עשויה להאיר את עינינו גם לנוכח סיפורי הזוהר:


סִפּוּר שֶׁל הַתּוֹרָה, לְבוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד תהלים קיט, יח "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". הַטִּפְּשִׁים, כְּשֶׁרוֹאִים לְבוּשׁ יָפֶה עַל אָדָם, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר. רוֹאִים אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כְּאִלּוּ הוּא הַגּוּף וְרוֹאִים אֶת הַגּוּף כְּאִלּוּ הוּא הַנְּשָׁמָה.


כְּעֵין זֶה הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ גּוּף − אֵלּוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרָאוֹת גּוּפֵי תּוֹרָה. וְגוּף זֶה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה. שֶׁאִם לֹא הָיְתָה הַתּוֹרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּסִפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד.


טִפְּשֵׁי הָעוֹלָם אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בְּאוֹתוֹ לְבוּשׁ, שֶׁהוּא הַסִּפּוּר, וְאֵין מִסְתַּכְּלִים בְּמַה שֶּׁתַּחְתָּיו. אוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים יוֹתֵר, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּלְּבוּשׁ אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁהוּא תַּחַת אוֹתוֹ לְבוּשׁ. וְהַחֲכָמִים, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אֵלֶּה שֶׁעָמְדוּ בְּהַר סִינַי, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא רַק בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עִקָּר הַכֹּל. וְלֶעָתִיד לָבֹא עֲתִידִים הַכֹּל לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה.


וְהַתּוֹרָה − הִיא כְּלָל עֶלְיוֹן. כְּשֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּה סִפּוּר אֶחָד, וַדַּאי לֹא לְהַרְאוֹת עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְהַרְאוֹת סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. וְאַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר בָּהּ מַרְאֶה דְּבָרִים אֲחֵרִים, עֶלְיוֹנִים.


על פי הזוהר לפרשת בהעלותך, ח"ג, קמט ע"ב − קנב ע"ב


הוֵי אומר: בכל סיפור צפונים סודות ומשמעויות עמוקות, ולכולנו הזכות לבחור לחיות כאותם החכמים עבדי המלך העליון שעמדו בסיני, ולהסתכל כמוהם בסיפורים וב"נשמת התורה, שהיא עיקר הכל".


ומכאן להרהורים שצירפתי בספר הזה בשולי הסיפורים: אף אלה אינם אלא קליפה ראשונית, אוסף חלקי של רעיונות ורגָשים, שהלוואי שינבטו ויתפתחו עוד בלב הקורא. אין בהרהורים הללו לא יומרת פירוש ולא ניסיון ביאור. כמעט שאין בהם התייחסות להקשרים הקבליים הנכבדים הטמונים בסיפורים, ואין בהם התייחסות למחקר האקדמי בן זמננו. אלה הן הגויות חופשיות, כמעט אישיות. מסירה זו של רעיונותי אולי דומה היא במשהו לאותו מעמד מרומם ביום הכיפורים, שבמהלכו היה הכהן הגדול קורא לפני העם פסוקים אחדים מתוך ספר התורה שהחזיק בחיקו, ובסוף המעמד היה חותם במילים שהן תזכורת חשובה לעצמו ולכולם, משנה, יומא ז, א "יותר ממה שקָריתי לפניכם כתוב כאן".


ואמנם, עוד רבה ויפה הדרך להיכנס כראוי להיכלות הזוהר הפנימיים, אלה העשויים חדר לִפְנים מחדר. ותורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול ולמצוא בה את חלקו יבוא ויטול.


*


הדרשות והאגדות מתרחשות בזוהר כמעט תמיד "בעוד שהיו הולכים", ממש תוך כדי הליכה. וההולכים הם לרוב שניים, אך לפעמים גם שלושה חכמים הולכים יחדיו או אף ארבעה. לאן הם הולכים? ללמוד תורה מפי מורה זקן, או לבקר חבר חולה, או לערוך ביקור משפחתי. לא פעם תהיה לבסוף מגמת פניהם למערה, אל מורם, רבי שמעון. בבואם יספרו לו על ההרפתקאות שעברו בדרך ועל דברי התורה ששמעו או שחידשו בעצמם ויציעו לפניו את השאלות המטרידות את רוחם. ורבי שמעון מצִדו, יודע דעת עליון, "יעשה סדר" ויבאר להם בנימה אבהית מה בעצם הם ראו, באיזו מתנה גדולה זכו או מאיזה דין קשה ניצלו. והתרגשות גדולה של הכרת תודה תמלא את לבם, ולפעמים אף יבכו − לא רק מעוצם השמחה אלא גם מחרדתם לגורל בני הדורות הבאים, שנגזר עליהם לחיות ולהמשיך ללכת בדרכיו הקשות של עולם שרבי שמעון כבר לא יחיה בו.


כפעם בפעם אני מוצא את עצמי פוסע, מפועם, במשעולי אבותי חכמי הזוהר. "חורש" את ואדי ראש פינה ואת נחל עמוד או את הגבעות הרכות העוטרות את הר מירון. כל אלו המקומות ועוד רבים בארץ הגליל זרועים מצבות קבר צנועות, אשר כיפה לבנה או תכולה פרושׂה מעליהן. כאן נטמנו רבים מן התַּנָאים, האמוראים הראשונים וחכמי הסוד של עמֵנו. כאן טיילו כמוני, האזינו לזֶמר הציפורים ולסודות שהגיעו לאוזניהם לעת ערב עם ילל התנים, ובלילה נאנחו חֶרש עם אנחת השדה המחשיך. מי יתן שידם של כרישי נדל"ן ושל פקידי מִנהל לא תיגע בהרים ובגיאיות הללו ובנחלים הנובעים מים צלולים מן התהום של כור מחצבתנו. אלה מסורים בידינו כפיקדון, שהרי לא בכדִי שבנו לטייל כאן, בנערינו ובזקנינו, מקץ אלפיים שנות נֵכר ושִכחה.


עץ הזית העתיק והנפתל בשֵׂיבתו, הניצב בקצה כל שביל ביערות הגליל, זוכר הכל ושומר אמונים לאבותינו רוקמי אגדות הזוהר. ואם רשות ניתנה לו לעץ הזית הזקן להקיף את עצמו עוד בטבעת אחת נוספת − היא אסופת אגדות הזוהר שלפנינו − יהי רצון שיאירו הדברים דרך ונתיבה לרוחנו הפצועה והמחפשת, וישכינו בינינו אך שלום ושלווה ורֵעוּת.


יונדב קפלון
ימי אדר תשפ"ג
פברואר 2023


על נוסח הסיפורים


כל סיפורי הזוהר המובאים בספרנו, כמו גם "פניני הזוהר" המשובצות ביניהם, מוצגים בו לא כלשונם אלא בתרגום חופשי מארמית ובעיבוד קל, שבמהלכו כמעט שלא הוספתי מילים משלי אך כן עשיתי השמטות מרובות. לאור זאת, כל המבקש לאחוז בדברי הזוהר להמשך עיון והעמקה או כמקור ליצירה, ייטיב לעשות אם יאתר את מקור הדברים ויעתיקם ישירות מתוך ספר הזוהר.


מהדורות רבות ושונות של הזוהר ראו אור במהלך הדורות. מביניהן בחרתי כמקור מרכזי לנוסח הסיפורים את מהדורת הרב דניאל פריש ז"ל, הנקראת "ספר זֹהר הקדוש עם פירוש מתוק מדבש". לעתים גם שילבתי בתוך הסיפורים מילות הבהרה מתוך ביאוריו. אסיר תודה אני ליהודי מופלא זה שנמלט כנער בעור שיניו ממחנות ההשמדה, התיישב בירושלים והתמסר בה עד יומו האחרון למפעל חייו − ההדרה מחדש של כל חלקי ספר הזוהר בצירוף תרגום ופירוש פשָטי מאיר עיניים.


עם הספר


תקופות של שיהוי ושתיקות התרחשו בוודאי רבות בין המאורעות המתוארים באגדות הזוהר, וחשיבות רבה יש להן. אולי דומות הדממות הללו לחלל הפנוי שבין הארץ לשמיים, החלל שבתוך ריקותו פֶּתח רחב פתוח להתפתחותן של מחשבות אדם, מחשבות חדשות.


ואמנם גם עלינו במהלך הכנת הספר הזה נכפתה הפסקה ארוכה. שיהוי כפוי ושתיקות עמוקות הפכו מאז שבעה באוקטובר בשנת תשפ"ד לנחלת רבים בקרבנו, כי בינתיים מלחמת קיום זעזעה את עמֵנו. חיינו נשתנו כמעט לבלי הכר, חלל בראשית נפער בנו, ולבנו אָבל ושותת. הפירוש הקדמון של התיבה "חלל" פרץ בפראות והנה שב לשפתנו וחורך את לשוננו − דברים כא, א "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה". או שמואל ב א, יט "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!"


מתוך החלל האנושי והלאומי של אלו הימים מוגש עתה ספר אגדות הזוהר כמִנחת הגות ונחמה. הוא מוקדש ברעדה לעילוי נשמותיהן הטהורות של כַּלותַי עדי ותהילה, ולנשמות כל אהובינו הרבים, אזרחים וחיילים גיבורים שנספו במלחמת שמחת תורה, במערכה הכבדה על קדושת ה' וקדושת העם וקדושת הארץ.


אף אתה הקורא, הכֵּר נא בחלל הפנוי המיוחד שבלבך והיכנס לתוכו עם שלהבות הזוהר המהבהבות בספר שלפניך. החלל הזה יקר הוא ושלך הוא, כפי שהיה שלי כאשר באתי אני להרהר במראות הסיפורים. היכנס שמה ותן לנפשך להוליד את הרגשותיך ואת הרהוריך שלך.


ויהי רצון שיקויַם בך ובכולנו פסוקו של מיכה ז, ח הבוקע שוב כמו מגרונה של כנסת ישראל לדורותיה: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי − קַמְתִּי; כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ − ה' אוֹר לִי".


י"ק
חנוכה תשפ"ה
ינואר 2025


תָּא חֲזֵי
על שמונה דימויים באגדות הזוהר


במקום מבוא


תָּא חֲזֵי


בּוֹא וּרְאֵה, דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה כָּךְ הִיא: בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁמַּתְחִילָה לְהִגָּלוֹת לָאָדָם, רוֹמֶזֶת לוֹ רֶמֶז.


קָרֵב הוּא אֶצְלָהּ − מַתְחִילָה לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ, מִבַּעַד לְפָרֹכֶת שֶׁפּוֹרֶשֶׂת בֵּינֵיהֶם, דְּבָרִים לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. עַד שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְרוֹאֶה אוֹתָהּ, מְעַט מְעַט.


אַחֲרֵי כֵן תְּשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ מִבַּעַד לְוִילוֹן דַּקִּיק, דִּבְרֵי חִידוֹת.


וְאַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁנַּעֲשֶׂה רָגִיל לָבוֹא אֶצְלָהּ, נִגְלֵית לוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וּמְסַפֶּרֶת עִמּוֹ כָּל סוֹדוֹתֶיהָ...


על פי הזוהר לפרשת משפטים, ח"ב, צט ע"ב


"תָּא חֲזֵי", בוא וראה − לעומת "תָּא שְׁמַע", בוא ושמע.


הביטוי "תא שמע" רוֹוח ביותר בספרות ההלכה של התלמוד. ואמנם, לעומת בית המדרש ההלכתי, המבוסס על העברה של מסורות חשובות מפה לאוזן ומן האוזן אל המוח, המנתח את המידע ומסיק ממנו הלכה למעשה − הרי שהתכנים הרוחניים של ספר הזוהר מועברים באמצעות דימויים חזותיים, בוא ותחזה. ומן העין אל הלב.


לָמַדְנוּ: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּגִּיעַ לָעוֹלָם, שֶׁלֹּא נֶחְלַם מִקֹּדֶם עַל יְדֵי אָדָם אוֹ שֶׁנִּרְמַז עַל יְדֵי כָּרוֹז.


שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר, בְּטֶרֶם יָבוֹא לָעוֹלָם מַכְרִיזִים עָלָיו בָּרָקִיעַ, וּמִשָּׁם מִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם וְנִמְסָר עַל יְדֵי כָּרוֹז.


כָּל זֶה בִּזְמַן שֶׁהַנְּבִיאִים מְצוּיִים בָּעוֹלָם.


וְאִם אֵין נְבִיאִים, יְקַבְּלוּ הַחֲכָמִים אֶת הַדָּבָר.


וְאִם אֵין חֲכָמִים, יָבוֹא הַדָּבָר בַּחֲלוֹם.


וְאִם אֵין חֲלוֹמוֹת, בְּאֶמְצָעוּת צִפּוֹרֵי הַשָּׁמַיִם יִוָּדַע הַדָּבָר.


על פי הזוהר לפרשת וישב, ח"א, קפג ע"ב


לפנינו מִתווה מרתק, תלת־שלבי, להעברת "הדבר". כעין סדר עניינים היסטורי ונפשי של דרכי החישה והקליטה להתקבלות של דְבר השמיים בעולם האדם.


השלב הראשון הוא השלב הקולי, והוא מכוון להקשבה ולהאזנה. כאן מבוקשת האוזן לשמוע מה נמסר עבורה בפי שני המוליכים הראשונים, "המכריזים ברקיע" ו"הכרוז". כך החל הקשר הקדום בין הבורא לבין האבות וכזה הוא גם הקשר בין הנברא היחיד לבין בוראו.


השלב השני − "אם אין נביאים, יקבלו החכמים את הדבר" − הוא שלב המעבר הדרמטי הגדול שעברה כל המסורת התרבותית של עם ישראל מ"נבואה", כלומר משפת ההתגלות והדימויים, ל"חוכמה", היְינו לשׂכל, לחקר, להיגיון. ובמילים אחרות: תם עידן התקשורת עם העליון באמצעות הדימויים האינטואיטיביים ומבורכי ההשראה והחלה תקופת הרציונליזם. כך בתולדות העם וכך בחיי האדם.


והשלב האחרון מתחיל כאשר כבר אין גם חכמים. אז "יבוא הדבר בחלום" − כלומר, יבקיע מתוך רובד התת־מודע − או שמא ליתר דיוק, העל־מודע − או "באמצעות הציפורים", זו שפת הטבע. באשר ההוויה הציפורית כל כולה חיבורים ותקשורת ממקום למקום בעולם, מיָם ליבשה, מן השמיים לארץ ומן הארץ אל השמיים.


כמה נוחם וכמה תקווה צפונים כאן עבורנו − מי שאיבדו מזמן את האמון היַלדי הראשוני באינטואיציה ובקול הפנימי, וגם נגמלו בינתיים משלטונו של המדע ומִממשלתם של החכמים הכל־יודעים. כי הטבע הפשוט, על מדבריותיו, יערותיו, ציפוריו ונהרותיו, לעולם הוא פרושׂ לרגלינו בענווה כמרבד קסמים, וכביכול רק ממתין שנֵיעָנֶה לאותה קריאה גדולה שהזוהר פותח בה רבות מדרשותיו − תא חזֵי! בוא וראה. כאן כרגע, לרגליך, מהבהב הדבר.


*


על היריבות − המעשירה הדדית − בין בית המדרש הרגיל, ההלכתי, לבין בית המדרש המקביל של הרזים (ה"אִדרא" של רבי שמעון) נכתבו מחקרים רבים. ואולם יש לבית מדרשו של הזוהר גם צד של מבחן אמונה מיוחד: עד כמה מוכן החכם למתוח את גבולותיו, את הֶרגליו, את תבניות המחשבה שהוא אמוּן עליהן − ו"לזרום"!


לזרום עם מה בדיוק?


התשובה לשאלה זו מצויה בכל רגע של הווה. במרחב הטבעי האופף את החכם, מחוץ לתחומי שליטתו. וכאן מבחן האמונה שלו. כי "הדרך ארוכה כל כך" − יתלוננו מדי פעם החכמים ההולכים בשבילי ההרים תחת השמש הקופחת − "אבל אולי אם נעסוק בדברי תורה נפגוש את הקדוש־ברוך־הוא!" כלומר, הם מצִדם מבקשים את קרבת ה' באמצעי הבדוק והמנוסה − התורה הקדושה; אלא שבורא העולם מצדו מפתיע אותם, ושוב ושוב בוחר לדבר אליהם דווקא בשפת המציאות הפיזית המקיפה אותם, דרך מאורעותיהם ובאמצעות שפת המראות.


ואכן, סיפורי הזוהר דומים מאוד לחלומות, שאף הם לפעמים מפתיעים, יוצאי דופן, מרתקים ומרובֵּי דימויים. כמו בחלום כן גם באגדת הזוהר, אדם מתעורר משתאה לנוכח מופע חידתי לא ברור. הוא חש שהמראות שצפו מתוך עומק נפשו, או אלה שנחשפו לעיניו, מלאים משמעות אישית ונושאים עבורו מסרים חשובים. יחד עם זאת, הוא חש שאין ביכולתו לפענח את המסרים הללו לבדו ובכוחות עצמו, והרי הוא מחפש חבר קרוב או אדם חכם לשתפו ולחלוק עמו את סודו הטרי. מהו זה שחלמתי הלילה? שואל החולם את נפשו, מהו הדבר שראיתי בתוכי? כן גם בני החבורה הקטנה, היושבים בחיק הלילה או הפוסעים ביום הליכה ארוך, שואלים את עצמם: מה אנחנו בעצם רואים עכשיו? ומהי משמעות המראות המוזרים שנגלו לעינינו?


וכך נקרא גם אנחנו בסיפורי הזוהר. כעין מבוא להם לפנינו שמונה רשימות קצרות, שהן ניסיון לפרושׂ מעט מן הרקע וההקשר של כמה מהדימויים המרכזיים המופיעים בספר הזוהר:


חַקְלָא − השדה, הבוסתן, האחו


שׁוֹשַׁנָּה − אדום ולבן


אוֹרְחָא − הדרך וההליכה


חִוְיָא − נחש


מְעַרְתָּא − המערה


בּוּצִינָא − נר, מאור, וכינוי לרשב"י מחבר ספר הזוהר


זָכָר וּנְקֵבָה − ייחוד והתכללות


חַבְרַיָּא − החברים


חַקְלָא


השדה, הבוסתן, האחו


אָמַר לוֹ [רבי שמעון לשליח הישיבה העליונה]: אוּלַי דָּבָר חָדָשׁ יָדַעְתָּ, שֶׁאֲנִי עֵירֹם מִמֶּנּוּ?


אָמַר לוֹ: וּמַהוּ?


אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: עַל הַקּוֹל הַחוֹזֵר אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָדַעַת. אָדָם נוֹתֵן קוֹלוֹ בַּשָּׂדֶה וְחוֹזֵר קוֹל אַחֵר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ.


על פי הזוהר לפרשת שלח, ח"ג, קסח ע"ב


חקלא הוא השדה, הכרם, הפרדס, האחוּ הבראשיתי, לעתים גם היער. מכאן גזר דוד ילין את המילה חקלאות, כלומר עבודת האדמה.


בחקלא צומחים עצי פרי ועצי סרק, שיחי ורדים וצמחי תבלין, פרחים מרהיבי עין לצד עשבים שוטים, קוצים ודרדרים. במרכז החקלא נגלית מתוך הסבך, אמנם ממש לא תמיד, השושנה. זו המלכה הענוגה הכומסת בקרבה את סודו של העליון.


בחקלא חוֹוה החקלאי, הגנן, או המהלֵך ביער, את החיבור בין שמיים לארץ. כמו עץ השדה מתחיל אף הוא את חייו מלמטה, מן השורשים החבויים בבטן האדמה. אלה נטועים בעבר הרחוק של חיי עצים קדמונים שחיו כאן דורות לפניו. מהם יִינק עד שמגיע יום היוולדו אל פני השטח, או אז יפצח במסע הטיפוס שלו כלפי מעלה, לעבר השמיים.


והשמיים, מצִדם, מרעיפים ברכה אין־סופית לחקלא השוקק. גשמים וטללים ירוו את צמאונו, ואף השמש והירח עם כל כוכבי רום יגדלוהו ויעשירוהו בכל מיני נוי ורפואה. מעל כל עשב קטן שבחקלא ניצב מלאך בלתי נראה הקורא לו: גְּדַל!


מעגל החיים של החקלא אינו חדל מלסוב על צירו, גם ביום רעה של שרב או סגריר, וגם אם מגיעה שעה שבה נראה כי בא לו יום אחרון. שוב ושוב יתעורר מתוך שורשיו הספונים באפלותיהם, כולו שקיקה ותאוות חיים, ושוב ינצו פרחיו ופירות חדשים יעטרו את אילנותיו.


החקלא מלא חיות קטנות עם גדולות. ועל כולן ציפורים מצפצפות והוגות. צורת מעוף הציפורים וזמרתן היא בפני עצמה שפת רמזים מלאה התכוונות לשאלות האדם, זה המחפש את נפשו בחקלא, זה החכם הדרוך לשמוע מה הם דברי השמיים אליו היום.


לא ייפלא אם כן שהחקלא הפך לזירה המקבילה, אפילו המתחרה, לעולמם התָחוּם של יושבי בית המדרש, אלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה בין קירות עבים ובינות ספרים קדושים. כי אמנם מאז ומעולם שררה איזו יריבות בין שתי הזירות. עובדי האלילים כונו בפינו "משפחות האדמה", ואף בחוג המשפחה הקרובה שלנו מכוּנה עֵשָׂו, דודנו, בשם "איש שדה". מול אלה, תורת חכמינו − ובאופן מיוחד חלק ההלכה שהתפתחה בעיקר מחוץ לארץ ישראל − בידלה את עצמה מן הטבע הפיזי ומן החומריות, שנתפסה כמנוגדת לקרבת אלהים. עד שבאו חכמי הזוהר והחלו לגלות את הסגולות הייחודיות של גוף האדם ושל החומר, לצד אלו של הנפש ושל הרוח − לא רק כמשל מכוּוָן לתורת הספירות, אלא כזירה יקרה, נוספת, להתגלות השכינה. להתגלות במָקום חדש־ישן − באדמת בראשית הרעננה תמיד, אשר חוקים אחרים לה.


וכך, לא פעם יעורר החקלא את תחילתה של שיחה סקרנית בין החכמים על אודות עץ מיוחד או חיה כלשהי, ומכאן הם יתגלגלו לפתֵח דרשה ארוכה ומופלאה. כאשר, למשל, "פגש" פעם רבי אבא ורדים בצד הדרך, קטף לעצמו פרח אחד ולא הניחוֹ מידו במשך זמן רב. הפרח הסעיר את רוחו של רבי אבא והוליד ממנו דרשה חשובה על הפסוק משיר השירים ב, טז "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים".


גם מופע מיוחד של השמש כשהיא זורחת על פני השדה או נעלמת בין העצים, או של הכוכבים הרצים ברקיע, מצית את דמיונם של היושבים בחקלא ופותח פתחים לדרשות בהשראת פסוקים מכל מרחבי התנ"ך, פסוקים שבמרכזם השמש, הירח או הכוכבים.


וכך גם הצללים האפלוליים המשתרעים מתחת לאילן בעל ענפים רחבים, צל שמגן על החכמים מפני חום השמש ומשמח את לבם. הצל הזה עצמו מזכיר להם פסוקים כגון ירמיה ו, ד "כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב", או שיר השירים ד, ו "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים", וכך הופך להתחלה של דרשות מיוחדות על אודות תכלית ימי הגלות או על סימני הגאולה.


ועוד זוכרים החכמים ויודעים יפה, כי גם נחש ערמומי מסתתר בסבך, בפאתי החקלא, בדיוק כמו בגן עדן מקדם. והם דואגים וחוששים שמא יזיק להם החטא הקדמון או חטא נסתר של עצמם שאינם מודעים לו. והרי הם מתפללים תפילה מיוחדת ומבקשים שבכוח התורה שילמדו כעת בחקלא יינצלו מן הדין הקשה הכרוך בעקבם בעטיו של הנחש הקדמוני.


שלוש זמירות מפורסמות לשבת חיבר האר"י הקדוש (צפת, המאה ה־16) בהשראת הזוהר. בפתח השיר הראשון שבהן מופיעות המילים: "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין / לְמֶעַל גּוֹ פִתְחִין / דְּבַחְקַל תַּפּוּחִין / דְּאִנוּן קַדִּישִׁין" − ובתרגום חופשי: אנעים זמירות ואשמיע שבחים, להיכנס בפתחיו של שדה התפוחים הקדושים.


מקורו של הביטוי "חקל תפוחין קדישין" מן התלמוד בבלי, תענית כ ע"ב, על הפסוק בראשית כז, כז "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" − אמר רב יהודה בשם רב: "כריח שדה של תפוחים", שהֵריח יצחק בבגדיו של יעקב המחופש לעשָׂיו. וביאר רש"י את הפסוק: "מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן".


"חקל תפוחין קדישין" היינו השכינה, שדה הנשמות. האדמה־האם הגדולה אשר מתוכה צומחות נשמותינו, ואליה הן גם הולכות ושבות.