1


ולנטינה


אימא התחתנה עם אחד מהדונים החשובים ביותר בניו־יורק כשהייתה רק בת שמונה־עשרה. נישואים כאלה אף פעם לא קלים, אבל כולם אמרו שהיא נולדה לתפקיד. שוויון הנפש שהפגינה מול כל אתגר שאבא הציב בפניה העניק לה מוניטין של אישה אמינה, בלתי שבירה, שדבר אינו מערער אותה. אפילו שמה, פייטרה, פירושו אבן באיטלקית.


גידלו אותי להיות בדיוק כמוה — אשת המאפיה המושלמת — אבל בנישואים שלי ללזרו, אני מתפרקת. אם אימא היא גרניט, אני כנראה אבן גיר. כל לילה שאני מבלה במרתף עם בעלי סודק אותי עוד קצת.


בקרוב לא יישאר דבר.


אני מסיטה את המבט מטבעת הנישואים שלי ומתבוננת מסביב. תמיד חשבתי שחדר האוכל הפרטי של לה טרטוריה ראוותני. היוקרה והפאר צעקניים וסביר להניח שהיו גורמים לרוב האנשים ההגונים להסמיק, אבל מובן שרק מעטים מהם עוברים את דלתות העץ הכבדות. קירות מכוסים משי כחול, תקרת סטוקו, נברשת בת שלוש קומות והרצפה המגוחכת הזאת. עיצוב פרחוני משוכלל עשוי גרניט, שיש ואבן גיר. הרצפה לבדה שווה יותר מהבתים של רוב האנשים. היא שייכת לטרקלין בארמון מלכותי. במקום זה, היא מקשטת את המקום שהוא למעשה חדר הישיבות האהוב על אבא.


בהתחשב בהתנהלות הישיבות של אבא בדרך כלל, לא אופתע אם הרצפה ראתה יותר גופות מאשר חדר מתים, אבל היום אין סימנים לשפיכות דמים מתקרבת.


הרי נשות משפחת גַרצוֹלוֹ הגיעו לכאן למסיבת רווקות — אירוע משמח. או לפחות אמור להיות, אם בלינדה, בת דודתי והכלה לעתיד, תפסיק לבכות לתוך הצלחת שלה.


"אנחנו מתכוונות להמשיך להתעלם מזה שהיא בוכה בלי הפסקה?" ג'מה שואלת כשהיא מוציאה חתיכת לחם ללא גלוטן מהסלסילה.


אני מעיפה מבט בנשים שיושבות סביב השולחן — מגוון של דודות, בנות דודות, אחיות וסבתות. נראה שרק נונה ואימא של בלינדה שמות לב למצוקה שלה. הן מחליפות מבט מודאג ואז עוטות חיוכים מעושים.


"אנחנו לא מתעלמות. אנחנו מעמידות פנים שאלה דמעות של שמחה," אני אומרת לאחותי.


השולחן יכול להכיל בקלות עשרים איש, אבל יש לנו משפחה גדולה וכמה בנות דודות רחוקות שסירבו בתוקף להישאר בחוץ, אז מצטופפות כאן עשרים ושש נשים.


אני תקועה בין ג'מה מימין ואימא משמאל. אימא נועצת בבלינדה מבט עוין במיוחד. אם זה לא מספיק כדי לשדר את מורת רוחה, הקשיחות בלסת אמורה להספיק. אני יודעת בדיוק מה היא חושבת — לא לכבודן של הנשים ממשפחת גרצולו להפגין רגשנות יתר.


אימא שונאת בכי, התבכיינות ותלונות, ובתור בתה הבכורה, קיבלתי שפע של הדרכה על הימנעות מהם בכל מחיר.


מיומנות שנבחנת לעיתים קרובות מאז שהתחתנתי לפני חודשיים.


העניין הוא שבלינדה המסכנה בת השמונה־עשרה לא זכתה לאותה הכשרה, והתגובה שלה למצבה מובנת. בחודש הבא היא אמורה להתחתן עם קאפו בכיר מאוד של אבא, שבמקרה גילו פי שלושה מגילה. אבא סידר את השידוך, וכפי שגיליתי, הוא לא מתעניין בשידוך של זוגות מאושרים.


"כמה מביך," ג'מה אומרת. "הייתי מעדיפה להיות בהלוויה."


אימא שומעת — הרי היא יושבת קרוב כל כך עד שהמרפק שלה נוגע במרפק שלי בכל פעם שהיא מושיטה יד לכוס המים שלה — ומשרבבת את הצוואר כדי להסתכל על ג'מה. הפנים שלה לא נראות ממש כעוסות, אבל כל מי שמכיר אותה יודע שהקמט הקטן בין הגבות המלאות בבוטוקס שלה מעיד שהיא כועסת. "קחי את בלינדה לשירותים, ואל תצאו עד שהיא נרגעת."


הפנים של אחותי מחווירות. "אני? איך אני אמורה להרגיע אותה?" היא זורקת אליי מבט מתחנן. "תשלחי את ואלֶה במקום."


המבט של אימא נוחת עליי לרגע לפני שהיא מנידה בראשה. "לכי, ג'מה. אל תתעכבו." משהו דק בנימת קולה מבהיר לנו שאין טעם להתווכח.


ג'מה נאנחת ארוכות, קמה ומחליקה את ידיה על חצאית הפשתן שמגיעה עד ברכיה. "אם אני לא חוזרת תוך עשר דקות, זה אומר שאני צריכה גיבוי."


העזיבה שלה היא כמו הפעלת מתג. המתח המעיק שהופיע בין אימא וביני זמן קצר לאחר יום החתונה שלי חוזר למקומו. עמוד השדרה שלי מזדקף. הלסת שלה זזה.


"את לא חושבת שאני מסוגלת לתת עצות לבלינדה על החתונה המתקרבת?" אני שואלת. אני צריכה לסתום את הפה, אבל לא מסוגלת. שיברון הלב שלי מהבגידה שלה ושל אבא טרי מדי. איך יכלו למסור אותי, בתם הבכורה, למישהו כמו לָזָרוֹ?


אימא מסובבת את הספגטי אלה לימונה שלה על המזלג ומרימה אותו מהצלחת. "אני יודעת שאת עדיין מסתגלת."


חיוך מריר רוטט על שפתיי. "זה מה שאני עושה?"


"אני מקווה מאוד. הכנתי אותך לזה."


היא ודאי יודעת שזאת הצהרה מגוחכת. "שום דבר שלימדת אותי לא הכין אותי להתמודד עם המצב הנוכחי שלי."


הלעיסות שלה מאיטות. היא בולעת את האוכל ופונה אליי. "שכחת את השיעורים שלנו?"


אני מהדקת את ידי סביב המזלג. "אילו מהם? אני לא מאמינה שהם עסקו בהתמודדות עם הצורך —"


"תני לי להזכיר לך את אחד מהם," היא קוטעת. "הנשים במשפחת גרצולו אף פעם לא מתלוננות על נסיבות שהן לא יכולות לשנות."


הריאות שלי מתכווצות. "אה, כמובן. קלאסי."


"את אישה נשואה עם בעל שאת חייבת לתמוך בו בכל דרך שהוא זקוק לה. יש לנו כבר ילדה חצופה אחת בשולחן הזה, ולנטינה. אנחנו לא צריכים עוד אחת."


מגוחך שאחרי כל מה שקרה לאחרונה, אני עדיין מרגישה דקירה חדה בכל פעם שהיא מותחת עליי ביקורת.


"את יכולה להתמודד עם כל אתגר שהחיים האלה מציבים לך," היא ממשיכה. "ככה גידלתי אותך. אל תעליבי אותי עם החולשה שלך."


אני מצמידה את המרפקים שלי לגופי. פתאום המחשבה על מגע בה נעשית בלתי נסבלת. התיאבון שלי נעלם. אני מזיזה את האוכל שלי על הצלחת עד שאימא נאנחת בתסכול.


"לכי לבדוק מה קורה עם אחותך," היא נובחת.


אני לא צריכה הזמנה נוספת.


השירותים נמצאים במסדרון, וכשאני פונה בפינה, בלינדה שנראית רגועה יותר ממהרת על פניי ושולחת אליי חיוך דומע.


"איפה ג'מה?" אני שואלת.


"היא מתקנת את האיפור שלה."


בשירותים, ג'מה רוכנת מעל הדלפק כדי להתקרב למראה בעודה מושחת מחדש את השפתון שלה.


"כל הכבוד." אני נעמדת לצידה ומניחה את התיק שלי על משטח השיש. "בלינדה נראית הרבה יותר טוב."


"אמרתי לה שלא יעמוד לו, בגילו."


אני פולטת צחוק מופתע. "איך את יודעת?"


"אני לא. מה עוד הייתי אמורה להגיד לה? לא לכולן יש מזל כמוך וזוכות לבעל שהוא אוֹכֵף צעיר ויפה. אני בטוחה שללזרו אין בעיות בתחום הזה."


טעם חמוץ מופיע לי בפה. אם היא רק הייתה יודעת שלזרו לא ממש מעוניין לזיין אותי. חוץ ממימוש החובה שלו בלילה שאחרי החתונה, הוא לא נגע בי במיטה.


הוא מתגרה ממשהו אחר לגמרי.


אני הופכת את פניי למסכה, אבל זה קשה יותר ליד ג'מה. מפרידות בינינו שנתיים בלבד, ותמיד היינו קרובות. היא הייתה הראשונה שסיפרתי לה על האירוסים כשאבא הודיע לי שאתחתן עם האוכף הכי טוב שלו. בהמשך גיליתי מאימא שהייתי הפרס של לזרו על שחשף מזימה גדולה להפיל את אבא — משימה שהסתיימה בחיסול של קאפו ועשרה מחייליו. אבא תמיד הקפיד לתגמל נאמנות בקרב אנשיו, אבל לא נראה שהגישה הזאת חלה גם על הבנות שלו.


ג'מה סוגרת את השפתון ופוגשת את המבט שלי במראה. "אם כבר מדברים, איך הולך? כמעט לא דיברנו מאז שבאתם לבראנץ' לפני כמה שבועות."


אני מעמידה פנים שאני מאוד מתעניינת פתאום בהשתקפות שלי במראה. "אני בסדר." אחותי לעולם לא תוכל לדעת את פרטי הנישואים שלי — על הדברים שלזרו עושה ומכריח אותי לעשות. זה היה מנפץ את כל האשליות שלה לגבי ההורים שלנו ולגביי. "למה אימא לא הביאה את קלאו?"


"לא מרשים לקלאו לצאת מהבית, אז תצטרכי לבוא אם את רוצה לראות אותה," ג'מה אומרת כשהיא מסדרת קווצת שיער.


היא נראית מושלמת, כמו תמיד. השיער החום שלה מסודר בקארה קצר שממסגר פנים אובאליות, והיום היא עונדת את עגילי היהלומים שנתתי לה ליום הולדתה התשעה־עשר לפני כמה חודשים. יש לה ריסים שופעים, עיניים אפורות מדהימות וגוף מחוטב ומושלם בזכות חמשת שיעורי הפילאטיס הפרטיים שהיא עושה בשבוע. שלא כמוה, אני אף פעם לא הייתי בקטע של כושר, ולכן הקילוגרמים הנוספים שאני סוחבת בישבן ובירכיים כאן כדי להישאר.


"מה אחותנו הקטנה עשתה עכשיו?" אני שואלת.


"היא ברחה מהשומר שלה כשהיו בקניון, וכשהוא מצא אותה אחרי רבע שעה היא הייתה במכון קעקועים. בדיוק סיימו לקעקע את המילים 'עשינו את זה' על הגב שלה."


עשינו מה? לא יכול להיות שהיא מתכוונת ל... "שחררנו את בריטני?"


ג'מה מגלגלת עיניים. "האלילה שלה. אבא אמר לאימא שהם לא היו צריכים לאפשר לקלאו ללכת לכל ההפגנות האלה. הוא חושב שהיא עברה שטיפת מוח, ועכשיו אימא מתכננת להעביר אותה חינוך מחדש, מה שזה לא אומר. בבקרים הן מבלות שעות במטבח. אימא מלמדת אותה לבשל מאכלים איטלקיים מסורתיים. ובאחר הצהריים יש זרם קבוע של מורים שנכנסים ויוצאים מהבית. אני חושבת שהיא מכריחה אותה לעבור שיעורי נימוסים והליכות. קלאו לא מפסיקה להתלונן."


זה כל כך מגוחך, ואני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. אחותנו הצעירה תמיד הייתה המרדנית מבין שלושתנו. פעם זה הדאיג אותי. עכשיו אני מקווה שהיא לא תיתן לאימא לכבות את הניצוץ הזה. "אני נותנת לזה שבוע לכל היותר, לפני שגזר הדין יבוטל. לאימא תמיד הייתה פינה חמה בלב לקלאו."


"אני לא יודעת." ג'מה פונה אליי בפנים מכווצות. "משהו קורה עם אבא. הוא הגביר את האבטחה של כולנו. בהתחלה, חשבתי שזה בגלל מה שקלאו עשתה, אבל זה לא מסביר למה הוא גם הוסיף עוד אנשים לצוות שלו. הוא נראה... מוזר."


"שאלת את אימא?"


"היא לא תספר לי כלום. היא אומרת שאני צריכה להתמקד במסיבה בחודש הבא." הכתפיים שלה נשמטות. "הם רוצים לתת אותי לאחד ממשפחת מסרו. ואל. אני נשבעת, הם הזמינו את כל המשפחה שלהם כדי שיוכלו להציג אותי כאילו אני איזו חתיכת בשר."


משפחת מסרו שולטת בצפון מדינת ניו־יורק. ככל הידוע לי, תמיד הצלחנו להתקיים לצידם בלי הרבה צרות. הם עוסקים בסחיטה ובבנייה, ואילו העסק העיקרי של אבא הוא קוקאין — אין הרבה חפיפה. אם אבא רוצה לתת את ג'מה לאחד מהם, זה אומר שהוא רוצה ליצור ברית. בשביל מה?


"שמעת מה אומרים עליהם," ג'מה אומרת. "הגברים במשפחה מתנהגים כאילו אנחנו עדיין בתקופת האבן. אני לא אוכל לצאת מהבית בלי ליווי, אפילו בתור אישה נשואה. אני בטוחה שאבא רוצה לתת אותי לבן של הדון, רפאל. הוא יפה, אבל המוניטין שלו מחריד. הוא הפך רשמית לחבר מאפיה בגיל שלוש־עשרה. שלוש־עשרה."


משפחת מסרו ידועה בטקסי ההשבעה האכזריים שלה. הם דורשים מהחברים העתידיים להרוג עבור הקאפו שלהם. ככה הם מבטיחים שהחברים לא יהססו לעשות מה שצריך כשמישהו לא ישלם את הפרוטקשן.


כעס בוער בתוך החזה שלי. אבא רוצה לעשות לג'מה בדיוק מה שהוא עשה לי — לחתן אותה עם רוצח. אני לא יודעת איך אוכל לעמוד מנגד ולראות את זה קורה.


הקול של אימא נשמע בתוך הראש שלי. את אולי לא מבינה את ההתנהלות של אבא שלך, אבל הוא עושה הכול כדי להגן על המשפחה שלנו.


כל יום אני חוזרת על המשפט הזה כמו תפילה, ובכל יום הכוח שלו נחלש.


מה יקרה כשאפסיק להאמין בו לגמרי? זה מנוגד לכל מה שלימדו אותי, אבל אני חולמת בהקיץ כל הזמן על בריחה מלזרו. זאת תהיה שערורייה של ממש. סוף החיים שלי כמו שאני מכירה אותם. יתפסו וימסרו אותי לבעלי כדי שיעניש אותי, והוא ייהנה לגרום לי לצרוח.


חוט תיל דוקרני מתהדק לי מסביב ללב מהמחשבה על מה שבעלי יעשה לי בתור נקמה. אם רק החיים שלי היו בסכנה, מילא, אבל הוא הבהיר שגם אחרים ישלמו על כל רמז של חוסר ציות מצידי.


"אני אדבר עם אימא על משפחת מסרו," אני אומרת.


ג'מה מנפנפת אותי. "אל תטרחי. את יודעת שהיא לא תקשיב. פשוט תבואי למסיבה, בבקשה. אני באמת צריכה אותך שם."


אני מהנהנת. "אנחנו צריכות לחזור. כולם ישאלו איפה אנחנו." כשאנחנו חוזרות לחדר האוכל, בן הדוד שלנו טיטו שם. אין סיכוי שהוא הוזמן למסיבה. היא לבנות בלבד. הוא עומד מאחורי המקום שבו נונה יושבת ומסתכל על המגוון הענק של נקניקי מורטדלה על השולחן. אבל כשהוא רואה אותי, נראה שהוא שוכח מהם.


"באתי לחפש אותך," הוא אומר.


"הכול בסדר?"


"לזרו התקשר. הוא ביקש שאקח אותך הביתה." טיטו מקרקש במפתחות המכונית שבכיס שלו.


פעמוני אזעקה מצלצלים לי בראש. "מה קרה?"


"הוא רק אמר שהוא צריך אותך בבית."


השעון הגדול שתלוי על הקיר מראה שהשעה חמש אחר הצהריים. מוקדם. מוקדם מדי למשחקים של לזרו. הדברים שהוא עושה — הדברים שהוא מכריח אותי לעשות — שייכים לשעות החשכה. אבל מה עוד הוא יכול לרצות ממני?


אני חוצה את החדר, טופחת על הזרועות של הדודות שלי ומנשקת להן את הלחיים. אחרי פרידה מהירה מבלינדה וחיבוק לג'מה, אני ניגשת ליציאה ומרגישה את המבט של אימא על הגב שלי. היא כועסת שלא אמרתי לה שלום, אבל אני לא יכולה להתמודד איתה כרגע.


האוויר הלח של מאי עוטף לי את הכתפיים כמו שמיכה ברגע שטיטו ואני יוצאים דרך הדלת האחורית. השלוליות על הקרקע מעידות שלא מזמן הפסיק לרדת גשם. המכונית שלו, רכב ענק וחסין כדורים, חונה במרחק כמה צעדים משם. הוא עוזר לי להיכנס למושב האחורי, סוגר את הדלת ומתיישב במושב הקדמי. "לא ראינו אותך הרבה זמן."


אני מחבבת את טיטו. תמיד הסתדרנו. שלא כמו רוב בני המשפחה שלי ממין זכר, הוא לא מדבר אליי כאילו אני איזו ברבי חסרת מוח. "אני מסתגלת לחיי הנישואים," אני אומרת.


טיטו נאנח. "תגידי ללזרו שהוא צריך לתת לך לצאת יותר. זה שהוא לא יודע ליהנות לא אומר שגם את לא יכולה."


למרות ההנחות של טיטו, לזרו לא מונע ממני להשתתף באירועים משפחתיים. אני זאת שמסרבת להזמנות כשאני יכולה. פשוט אין לי את האנרגיה להעמיד פנים שהכול בסדר. ברוב הימים אני בקושי מצליחה לצאת מהמיטה. היום באתי כי אימא אמרה לי שאין ברירה.


ללזרו לא אכפת אם אהיה מחוץ לבית רוב היום. הוא קר ונטול רגש. הפעם היחידה שראיתי אותו מושפע באיזשהו אופן הייתה כש...


לא. אל תחשבי על זה.


אני משנה את הנושא. "מה שלומך, טיטו?"


אצבעותיו הארוכות מתופפות על ההגה. "מותש. יש הרבה עבודה."


"חשבתי שאתם חבורה של מכורים לעבודה," אני מתלוצצת ושולחת אליו חיוך עייף במראה הצדדית.


הוא מביט בי לרגע, ואז כתפיו מתרפות קצת. "כן, זה נכון. את יודעת מה אני אומר, ואלה. אני אנוח בקבר. אבל יש הבדל בין להרוג את עצמי בשביל המשפחה ובין לעשות את העבודה של איזה מטומטם." הוא תוחב סיגריה לפה ולוקח את המצת מלוח המחוונים. "אני לא כלבלב של אף אחד." המילים נשמעות מעומעמות כשהוא מדליק את הסיגריה. "ואני לא מתכוון להכניס את האף לחרא של אף אחד."


אני מנסה לנתח את ההצהרה הזאת. "אבא מכריח אותך לעבוד בשביל מישהו אחר?"


טיטו מוריד את החלון ונושף ענן של עשן. "אותי, את אבא שלי, את לזרו, אפילו את וינס. אנחנו רודפים אחרי שטויות שאין בהן היגיון. אני חושב שהכול הסחת דעת, אבל אף אחד לא מקשיב לי."


כשהוא מזכיר את אחי הגדול, האוזניים שלי מזדקפות. וינס בשווייץ, עובד באחד הבנקים ומנהל חלק גדול מההון המשפחתי. אם הוא מעורב, זה אומר שמשהו גדול מתרחש. איזושהי עסקה?


"מי הצד השני?" אני שואלת.


טיטו שואף מהסיגריה ומניד בראשו. "אל תדאגי בקשר לזה. ראית את הסרט החדש על חייזרים בנטפליקס? העיף לי את המוח."


אנחנו משוחחים על טלוויזיה בשארית הנסיעה, ואני מנסה להסתיר את החרדה החונקת שאני מרגישה ככל שאנחנו מתקרבים לבית של לזרו. אני מסרבת לקרוא לו הבית שלי. אף פעם לא הרגשתי בבית שם. בשבילי זה בית כלא בלי אפשרות יציאה.


אנחנו עוברים דרך השער ונכנסים לשביל הגישה הארוך. טיטו מנשק אותי על הלחי לשלום. "תשמרי על עצמך, ואלה. ותגידי לי אם את מוצאת משהו ששווה לצפות בו."


אני מבטיחה לו שאעשה זאת ועוברת דרך דלת הכניסה.


בעלי עומד במטבח עם הגב אליי ומסתכל באייפד שלו. הוא לובש חולצה מכופתרת בצבע כחול־אפור, מכנסיים מחויטים שחורים וחגורת עור. הלבוש העסקי הקבוע שלו. השרירים שלי מתרפים בהקלה. לזרו תמיד מחליף לבגדים נוחים יותר לפני שאנחנו מתחילים. אולי שום דבר לא יקרה הלילה.


"ברוכה הבאה הביתה," הוא אומר בלי להזיז את העיניים מהמסך. "איך הייתה מסיבת הרווקות?"


לא באמת אכפת לו, אבל הוא אוהב לנהל שיחות חולין כאלה. אני לא יודעת למה. הרי אין כאן אף אחד שהוא צריך לשכנע שיש לנו נישואים נורמליים.


"בסדר." אני ניגשת לכיור, לוקחת כוס ריקה וממלאת אותה במים. "טיטו אמר שאתה צריך אותי כאן." יש תיק עור קטן על השיש ליד הכיור. הוא לא שלי. האם לורנה, סוכנת הבית שלנו, השאירה אותו שם?


לזרו מרים את מבטו אליי ומתבונן כשאני שותה. כשאני מסיימת, הוא מחייך בעדינות ומושיט לי את האייפד. פחד קר מתפשט בקרבי. אני מכירה את המבט הזה. יש לו רק משמעות אחת.


"יש לי משהו מיוחד בשבילך," הוא אומר בשקט, מקרב יד לפניי ומלטף באצבעות את הלחי שלי. "תסתכלי."


אני בולעת רוק ומביטה באייפד.


על המסך רואים את שידור המצלמה מהמרתף שלנו.


ועל הרצפה הקרה מבטון, מכורבלת בתנוחה עוברית, נמצאת אישה.