פרק 1


רייבן


"לא להאמין איזה מניאק הוא," סִייֶרָה אומרת ונכנסת בסערה למשרד שלי. אני מפילה את העיפרון שלי על השולחן ומרימה את המבט בחוסר רצון משמלת הערב שאני מנסה לעצב.


אחרי שבועיים קשוחים, התעוררתי הבוקר והמחסום היצירתי שהעיק עלי נעלם. ידעתי בדיוק מה להכין לתצוגת האופנה הבאה שלי, שהלכה והתקרבה. אבל אם החברה הכי טובה שלי מתעקשת לעמוד כאן, אין לי שום סיכוי להוציא את השמלה הזאת מהראש ולהעביר אותה אל הדף.


"בוקר טוב, מותק," אני אומרת לסיירה ומחניקה חיוך. יש רק אדם אחד שהיא משתוללת ככה בגללו, ואני בטוחה לגמרי שלא משנה איזה סיפור היא עומדת לספר לי, הוא עומד להיות מטורף.


"קסבייר קינגסטון גנב לי את הרעיון והציג אותו כאילו הוא שלו. הוא קיבל את הפרויקט שהתכוננתי אליו במשך חודשים — ועוד עם הרעיון שלי!"


אני נשענת לאחור והמבט שלי משוטט אל שׂערהּ הארוך, הסתור, הגלי והחוּם של סיירה. החברה הכי טובה שלי תמיד מדוגֶמֶת ומסודרת, אבל לא היום. נראה שהפעם קסבייר ממש הצליח לערער אותה.


"את לא חיבלת במקרה בפרויקט שלו בפעם הקודמת? עד כמה שאני זוכרת, חתכת לו את הצמיגים כדי שהוא יאחר לפגישה כי ידעת שהלקוח הזה שונא שמאחרים לו."


סיירה מחייכת חיוך נבזי ועיניה הירוקות מוארות באושר בתגובה לזיכרון הזה. "אם לא הייתי עושה את זה החֶברה שלו עוד היתה מקבלת את התיק של אתר הנופש ההוא. זאת היתה עסקה של מיליוני דולרים. האמת? הייתי קצת מאוכזבת כשגיליתי שהיה כל כך קל להתקיל אותו. בדרך כלל הוא חכם מספיק לא ליפול בדברים כאלה."


אני מנידה בראשי ורוכנת קדימה כדי להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. היא לא תעזוב אותי עד שתגמור להתלונן על קסבייר קינגסטון, המתחרה הכי גדול שלה. בין תעשיות קינג לבין וינדזור נכסים תמיד היתה תחרות, אבל קסבייר וסיירה הביאו את היריבות הזאת לרמה אחרת לגמרי.


"אז אולי היית צריכה לצפות שהוא כנראה יחזיר לך מתישהו?"


סיירה מביטה בי בהלם ונראית נבגדת, אבל היא יודעת שאני צודקת. למען האמת, למרות העובדה שהם כל הזמן מחבלים זה בעסקאות של זה, שניהם מצליחים בסופו של דבר בדיוק במחצית מההזדמנויות העסקיות שהם נתקלים בהן, כך שיחד הם שולטים בכל תעשיית הנדל"ן המקומית.


"אני רוצה נקמה," היא יורה אלי. "האידיוט הזה. אני לא מאמינה. את חייבת לעזור לי, רייבן."


אני מרימה שוב את העיפרון ומנידה בראש לשלילה. "לא, אין מצב. אני לא נכנסת לזה." אני לא משוגעת מספיק להעליב מיליארדר פסיכופת כמו קסבייר קינגסטון. סיירה היא האישה היחידה בעולם שמצליחה לעשות את זה, ולא נראה לי שהיא קולטת שהסיבה היחידה שהיא מצליחה לעשות את זה בלי לחטוף היא שהוא נותן לזה לקרות.


הטלפון שלי מצלצל ואני מושיטה אליו יד בלי לחשוב אבל קופאת כשאני רואה מי מתקשר. אֶריס. לבי מחסיר פעימה ואני בוהה במכשיר שממשיך לצלצל.


"רייבן?" סיירה אומרת בקול רך ומלא דאגה.


אני מרימה את מבטי, מתנערת מהבהייה ומכריחה את עצמי לחייך. כמה זמן הייתי בטראנס הזה עכשיו? "זה אחיך," אני אומרת לה, ואז עונה לשיחה.


"הַיי, אריס," אני אומרת, והטון הרגוע שלי מסתיר את הקולות הרמים שהלב שלי משמיע.


הוא מגחך וצריבה חדה של געגוע בוערת בי. "רייבן, אני מופתע שענית בכלל. ממש קשה להשיג אותך בזמן האחרון. את עסוקה אפילו יותר ממני."


אני נשענת לאחור בכיסא ומחייכת. עבר הרבה מאוד זמן מהפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר את השם שלי. "מה קורה?" אני שואלת ויודעת מצוין שלא משנה מה הסיבה שבגללה הוא מתקשר, היא בטוח תכאיב. אריס הוא הרגל מגונה שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. הוא התמכרות מבישה, סוד אסור.


"רוצה לבוא איתי לקניות? אני צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה, ומי יכולה לעזור בנושא הזה יותר ממך?"


אני צריכה להגיד לא. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא ללכת עם אריס לחפש מתנה לאחותי. אני לא מסוגלת לשמוע אותו מדבר עליה, או לראות את האהבה והמסירוּת בעיניים שלו. אבל אני מעדיפה להיפגש איתו ושהוא לא יפסיק לדבר עליה מאשר לא להיפגש איתו בכלל.


"בטח," אני אומרת לו, בניגוד להיגיון הבריא שלי.


סיירה מביטה בי בעיניים מצומצמות כשאני מנתקת. "מה הוא רצה?" היא שואלת בכעס.


אני מחייכת בעצבנות ויודעת שהיא לא תהיה מרוצה. "הוא צריך לקנות מתנת יום הולדת להאנה."


סיירה נועלת את הלסת ומסיטה את המבט. "אל תלכי," היא אומרת, קולה רך. "פשוט אל תלכי, רייב. הוא יכול לקנות לה מתנה בעצמו. למה הוא צריך את העזרה שלך?"


"זה בסדר," אני אומרת לה, אף על פי שאני לא בטוחה בזה. עברו שנים, ואני עדיין לא יכולה להגיד לו לא.


"זה לא בסדר," סיירה אומרת. "אני אוהבת את אח שלי, אבל אני אוהבת גם אותך. את צריכה להפסיק לתת לו להתקשר אלייך מתי שבא לו, כי בכל פעם שאת רואה אותו הלב שלך נשבר מחדש."


אני מנידה בראשי בהכחשה. "אני לא, סיירה. אריס ואני רק ידידים. תמיד היינו. זה רק בראש שלך."


היא עומדת, משלבת זרועות על החזה ומביטה בי מלמעלה. "תשקרי לעצמך כמה שאת רוצה, רייב, אבל לא תצליחי לעבוד עלי."


אני מסיטה ממנה את המבט, כי אני לא מסוגלת להמשיך בהעמדת הפנים כשהיא מסתכלת עלי ככה. היא האדם היחיד מלבדי שיודע מה קרה כשהיינו צעירים, ולמרות ההכחשות שלי, היא היחידה שיודעת שאני עדיין מאוהבת באריס וינדזור היום בדיוק כמו שהייתי אז.


"רייב, את לא תוהה לפעמים מה היה קורה אם היית מספרת לו איך הרגשת אחרי הלילה ההוא —"


אני מרימה יד ומנידה בראשי. "זה לא היה משנה שום דבר. הוא תמיד אהב את האנה. מהרגע שהיא נכנסה לחיים שלו היא היתה הדבר היחיד שהוא ראה. אם הייתי מספרת לו שיש לי רגשות אליו זה רק היה הופך את היחסים בינינו למביכים. הייתי מאבדת את החברוּת שלנו."


היא מסתכלת בעיני והמבט שלה מלא באותו כאב לב שאני מרגישה. "את באמת מתכוונת לעמוד בשקט ולראות את אריס מתחתן עם אחותך?"


אני פונה אל החלון ושואפת בגוף רועד. "יש לי ברירה? הם ביחד כבר חמש שנים, סיירה. אם היה פעם איזה רגע שיכולתי לעשות משהו, הוא עבר מזמן. הם מאושרים ביחד, ואני מאחלת להם רק טוב. אם מישהו מהם יגלה איך אני מרגישה באמת זה גם יעלה לי בחברות שלי עם אריס וגם יהרוס את היחסים שלי עם אחותי, שהם גם ככה לא משהו. ובשביל מה? הוא אף פעם לא יראה בי יותר מסתם ידידה, לכל היותר. אף פעם."


סיירה מנידה בראשה. "אני לא כל כך בטוחה בזה, את יודעת? אני לא חושבת שאריס מאושר כמו שהוא משכנע את עצמו, ואני ממש לא חושבת שהוא רואה בך רק ידידה, רייב. אולי הוא לא מודה בזה אפילו בפני עצמו, אבל תמיד היה ביניכם משהו. זה היה שם עוד לפני שהאנה נכנסה בכלל לתמונה, ואפילו היא לא הצליחה למחוק את זה לגמרי. אולי היא ניסתה, אבל היא אף פעם לא הצליחה לתפוס את המקום שאת ממלאת בחיים שלו."


אני משפילה מבט אל כפות ידי ולא מגיבה. אני שונאת את זה שהיא מחדירה בי תקוות שווא שאני לא אמורה לטפח. הוא עומד להיות הגיס שלי, ואני צריכה לשמור על גבולות מאוד ברורים בינינו אם אני רוצה לעבור את החתונה שלהם בשלום.


"רייבן, אני בטוחה שהסיבה היחידה שהם עדיין ביחד היא כי שניהם יודעים שאין להם ברירה. אריס יודע בדיוק כמוני שהוא חייב להתחתן עם מישהי שסבתא שלנו מאשרת... אבל מי שהיא בחרה בשבילו במקור לא היתה האנה. זאת היית את."


הלב שלי כואב לשמע התזכורת הזאת. אני עדיין זוכרת את היום שבו ההורים שלי אמרו שהם רוצים לצאת לפנסיה והחליטו למזג את חברת הפקות הקולנוע העצמאית שלהם, דְּרימְאֶסֶנְס, עם וינדזור תקשורת. עד אז משפחות וינדזור ודוּ פּוֹנט היו יריבות בעסקים, אבל המיזוג שהוצע שינה הכול — ולא רק מבחינת ההורים שלי.


הם רצו שהחברה האהובה שלהם תישאר במשפחה, ומאחר שבני משפחת וינדזור היו ידועים במנהג לארגן נישואים לילדיהם, הם הציעו להם את הפתרון המושלם: חתונה בין וינדזור ודו פונט תוודא שהחברה תישאר בידי המשפחה וגם שלשתי המשפחות תהיה שליטה מלאה על העסק.


באותו זמן, מי שהם רצו לשדך לאריס לא היתה האנה. זאת הייתי אני. בגלל החברוּת שלי עם סיירה הם חשבו שאני מתאימה יותר. הייתי רק בת עשרים כשהם חתמו על העסקה, אבל שמחתי על זה ונראה שגם אריס לא התנגד.


אבל כל זה השתנה כשהבאתי איתי את האנה למסיבת יום ההולדת העשרים ואחד של סיירה. אני זוכרת את הלילה ההוא מצוין. אמנם אני ראיתי אותו ראשונה, אבל היא זאת שהוא לא הוריד ממנה את העיניים מאותו רגע.


פרק 2


רייבן


הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה את אריס נשען על המכונית שלו, מחכה לי לפני בניין המשרדים שאני עובדת בו.


אני עוצרת לרגע וסוקרת אותו ביסודיות. השיער השחור, קווי הלסת החדים, העיניים הירוקות הזהות לאלה של סיירה. זה לא הוגן שהוא רק נעשה נאה יותר ככל שאנחנו מתבגרים. בכל פעם שאני רואה אותו, הוא קצת פחות בר השגה. כשהוא מבחין בי עומדת בכניסה, הוא מרים מבט ומזדקף, והחיוך משנה לחלוטין את פניו.


"הַיי!" אני אומרת כשהוא פותח לי את הדלת. הוא מחייך אלי ואני מחייכת בחזרה. יש סיכוי טוב שאתחרט על זה שנכנעתי לו, אבל בינתיים אני מתכוונת ליהנות מכל רגע.


"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת כשהוא מתיישב לידי, שתי ידיו על ההגה.


אריס מצמיד את העורף למשענת הראש של מושב הנהג ומסובב את הראש אלי. "רייבן," הוא אומר באומללות. אני לא יכולה למנוע מהלב שלי לדהור כשהוא אומר את שמי ככה, אז אני פונה אליו ומביטה בו, כנגד רצוני. "למה אני לא רואה אותך יותר?"


הוא נראה באמת מוטרד מהעניין, כאילו הוא ממש מתגעגע אלי, והאש שאני מנסה לכבות כל הזמן ניצתת מחדש בלבי.


"הייתי עסוקה." הקול שלי חלוש, שקט, כאילו אני לא מצליחה להכריח את עצמי לשקר לו בצורה משכנעת. "אני עובדת כמו מטורפת. יש לי כל כך הרבה חוזי דוגמנות למלא ואני עוד מנסה להרחיב את מותג האופנה שלי תוך כדי. יש ימים שאני בקושי מספיקה לאכול או לישון."


הוא מהנהן ומעביר ממני את מבטו, ושמץ של דאגה ניכר בפניו כשהוא מתניע את הרכב. "אל תעבדי קשה מדי, רייב. תזכרי גם לטפל בעצמך, בסדר? את לא יכולה לעבוד כל הזמן. את צריכה גם חיי חברה. מתי בפעם האחרונה ראית את ההורים שלך?"


אני מכריחה את עצמי לחייך ומשלבת את זרועותי. ככל שאני מתבגרת, אני רואה את ההורים שלי פחות ופחות. כל העולם שלהם סובב סביב האנה, ואני לא אוהבת ללכת למקומות שאני לא רצויה בהם. אני לא אמורה להרגיש כמו זרה בבית שלי, אבל ככה אני מרגישה. "סיירה בדיוק היתה במשרד שלי, האמת," אני אומרת לו. "יש לי חברים, לידיעתך."


הוא זורק לי מין מבט כזה שיש לו לפעמים, כאילו הוא יכול לראות מבעד לשקרים וההונאה שלי, אבל הוא מהנהן בכל זאת.


"מה אתה חושב לקנות לה השנה?" אני שואלת בנימה קלילה וחברותית.


הוא מביט בי בחיוך ערמומי. "מה דעתך על תכשיט?"


אני מהנהנת. "משהו מנקר עיניים, אולי?"


אריס מביט בי בהבעה ריקה כל כך עד שאני פורצת בצחוק, והוא מחייך בתגובה. "לא שמעתי אותך צוחקת המון זמן, רייבן. התגעגעתי לזה."


החיוך שלי מתמוסס. אני משפילה מבט והלב שלי כואב. הלוואי שהוא לא היה אומר דברים כאלה. אני יודעת שהוא רואה בי רק ידידה ותיקה וגיסה לעתיד, אבל כשהוא אומר שהוא מתגעגע אלי קשה לי לזכור את זה. אני מהדקת את האחיזה בתיק שלי ושואפת עמוק. "תכשיט מנקר עיניים זה בעצם ההפך הגמור ממשהו עדין וצנוע."


אריס מחייך שוב. "אולי אני פשוט אתן לך לבחור?"


אני זורקת בו מבט נוזף. "כמו בכל שנה?"


הוא מגחך בחצי פה ואז חונה באחד מקניוני וינדזור, כמעט מזנק החוצה מהרכב ומקיף אותו בריצה כדי לפתוח לי את הדלת. הוא מציע לי את ידו ואני אוחזת בה כשאני יוצאת מהמכונית, ולא מורידה ממנו את המבט לרגע.


הבזק של אור מבהיל את שנינו לרגע, ואני פונה ורואה את צלם הפפראצי שעוקב אחרי בזמן האחרון מביט בי בחיוך מרושע. אני חושקת שיניים ומתחילה לצעוד לכיוונו אבל הוא מסתלק בריצה לפני שאני מספיקה להגיד משהו.


אריס מניח את ידו בתחתית גבי ואני מרימה אליו מבט. "הייתי צריך לדעת שזה יקרה אם אקח אותך למקום ציבורי כל כך. אני מצטער, רייבן. אני אטפל בזה. התמונה הזאת לא תצא לאור."


אני מנידה בראשי ומתחילה ללכת לכיוון הקניון. "זה בסדר. אני רגילה לזה. אני לא יכולה לעצור את כל החיים שלי רק כי יכולים לצלם אותי. פעם זה היה מבהיל אותי, אתה יודע? דעת הקהל. עכשיו זה רק עוד משהו מציק, וכבר השלמתי עם העובדה שזה חלק מהעבודה שלי."


אריס הולך לידי בשקט כשאנחנו נכנסים לקניון. "אולי אני צריך לסדר לך כמה שומרי ראש." יש רמז של כעס בקולו, ואני מרימה אליו מבט בהפתעה.


"בשום פנים ואופן לא. אני לא בסכנה, אריס. כבר עכשיו אין לי פרטיות כמו שהייתי רוצה. הדבר האחרון שאני צריכה זה מישהו שיפלוש למרחב האישי שלי כל הזמן, כל היום, כל יום."


נראה שהוא מתכוון להתווכח, אבל למרבה המזל הוא לא אומר כלום עד שאנחנו נכנסים לאחת מחנויות התכשיטים האהובות על האנה.


מנהל החנות ממהר אלינו ברגע שהוא מבחין באריס, ועל פניו חיוך עצבני. הוא איש מבוגר עם שיער מאפיר שהולם אותו. מלבד העצבנות הניכרת שלו, ההופעה האלגנטית שלו מתאימה לחנות הזאת כמו כפפה. "מר וינדזור," הוא אומר, ואז פונה אלי בעיניים פעורות לרווחה. "רייבן." עיניו סוקרות את גופי כמו שעיניהם של גברים עושות תמיד. פעם זה היה מגעיל אותי, אבל כבר התרגלתי. "רייבן, וואו. איזה כבוד זה לפגוש אותך. אני אֶנדי, ואני עומד לשירותכם היום."


אריס נדרך וכורך את זרועו סביב כתפי. אני מרימה אליו מבט ומגלה שהוא מסתכל על מנהל החנות בכעס שהוא בקושי מצליח להסתיר. "נבקש את עזרתך כשנצטרך אותה," הוא אומר בגסות.


הוא מושך אותי אל דלפק תצוגה מזכוכית וכל גופו מתוח. "מה קרה?" אני שואלת ברגע שאנחנו יוצאים מטווח שמיעה.


אריס מרחיק ממני את היד ומניד בראשו. "הוא לא מקצועי. איך שהוא הסתכל עלייך עכשיו? מה זה היה בדיוק? קודם צילמו אותנו ברגע שיצאנו מהמכונית ועכשיו זה?"


אני מצחקקת בשקט, נשענת לאחור על הדלפק ומביטה בו. "אריס," אני אומרת. "אני לא כבר לא הילדה הקטנה שהכרת פעם. אני הדוגמנית עם השכר הכי גבוה השנה, אז הייתי אומרת שהתגובה שלו דווקא מתונה. אני די בטוחה שהפרצוף שלי מופיע על שלט חוצות ענקי שמפרסם את הקניון הזה."


"מתונה?" אריס מתפרץ. "מתונה? טוב שהוא לא הזיל עלייך ריר."


אני משלבת את ידי בזרוע שלו ומחייכת. "איך אתה מצליח להתמודד עם זה כשאתה עם האנה? אני אולי מוכרת, אבל האנה הרבה יותר מפורסמת ממני. דוגמניות בדרך כלל לא פופולריות כמו שחקניות צמרת. איך אתה מתמודד עם כל תשומת הלב שהיא מקבלת אם זה מעצבן אותך כל כך?"


אריס נאנח ומעביר יד בשערו. "אני חושב שאת מזלזלת בפופולריות שלך. חוץ מזה, סידרתי לאחותך שומרי ראש שנמצאים סביבה כל הזמן, אז אני לא צריך לדאוג לה. אבל את? את סתם עקשנית."


אני נושפת בקול ופונה ממנו כדי לבחון את התכשיטים בדלפק התצוגה, ועיני נודדות אל טבעות האירוסין. עצם המחשבה שאתארס פעם היא בלתי נתפסת. אני לא חושבת שארצה להתחתן עם מישהו חוץ מאריס. טבעת אחת בתצוגה מושכת את תשומת לבי, ולרגע אחד אני מרשה לעצמי לדמיין איך היא תיראה על האצבע שלי.


אני נאנחת ומושכת את אריס לעבר תצוגת השרשראות, ואז מבטי נופל על שרשרת קולָר מיהלומים. "אולי משהו כזה?"


אריס קורא לאנדי, שמגיש לי את השרשרת ואז מצביע על המראה שמאחורי. אני מצמידה אותה לצווארי, מנסה לראות איך היא תיראה, ואז אריס מרים את שערי בעדינות, מסיט אותו מעבר לכתפי ומפנה את הדרך.


"תמדדי אותה," הוא אומר לי.


אני מנידה בראשי. "אין מצב, אני לא יכולה. זה בשביל האנה. אני יכולה לדעת אם היא תאהב אותה גם בלי למדוד."


אריס מניד בראשו, מושיט יד ועונד את השרשרת לצווארי. צמרמורת עוברת לי בגב כשאצבעותיו מתחככות בעורי, אבל הוא בכלל לא שם לב.


"אם את אוהבת אותה אני יכול לקנות לך אותה, רייבן. נמצא משהו אחר להאנה."


עיני מתרחבות והוא מחייך אלי דרך בבואתו שבמראה. "גם יום ההולדת שלך מתקרב, זוכרת?"


"זה מוגזם," אני אומרת לו, ואצבעותי נסגרות סביב תֶפֶס השרשרת מאחור. "אבל תודה. היא תאהב את זה. אתה לגמרי צריך לקנות לה את זה."


אריס מהנהן ולוקח ממני את השרשרת, מבטו משתהה על פני. "הֵיי," הוא אומר ברכות, "הכול בסדר בינינו, רייב? אני מרגיש שאת מתחמקת ממני בזמן האחרון, את יודעת? זה בגלל הלחץ שהאנה מפעילה עלייך לקראת החתונה? אני יודע שאת מטפלת בהרבה מההכנות שהיא היתה אמורה לעשות. רק תגידי לי אם זה מעמיס עלייך יותר מדי, בסדר? את יודעת שאני שונא כשאת נעלמת פתאום."


אני משלבת שוב את היד בזרועו ומחייכת אליו. "אנחנו בסדר, אריס. הייתי ממש עסוקה, זה הכול."


לפי ההבעה שלו הוא יודע שאני משקרת, אבל למרבה המזל הוא מניח לנושא. איך אני יכולה להגיד לו שהמחשבה שהוא מתחתן עם האנה גורמת לכל הסיפור הזה להיראות סופי וגמור? עכשיו אני באמת מאבדת אותו, וכל תקווה קלושה שהיתה לי מתפוגגת כמו עשן דק. איך אוכל להגיד לו שהלב שלי נשבר כמו שהוא אף פעם לא נשבר, ושאני לא בטוחה שהשברים האלה יוכלו אי־פעם להתאחות ולהחלים?


פרק 3


רייבן


"אני לא בטוחה שכדאי להושיב את משפחת אסטור קרוב כל כך לאחים של אריס," אמא אומרת. "אין ספק שאנחנו צריכים להזמין אותם. הם מַעצמה, כמו משפחת וינדזור, אחרי הכול... אבל אי־אפשר להושיב אותם כל כך קרוב. אם אני לא טועה, אדריאן אסטור ממש לא מחבב את אחיו של אריס, לקסינגטון."


אני מקמטת את המצח ומרימה מבט מהטבלאות. "אדריאן לא אוהב את לקס?" אני שואלת בהפתעה. איך זה יכול להיות? לקס הוא אחד האנשים האהובים עלי בעולם, והוא למד בקולג' אסטור עם לִיָה. הוא זה שהציג אותי לראשונה בפני ליה ואדריאן.


"כן, ככה שמעתי. ממה שהבנתי, אדריאן לא ממש מעריך את השובבות של לקסינגטון."


אה. אני מגחכת בהבנה. לקס בטח התגרה באדריאן וניסה לפלרטט עם ליה. כן, אני לגמרי יכולה לדמיין את זה קורה. אדריאן הוא לא טיפוס סלחן במיוחד, אז אין ספק שהוא ינטור לו טינה על כך.


"טוב, אז פשוט נושיב אותם רחוק יותר זה מזה."


אמא מהנהנת ומסדרת מחדש את כרטיסי השמות שלהם על הדגם המיניאטורי שהיא הכינה לאולם החתונה של האנה. "הכול חייב להיות מושלם," היא ממלמלת לעצמה. "האנה חיכתה ליום הזה כל כך הרבה זמן."


אני בקושי מצליחה לא לגלגל עיניים. "היא דחתה את החתונה כבר שלוש פעמים, אמא. אני לא חושבת שהיא עד כדי כך חסרת סבלנות."


אמא מביטה בי במבט נוזף ויש כעס בעיניה. "זה בגלל שהעבודה שלה תובענית כל כך, רייבן. את אף פעם לא תביני מה זה להיות שחקנית. כל מה שאת צריכה לעשות כל היום הוא לעמוד במקום ולהיראות יפָה. זה לא ככה במקצוע של האנה. היא לא יכולה לחזור הביתה אחרי שעשתה פוזה לתמונה עלובה אחת. היא נעדרת מהבית במשך שבועות ארוכים, ועובדת באתרי צילום מאוד לא נוחים לפעמים. את באמת חושבת שהיא רצתה לדחות את החתונה? היא עשתה את זה רק כי לא היתה לה ברירה. אולי את לא מבינה את זה, אבל אלוהים אדירים, אם אין לך משהו טוב להגיד עדיף שלא תגידי כלום."


אני נושכת חזק את השפה כדי לא להשיב לה. היא יודעת מצוין שאתרי צילום בדוגמנות הם לפעמים תובעניים ממש, ושאני עובדת קשה מאוד. רק לפני כמה שבועות חטפתי היפּוֹתֶרמייה כי הכריחו אותי לצלם פרסומת בשלג. אני יודעת שאני לא צריכה להשוות את עצמי להאנה, אבל היה נחמד אם היא לא היתה מזלזלת בעבודה שלי וחושבת שאני רק עומדת במקום ונראית יפה.


נראה לי שלא משנה מה אעשה, הדבר היחיד שהיא רואה הוא שלא הלכתי בעקבותיה, כמו האנה. אמא היתה שחקנית מפורסמת כשהיתה בגילי, והיא לא התגברה על כך שלא גיליתי יותר עניין במשחק. לא משנה כמה קשה אני עובדת, שום דבר לא טוב מספיק מבחינתה.


אני עוברת על רשימת הספקים שלנו בידיים רועדות. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני באה הביתה כדי לעזור בהכנות לחתונה שאני לא רוצה לקחת בה חלק, רק כדי שאוכל לבלות זמן עם אמא שרואה בי צאצאית סוג ב' לעומת ילדת הפלא שלה? אני אפילו לא מצפה שתתייחס אלי כמו שהיא מתייחסת להאנה. כל מה שרציתי היה שתפגין אלי קצת חיבה. זאת באמת בקשה כל כך מוגזמת?


"אני מצטערת," אמא אומרת בקול מתוח מעייפות. "החתונה הזאת מכניסה אותי לכזה לחץ ואני מוציאה הכול עלייך. אני מצטערת, רייבן. את מבינה את זה, נכון? החתונה הזאת חשובה מאוד לשתי המשפחות שלנו. המיזוג הזה מתבשל כבר שנים, וברגע שהחתונה תהיה מאחורינו נוכל לסיים עם הניירת ולהשאיר את החברה הממוזגת בידיים של האנה ואריס. משפחת וינדזור מסרבת להמשיך בתהליך לפני שהחתונה תצא לפועל, ואבא שלך ואני זקוקים להם."


אני מהנהנת בראש מורכן. "אני מבינה, אמא."


היא מחייכת אלי. "תמיד היית ילדה מתוקה כל כך, רייבן. להאנה ולי יש הרבה מזל שיש לנו אותך. אני יודעת בוודאות שלא הייתי יכולה להתמודד עם ההכנות האלה בלעדייך."


אני מחייכת אליה בחזרה, שמחה על כך שהשעות האינסופיות שהשקעתי בהכנות לא נעלמו מעיניה. האנה בקושי היתה מעורבת בהכנות, ולמרות הכאב שחשתי מהתזכורת התמידית לחתונה המתקרבת שמחתי על ההזדמנות להיות קצת עם אמא. רק לעתים נדירות אנחנו מבלות זמן איכות ביחד.


"אני לא מאמינה שהילדה הקטנה שלי עומדת להיות אשת איש בקרוב," אמא ממלמלת לעצמה בזמן שהיא מסדרת את הפרחים בדגם הקטן של היקב שאריס והאנה עומדים להתחתן בו. "כשאחותך היתה קטנה אפילו לא הייתי בטוחה שהיא תחיה מספיק זמן כדי להתאהב. היו כל כך הרבה דברים שחשבתי שהיא לא תספיק לחוות ובכל זאת תראי אותה עכשיו, כוכבת בינלאומית שעומדת להינשא לאחד המיליארדרים הרווקים המבוקשים ביותר בעולם. והיא גם מטפלת באבא שלך ובי, כי היא מאפשרת לנו לפרוש סוף־סוף מהעסק בראש שקט, בידיעה שהוא יישאר בידיים טובות."


אשמה ואי־נוחות שוקעים כמו אבן בבטני. אני לא צריכה לקנא באחותי כל כך, אני לא צריכה לנטור לה על הגאווה שנוצצת בעיניה של אמא כשהיא מביטה בה. אבל הייתי רוצה שלפעמים, רק לפעמים, הניצוצות האלה יופנו אלי.


"היא תהיה כלה יפהפייה," אני מבטיחה לאמא.


אמא מרימה את מבטה ושמץ של דאגה ניכר בפניה. "איך מתקדמת שמלת הכלה, באמת? הצלחת להכניס את השינויים שהאנה ביקשה?"


אני מהנהנת. בכל פעם שהאנה דחתה את החתונה, היא גם שינתה כמעט כל דבר בחתונה עצמה ובשמלת הכלה שלה, עובדה שהובילה לאינספור שבועות נוספים של עבודה על הבגד. "כמובן."


אמא מהססת. "נחמד שהיא ביקשה ממך לעצב את השמלה שלה. זאת דרך נהדרת לשלב אותך באירוע. הייתי בטוחה שהיא תרצה שמלה מאיזה מעצב מפורסם, אבל אני מניחה שזה יעזור לך לעלות על המפה. אחרי שהעולם יראה את האנה באחת מהשמלות שלך, גם כל החברות המפורסמות שלה ירצו אותך. היא ממש מסוגלת להרים טרנד מאפס."


אני נושכת את השפה. "זכיתי בכמה פרסי אופנה, אמא. יש לי רשימת המתנה של שנתיים לכל אחת משמלות הקוטור שלי עוד מההשקה של תצוגת האופנה הראשונה שלי, והרשימה הזאת התארכה יותר מאז שאֵלַנָה סינקלייר התחתנה בשמלה שלי. מותג האופנה שלי מבוסס מאוד, והוא לא פחות מכובד מזה של חלק מהמעצבים הוותיקים יותר שיש היום בשוק."


אמא מביטה בי במבט מנחם שגורם לי להתעצבן באופן מיידי. "ברור שהוא מוצלח," היא אומרת בהתנשאות ומהנהנת. ואז היא מרימה אחת מההזמנות לחתונה ומושיטה לי אותה. "בכל מקרה, אנחנו צריכות לדאוג שימסרו את אלה, ביד, שלושה ימים לפני החתונה. כל דבר בחתונה הזאת צריך להיות חשאי. אם צלמי הפפראצי יופיעו באירוע זה יהרוס להאנה את כל היום. אולי תוודאי שוב שהכול כשורה עם חברת המשלוחים שהזמנו?"


אני נאנחת וקמה. "בטח," אני אומרת לה ולוקחת את התיק שלי. "אעשה את זה מחר."


אמא מביטה בי ומזעיפה פנים. "את לא נשארת לארוחת ערב?"


"לא. יש לי צילומים מחר, מוקדם בבוקר."


אמא מהנהנת. "אה, בסדר. גם לא כדאי לך להיראות שמנה מדי בשמלת השושבינה שלך."


לבי נצבט כשאני מפנה את הגב לאמי ומתרחקת ממנה. בכל פעם שאני רואה אותה אני מרגישה כמו אדם נורא כל כך, ובסופו של דבר אני שונאת את עצמי. אני צריכה לשמוח בשביל האנה, אני צריכה להתרגש מזה שמערבים אותי בחתונה הזאת עד כדי כך... אבל אני שונאת את זה. אני שונאת את האדם שאני נעשית כשאני בבית. אין שום מקום אחר שאני מרגישה בו נואשת כל כך לתשומת לב או להכרה, ולמרות שמכאיב לי לראות אותה עם אריס, אף פעם לא כעסתי עליה על זה שהיא זאת שהוא אוהב. ועדיין, בכל פעם שאני בבית הראש שלי מתמלא במחשבות נוראות.


מה אם אריס היה מתחתן איתי ולא איתה?


מה אם לא הייתי מביאה אותה למסיבת יום ההולדת של סיירה?


מה אם הייתי מסרבת לעזור בהכנות לחתונה?


מה אם אתחיל עם אריס ואנסה לגנוב אותו ממנה?


אני לא אדם שפל כל כך, אבל בכל פעם שאני באה הביתה אני נהפכת לגרסה הכי פאתטית של עצמי.


"מתוקה?"


אני מרימה מבט ורואה את אבי. הוא נאנח בהזדהות. "אני אלווה אותך לדלת, חמודה."


אני מהנהנת ותופסת את הזרוע שהוא מציע לי. שנינו שקטים כשהוא מלווה אותי למכונית הספורט שאריס עזר לי לבחור.


אבא פותח לי את הדלת בהיסוס. "אני אוהב אותך, רייבן," הוא אומר. "גם אמא שלך אוהבת אותך, היא פשוט לא טובה בלהראות את זה."


אני נושכת לרגע את השפה. "אין לה שום בעיה להראות כמה היא אוהבת את האנה."


אבא מושיט יד לשערי ומסיט אותו בעדינות מאחורי אוזני. "אני יודע," הוא אומר בשקט. "אמא מרגישה צורך לדבר על זה הרבה בגלל כל הקשיים שהיו להאנה כשהיא היתה קטנה. היא חושבת שאם תפזר סביבה המון אהבה עכשיו, היא תוכל לפצות על כל הכאב שהאנה סבלה כשהיתה חולה. היא עושה את זה יותר בשביל עצמה מאשר בשביל האנה, אבל זה לא אומר שהיא אוהבת אותך פחות."


אני מהנהנת בניסיון לסיים את השיחה. אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה. אני לא רוצה שאבא ירחם עלי או ינסה לנחם אותי רק כי הוא חושב שהוא צריך לעשות את זה. אני לא רוצה שינחמו אותי בשקרים, לשם שינוי.


אני עומדת על קצות האצבעות ומדביקה נשיקה ללחיו. "אוהבת אותך, אבא."


"תנהגי בזהירות, בסדר? תשלחי לי הודעה כשתגיעי הביתה. אני יודע איך להשתמש בדבר הזה של הפרצופונים עכשיו. אני אשלח לך את הזה עם האגודל למעלה."


"אימוג'י?" אני שואלת ומצחקקת.


"כן, זה."


"יופי לך, אבא. אני אשלח לך אימוג'י של בית כשאגיע הביתה, בסדר?"


"זאת תהיה השפה הסודית שלנו." הוא קורץ לי, ואני ממש מתאמצת לא לצחוק כשאני נכנסת למכונית.


הנה. זאת הסיבה שאני חוזרת הביתה, למרות היחס של אמא שלי. כי אבא צודק. עמוק בפנים, שניהם באמת אוהבים אותי. אולי לא כמו שהם אוהבים את האנה, אבל למדתי מזמן להשלים עם העובדה הזאת.


לעולם לא אהיה שווה לאחותי הגדולה. לא בעיניהם של הורי, ובטח שלא בעיניו של אריס.