פתח דבר
חיל אוויר הוא דבר יקר מאוד. כטב"מים מאפשרים למדינות קטנות גישה זולה מאוד לתעופה טקטית ולנשק מונחה מדויק, וכך הן יכולות להשמיד ציוד יקר הרבה יותר של אויביהן, כגון טנקים ומערכות הגנה אווירית.
מייקל קופמן, אנליסט צבאי, על מלחמת נַגורנו־קַרבּאך ב-2020.
תמיד יש עוד מלחמה לנתח, ואני עשיתי כמה וכמה ניתוחים כאלה בשעתי. אבל זה ספר מסוג אחר. הוא עוסק בשאלות כמו איך המלחמה בכללותה מתנהלת, למה אנחנו יוצאים למלחמות ואפילו איך אפשר להפסיק אותן. במדינות רבות, דעת הציבור פונה סוף־סוף נגד המלחמה בתור דרך לפתור בעיות, אבל כמעט כל מדינה עדיין מחזיקה בצבא, אף שבעיני רוב תושביה, הסיכוי שיהיה עליה להפעיל אותו קלוש מאוד.
התקדמנו יפה. זה 75 שנה שאף מעצמה גדולה לא נלחמה במישרין במעצמה אחרת — פרק הזמן הארוך ביותר בלי מלחמה גדולה באלפי השנים האחרונות. קורה שמעצמה מנהלת מלחמה באמצעות שליח או תוקפת מדינות קטנות וחלשות יחסית, אבל כלֵי הנשק של המעצמות נעשו הרסניים כל כך עד שהן נמנעות שוב ושוב ממלחמה גלויה זו עם זו, למרות כמה משברים מפחידים.
יתר על כן, מחיר המלחמה באובדן חיי אדם ובחורבן ערים צנח בתלילות מאז 1945, אז נהרגו יותר ממיליון בני אדם בממוצע בכל חודש. בשנות ה-70 של המאה העשרים ירד המספר הזה למיליון בשנה, ועכשיו הוא עומד על כמה מאות אלפים בשנה — פחות ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. ואכן, חוץ מאזורים של סכסוכים כרוניים בדרום־מערב אסיה וביבשת אפריקה מתנהלת כיום רק מלחמה גדולה אחת — או אף אחת, אם תסתיים המלחמה באוקראינה עד שהספר הזה יראה אור.
יש גם ארגונים וחוקים בינלאומיים, שכמעט כולם הוקמו ונחקקו אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לצמצם את סכנת המלחמה ולהגביל את השפעתה על אזרחים, והם נחלו כמה הצלחות. התקשורת מזינה אותנו כל העת בתצלומי מלחמה חדשים, כי ידוע לכול שנסתכל עליהם בעל כורחנו, אבל בדרך כלל מקורם באותם מקומות מעטים עצמם. למרות האירועים הדרמטיים שמתרחשים מפעם לפעם, כמו המלחמה באוקראינה, זוהי כנראה התקופה השלווה בתולדות העולם.
אבל כלי הנשק עודם קיימים, והם קטלניים יותר מאי־פעם. במטות הכלליים עדיין מכינים תוכניות מלחמה. הצבאות עדיין מאמנים את חייליהם להרוג — ובימינו ביתר הקפדה — ותקציבי ההגנה אפילו גדלו ברוב המדינות בעשר השנים האחרונות. אפילו בימים אלה של שגשוג ושלום חסר תקדים, המלחמה נתפסת כאפשרות קיימת הן בעיני החיילים, הן בעיני הדיפלומטים. וימים קשים עומדים בפתח.
האשמה מוטלת על מאתיים שנות התיעוש ההמוני והילולת הריבוי — גידול של פי שמונה באוכלוסייה — ואת החשבון הזה נתקשה מאוד לשלם. האקלים כבר הולך וחורג מן היציבות שאפיינה אותו ב-10,000 השנים האחרונות, שבהן צמחה התרבות שלנו, ולא יהיה קל לייצב אותו לפני שיעבור את סף העלייה בשתי מעלות ויתחיל להשתולל באמת.
גם אם נצליח למנוע את האסון הזה, אסור לשכוח את פעולתם המעוכבת של גזי החממה שכבר נפלטו לאטמוספרה, אבל עדיין אינם משפיעים במלוא העוצמה על האקלים, ואת השפעתן של הפליטות האחרות, שהן מחויבות המציאות גם אם ננקוט כיום את הצעדים הקיצוניים ביותר למעבר מדלק מאובנים למקורות אנרגיה אחרים. כל אלה יחוללו התחממות שדי בה לפגוע בייצור המזון בעולם, בייחוד באזורים הטרופיים והסובטרופיים.
התוצאה, כמעט בוודאות, תהיה גלי פליטים גדולים הרבה יותר משראינו אי־פעם בעבר, מה שיאלץ את הממשלות בארצות היעד להחליט החלטות קשות — את מי להכניס ואת מי להשאיר בחוץ ואילו אמצעים לגיטימיים אפשר לנקוט לשם כך. ממשלות שמתקשות להאכיל את תושביהן נוטות שלא לשרוד, ולכן ייתכן שיהיו על פני כדור הארץ שטחים "חסרי ממשל" בכמה מן הארצות שייפגעו פגיעה קשה ביותר — תארו לכם עשר או עשרים מדינות כמו סומליה. ארצות שנהר גדול עובר בשטחן יתקשו להימנע ממלחמה, מפני שהמדינות שבמעלה הזרם יתפתו לנצל כמות גדולה יותר של מים לצורכי תושביהן.
התרחישים העתידיים האפשריים האלה, שלא מרבים לדון בהם בציבור, כבר מובאים בחשבון בדיונים האסטרטגיים של מתכננים בכירים במעצמות הצבאיות הגדולות. לא משום שהם מחפשים להם צרות, אלא מפני שבאחריותם המקצועית לחזות את המתרחש ולהתכונן לקראתו. לדעתם, צרות גדולות עומדות בפתח, ולא נוכל להתמודד איתן באמצעים שאינם צבאיים — על כל פנים איש כנראה לא ינסה להתמודד איתן אחרת. המלחמה בין מעצמות גדולות, מלחמה מהסוג שמיליונים נהרגים בה, לא מתה. היא שרויה בתרדמה, ובזמן האחרון מראה סימנים שהיא עלולה להקיץ.
אלה חדשות רעות, אבל זאת גם סיבה טובה לשוב ולבחון את תופעת המלחמה כולה. עד לפני מאה שנה בלבד — בערך עד אמצע מלחמת העולם הראשונה — נחשבה המלחמה בעיני כול לדבר טוב ואצילי (בתנאי שמנצחים). הגישה הזאת השתנתה בעקבות הטבח ההמוני של חיילים־אזרחים בחפירות ובשוחות, ומאז ואילך הציבור הקשוב סבור, ובצדק, שהמלחמה היא בעייתית. לא היה צריך להמתין לנשק הגרעיני כדי להגיע למסקנה הזאת.
אבל רובנו איננו יודעים מאין באה המלחמה ואיך היא מתנהלת באמת. הסיבה העיקרית היא החשש שלנו שבחינה מעמיקה מדי תערער את הכבוד ואת הכרת הטובה שאנחנו רוחשים כלפי מי שהקריבו את חייהם במלחמות של ארצנו. ואף על פי כן, עם כל הכבוד ל"נופלים" (והם ראויים לכינוי מוצלח יותר), נמשיך ונבחן את הסוגיות האלה.
לא נעסוק כאן בהיסטוריה צבאית במובן הרגיל, אף על פי שאני היסטוריון צבאי בהכשרתי והמחצית הראשונה של חיי עברה עלי בכל מיני סביבות צבאיות. הספר הזה הוא מחקר של המלחמה עצמה בתור מנהג ומסורת, בתור מוסד חברתי ופוליטי ובתור בעיה שיש לפתור.
טקטיקה, אסטרטגיה, דוקטרינה וטכנולוגיה אמנם ימלאו תפקיד בולט בספר הזה, כפי שביתור גופים הוא חלק בלתי נפרד מתולדות הניתוחים ברפואה, אבל הן לא יהיו המוקד העיקרי שלו. בני האדם שנאלצים לקבל עליהם את הדרישות המיוחדות במינן של מוסד המלחמה, בין מנהיגים ובין חיילים מן השורה, חייבים גם הם להיות חלק מן הסיפור. אבל בראש ובראשונה זהו ספר על השאלה למה אנחנו עושים זאת ואיך נוכל לחדול מכך עכשיו, כשהדבר מתבקש יותר מאי־פעם.
1
מקורותיה של המלחמה
עד כמה המלחמה עתיקה?
האדם לא המציא את המלחמה. הוא ירש אותה. אבותינו הקדומים ביותר עסקו בלחימה, וכמה מקרובינו הפרימטים עושים זאת עד היום. ואף על פי כן, זה כמאתיים שנה שרוב בני האדם מאמינים כי המלחמה נולדה וצמחה עם התרבות ולא היתה בעיה של ממש בימי אבותינו הציידים־לקטים.
את האמונה הזאת קידם והפיץ ז'אן־ז'אק רוסו, אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר של תקופת הנאורות, כבר במאה ה-18. רוסו טען ש"הפרא האציל" שקדם לעליית התרבות ההמונית חי חיי חירות ושוויון, ומכאן השתמע שהוא חי גם חיי שלום. נוכל לשוב אל גן העדן האבוד הזה אם רק ניפטר מן המלכים והכמרים שמדכאים כיום את ארצות התרבות, כך אמר. זה היה רעיון מצודד, ובני אדם החלו לנסות ליישם אותו כבר בימיו. רוסו מת שנתיים אחרי פרוץ המהפכה באמריקה, ותשע שנים בלבד לפני המהפכה הגדולה הרבה יותר בצרפת.
רוסו בוודאי ידע שגם הפראים האצילים של זמנו נלחמו זה בזה מפעם לפעם, אבל ההתנגשויות הצבאיות האלה היו קטנות, גרמו לנפגעים מעטים בנפש והיו רחוקות מרחק רב מן הקרבות האיומים בין הצבאות הגדולים של ארצות התרבות. אפילו מאתיים שנה לאחר מכן, כשהחלו אנתרופולוגים לחקור את הקבוצות המעטות של ציידים־לקטים ששרדו בעולם המודרני, עדיין נתפסו הסכסוכים החמושים בין החבורות המצומצמות האלה — הקטנות שבהן מנו כ-30 בני אדם ובגדולות היו כמעט תמיד פחות מ-100 — כמין פעילות טקסית שמחירה בחיי אדם נמוך. רק בחמישים השנים האחרונות התברר גודל הטעות.
אי־אפשר להאשים את רוסו על שטעה. ידיעת העבר בימיו לא הרחיקה לכת יותר מ-3,000 שנה לאחור. גילו של כדור הארץ (4.5 מיליארד שנה) לא היה ידוע, ואיש לא ידע דבר על האבולוציה (שושלת ההומינידים שלנו התפצלה מן השימפנזים לפני 5.5 עד ארבעה מיליון שנה), ואף לא מתי הופיע הומו ספיינס (לפני כ-300 אלף שנה). קשה להבין איך הצליחו האנתרופולוגים להתעלם זמן רב כל כך מן הראיות שהלכו ונערמו לנגד עיניהם, אבל הם הוסיפו להאמין לרוסו כמעט עד אמצע המאה העשרים.
הם התעלמו מעדותם של בני אדם כמו ויליאם בַּקלי, שנמלט ממושבת עונשין בחוף הדרומי של אוסטרליה ב-1803 וחי 32 שנה בקרב האבוריג'ינים:
כשהשבט העוין התקרב ראיתי שכולם גברים... עד מהרה פרץ הקרב... [שניים מחברי קבוצתו של בקלי נהרגו בהתנגשות, אבל בלילה הם יצאו להתקפת נגד] מצאנו את רובם ישנים ושוכבים קבוצות־קבוצות, ואנשינו הסתערו עליהם, הרגו שלושה מהם במקום ופצעו כמה אחרים... האויב נס על נפשו... הם נטשו את כלי המלחמה שלהם בידי תוקפיהם והשאירו מאחור את הפצועים, ואלה הוכו למוות בבּוּמרנגים.
הם אף התעלמו מעבודתו החלוצית של האֶתנולוג לויד ווֹרנר, שחקר את בני מוּרְנגין בארץ אַרנהֶם שבצפון אוסטרליה בראשית המאה העשרים. בני מורנגין החלו לבוא במגע קבוע עם אירופאים זמן קצר בלבד לפני כן ועדיין היתה להם מסורת חיה של היסטוריה שבעל פה. הם ידעו לספר על מעשי סביהם והורי סביהם ועל מה שקרה להם. באמצעות ראיונות מקיפים ניסה וורנר לשחזר את היקף הלוחמה בקרב חבורות האבוריג'ינים המקומיים בשלהי המאה ה-19 (לפני שבאו במגע עם בני אירופה). מסקנתו היתה שהפשיטות והמארבים הכרוניים — שאכן היו בדרגת עצימות נמוכה והסתיימו במותם של אדם אחד או שניים בכל התנגשות — גרמו בעשרים השנים שחקר למותם של כ-25 אחוז מהגברים הבוגרים בחבורות שהרכיבו את אוכלוסיית מורנגין (שמנתה 3,000 נפש בקירוב). אבל האנתרופולוגיה בראשית ימיה התעלמה מוורנר; רוסו עדיין שלט בכיפה.
עם פראי
הוויכוח פרץ לבסוף ב-1968, משיצא לאור הספר Yanomamo: The Fierce People ("יַנומאמו: העם הפראי") מאת האנתרופולוג נפוליאון צַ'גנון. זהו מחקר מקיף על בני יַנומאמו, שחיו על מקורות האורינוקו והאמזונס בדרום ונצואלה ובצפון ברזיל. הינומאמו מנו כ-25 אלף נפש והתגוררו בכ-250 כפרים, שהיו נתונים במלחמה מתמדת אלה עם אלה. מן הבחינה הטכנית לא היו הינומאמו ציידים־לקטים, אלא התפרנסו בעיקר מחקלאות של כריתה ושריפה, ולכן נאלצו להעתיק את כפריהם מדי כמה שנים. אבל גודל הקבוצות היה אחיד פחות או יותר (כתשעים בני אדם בממוצע בכל כפר) וכך גם מנהגיהם החברתיים, ובכלל זה מנהג הלחימה.
כפריהם של בני ינומאמו היו מבוצרים וביניהם השתרעו שטחי חיץ עצומים, לפעמים עד כדי חמישים קילומטר, כנראה מפני שחוליות הפשיטה ידעו לנוע מהר ולמרחקים גדולים. יתר על כן, הינומאמו נטו להצטמצם בחלקים המרכזיים של שטחם, ואת אזורי הגבול כמעט לא ניצלו; הם התקרבו אליהם רק בקבוצות גדולות. מפעם לפעם נחרב כפר שלם. המחיר באבדות בנפש של מצב המלחמה הכרוני הזה, לפי חישוביו של צ'גנון, הגיע בכל דור ל-2.4 אחוזים בממוצע לגברים ושבעה אחוזים לנשים.
דעותיו של צ'גנון זכו לתהודה רחבה, וסִפרוֹ שימש טקסט יסוד בתוכניות הלימודים של אוניברסיטאות רבות. אבל הרעיון בדבר נטייה מולדת למלחמה היה בגדר עלבון קשה מדי לחסידי רוסו ולאנתרופולוגים שנשאו את דגלו. בתגובת נגד עזה של המשמר הישן, הואשם צ'גנון בעיוות הנתונים שלו ואפילו בסילופם, וממשלת ונצואלה אף אסרה עליו למשך זמן מה לשוב ולבקר אצל בני ינומאמו. רק ב-2012, שבע שנים לפני מותו, טוהר שמו די הצורך והוא התקבל לאקדמיה למדעים של ארצות הברית.
לאנתרופולוג ארנסט בֶּרץ' היה קל יותר. בשנות ה-60 של המאה ה-20 ערך ברץ' מחקר דומה על המלחמה בחברות של ציידים־לקטים בקרב האסקימואים של צפון־מערב אלסקה. הלוחמה באזור הזה נפסקה בעקבות המגע עם אירופים ואמריקאים כתשעים שנה לפני כן, אבל ברץ' הסתמך על תיעוד היסטורי ועל זיכרונותיהם של זקני האסקימואים. ממצאיו היו שלפחות פעם בשנה פרצה מלחמה בין חבורות של אסקימואים תושבי האזור, או ביניהן ובין אסקימואים שישבו במקומות מרוחקים יותר, ואפילו נגד אינדיאנים משבט אַתַבַּסקה, שחיו ביוּקון של ימינו. הבריתות בין החבורות השתנו בלי הרף בשל ניסיונן של קבוצות יריבות להשיג עליונות מספרית, ומטרתה הכללית של המלחמה היתה להשמיד את הקבוצה היריבה.
הלוחמים האסקימואים עטו שריון גוף, שהיה עשוי עצמות או פיסות שן שנחרזו יחד כמו שריון שרשרת ונלבש מתחת לבגדים העליונים. חוליות הפשיטה מנו עד חמישים איש והיו יוצאות למסעות שנמשכו ימים רבים כדי לתקוף את אויביהן. לפעמים ניטשו קרבות מאורגנים, שבהם היו הלוחמים משני הצדדים נערכים בשורות אלה מול אלה, אבל בדרך כלל לבשה הלחימה צורה של פשיטות על כפרים לפני עלות השחר, כשתושביהם ישנים, שהסתיימו לא פעם בטבח המוני. לוחמים גברים בדרך כלל לא נלקחו בשבי — אלא אם נדרשו לצורך עינויים או הריגה טקסית לאחר מכן — וההרג לא פסח על נשים וילדים. אילו הקדים ברץ' בעשר שנים, היו מסקנותיו מציתות מחלוקת עצומה, אבל הוא פרסם אותן רק ב-1974, ואז כבר יצא המרצע מן השק.
מלחמות שימפנזים
המסמר האחרון בארונו של רוסו לא היה מחקר אנתרופולוגי דווקא אלא זה שערכה הפרימטולוגית ג'יין גוּדוֹל. כשצפתה בלהקת שימפנזים בפארק הלאומי גוֹמבֶּה שבטנזניה הבחינה גודול שהלהקה שלה מנהלת מלחמה נגד להקה שכנה. מאחר שבני אדם חולקים יותר מ-99 אחוז מן הדנ"א שלהם עם שימפנזים ועוסקים במלחמה כמעט בכל מקום לפחות מאז היו ציידים־לקטים, סביר לשער שההתנהגות הזאת היא נחלתן של כל שושלות ההומינינים והשימפנזים מאז האב הקדמון המשותף שלהן, לפני יותר מארבעה מיליון שנה.
ההתנגשויות בין השימפנזים היו רחוקות מלחימה תרבותית עוד יותר מן ה"מלחמות" של הציידים־הלקטים. שימפנזים משתמשים בנשק (אולי ענף עץ אקראי) רק לעתים רחוקות, ולא קל לאחד מהם להרוג אחר בידיו ובשיניו בלבד. בין להקות של שימפנזים אין קרבות מאורגנים. כל ההרג נעשה מן המארב, כשכמה זכרים מלהקה אחת נתקלים בפרט יחיד מלהקה יריבה:
זה החל כמו סיור בוקר. בשלב מסוים... הם איתרו את גוליית [שימפנזה קשיש], שכנראה הסתתר במרחק 25 מטר בלבד. הפושטים הסתערו במורד בשצף קצף לעבר מטרתם. גוליית צרח, והלהקה פצחה בקריאות ובהצגות. התוקפים אחזו בו, הכו אותו, בעטו בו, נשכו אותו, הרימו אותו והשליכו אותו ארצה וקפצו עליו... הם המשיכו בהתקפה הזאת 18 דקות תמימות ואחר כך פנו לשוב הביתה. גוליית שתת דם רב מראשו ומפצעים בגבו. הוא ניסה לקום ולהתיישב, אבל חזר ונפל וגופו רעד. הוא לא נראה עוד מאז.
ריצ'רד רֶנגהם ודייל פיטרסון
האם זאת אכן מלחמה? ההתקפות האלה לא אירעו בכל פעם שהסיור גילה פרט יחידי מלהקה יריבה. השימפנזים היו מקשיבים לחברים האחרים בלהקה היריבה, שקראו קריאות כדי לשמור על קשר בשעה שהם נעים ברחבי היער, ותקפו רק כשלא היו בסביבה חברי להקה אחרים שיכלו לבוא לעזרת הקורבן המיועד. אחרת, היו נסוגים בשקט ומחכים להזדמנות נוספת. אבל הם התייחסו להתנהלות הזו ברצינות מחרידה. למרות זהירותם המופלגת, ואף על פי שהקפידו להרוג בכל פעם רק שימפנזה בודד, היו מקרים שבהם הביא הדבר להריגתם של כל הזכרים בלהקה. במקרה כזה היו בני הלהקה היריבה משתלטים על הנקבות ששרדו והורגים את הגורים, כדי לפנות מקום לצאצאיהם שלהם.
כמה מלהקות השימפנזים האלה נמצאות תחת תצפית זה חמישים שנה, ובכל הלהקות שנחקרו גרמה הלוחמה המקומית הזאת למותם של שלושים אחוז מן הזכרים הבוגרים וחמישה אחוזים מן הנקבות. הטריטוריות שלהקות השימפנזים חולשות עליהן קטנות הרבה יותר משל כפרי הינומאמו — המרחקים ביניהן נעים בין חמישה לשישה קילומטרים וחצי בלבד — אבל השימפנזים מעבירים כמעט את כל זמנם בשליש האמצעי של שטחם. שאר השטח, אף על פי שהוא עשיר במשאבים באותה מידה, נחשב ל"שטח הפקר" והשימפנזים מבקרים בו רק בקבוצות גדולות מחשש למארב ולהתקפה מצד להקות יריבות.
הציידים־הלקטים בני מורנגין בארץ ארנהם, הינומאמו מן האמזונס, השימפנזים בשמורת גומבה — המחקרים שנערכו בכל אחת מהחברות הללו הצטרפו יחד לכדי פעמון אזהרה, שצלצל והתריע כי אנו שוגים באשליות סטטיסטיות ביחס אליהן. הם מלמדים על לוחמה עתיקה עד מאוד, מן הסוג שמספר הנפגעים בה גדול הרבה יותר משאנו חווים בחברה המודרנית. עכשיו החלו גם הארכיאולוגים לחפש עדויות למלחמה במאובנים של בני אדם ומינים קרובים אליהם, ואלה אכן נמצאו עד מהרה.
במאובנים של הומו אֶרֶקטוס מלפני 750 אלף שנה, נמצאו סימנים לאלימות שמיוחסת לכלי נשק הקשורים באדם, כגון שברים שקועים (אולי בשל מהלומת אַלָה) וחתכים בעצמות שמרמזים על הסרת הבשר ועל קניבליזם. הריגות שכאלה מצריכות בדרך כלל טקסי טיהור מורכבים לאחריהן, וקניבליזם טקסי היה לא פעם חלק מהם. נמצאו גם מאובני ניאנדרתלים מלפני 40 אלף עד 100 אלף שנה, שבגופם פצעים אשר נגרמו בשל פגיעת חניתות או להבי אבן שננעצו בצלעותיהם, ואפילו קברי אחים.8
כשמתקדמים לתקופות של כמה אלפי שנים לפני עליית התרבות הראשונה, הארכיאולוגים מצאו אתרים של הרג המוני שאפשר לייחס רק למלחמה, כמו 27 בני אדם טבוחים שנמצאו בנַטארוּק, ממערב לימת טוּרקאנה שבקניה, מלפני 10,000 שנה. יש בהם גברים, נשים וילדים, ורובם נהרגו במהלומות אלה או בדקירה (שישה מהם נהרגו כנראה מפגיעת חצים). גופותיהם לא נקברו אלא הושארו להירקב. בתקשורת התייחסו לממצא כאל תגלית יוצאת דופן, אבל אין ספק שזו היתה תקרית אחת מתוך עשרות או מאות אלפי תקריות דומות שאירעו במהלך הפרהיסטוריה הממושכת של המלחמה בקֶרֶב בני אדם וההומינידים שקדמו להם. מה אפשר להסיק מכל זה?
שני תנאים
האם אנחנו נושאים את אות קין? האם נגזר עלינו לצאת למלחמות גדולות יותר ויותר עד שנכלה את עצמנו? לא בהכרח. אבל אנחנו עומדים בשני התנאים הנדרשים כדי להסביר התנהגות לוחמנית של מין כלשהו כלפי בני מינו: אם המין טורף ואם הוא חי בקבוצות שגודלן משתנה.
אנחנו ואבותינו עוסקים בציד זה כמה מיליוני שנה, ולכן אנחנו מסוגלים בנקל להרוג בני אדם אחרים. לאמיתו של דבר אנחנו מסוגלים להרוג אפילו את היצורים הגדולים בעולם לפחות זה מאתיים אלף שנה, ולכן אנחנו בהחלט עומדים בתנאי הראשון (שימפנזים, שגם הם צדים בקביעות ולוכדים והורגים קופים וטרף קטן אחר, הם היחידים בסדרת הקופאים שממלאים את התנאי הזה — וגם המין היחיד האחר בסדרה שיוצא למלחמות).
לכאורה, הדרישה "חיים בקבוצות שגודלן משתנה" מתמיהה יותר, אבל השיקול הוא כזה: טורפים יחידאים כמעט לעולם אינם מסתבכים במלחמות קשות עם בני מינם, מפני שהסיכוי למות בעימות כזה הוא חמישים אחוז, ולכן הוא לא כדאִי מבחינה אבולוציונית. על כל פנים, מלחמה בהגדרתה היא פעילות קבוצתית, אבל אם בני המין חיים בקבוצות שגודלן אחיד וחבריהן דבקים זה בזה, הסיכוי לנצח במלחמה כוללת נמוך באותה מידה. הקבוצות יהיו חזקות במידה שווה פחות או יותר, במלחמה ייפלו חללים רבים וכל ניצחון יהיה ניצחון פירוס.
לעומת זה, כשגודל הקבוצות משתנה וקבוצות גדולות מתפצלות לפעמים לקבוצות קטנות ואפילו ליחידים לשם חיפוש מזון, גדל הסיכוי שבמארבים ובהתנגשויות יהיה יתרון מכריע לתוקפים. מלחמת התשה היא אפוא אפשרות סבירה בין קבוצות כאלה, ואף על פי שההתקפות הן אופורטוניסטיות ברובן, אפשר שהן יסתיימו בחיסולם של כל הזכרים באחת הקבוצות. אריות מתנהגים כך, וגם זאבים וצבועים, וכמובן שימפנזים ובני אדם — כולם טורפים שחיים בקבוצות שגודלן משתנה. אבל איזו תועלת מפיקות הקבוצות המנצחות מן המלחמה? איזה יתרון אבולוציוני היא מעניקה להן?
העולם לא היה ריק מעולם וכמות המזון היתה מוגבלת תמיד. בכל סביבה שהיא — מדבר, ג'ונגל, סוואנה או חוף ים — כל המינים, טורפים ונטרפים כאחד, נוטים להתרבות עד כושר הנשיאה של הסביבה ומעט מעבר לו. ציידים־לקטים נקטו לא פעם הרג תינוקות בתור אמצעי לפיקוח על הילודה, אבל ההחלטה להפקיר תינוק לחסדי הטבע היתה של ההורים העמוסים עצמם והיא לא נכפתה עליהם בתור מדיניות של החבורה. נראה שהאמצעי הזה לא האט די הצורך את גידול האוכלוסייה.
כשגודלה של חבורת ציידים־לקטים קרוב לכושר הנשיאה של הסביבה המקומית, אפילו הפרעה קלה באספקת המזון (בגלל שינוי בדפוסי האקלים, למשל, או בנתיבי הנדידה של בעלי חיים) תחולל משבר מיידי, מפני שאת רוב המזונות שבני אדם אוכלים אי־אפשר לאגור ולאחסן. בתוך שבועות או חודשים מעטים יהיו כולם בחבורה רעבים כל הזמן, ומאחר שבני אדם בורכו ביכולת חיזוי, הם יֵדעו מה צפוי להם ולקבוצתם אם המצב יימשך. אבל אם החבורה מצמצמת בשיטתיות ולאורך זמן את מספרם של הזכרים בחבורה שכנה באמצעות מארבים סדרתיים, היא עשויה עכשיו להמר על כל הקופה, לנסות לחסל את שאר הזכרים בחבורה השכנה ולהשתלט על משאבי המזון שלה כדי לעבור את המשבר.
המשך הפרק בספר המלא
