פרק 1


אווה


יש דברים גרועים יותר מלהיתקע באמצע שום מקום בסופת גשמים.
לדוגמה, יכולתי להיות במנוסה מפני דוב מוכה כלבת שמתכנן לטרוף אותי. או שיכולתי להיות קשורה לכיסא במרתף חשוך, נאלצת להקשיב לשיר Barbie Girl של אקווה בלי הפסקה, עד שהייתי מעדיפה לכרסם את זרועי מאשר לשמוע שוב את הפזמון האֶפּוֹנִימִי1.
אבל רק מכיוון שהדברים עלולים להיות גרועים יותר, זה לא אומר שהם לא היו מחורבנים גם כך.
תעצרי. תחשבי מחשבות חיוביות.
"מכונית תופיע... עכשיו." בהיתי בטלפון שלי וניסיתי להתגבר על התסכול כשהאפליקציה הבטיחה לי שהיא מחפשת את ההסעה שלי, כפי שעשתה במשך חצי השעה הקודמת.
בדרך כלל לא הייתי נלחצת כל כך מהמצב כי היי, לפחות היה לי טלפון פועל ותחנת אוטובוס ששמרה עליי כמעט יבשה בגשם השוטף, אבל מסיבת הפרידה של ג'וש הייתה אמורה להתחיל בעוד שעה, עדיין לא אספתי את עוגת ההפתעה שלו מהקונדיטוריה, והתחיל להחשיך. אני אולי מסוג הבחורות שרואות את חצי הכוס המלאה, אבל לא הייתי אידיוטית. אף אחת, במיוחד לא סטודנטית קולג' נטולת כל כישורי לחימה, לא רוצה למצוא את עצמה בחושך, באמצע שום מקום.
הייתי צריכה ללכת לשיעורי ההגנה העצמית עם ג'ולס, כפי שהיא רצתה.
עברתי במוחי על האפשרויות המוגבלות שעמדו לרשותי. האוטובוס שעוצר בתחנה הזאת לא פועל בסופי שבוע, ולרוב החברות שלי לא היו מכוניות בבעלותן. לברידג'ט יש שירות הסעות, אבל היא באירוע של השגרירות עד שבע. אפליקציית האובר לא פעלה, ולא ראיתי אפילו מכונית אחת עוברת מאז שהתחיל הגשם, לא שהייתי עוצרת טרמפים בכל מקרה — ראיתי סרטי אימה, תודה רבה באמת.
נשארה לי רק אפשרות אחת, כזו שממש לא רציתי להשתמש בה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררנית.
פתחתי את רשימת אנשי הקשר בטלפון שלי, התפללתי בליבי, ולחצתי על הכפתור.
צלצול אחד. צלצול שני. שלישי.
בחייך, תענה כבר. או שלא. לא ידעתי מה יהיה גרוע יותר — להירצח או להתמודד עם אחי. תמיד הייתה אפשרות, כמובן, שאחי ירצח אותי בעצמו על שהכנסתי את עצמי למצב הזה, אבל עם זה אתמודד מאוחר יותר.
"מה קרה?"
עיקמתי את אפי כששמעתי את ברכתו. "שלום גם לך, אחי היקר. מה גורם לך לחשוב שמשהו לא בסדר?"
ג'וש נחר בבוז. "אה, התקשרת אליי. את אף פעם לא מתקשרת, אלא אם כן את בצרות."
נכון. העדפנו הודעות טקסט וגרנו זה ליד זה — זה לא היה הרעיון שלי, אגב — כך שרק לעיתים רחוקות נאלצנו להתכתב.
"לא הייתי אומרת שאני בצרות," סייגתי. "יותר כמו... תקועה. אין תחבורה ציבורית בסביבה, ואני לא מוצאת אובר."
"אלוהים, אווה. איפה את?"
אמרתי לו.
"מה את עושה שם, לעזאזל? זה במרחק שעה מהקמפוס!"
"אל תהיה דרמתי. הייתי בצילומי אירוסין, וזה במרחק שלושים דקות נסיעה. ארבעים וחמש אם יש עומס בכבישים."
רעם הרעיד את ענפי העצים הקרובים. נרעדתי והתכווצתי עוד יותר בתוך התחנה, לא שזה סייע במשהו. הגשם ירד באלכסון וכיסה אותי בטיפות מים כבדות וקשות כל כך, עד שהכאיבו כשפגעו בעורי.
קול רשרוש עלה מקו הטלפון, מלווה בגניחה רכה.
עצרתי, בטוחה שלא שמעתי נכון, אבל לא, זה נשמע שוב. גניחה נוספת.
עיניי התרחבו בזעזוע. "אתה באמצע סקס כרגע?" שאלתי בצעקה־לחישה, אף על פי שלא היה איש בסביבה.
הסנדוויץ' שטרפתי לפני שיצאתי לצילומים איים לחזור ולהופיע שוב. לא היה שום דבר — אני חוזרת, שום דבר, מגעיל יותר מאשר להקשיב לקרוב משפחה כשהוא באמצע סקס. הרעיון עורר בי רצון להקיא.
"טכנית, לא." ג'וש לא נשמע מתנצל.
למילה 'טכנית' הייתה חשיבות רבה.
לא היה צורך להיות גאון כדי לפענח את תשובתו המעורפלת. אולי הוא לא באמצע סקס, אבל משהו התרחש, ולא היה לי כל רצון לדעת מהו המשהו הזה.
"ג'וש צ'ן."
"היי, את התקשרת אליי." הוא כיסה כנראה את הטלפון בכף ידו, כי המילים הבאות נשמעו מעומעמות. שמעתי צחוק נשי רך שלווה בצווחה, ורציתי לחסום את אוזניי, את עיניי ואת מוחי. "אחד הבחורים לקח את המכונית שלי כדי לקנות עוד קרח," אמר ג'וש, וקולו חזר להישמע ברור, "אבל אל תדאגי, אני אטפל בזה. תשלחי את המיקום המדויק שלך ותחזיקי את הטלפון קרוב אלייך. יש לך עדיין את ספריי הפלפל שקניתי לך ליום ההולדת בשנה שעברה?"
"כן. תודה על זה, אגב." רציתי תיק חדש למצלמה, אבל ג'וש קנה לי ערכה של שמונה מכלי ספריי פלפל במקום. אף פעם לא השתמשתי בהם, ומשמעות הדבר שכל שמונת הבקבוקים — למעט האחד שנמצא בתיק שלי — שכבו בנוחות בחלקו האחורי של הארון שלי.
אחי לא קלט את הסרקזם. בהתחשב בעובדה שהוא סטודנט מצטיין בלימודי טרום רפואה, הוא יכול להיות די טמבל לפעמים. "בבקשה. אל תזוזי, הוא יהיה שם עוד מעט. מאוחר יותר נדון בחוסר היכולת המוחלט שלך לשמור על עצמך."
"אני משומרת," מחיתי. האם זו מילה אמיתית? "זו לא אשמתי שאין — רגע, למה אתה מתכוון 'הוא'? ג'וש!"
מאוחר מדי. הוא כבר ניתק.
דווקא בפעם היחידה שרציתי שהשיחה תימשך, הוא זרק אותי לטובת אחת היזיזות שלו. הופתעתי שהוא לא התחרפן יותר, כי ג'וש הוא זה שהכניס את ה'יותר' למונח יותר מדי מגונן. מאז 'האירוע', הוא לקח על עצמו את תפקיד המגן שלי, כאילו הוא אחי ושומר הראש שלי גם יחד. לא יכולתי להאשים אותו — הילדות שלנו נצבעה במאה גוונים של בלגן, או כך לפחות סיפרו לי — ואהבתי אותו ממש, אבל הדאגה התמידית שלו הייתה לעיתים מעיקה קצת יותר מדי.
ישבתי על הספסל כשרגליי פונות הצידה וחיבקתי את התיק שלי, מניחה לעור המבוקע לחמם את עורי בזמן שחיכיתי ש'הוא' המסתורי יופיע. זה יכול להיות כל אחד, לג'וש לא היו חסרים חברים. הוא תמיד היה מקובל — שחקן כדורסל, ראש מועצת התלמידים ומלך הנשף בתיכון, חבר באחוות הסטודנטים סיגמא ופנים מוכרות בקמפוס של הקולג' שלו.
אני הייתי ההפך ממנו. לא ממש לא מקובלת, אבל התחמקתי מאור הזרקורים והעדפתי קבוצה קטנה של חברות קרובות על פני קבוצה גדולה של מכרים ידידותיים. בעוד ג'וש היה הרוח החיה בכל מסיבה, אני נהגתי לשבת בפינה ולחלום בהקיץ על כל המקומות שבהם ארצה לבקר. ואם זה תלוי בפוביה שלי, כנראה לא אגיע אליהם לעולם.
הפוביה הארורה שלי. ידעתי שהכול נפשי, אבל התחושה הייתה פיזית — הבחילות, דפיקות הלב המהירות, הפחד המשתק שהפך את איבריי לקפואים ולחסרי תועלת.
מצד שני, לפחות לא פחדתי מגשם. מאוקיינוסים, מאגמים ומבריכות יכולתי להתחמק, אבל גשם... כן, זו הייתה עלולה להיות בעיה.
אני לא בטוחה כמה זמן התכרבלתי בתחנת האוטובוס הקטנה. כל אותו הזמן קיללתי את חסרונה של יכולת ראיית הנולד שלי כשדחיתי את הצעתם של הגרייסונים להסיע אותי בחזרה לעיר אחרי הצילומים. לא רציתי להטריח אותם וחשבתי שאוכל להזמין אובר ולהיות בקמפוס של אוניברסיטת ת'ייר תוך חצי שעה, אבל ארובות השמיים נפתחו מייד אחרי שהזוג נסע לדרכו, ואני הגעתי למצב הנוכחי.
התחיל להחשיך. שמיים אפורים ועמומים התמזגו בכחולים הקרירים של שעת בין הערביים, וחלק ממני דאג שה'הוא' המסתורי לא יופיע, אבל ג'וש מעולם לא אכזב אותי. אם אחד מהחברים שלו היה מסרב לאסוף אותי כפי שהוא ביקש, הרגליים שלו היו יוצאות מכלל שימוש ביום המחרת. ג'וש היה סטודנט לרפואה, וכשזה התאים למצב, היו לו אפס נקיפות מצפון באשר לשימוש באלימות. בעיקר כשהמצב כלל אותי.
קרן זוהרת של פנסי דרך האירה את הגשם. מצמצתי, ומייד ליבי דילג בציפייה ובחשש כששקלתי את הסיכויים אם המכונית היא ההסעה שלי או שייכת לפסיכופת פוטנציאלי. האזור הזה במרילנד היה די בטוח, אבל לעולם אי אפשר לדעת.
כשעיניי התרגלו לאור, צנחתי בתחושת הקלה, אבל אחרי שתי שניות הזדקפתי בחזרה.
החדשות הטובות — זיהיתי את מכונית האסטון מרטין השחורה והמבריקה שהתקדמה לקראתי. היא הייתה של אחד מחבריו של ג'וש, ומשמעות הדבר היא שלא אגיע אל כותרות החדשות המקומיות הערב.
החדשות הרעות, לעומת זאת, האדם שנהג באסטון מרטין היה האדם האחרון שרציתי — או צפיתי — שיאסוף אותי. הוא לא היה הטיפוס של אני אעשה טובה לחבר שלי ואציל את אחותו הקטנה. הוא היה הטיפוס של אם תסתכל עליי בצורה עקומה אני אהרוס אותך ואת כל מי שיקר לך, והוא נראה כל כך שָׁלֵו ויפה תואר כשהיה עושה את זה, שלא היית שם לב שעולמך עולה בלהבות סביבך עד שהיית הופך לערמת אפר לרגליו שהיו תחובות בנעלי טום פורד.
כשהמכונית עצרה מולי והחלון נפתח, העברתי את קצה לשוני על שפתיי היבשות.
"תיכנסי."
הוא לא הרים את קולו. הוא אף פעם לא מרים את קולו, ועדיין נשמע רם וצלול למרות הגשם.
אלכס ווֹלקוב היה כוח טבע כשלעצמו, ואני שיערתי שגם מזג האוויר נענה לו.
"אני מקווה שאת לא מצפה שאני אפתח עבורך את הדלת," הוא אמר כשלא זזתי, נשמע מרוצה מהמצב ממש כמוני.
איזה ג'נטלמן.
כיווצתי את שפתיי ועצרתי את עצמי מלענות תשובה צינית. קמתי מהספסל ונכנסתי למכונית, שהדיפה ניחוח נקי ויקר, כמו בושם ועור איטלקי משובחים. לא הייתה לי מגבת או משהו כדי להניח על המושב תחתיי, אז כל מה שיכולתי לעשות היה להתפלל שלא אגרום נזק.
"תודה שבאת לאסוף אותי. אני מעריכה את זה," אמרתי בניסיון לשבור את השתיקה המקפיאה.
נכשלתי. כישלון מחפיר.
אלכס לא הגיב ואף לא הביט בי כשניווט בכבישים החלקים, המפותלים והמתעקלים בדרך אל הקמפוס. הוא נהג באותה צורה שבה הלך, דיבר ונשם. באופן יציב ומבוקר, ועם נימה מאיימת המזהירה את מי שעלולים להיות טיפשים מספיק כדי לעמוד בדרכו, שמעשה כזה יהיה גזר דין מוות עבורם.
הוא היה ההפך הגמור מג'וש, והעובדה שהם היו החברים הכי טובים עדיין הפתיעה אותי. אישית, חשבתי שאלכס הוא מניאק. בטוח שהיו לו סיבות משלו, אולי טראומה פסיכולוגית מסוג כלשהו שהפכה אותו לרובוט חסר הרגשות שהוא היום. בהסתמך על פיסות המידע שליקטתי מג'וש, ילדותו של אלכס הייתה גרועה אפילו יותר משלנו, אם כי מעולם לא הצלחתי לסחוט עוד פרטים מאחי. כל מה שידעתי היה שהוריו של אלכס מתו כשהיה צעיר והורישו לו ערמה של כסף, שאת ערכה הוא הכפיל פי ארבעה כשקיבל את הירושה בגיל שמונה־עשרה. לא שהוא נזקק לה. הוא המציא תוכנת מודלים פיננסיים חדשה בתיכון שהפכה אותו למולטימיליונר לפני שהגיע לגיל שבו מותר היה לו להצביע.
עם איי־קיו בגובה 160, אלכס וולקוב היה גאון, או קרוב להיות. הוא היה היחיד בהיסטוריה של אוניברסיטת ת'ייר שהשלים תוך שלוש שנים את התוכנית הכוללת בת חמש השנים לתואר ראשון ושני במנהל עסקים, ובגיל עשרים ושש היה סמנכ"ל של אחת מחברות פיתוח הנדל"ן המצליחות ביותר במדינה. הוא היה אגדה, והוא ידע את זה.
אני, לעומת זאת, חשבתי שאני מצליחה כשזכרתי לאכול בין הקורסים שלי, שיעורי ההעשרה ושתי עבודות — האחת בדלפק הקבלה בגלריה מק'קאן, והשנייה עבודה צדדית כצלמת עבור כל מי שהיה מוכן לשכור את שירותיי. אירועי סיום לימודים, טקסי אירוסים, מסיבות יום הולדת לכלבים — את כל אלה עשיתי.
"אתה בא למסיבה של ג'וש?" ניסיתי שוב לפתוח בשיחת חולין. השתיקה הרגה אותי.
אלכס וג'וש היו החברים הכי טובים מאז שהיו שותפים לחדר בת'ייר לפני שמונה שנים, ואלכס הצטרף מאז למשפחה שלי בחג ההודיה ובחגים האחרים. למרות זאת, לא הכרתי אותו. לא דיברנו ממש, אלא אם כן השיחה הייתה קשורה לג'וש או להעברת קערת תפוחי האדמה בזמן הארוחה, או משהו דומה.
"כן."
אוקיי. הבנתי ששיחת חולין לא באה בחשבון.
המוח שלי נדד אל מיליון המשימות שהיו לי לאותו סוף שבוע — לערוך את התמונות מהצילומים של הגרייסונים, לעבוד על טופס הבקשה שלי למלגה ללימודי המשך בדאבליו־ויי־פי2, לעזור לג'וש לסיים את האריזה אחרי ה —
שיט! שכחתי לגמרי מהעוגה של ג'וש.
הזמנתי אותה לפני שבועיים, כי זה היה זמן האספקה המינימלי להזמנת עוגה מקראמבל אנד בייק. היא הייתה הקינוח החביב על ג'וש, שלוש שכבות של שוקולד מריר מצופה בפאדג' שוקולד ממולאות בפודינג שוקולד. הוא הרשה לעצמו לאכול אותה רק ביום ההולדת שלו, אבל מאחר שהוא עומד לעזוב את המדינה לשנה, חשבתי שהוא יסכים להפר את חוק הפעם־בשנה שלו.
"אז..." העליתי על פניי חיוך גדול וקורן. "אל תהרוג אותי, אבל אני חייבת שנסטה מהדרך אל קראמבל אנד בייק."
"לא. אנחנו כבר מאחרים." אלכס עצר באור אדום. חזרנו לציוויליזציה, ומבעד לחלונות הרטובים מהגשם הבחנתי באותיות המטושטשות של סטארבקס ושל פנרה ברד3.
החיוך לא ירד מפניי. "זו עצירה קצרה. רבע שעה, מקסימום. אני רק צריכה לרוץ פנימה ולאסוף את העוגה של ג'וש. אתה יודע, את ה'מוות משוקולד' שהוא אוהב כל כך? הוא יהיה במרכז אמריקה במשך שנה, אין להם שם קראמבל אנד בייק, והוא עוזב בעוד יומיים, אז — "
"תעצרי." אצבעותיו של אלכס התעקלו סביב ההגה, והמוח ההורמונלי והמשוגע שלי ננעל על יופיין. זה עלול להישמע מטורף כי למי יש אצבעות יפהפיות? אבל לו היו. פיזית, כל דבר בו היה יפהפה. עיני האזמרגד הירוקות שבלטו מתחת לגבות כהות, כמו שבבים שנחצבו מקרחון, קו הלסת החד ועצמות הלחיים המפוסלות. מבנה גופו הדק ושערו החום הבהיר והמלא, שנראה פרוע ובו־זמנית מסופר להפליא.
הוא נראה כמו פסל במוזיאון איטלקי שקם לתחייה.
תקף אותי דחף מטורף לפרוע את שערו כמו שהייתי עושה לילד קטן, רק כדי שיפסיק להיראות מושלם כל כך — כי זה היה די מעצבן עבורנו, בני התמותה — אבל לא הייתה לי משאלת מוות ולכן לא הזזתי את ידיי.
"אם אקח אותך לקראמבל אנד בייק, תפסיקי לדבר?"
היה ברור לי שהוא התחרט על כך שהסכים לאסוף אותי.
החיוך שלי התרחב. "אם אתה רוצה."
שפתיו נמתחו לפס ישר. "בסדר."
יש!
אווה צ'ן: אחת.
אלכס וולקוב: אפס.
כשהגענו אל המאפייה, פתחתי את אבזם חגורת הבטיחות שלי ועמדתי לצאת, כשאלכס אחז בזרועי ומשך אותי בחזרה אל המושב שלי. בניגוד לציפיותיי, המגע שלו לא היה קר. הוא היה לוהט, והוא צרב מבעד לעורי ולשרירים שלי עד שהרגשתי את חומו במרכז הבטן.
בלעתי את הרוק. הורמונים מטופשים. "מה? אנחנו כבר מאחרים, והם סוגרים עוד מעט."
"את לא יכולה לצאת ככה." רמז קל למורת רוחו צץ בזויות פיו.
"איך ככה?" שאלתי בבלבול. הייתי לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו, לא שום דבר שערורייתי.
אלכס החווה בראשו לכיוון החזה שלי. הבטתי מטה ומייד השתנקתי, כי החולצה הלבנה שלי הייתה רטובה. שקופה. גם לא קצת שקופה, כזו שאפשר איכשהו לראות את מתאר החזייה שלי אם מסתכלים בתשומת לב. היא הייתה שקופה לגמרי וחשפה חזיית תחרה אדומה, פטמות זקורות — תודה לך, מזג האוויר — כל החבילה.
שילבתי את זרועותיי על חזי, ופניי בערו בצבע דומה לזה של החזייה שלי. "זה היה ככה כל הזמן?"
"כן."
"יכולת להגיד לי."
"אמרתי לך. עכשיו."
לפעמים רציתי לחנוק אותו. באמת. ואני לא אדם אלים. אני הנערה שלא אכלה עוגיות ג'ינג'ר בצורת אנשים אחרי שצפיתי בסרט שרק, כי הרגשתי שאני אוכלת את המשפחה של ג'ינג'י4 או גרוע יותר, את ג'ינג'י עצמו, אבל משהו באלכס עורר את הצד האפל שבי.
נשפתי בחדות ושמטתי את זרועותיי באינסטינקט. החולצה השקופה שלי נשכחה לרגע, עד שמבטו של אלכס חלף שוב על חזי.
הלהט בלחיי חזר ונמאס לי לשבת כאן ולהתווכח איתו. מאפיית קראמבל אנד בייק תיסגר בעוד עשר דקות, והשעון תקתק.
אולי זה היה האיש, מזג האוויר או השעה וחצי שביליתי תקועה בתחנת האוטובוס, אבל התסכול שלי גאה לפני שהצלחתי לעצור אותו. "במקום להיות מניאק ולבהות בציצים שלי, תוכל להשאיל לי את הז'קט שלך? כי אני באמת רוצה לקחת את העוגה ולשלוח את אחי, החבר הכי טוב שלך, לדרכו בסטייל, לפני שהוא עוזב את המדינה."
המילים נתלו בינינו לפני שהנחתי יד על פי בזעזוע. האם באמת אמרתי עכשיו לאלכס וולקוב את המילה 'ציצים' והאשמתי אותו שבהה בי? וקראתי לו מניאק?
אלוהים היקר, אם יכה בי ברק ברגע זה, אני לא אכעס. מבטיחה.
עיניו של אלכס הצטמצמו מעט. זו הייתה תגובה שנמנתה בין חמש התגובות הרגשיות ביותר שעוררתי בו בשמונה שנים, והיא הייתה מרשימה.
"תאמיני לי, לא בהיתי בציצים שלך," הוא אמר, וקולו היה קפוא מספיק כדי להפוך את הטיפות שנשארו על עורי לקרח. "את לא הטיפוס שלי, גם אם לא היית אחותו של ג'וש."
אאוץ'. גם אני לא הייתי מעוניינת באלכס, אבל אף בחורה לא אוהבת שבן המין השני מתייחס אליה בביטול בקלות כזו.
"לא חשוב. אין צורך להיות אידיוט בקשר לזה," מלמלתי. "תראה, קראמבל אנד בייק עומדים להיסגר בעוד שתי דקות. רק תשאיל לי את הז'קט שלך ונוכל לעוף מפה."
שילמתי מראש באינטרנט, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לאסוף את העוגה.
הלסת שלו התהדקה לפני שענה, "אני אביא אותה. את לא יוצאת מהמכונית לבושה ככה, גם לא עם הז'קט שלי."
אלכס שלף מטרייה מתחת למושב הנהג ויצא בתנועה מהירה אחת. הוא זז כמו פנתר, כולו חן מפותל ועוצמת לייזר. אילו רצה, הוא היה יכול להצליח בגדול על מסלול הדוגמנות, אם כי אני לא חושבת שהוא היה מוכן לעשות משהו המוני כל כך.
הוא חזר אחרי פחות מחמש דקות עם קופסת עוגה בצבעי ורוד וירוק מנטה, שעליה מוטבע הלוגו של קראמבל אנד בייק, תחת זרועו. הוא הניח אותה על ירכיי, סגר את המטרייה שלו ויצא בנהיגה לאחור ממגרש החניה בלי למצמץ.
"אתה מחייך לפעמים?" שאלתי, והצצתי לתוך הקופסה כדי להבטיח שלא בלבלו בין ההזמנות. לא. עוגת 'מוות משוקולד' אחת בדרך אל אחי. "זה עשוי לעזור למצב שלך."
"איזה מצב?" הוא נשמע משועמם.
"מַקֵּלְבַּתַּחַתִטִיטִיס." כבר קראתי לאיש אידיוט, מה כבר יזיק עלבון נוסף?
אולי רק דמיינתי את זה, אבל נדמה לי שראיתי את שפתיו מתעוותות מעט לפני שהוא ענה ביובש, "לא. המצב הזה כרוני."
ידיי קפאו והלסת שלי נשמטה. "א... אתה התבדחת כרגע?"
"תסבירי למה היית במקום ההוא מלכתחילה." אלכס התחמק מהשאלה שלי ושינה את הנושא מהר כל כך, עד שחשתי צליפת־שוט בצווארי.
הוא התבדח. לא הייתי מאמינה לולא ראיתי את זה במו עיניי. "היה לי יום צילומים עם לקוחות. יש אגם נחמד ב..."
"תחסכי לי את הפרטים. לא מעניין אותי."
נהמה שקטה נפלטה מגרוני. "למה אתה כאן? לא חשבתי שאתה הטיפוס שיסכים להיות הנהג."
"הייתי בסביבה, ואת האחות הקטנה של ג'וש. אם היית מתה, הוא היה הופך להיות משעמם." אלכס עצר מול הבית שלי. בבית הסמוך, הידוע גם כביתו של ג'וש, דלקו האורות וראיתי מבעד לחלונות אנשים רוקדים וצוחקים.
"לג'וש יש טעם מחורבן בחברים," פלטתי. "אני לא יודעת מה הוא רואה בך. אני מקווה שהמקל שתקוע לך בתחת ינקב איזה איבר חיוני." ואז, מכיוון שחונכתי להיות מנומסת, הוספתי, "תודה על הטרמפ."
יצאתי מהמכונית ונשפתי בתסכול. הגשם הפך לטפטוף, והרחתי את האדמה הלחה ואת פרחי ההורטנזיה שצמחו בעציץ ליד הדלת הקדמית. תכננתי להתקלח, להחליף בגדים ולהספיק לחצי האחרון של המסיבה של ג'וש, בתקווה שלא ינזוף בי על שנתקעתי או על שאיחרתי, כי לא הייתי במצב רוח לזה.
אני אף פעם לא כועסת למשך זמן רב, אבל באותו רגע הדם שלי רתח ורציתי להכניס לאלכס וולקוב אגרוף בפנים.
הוא היה כל כך קר ושחצני ו... ו... כל כך הוא. זה היה מרתיח.
לפחות לא הייתי צריכה להתמודד איתו לעיתים קרובות. ג'וש בילה איתו בעיר בדרך כלל, ואלכס לא ביקר בקמפוס כל כך הרבה, למרות שהיה אחד הבוגרים.
תודה לאל. אם הייתי נאלצת לראות את אלכס יותר מפעמים ספורות בשנה, הייתי יוצאת מדעתי.


הערות


1 אפונים — דבר הנקרא על שם תוכנו, כאן שיר הנקרא על שם בובה מפורסמת
2 WYP — World Youth Parliament — מוסד ללימודי צילום לצעירים הממוקם בניו יורק
3 רשת מאפיות
4 דמות מהסרט 'שרק' שהיה עוגיית ג'ינג'ר בצורת אדם