פרק 1
מ"מנהג טעות" לשער היום
כך הפכה תפילת "כל נדרי" לסמל יום הכיפורים


סדר תפילות יום הכיפורים נפתח בתפילת כל נדרי. תפילה זו, הנאמרת עוד קודם השקיעה בבתי הכנסת, משמשת שער ליום הכיפורים. בין תפילה זו ובין תפילת ערבית הבאה אחריה אף ישנה הפסקה, משום שתפילת ערבית נאמרת רק לאחר השקיעה. נמצאה כל נדרי נאמרת קודם שייכנס הצום במלוא עוצמתו וחומרתו.


תפילה זו, שנתקבלה ברוב קהילות ישראל כתפילה חשובה, והניגון שלה מעורר את רגשות יום הכיפורים, לא שימשה בעבר חלק מן התפילה בבתי הכנסת של חכמי ישראל הקדומים. אילו הזדמן אדם לבתי הכנסת של התנאים והאמוראים היה רואה שאין נוהגים לומר אותה ואין מכירים אותה. מעניין אפוא הניגוד בין מעמדה הנוכחי הנשגב ובין מעמדה בסדר התפילה העתיק.


תפילה זו נזכרת לראשונה בימי הגאונים בבבל. כך מתואר בחיבור המלקט מאמרים הלכתיים של הגאונים (ספר אוצר הגאונים לנדרים, מהדורת לוין, עמ' 21):


...כתב בעל העיתים ז"ל... והאי מנהגא דקא עבדי בהני דוכתא לאפוקי ס"ת ולומר כל נדרי, חזינן לרבותא דאמרי דהאי מנהגא לית לי עיקרא וטעותא היא [תרגום — וזה המנהג שעושים באלה המקומות להוציא ספר תורה ולומר כל נדרי, ראינו לרבותינו שאומרים שהמנהג הזה אין לו עיקר וטעות הוא]... ואמר מר רב עמרם, יש שעושין כן שעומד שליח ציבור בלילי יוה"כ ואומר כך: כל נדרים ואיסורים וחרמים ושבועות וקיומים שנדרנו ושאמרנו... אם נדר נדרנו — אין כאן נדר, אם אסר אסרנו — אין כאן איסור... אבל שדרו מתיבתא הקדושה [תרגום — שלחו מהישיבה הקדושה] שמנהג שטות הוא ואסור לעשות כן....


הספר מצטט שני מקורות: האחד הוא מבעל ספר העיתים והשני מרב עמרם גאון, ובשניהם ישנה התפלמסות עם מנהג אמירת כל נדרי. הוא מזכיר כי אומנם נהגו לומר במקומות שונים את כל נדרי, אבל המקורות הללו קובעים כי זהו מנהג חדש ומוטעה. האזכור הראשון לאמירת כל נדרי הוא דווקא בהקשר פולמוסי, כלומר בהתנגדות למנהג זה. נראה אפוא כי אמירת כל נדרי החלה תוך שנכרכה בפולמוס גדול של מתנגדים לעומת תומכים.


עצם המנהג של אמירת תפילת כל נדרי קשה משני טעמים:


ראשית, תוכן הדברים הוא בקשה מלפני שמיא שלא להתייחס בתוקף לנדרים שאדם נודר. הדבר מוזר, שכן באמת תמוה שהדבר הראשון שאדם מבקש לעשות כאשר הוא עומד בפתח יום הכיפורים הוא להצהיר מול ריבונו של עולם שאין למוצא פיו תוקף של ממש. הנוסח המקובל כולל הצהרה שכזו לא רק לשנה שהסתיימה אלא גם לשנה המתחילה. הרי מושג התשובה, שהוא מרכזי כל כך ביום הכיפורים, משמעו שאדם מצהיר שהוא חוזר מדרכו הרעה ויעשה את מעשיו בכובד ראש ובאחריות, וכאן לכאורה ההצהרה מלמדת הפכם של דברים.


שנית, ביטול הנדרים כבר נעשה קודם למועד אמירת כל נדרי, בטקס "היתר נדרים". יש העורכים את הטקס בערב ראש השנה ויש העורכים אותו בערב יום הכיפורים, אבל בכל אופן אלו וגם אלו כבר התירו נדריהם במעמד בית דין, וחזרו והתחייבו בפני בית דין. מה מוסיפה אפוא עוד תפילת כל נדרי בבית הכנסת? והרי הנדרים הותרו מכבר.


קודם שננסה לפרש את הדבר, אבקש להרחיב מעט על מושג הנדר ועל ביטול הנדר. נדר הוא החלטה וולונטרית אישית של אדם להגדיל את מערכת האיסורים הדתית שלו. כלומר, הלכות נדרים מאפשרות לאדם לקבוע כי חפץ מסוים ייאסר עליו, או שהוא חייב לבצע דבר מסוים. חיוב חדש זה נכנס לתוך המערכת הדתית, והפרתו תיחשב אפוא עבירה דתית. זוהי תופעה ייחודית, משום שלכאורה המערכת הדתית מגדירה איסורים ומצוות מסוימים, וכל מה שלא נקבע בהם, אין לו משמעות דתית. אין שום משמעות דתית לנעילת נעלי ספורט או נעליים רגילות, כמו גם לאכילת תפוזים או לשתיית מיץ רימונים. אלו דברים שההלכה אינה קובעת דבר לגביהם, וממילא החלטתו של האדם לעשותם או שלא לעשותם היא לכאורה אישית ונעדרת משמעות דתית. נמצאו הנדרים מאפשרים לאדם לקבוע כי מעשים אלו ייכנסו למכלול האיסורים ההלכתיים וייטענו מטען דתי חמור.


ועוד, יסוד גדול בהלכה הוא שהיא מחייבת את כל האנשים בצורה שווה. חובת הנחת תפילין תקפה לכל אדם באותן שעות ובאותו אופן. בניגוד לכך, הנדר מאפשר שונוּת, שהרי הוא חל רק על מי שנדר נדרו. לשון אחרת, יש חידוש גדול בכך שאדם יכול מיוזמתו לקבוע הלכות חדשות שתהיינה תקפות רק לו עצמו.


הנדרים גם יוצרים מצב שבו אדם יכול להגדיר באופן דתי את מערכת היחסים שלו עם אנשים אחרים, כגון כשהוא מדיר עצמו מליהנות מזולתו וכיוצא בזאת. בפועל, הלכות נדרים אף יצרו מערכת של שבועות וחרמות שאנשים קבעו ביחסם כלפי אחרים. כלומר הנדר שימש להגדרת מערכת היחסים האישית שלו עם הזולת וגם להטלת חרמות על הזולת. אומנם המעבר מנדרים אישיים לשבועות אינו מחויב, אולם מסתבר כי הלכות נדרים פתחו את השער ואת האפשרות של צמיחת התופעה של שבועות וחרמות.


תופעה זו התחזקה והתרחבה מאוד בשלהי תקופת האמוראים ובימי הגאונים. ראיות לדבר מצויות בקערות השבעה שנמצאו במזרח העתיק ובכתובות בחפירות ארכיאולוגיות (ראו סיכום של הממצאים בספרו של י' נוה, על חרס וגומא). ההתרחבות הגדולה בשימוש בנדרים בציבור הרחב יצרה אצל החכמים צורך להגיב לשם צמצומה של התרחבות זו. ככל הנראה חכמים התלבטו בין שתי גישות:


גישה אחת הציעה לחזק את מעמד הנדר ולייחס לו כובד ראש ותוקף רב בכך שלא יוכלו לבטלו. הציפייה הייתה כי אנשים יירתעו מלנדור משום שלא יוכלו לחזור בהם מנדרם, והיקפה של התופעה יקטן. בגישה זו נכתבו הדברים הבאים בתקופת הגאונים (אוצר הגאונים לנדרים, עמ' 20):


שאלו מקמי מר האי: ושאלתם היכא דנדר אינש נדרא או אשבע שבועה... אית ליה הפרה או לא [תרגום — ושאלתם: במקום שנדר אדם נדר או נשבע שבועה, יש לו הפרה או לא?] האי מילתא שאילו מקמי רב יהודאי גאון זצ"ל [תרגום — דבר זה שאלו מלפני רב יהודאי גאון] והשיבם והחמיר דברים הרבה בנדרים ובשבועות. והכין
[תרגום — וכך] אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מפירין נדרין ולא מתירין שבועות, מפני שמסכתא דנדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה.


השאלה העולה מול חכמים היא אם ניתן להתיר נדרים ושבועות. למרות שהלכה ידועה בידינו שניתן להתיר, מסתבר שבעת ששאלו את השאלות הגישה ההלכתית הייתה שונה. שני החכמים במקור הזה התנגדו להתרת נדרים. פירושו של דבר הוא כי הנודר אינו יכול להתיר נדרו. ההסבר לכך שלא ניתן להתיר את הנדר היא הטענה "מפני שמסכתא דנדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה". כלומר היות שפסקו ללמוד בישיבות את המסכת, אין כלים הלכתיים חדים וברורים, ואין בעלי מסורת ברורה שיכולים להתיר את הנדרים. טענה זו לכאורה מוזרה, שכן מה יש לפרש במסכת זו, יותר מבכל מסכת אחרת, שהוא עלום עד כדי כך שלא ניתן לממש התרת נדרים. ומה יעשו אפוא כל אותם שנדרו ומבקשים התרה? דומה שהמפתח לדבר הוא בציטוט דברי החכם — "והחמיר דברים הרבה בנדרים ובשבועות". העיקרון הוא בעצם ההשקפה שיש להחמיר בנדרים. שאלת פרשנותה של המסכת או אי פרשנותה אינה באה אלא לאפשר את המגמה של החמרה בנדרים. יש להציע כי גישה זו הניחה כי ההחמרה בנדרים והאיום שלא יהיה אפשרי להתיר את הנדר, יגרמו לכך שאנשים יירתעו מלנדור. במידה רבה זה המשך להמלצה מקראית, שכן כבר הפסוקים בדברים כ"ג ממליצים שלא לנדור וכורכים זאת באי היכולת להפר: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא". וכך גם בקוהלת ה': "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם".


אולם גישה שנייה שצמחה גרסה את ההפך. מגמתה הייתה לאפשר התרה קלה ככל שאפשר, כדי לא ליצור מחויבויות לא מתוכננות שייצרו מערכות יחסים מגבילות ואף מפריעות בין אנשים שונים. גישה זו הכירה בכך שלפעמים אנשים מתחייבים ונודרים נדר בעקבות החלטה זמנית ורגעית, וההיתר נועד לשחרר אותם מכבלי ההחלטה. הקלות של ההיתר מצמצמת את מספר הנדרים התקפים.


דומה שתפילת כל נדרי משקפת גישה שנייה זו של הקלה בהתרת נדרים. התקופה ההיסטורית שבה תפילת כל נדרי נוצרת, ימי הגאונים בבבל, היא תקופה שבה בבבל רווחים מאוד שבועות וחרמות. ההיתר הקל של הנדר בא למנוע מצבים שבהם נדרו אנשים בקלות ראש או בסערת הרגע, ומצאו עצמם מחויבים מבלי כוונה שקולה.


אבל בדורנו מעטים הנודרים נדרים כל עיקר. ונמצא שתפילת כל נדרי, שבה מבקש אדם לבטל מראש את כל הנדרים שהוא עתיד לנדור, נראית ארכאית במקצת, שהרי אנשים כמעט שלא נודרים נדרים ושבועות. במילים אחרות, לא ברורה החשיבות הנוכחית של תפילת כל נדרי בכניסת יום הכיפורים. הורתה ולידתה של תפילה זו במציאות היסטורית רחוקה על רקע השימוש הנרחב בנדרים וכחלק מהמאמץ הרבני להתמודד עם תופעה זו. אולם מציאות הלכתית עתיקה זו נטועה בתקופת הגאונים, ומאז ועד היום חלו שינויים חברתיים ודתיים. תופעה זו של נדרים במתכונתה ההלכתית העתיקה כמעט שנעלמה מן העולם, וממילא לא ברור הצורך בתפילה זו. על כורחנו יש אפוא לחפש משמעות לתפילה זו מחוץ למסגרת ההלכתית הפורמלית.


כמדומני יש לראות תפילה זו כצורך של האדם להשתחרר בכניסתו אל יום הכיפורים מכל הכבלים והתחייבויות היומיום, כדי שיוכל להתרכז בעיקרו של יום הכיפורים שהוא ההתכנסות פנימה. חיי החולין של אדם מלאים ברעש גדול. יום הכיפורים נועד ליצור את השקט ואת ההתכנסות הפנימית, ובו אדם מתייחד עם עצמו, מעשיו ודרכיו. התייחדות אישית זו מתאפשרת רק בשעה שבא שקט לעולם. שקט זה אין משמעו רק מהבחינה האקוסטית, אלא מכל אותן התחייבויות המטילות עליו משימות אישיות טורדות ומסיחות דעת.


קודם שתשקע חמה וייכנס היום מצהיר אדם בתפילת כל נדרי על ההשתחררות מנטל שגרתו. וכאמור, נראה שיש להבין את ההצהרה הזאת לא בהכרח בהקשר ההלכתי הפורמלי אלא כביטוי להחלטה להתנתק מכל ההתחייבויות שקיבל על עצמו, זאת כדי שיוכל לשמוע את הדממה הנחוצה לצורך חשבון נפש של יום כיפור, ולבוא אל השקט של תפילת יום הכיפורים נקי מכל מעמסה.