מבוא
החניכה, לפי מירצ'ה אליאדה, מסמלת את התופעה היותר רוחנית בהיסטוריה האנושית. במובן הרחב ביותר מתייחסת החניכה לגוף של טקסים ותורות שבעל פה, דומים זה לזה, אשר מטרתם היתה לייצר שינוי משמעותי במעמדו הדתי והחברתי של החניך. במונחים פילוסופיים, כתב אליאדה, החניכה מקבילה לשינוי הבסיסי במעמדו האקזיסטנציאלי של החניך הטירון משהוא רוכש בסופו של המסע זהות חדשה ושונה, לאמור הוא נהיה 'אחר'.1 אליאדה חילק את טקסי החניכה לשלוש קטגוריות המכוונות כל אחת למטרה משלה. האחת מתייחסת לטקסי התבגרות, כלומר לטקסי מעבר מילדות לחיים הבוגרים. אלו היו בבחינת חובה אשר הוטלה על כל מי שהשתייך לחברה מסוימת. הקטגוריה השנייה מתייחסת לטקסים שהיו מיועדים לאינדיבידואל אשר ביקש להתקבל לאחווה או למסדר סודי כלשהו בעל אופי גברי על דרך הכלל. הקטגוריה השלישית מתייחסת לחניכה של מי שהועידו לו תפקיד רוחני מיסטי כגון השמאן או הרופא השבטי. חניכה זו שבסופה מוקנים לחניך ידע וכוחות דתיים רוחניים, מתייחדת בהיותם של החניכים במקרים רבים 'נבחרים' או 'מסומנים' לייעוד זה על ידי ישויות או כוחות על טבעיים. במילים אחרות יעוד שכזה לא תמיד נובע מרצונם החופשי של אותם 'נבחרים'.2
גם רנה גואנון3 רואה בחניכה 'לידה שנייה' של החניך, וכל כך הואיל והיא פותחת בפניו עולם שונה מאד מן העולם הגשמי שבו מתנהלת פעילותו היומיומית. עולם אשר יקנה לו את האפשרות לפתח את הפוטנציאל הטמון בו.4 גואנון רואה שלושה תנאים הכרחיים לחניכה הנובעים זה מזה. האחד נוגע לכישורים, לפוטנציאל הטמון בטבעו של החניך, באופיו המולד, שעליו אמורה עבודת החניכה להטביע את חותמה. השני נוגע להליך המסירה, ההעברה הבינדורית באמצעות זיקה לארגון מסורתי בעל השפעה רוחנית אשר תעניק לחניך את אותה 'הארה' אשר תאפשר לו לפתח את הפוטנציאל הטמון בו. השלישי מתייחס לעבודה הפנימית אשר באמצעות עזרה מבחוץ, בעיקר בשלבים הראשונים של החניכה, תתאפשר אותה התפתחות איטית שלב אחר שלב במעלה הדרגות השונות של היררכית החניכה בה פוסע היחיד המובל אל עבר המטרה הסופית של החניכה, הלא היא השגת 'השחרור המלא'.5
ההגדרה המילונית של הערך 'חניכה' מלמדת כי החניכה עוסקת בפיתוח המידות, האופי והכשרים הרוחניים של החניך. החניכה היא הליך של הקניית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות. אלה מוקנים לחניך בהדרכתו של אומן־מורה, אשר לעתים מפתח ומעצב את אופיו ואת מידותיו של החניך למטרת כניסתו לתפקיד מסוים.6
את המאפיינים הבסיסיים הללו אכן נמצא בכל אחת מן התרבויות העתיקות של המזרח אשר בהן השתרשה החניכה כאמצעי דומיננטי להעברה בין דורית של ידע רוחני גבוה, של מסרים באשר לאמיתות אוניברסליות ושל מסורות פולחניות עתיקות יומין משל אותן תרבויות. עם זאת נמצא כי לכל אחת מן התרבויות והדתות מאפיינים, מושגים ומסורות המייחדים אותן. חיבור זה בוחן את הופעותיה של החניכה על סיבותיה ומאפייניה, על טבעם של הלימודים, על טבעו של המורה, על טבעו של החניך ועל טבעם של יחסי המורה והחניך במסורות של המזרח ובהן בהינדואיזם, בבודהיזם, בג'ייניזם, בבודהיזם הטיבטי, בנצרות ובסופיזם. אולם עיקרו של החיבור ממוקד בצפת של המאה השש עשרה ובניתוח החניכה שחנך האר"י הקדוש את תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל, תוך בחינת מערכת היחסים יוצאת הדופן אשר התפתחה ביניהם כדוגמא ומשל לחניכה במסורת הקבלית.7 אשר על כן מחקר זה מתייחס בעיקרו לקטגוריה השלישית של סוגי חניכה על פי הגדרתו של אליאדה.8
המתודולוגיה
חיבור זה הוא תמטי וסינכרוני ולא היסטורי דיאכרוני. לאמור הוא מחולק לתמות ולסוגיות נבחרות העוסקות ביחסי מורה ותלמיד בדתות השונות ובמסורת הקבלית. ממילא מובן שתמות או קטגוריות אלו אדוקות זו לזו, משתלשלות זו מזו ואינן עומדות בהכרח בפני עצמן. במילים אחרות המתודולוגיה אשר הנחתה עבודה זו משלבת ניתוח של טקסטים המתייחסים לתמות הנבחרות העוסקות בנושא אצל המסורות הדתיות השונות מזה, וניתוח של החומר הקבלי העוסק בחניכתו של ר' חיים ויטאל מזה. ניתוח זה מתבסס על מתודולוגיות שונות: היסטורית, פילולוגית, מושגית, טקסטואלית־תמטית ופרסונאלית. השיח בשער הראשון העוסק בחניכה וביחסי מורה ותלמיד במסורות השונות במזרח ובמערב, הוא שיח פנומנולוגי. כיווני המחקר משלבים בין כיוון כללי תיאורטי רעיוני לכיוון פרסונאלי.9
הקורפוס המחקרי שעמד נגד עינינו נסמך לכתבים העתיקים של דתות המזרח ובהם: הבהגבאד גיטה, האופנישדות, הגורו גיטה, כתבים של הגֵ'ייניזם, של הבודהיזם הטיבטי ובהם ספריו של הדלאי לאמה ושל ספר המתים והחיים הטיבטי; לספרות סופית ועוד, כמו גם לספרות מחקר אשר נכתבה על מקורות אלה.
הקורפוס המחקרי אליו נסמך החלק הקבלי המתייחס לחניכתו של האר"י את ר' חיים ויטאל, כולל ספרים שחיבר הרח"ו וביניהם: שער רוח הקודש, שער הגלגולים, שערי קדושה, שער הייחודים, שער הכוונות, שער המצוות, ספר הגלגולים, עץ חיים,10 ספר פרי עץ חיים, ספר החזיונות, ספר הליקוטים, שער מאמרי רשב"י, ספר הפעולות, ספר הגורלות ועוד. עוד נסמך חלק זה של החיבור בהרחבה על ספרות השבחים אשר עוסקת בדמותו ובפועלו של האר"י כפי שעוצבה בתודעתו שלו, בתודעתו של ר' חיים ויטאל ובאופן שהשתמרה בזיכרונם של בני דורו ובני הדור שלאחר האר"י.11 על מקורות אלו נוספה ספרות המחקר הרלוונטית.
הערות
1 Eliade, M., Rites and Symbols of Initiation, Usa 2017, p. 20; Eliade M., Patterns In Comparative Religion, New York 1915, pp. 41-43, 56-57, 78, 81, 96, 104-105
2 שם, עמ' 28-29.
3 Gue’non, R., Perspectives on Initiation, Hillsdale NY 2004, p. 24
4 שם, עמ' 28.
5 שם, עמ' 27. עוד על חניכה ראו ג'וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, תרגמה רחל הלוי, ישראל 2013, עמ' 183-97.
6 אברהם אבן שושן, המלון העברי המרֻכז, עמ' 227-226.
7 דברים אלו באים לתחום את גבולותיו של המחקר שלהלן להגדרה של חניכה כפי שהובאה לעיל. כלומר, הוא איננו עוסק בטקסי הלימוד היהודיים בימי הביניים שאותם העבירו אבות ומלמדים את הילד היהודי בין גיל שלוש לגיל שש. ראו למשל את ספרו של איבן (ישראל) מרקוס, טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הביניים (להלן מרקוס, טקסי ילדות), והוא איננו דן בחניכה במקרא, גם לא בסיפור חניכתו של ר' חייא בזוהר, שאף הוא דוגמא לחניכה בספרות הקבלית, אולם מטרותיה ודרכי השגתה היו שונים. ראו אצל רונית מרוז, יובלי זוהר: מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות, עמ' 593-499 (להלן מרוז, יובלי זוהר). עוד על חניכתו של ר' חייא ראו חביבה פדיה, המראה והדיבור, לוס אנג'לס תשס"ב, עמ' 120-118 (להלן פדיה, המראה והדיבור); מלילה הלנר אשד רואה בטקס האדרא רבא כולו תהליך של חניכה שחנך הרשב"י את תלמידיו. מלילה הלנר אשד, מבקשי הפנים: מסורות האדרא רבא שבספר הזוהר, עמ' 165 (להלן הלנר אשד, מבקשי הפנים).
8 ראו לעיל הערה 2.
9 על כיוון המחקר הפרסונאלי הקושר בין הביוגרפיה של המקובל לבין התאוסופיה שלו ראו: בן עמי שרפשטיין, פילוסופים כבני אדם, וכן יהודה ליבס, 'כיוונים חדשים בחקר הקבלה', פעמים, 50 (תשנ"ב), עמ' 170-150 (להלן ליבס, כיוונים חדשים).
10 בעיקר הקדמת הרח"ו על שער ההקדמות שבתחילת עץ חיים (ראו מהדורת ר' צבי מיכל וידצקי, בני ברק תשמ"ח).
11 ראו יוסף דן, 'ספרות השבחים: מזרח ומערב', פעמים 26 (תשמ"ו) (להלן דן, ספרות השבחים), עמ' 79. שם כתב: "מכתבי ר' שלמה שלומל מדרעני המהווים תשתית לקובץ זה נכתבו דור אחד לאחר פטירת האר"י, והסיפורים הכלולים בהם יונקים ממסורת ישירה של תלמידי האר"י בצפת. הפרטים ההיסטוריים והעניינים הרעיוניים המשולבים בהם מיוסדים היטב על מסורת היסטורית, כפי שנשתמרה בזכרונם של בני הדור שלאחר האר"י".
החניכה במסורות המזרח12
הולדת המורה
סידהארתה גאוטמה בודהה מייסד הבודהיזם ולורד מהווירה13 (הכובש הגדול) 'מייסד' או מחדש דת הג'ייניזם כפי שהיא מוכרת לנו היום,14 היו שניהם מייסדים של דתות אשר התייחדו בכך שהגיעו להארה בכוחות עצמם ללא עזרת מורים. הבודהה השיג את הנירוונה בעצמו הגם שתר אחר מספר מורים אולם מצא אותם חסרים במובנים שונים. מהווירה, שמוצאו היה משושלת ג'ייניסטית עתיקת יומין, מצא אף הוא את השחרור, את ה'מוקשה' באמצעות מאמציו שלו. אולם על דרך הכלל האמונה כי כל מחפשי הדרך נזקקים להדרכתו של מורה רוחני מנוסה, של גּורוּ,15 היא אחת מאבני היסוד במסורות המזרח העתיקות. אם מחפש הדרך, טוען המורה הרוחני הגדול סְרי אוּרובּינְדוּ16 [1950-1872], נשלט על ידי אגואיזם, על ידי תשוקות עזות, על ידי יוהרה או כל חולשת אופי אחרת; אם כוח הרצון שלו או חיוניותו חלושים, אם דעתו מוסחת ובלתי בהירה, הוא עלול להיכשל ולהתאכזב. הוא יסטה אל עבר נתיבים שקריים וייפול בשבי התנסויות כאוטיות מהן יתקשה להיחלץ ולמצוא את הדרך המובילה לחוויית העצמי העילאי האמתי והשגתה של האמת. על הסכנות הללו שהיו מוכרות היטיב למהלכים בדרך הרוחנית, באה החניכה, על המשמעת והכניעה החמורה להנחיות ולהדרכה של המורה הרוחני הנלוות אליה, לענות.17
בחברה הווֶדית הברהמינית נמצא כי חובת הלימוד עם מורה נועדה לשמר את הידע בכל הנוגע לביצוע טקסי הפולחן, טקסי הקבורה והלוויה ולהעבירו אל דורות ההמשך. אשר על כן נשלחו בני שלושת המעמדות העליונים ובהם: הכהנים הברהמינים, המלכים הלוחמים ומעמד עובדי האדמה ובעלי המלאכה עוד בילדותם לתקופת לימוד/חניכה אשר נמשכה 12 שנה אצל הברהמינים ושמונה שנים אצל יתר המעמדות.18 במשך אותו פרק זמן הם הוכשרו למלא את חובותיהם הפולחניים ולדקלם חלקים מן הוודות,19 לאמור הם הוכשרו לנהל את הטקסים המסורתיים עבור המשפחות שהקימו עם שובם לבית אביהם בתום תקופת חניכותם.
משאת נפשם של היוגים בני ההינדואיזם, הג'ייניזם והבודהיזם היתה מאז ומעולם השגת 'המוקשה' — אותו שחרור מכבלי הגוף, מן העולם הפיזי, מן החומר, מן הקארמה והגלגולים [הסמסארה], מן הזמן והחלל, לאמור השגת הנצחיות. הדרך אל אותו שחרור מצריכה השלמה כנועה עם גורלו של האדם, היא מחייבת תרגול סגפני, טוהר מידות ולימוד כתבי הקודש.20 כל זאת בעזרתו של גורו מיומן. ואכן הדרישה הבסיסית מהחניך במסורות ההודיות היתה מאז ומעולם לבקש אחר הדרכתו של מורה, של גורו מנוסה.21
ההכרה בנחיצותו של מורה רוחני, של גורו, היא אפוא תנאי מוקדם לחניכתו של כל תלמיד באשר הוא.22 האופנישדות23 מטיבות לבטא היבט זה. בשַאנדוגיָה אופנישד מבקש נרַאדַה את הדרכתו של החכם סַאנַאטקומארה.24 הוא תוהה על טבעו של האין סוף ולומד אט אט כי האין סוף אינו אלא העצמי הנמצא בכל.25 בקֵנָה אופנישד מתנהל דו־שיח בין תלמיד למורה, שניהם אנונימיים.26 התלמיד מבקש להיחלץ מכל מה ששקרי או אשלייתי, מן החושך, מן המוות. הוא מבקש מורה דרך שיַקנה לו חכמה רוחנית.27 בקאטָה אופנישד, היותר אהובה שבאופנישדות, מתנהל עימות דמיוני דרמטי בין התלמיד האידיאלי נַאצ'יקֶטָה, נער עול ימים, למורה האולטימטיבי שאיננו אלא אֵל המוות יָאמָה.28 נאצ'יקטה אשר ויתר על הנאות החיים מחפש לו מורה. בעזרת הדרכתו של האל יאמה הוא תר אחר הנצחיות. הוא מתחנן לאל המוות להסיר את ספקותיו וללמד אותו באם יחיה האדם לאחר מות הגוף אם לאו. יאמה מצדו מייחל לתלמידים כמות נאצ'יקטה תוך שהוא מעיר כי ההתעוררות שחש תלמידו באה לו לא באמצעות ההיגיון או הלימוד, אלא מתוך קרבתו היתירה למורה מואר. הפְּרַאשְנָה אופנישד מתעדת ששה תלמידים המחפשים אחר מורה שיובילם בנתיב הרוחני. סוּקַשָה, סַאטיָאקַאמָה, קַבַּאנדְהי, קאוּסַאליאָה, בַּהָארגַאבָה וקָאבַּאנְדהי הלכו אצל החכם פִּיִפַּאלָאדָה בבקשה שיורה להם את הנתיב אל עבר הכרת העצמי.
אף בג'ייניזם, כמו בשאר המסורות ההודיות, הגורו הינו מושא הערצה מצד חסידים ופשוטי עם. נוכחותו ותרומתו קרדינלית להתפתחותו של התלמיד או החסיד. כמעט לכל משפחה יש גורו נערץ שתמונתו ניצבת על המזבח הביתי שלה. החסידים המעריצים רואים עצמם תלויים רוחנית בגורו. הם נזקקים לעצתו של הגורו במנעד רחב של תחומים ובהם: דת, משפחה ועניינים כלכליים. הם זוכים אפוא לתועלות רוחניות וגשמיות גם יחד ממנו, ברכות אותן הם מתארים במונחים של חסד ורחמים. הג'ייניזם דומה מן הצד האחד להינדואיזם ולבודהיזם בהכירו בעקרונות הקארמה, בגלגולים, ובשאיפה להשיג את המוקשה, אותו שחרור מלא מן החומר ומכבלי הגוף. כמו הבודהיסטים ושלא כמות מרבית ההינדים, הג'ייניזם איננו מכיר בקיומו של אל בדמותו של האלוהים בדתות האברהמיות. הוא אף מתנגד נחרצות לעליונותם הרוחנית המולדת של ילידי הקאסטה הברהמינית.29 מאידך מתייחד הג'ייניזם בפרישות, בתרגול סגפנות, בהימנעות מאלימות מכל סוג, בחוסר היצמדות לחומר, בצמחונות ובדבקות.30 הפרקסיס של הרעבה עצמית עד כדי מוות, דרך משל, הוא אמנם נדיר היום אבל מצוי לעיתים אצל נזירים ונזירות ג'ייניסטים כאקט אולטימטיבי של דבקות ואי היצמדות לחומר ולרכוש. הגם שלא מדובר בהתאבדות, הפרקסיס הזה מותר אך ורק בהרשאתו של גורו. הלה מבטיח שמניעיו של מי שלוקח על עצמו צום עד מוות טהורים, שהוא עושה זאת מתוך חמלה כלפי החיים אשר יינצלו על ידי זה שהוא לא יאכל, לא ינשום ולא יצרוך דבר. מוות קדוש שכזה עשוי לקדם את הנשמה בנתיב שלה אל עבר השחרור המלא והוא אפשרי רק עבור מי שמדרגתו הרוחנית גבוהה דייה עד כדי העדפת המוות על פני גרימת כאב או מוות אפילו ליצור הזעיר ביותר.31 אף שני תרגילים הכרוכים בישיבה בריכוז, בתפילה, בקריאת כתבי הקודש, בדיון שקט בעקרונות הדת ובמדיטציה הנהוגים בג'ייניזם, עדיף אם גם לא חובה שייעשו בנוכחותו של הגורו.32
גם על פי המסורת הטיבטית, כפי שתועדה בידי סוגיאל רינפוצ'ה33 ביצירת המופת שלו ספר המתים והחיים הטיבטי, הצורך בגורו איננו שנוי במחלוקת. כך אומר הבודהה באחת מן הטנטרות:34
כל הבודהות שהגיעו מעולם להארה, אף לא אחד מהם השיג זאת בלי תמיכה של מורה, ומכל אלפי הבודהות שיופיעו בעידן זה, אף לא אחד מהם יגיע להארה בלי תמיכה של מורה.35
עוד מעיד סוגיאל רינפוצ'ה כי לאחר מותו של מורו האהוב דוג'ום רינפוצ'ה,36 הבין באופן העמוק והכואב ביותר כי ללא עזרתו ועזרת כל שאר המורים שהיו לו, לא היה מסוגל לרדת לעומקה של האמת שבתורות. לא היה לעיל ידו להגיע לצנועה מבין ההבנות להן זכה בלעדיהם.37 קיינטסה רינפוצ'ה מאשש אף הוא וכותב כי:
יש רק דרך אחת להגיע לחירות ולידיעת הכל שנובעת מן ההארה: ללכת בדרכו של מורה רוחני אמתי, מורה הדרך שיעזור לך לחצות את אוקיינוס הסאמסארה.38 כאשר קרני האור השופעות של חמלת הבודהה ממוקדות דרך זכוכית המגדלת של אמונתך והתמסרותך, יכולה להבת החסד להתלקח בהווייתך.39
לעיתים קרובות מתעורר הצורך הדחוף במורה רוחני מואר ברגע של משבר עמוק בחיים.40 דוגמא עתיקת יומין המבטאת את ההכרה בצורך במורה ברגע שכזה נמצאת דרך משל בבְּהַגָאווָאד גיטה,41 משאַרג'וּנָה נסיך בני פאנדו מבקש מסְרי קְרִישְנָה להיות לו לגוּרוּ. ארג'ונה נאלץ להילחם בבני קורו אשר כבשו את ארצו, כשהוא מזהה בצבא האויב בני משפחה, חברים ומורים לשעבר. הוא איננו יודע את נפשו ופונה לסרי קרישנה שינחה אותו במשבר בו הוא נמצא. וכך אומר ארג'ונה:
רְצוֹנִי מְשֻׁתָּק, וּנְבוֹכִים שַׂרְעַפָּי
אֱמֹר לִי מַהוּ דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְמַעַן אֲכַוֵּן נְתִיבוֹתַי
הַרְשֵׁה לִי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶחָנִיךְ
לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ כָּרַעְתִּי
הַנְחֵה נְתִיבוֹתַי.42
אף הנסיך ראמה ממש כמו ארג'ונה, חש בצורך בהדרכתו של מורה בשעת מצוקה ודיכאון משלא מצא טעם לחייו בשל שיגיונותיה של הכרתו. הוא פונה אל חכם הארמון, וַסישְטְהָה ומתחנן בפניו שינחה אותו על מנת שישתחרר מצער לתמיד. זוהי ההזדמנות עבורו להתבסס בחכמה. הזדמנות נוספת מי יודע מתי תינתן לו. ייאושו כה גדול עד כי הוא נודר לצום למוות באם החכם לא ימצאהו ראוי.43
הנביאים הקדומים של ישראל היו כידוע מורים — מורים שלמדו והעבירו באמצעות הטפותיהם וכתביהם אידיאלים לאומיים דתיים וחברתיים, תוכחות וערכי צדק ומוסר. הם היו למצפון הפומבי של עם ישראל, לב לבה של הדת היהודית. ובכך יצרו את דמותו של מורה הדת המשכנע והמעורר כבוד ויראה. המושג 'מורה' היה שם נרדף ל'נביא', בחירו של האל, השליח שבפיו שם האל את אשר ביקש להעביר.44
כזה היה אף ישוע האיש מנצרת, מורה, מטיף ומנהיג מבטן ומלידה. הוא תפס את עצמו כנביא וכיורשו של מי שנחשב אז לאליהו החדש,45 הוא יוחנן המטביל. אף ישוע טען כי קיבל את תלמודו מאת "אביו", כלומר מאת האלוהים ולא ממורה בשר ודם. אולם שלא כדרכם של נביאי ישראל אשר ייחסו את דבריהם לאלוהים, ישוע דיבר מלבו ולא רק נסמך לכתובים. הוא נהג לומר תכופות "ואני אומר לכם".46 ההוראה היתה הכלי העיקרי באמצעותו הגשים את מטרת ביאתו לעולם: לשמש דוגמא ולסלול את הנתיב אל האלוהים עבור בני האדם.
שעתו הקשה של העם היהודי בימי הבית השני תחת רודנותם של הורודוס והנציבים הרומיים, היתה לקרקע פורייה שיכולה היתה לקלוט את הטפותיו של ישוע. יוסף קלוזנר היטיב לצייר את מראה פניו של העם שהביאוהו לידי דלות חומרית גמורה ובעקבותיה אף לידי דלות רוחנית. העושק שעשקו את העם והמְכַסים הבלתי אפשריים שהטילו עליו יצרו מעמדות של עניים מחוסרי כל, של חסידים המצפים לנסים, ומנגד של עזי פנים, חמסנים מורדים שמילאו את המדבריות ואת המערות. הולכי בטל אלו, כמו גם המרדנים והאידיאליסטים, מיני 'הבלתי מרוצים', הם שעמדו ברקע התסיסות המדיניות והתסיסות הרוחניות משיחיות47 וברקע התקבלותו של המטיף החדש מן הגליל, שהרי כל העם כולו מצפה היה לגאולת המשיח. ובלשונו:48
אין ספק בדבר שאם הצליח ישו בהטפתו ל"מלכות השמים", הנה בא הדבר אך ורק מפני שנתערערו חיי הארץ... העניים והפשוטים המדוכאים שבתלושים ובבלתי מרוצים ביקשו מוצא מצרותיהם ומחוסר הקרקע תחת רגליהם, במובן החומרי והרוחני של המלה כאחד, ומצאוהו ב"מלכות השמים" המוסרית — המסתורית, שהטיף לה הנגר בן הנגר מן הגליל.
שלושים שנה, טוען קלוזנר, היה ישו, הנגר מן הגליל, שרוי במעין הכנה או חניכה פנימית, מכונס בחייו הפנימיים העשירים. הטבלתו בידי יוחנן המטביל, היתה למאורע המכונן של חייו,49 או לנקודת ההתחלה של הביוגרפיה המשיחית שלו, לפי א' קופסקי וס' רוזר.50 הפסוקים הפותחים את הבשורה על פי מרקוס המתארים את הטבלתו של ישו, מגדירים לדבריהם את טיב משיחיותו. וכך כתב מרקוס:51
אך עלה מן המים, וירא את השמים נבקעים והרוח יורדת עליו כיונה. ויהי קול מן השמים: אתה בני ידידי אשר רצתה נפשי בו.
מכאן שאין מדובר בטבילה לצורך היטהרות, תשובה ומחילת חטאים, זו המיועדת לכלל האנשים אליה קרא יוחנן, אלא במשיחת רוח הקודש הנבואית. מן התארים שהשמיע הקול מן השמים ברגע הטבילה בידי מבשר המשיח, אם לפי לוקס, מתי ומרקוס (בשינויים קלים), ואם לפי ישעיה (מב 1): 'בני', 'עבדי', 'בחירי', הסיק ישו כי סומן, נבחר למלא ייעוד משיחי. עם זאת לא גילה זאת ישו מעצמו לתלמידיו. רוח הנביאים אכן פיעמה בו ובטוח היה שתשובה ומעשים טובים הם עיקר העיקרים.52, 53 קלוזנר מפרש את העובדה שישו הִרבה לכנות את עצמו "בן האדם"54 כמרמזת לכך שתפס את עצמו כנביא ברוח הכתוב אצל יחזקאל ודניאל וכמשיח ברוח הכתוב בספר חנוך הכושי.55 מתת הרוח ששפעה עליו ברגע הטבילה, זיכתה אותו ביכולת לפרש את 'התורה והנביאים' בצורה מעמיקה חדשה, כמו למשל פרשנותו למשמעות האסכטולוגית של חזונו של ישעיהו הנביא, או את הציווי באשר ל"ואהבת את רעך כמוך", כך לפי קופסקי ורוזר.56 כך גם פרשו מתי, מרקוס ולוקס את כוחות הריפוי של ישו כנובעים מאותו שפע רוחני שירד עליו ברגע הטבילה.57 כלומר מתת הרוח, לדעתם, הקנתה לו לישו גם את יכולות הריפוי הנסיים שלו. אולם הוא ביקש להסתיר את הנסים שחולל ואסר על האדם שנרפא לומר דבר על החלמתו כמקובל אצל מחוללי ניסים מתקופת בית שני כמו חנינא בן דוסא, חוני המעגל ובן בתו של חוני חנן 'הנחבא'.58 בתודעתו העצמית הגבוהה הבין אפוא ישוע האיש את סוד בחירתו האלוהית ושליחותו המשיחית, ומכאן את מעמדו כ'בן' ואת האל כאביו. הוא החל קורא לשוב בתשובה כי מלכות השמים קרבה. זאת ניתן היה להסיק מתוכן דרשותיו וממעשי הרפוי הנסיים שלו.59 ישוע הגביל את פעילותו לבני ישראל הואיל וכך פירש את שליחותו כאומרו: "לא נשלחתי כי אם אל צאן האובדות של בית ישראל".60 ואמנם צאן מרעיתו היו 'עניי הרוח', הענווים, האבלים והמנודים. להם, כך טען, שייכת מלכות השמים, כלומר הם שיזכו להכרה, למעמד המועדף בעידן הגאולה.61 כך גם במעמד הטרנספיגורציה שלו על ההר, מאששת בת הקול את היותו של ישוע 'הבן' 'היחיד'. אולם כפי שהניח פלוסר, תודעת היותו בן האל חידדה באותה העת את תחושת קצו המתקרב.62 מכאן שחניכתו של ישוע באמצעות הטבילה משייכת אותו לקטגוריה השלישית של החניכה על פי אליאדה — חניכה של מי שהועידו לו תפקיד רוחני מיסטי, ושבסופה מוקנים לחניך ידע וכוחות דתיים רוחניים.
הערות
12 בהינדואיזם, בבודהיזם, בג'ייניזם, בטיבטיזם ובסופיזם.
13 כמו בכל המסורות ההודיות, גם על פי תפיסת עולמו של הג'ייניזם ליקום אין התחלה ולא סוף. הג'ייניזם מאמין בקיומם של מעגלים קוסמיים מתמשכים בני מיליארדים של שנים כל אחד, כשעל מפתנו של כל מעגל קוסמי מופיעים 24 יוגים, ג'ינות, מורים קדושים, 'מחדשים' שכל אחד מהם הצליח 'לכבוש את העצמי' ולהשיג את הנתיב לשחרור המיוחל, למוקְשָה וייסדו קהילה שתמשיך את הנתיב שצלחו. מהווירה הוא אותו קדוש, או 'Tirthankaras', פורץ הדרך, הכובש ה־24 בשושלת. ראו Long, J.D., Jainism, New York 2009 pp. 29-33 (להלן Long, Jainism).
14 בג'ייניזם אין מדובר במייסד אחד ויחיד אלא בשורה של קדושים סגפנים 'מחדשים', עד כה כ־24 במספר, שהפציעו ברקע עולמו של הג'ייניזם וחידשוהו, בבחינת רנסנס מתמשך. נראה כי יותר מכל דת אחרת, הג'ייניזם מצוי בעת הזאת בכור ההיתוך. העקרונות הבסיסיים של העבר מתבטלים בעוד הגרעין הקשה נותר על כנו. ראו אצל Long, Jainism, p. 29.
15 למילה 'גורו' מגוון מובנים. מילולית משמעה של המילה 'גו' היא חשיכה או בורות, והמילה 'רו' פירושה מסיר או מסלק. כלומר הגורו הוא מי שמסיר או מסלק את החשיכה או הבורות. המשמעות הקלסית של מושג הגורו רואה בו את מי שמצביע על הדרך. הגורו עשוי להיות מי שמביא להארה או מי שאמור להרים את הנטל מעל כתפיו של אדם. ראו Krishnamurti, J., The Awakening of Intelligence, Usa 1973, pp. 24, 39-148 (להלן Krishnamurti, The Awakening of Intelligence), וראו להלן ליד הערה 98.
16 סְרי אוּרובּינְדוּ הוא מאנשי הרוח והמורים ההודיים היותר בולטים של המאה ה־20. כמו ג'ידו קרישנמורטי סבר גם אורובינדו כי המורה האמתי הוא האדם עצמו, המקשיב הקשבה עמוקה לנפש ומתבונן תדיר בעצמו ובעשייתו.
17 Sri Aurobindo, The Life Divine, Usa 1990, pp. 941, 943
18 ראו צחי פרידמן, האופנישדות והברהמנות, מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה, עמ' 58 (להלן פרידמן, האופנישדות והברהמנות).
19 הוודות מתייחסות לקורפוס המקודש אשר נמסר 'בשמיעה' לאורך הדורות על ידי הקדושים. הוודה היא האמת הנצחית, החוכמה הנצחית או הידע, הואיל וזה משמעה של המילה. כאן הכוונה לחלק העוסק באוסף המזמורים והטקסטים הנוגעים להקרבת הקורבנות. ראו Zaehner, C., Hinduism, Oxford New York 1966, pp. 7-13 (להלן Zaehner, Hinduism).
20 See Eliade, Rites and Symbols of Initiation, Usa 2017, p. 165
21 ראו אצל Zaehner, Hinduism, pp. 72, 74 Easwaran, E., The Upanishds, Usa 2007; (להלן Easwaran, The Upanishads).
22 Easwaran, E., The Bhagavad Gita, Canada 2009, p. 84 (להלן Easwaran, The Bhagavad Gita).
23 האופנישדות, הדהאמאפאדה והבהאגאבאד גיטה נמנים עם המסרים היותר קדמונים האוניברסליים אשר התקבלו על מנת ליידע אותנו שלחיים יש משמעות עמוקה יותר מאשר זו הבסיסית המועברת באמצעות חמשת החושים שלנו. האופנישדות הינן החלק היותר עתיק של הקורפוס הוודי; הדהאמאפאדה היא אוסף מסורתי של אמרות משל הבודהה, והבהאגאבאד גיטה עשויה שאלות ותשובות באשר לחיים תכליתיים נכונים בעולם שמשתנה תדיר. מכאן שהיא בבחינת מפה או מדריך דרך לחניך. האופנישדות הציגו שאלות נוקבות באשר לקורות את הנשמה לאחר מות הגוף, מה מניע את האיברים, האם יש לחיים מטרה, וכו', שאלות שמצביעות על תשוקה עמוקה 'לדעת' ולמצוא את העקרונות המרכזיים המסבירים את קיומנו. עם זאת אין האופנישדות בבחינת פילוסופיה. הן מהוות את חלקה השני של כל וודה המייצגות חוכמה. ראו Easwaran, The Bhagavad Gita, pp. 8-10; Zaehner, Hinduism, pp. 8-13.
24 The Chandogya Upanishad, וראו אצל Easwaran, The Upanishads, pp. 125-151
25 שם, VIII 25.1
26 Easwaran, The Upanishads ;The Kena Upanishad, pp. 213-218
27 שם, IV] 7], עמ' 218.
28 שם, The Kata Upanishad, pp. 69-92.
29 ראו אצל pp. 1-3 ,Long, Jainism.
30 שם, שם.
31 שם, עמ' 111-110.
32 האחד נמשך 48 דקות ומכונה Samayika, השני טקס ארוך יותר המכוון לחזרה בתשובה ומתקרא Pratikramana. ראו Bharat, S. Shah, An Introduction to Gainism, New York 2002, pp. 63-67 (להלן Shah, An Introduction).
33 רינפוצ'ה הינה מילת כבוד שמשמעה "היקר" שיוחסה בעיקר למורים הדגולים שקמו לבודהיזם הטיבטי. סוגיאל רינפוצ'ה חונך בידי אחד המורים הרוחניים הגדולים ביותר של תקופתנו, ג'מיאנג קיינטסה צ'וקיי לודרו (1959-1896). הוא נחשב לסמכות העליונה בכל המסורות וממשיכן של כל השושלות. סוגיאל רינפוצ'ה הקים רשת של מרכזים בודהיסטיים, נוסע ומלמד ברחבי העולם. ביצירת המופת שלו, ספר המתים והחיים הטיבטי, הוא מביא את תמצית הבודהיזם הטיבטי במיטבה (להלן ספר המתים והחיים הטיבטי).
34 הטנטרות הן השיעורים והכתבים שמרכיבים את תרגילי הבודהיזם של זרם הואג'ראיאנה הנפוץ בטיבט. התורות הטנטריות עובדות עם הגוף, עם האנרגיה והתודעה במטרה להשיג ראייה טהורה, כך לפי ספר המתים והחיים הטיבטי, עמ' 91.
35 שם, עמ' 140.
36 דוג'ום רינפוצ'ה היה אחד מהמורים והמיסטיקנים המפורסמים בטיבט, מלומד וסופר ידוע. הוא נחשב להתגלמותו החיה של מייסד הבודהיזם הטיבטי, הקדוש הדגול הפאדמאסאמבהווה. ראו ספר המתים והחיים הטיבטי, עמ' 56, 58, 114, 147, 233, 261, 264 ועוד.
37 שם, עמ' 141.
38 הסמסארה משמעו מעגל החיים והמוות החוזרים ונשנים, כלומר הגלגולים.
39 ספר המתים והחיים הטיבטי, עמ' 143.
40 ראו Grinshpon, Y., Crisis and Knowledge; The Upanishadic Experience and Storytelling, Oxford New York 2003 (להלן Grinshpon, Crisis and Knowledge). במחקרו הניח יוחנן גרינשפון שמצבי דחק, נחיתות מכל סוג ומשברים הם הסיבה לחיפוש אחר גורו. להבנתו, תמה זו חוצה את האופנישדות.
41 הבאגאוואד גיטה, שיר האל, הוא אחד מכתבי הקודש ההינדיים העתיקים והנודעים ביותר מתוך הקורפוס ההינדואיסטי המקודש. הוא משתייך לקטגוריה של 'הזיכרון' אשר הועבר מדור לדור. אפשר להגדירו כמפת דרכים, כמדריך אישי. הוא מציב שאלות הנוגעות לדרך שבה נחיה באופן היותר אפקטיבי בעולם מאתגר ומשתנה. ראו Easwaran, The Bhagavad Gita, p. 10, וראו אצל Zaehner, Hinduism, pp. 9-13.
42 Easwaran, The Upanishad, p. 89 תרגם מאנגלית אבי אלקיים.
43 ראו אצל הרט פריה, גורו, תל אביב 2006, עמ' 36 (להלן הרט, גורו).
44 על הנבואה בישראל ראו למשל, בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלסית: התודעה הנבואית, ירושלים תשס"א; Abraham J. Heschel, The Prophets, New York 1955; H. Kreisel, Prophecy: The History of an Idea in Medieval Jewish Philosophy, The Netherlands 2001.
45 לוקס ט 18-20; ראו אצל דוד פלוסר, ישו, ירושלים 2009, עמ' 164 (להלן פלוסר, ישו).
46 ראו יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי, ברלין־תל אביב, תרצ"ג, עמ' 293 (להלן קלוזנר, ישו הנוצרי).
47 שם, עמ' 207-200; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם אברהם שליט, ירושלים תשכ"ג, פרק טז, ה, ד.
48 קלוזנר, ישו הנוצרי, עמ' 207.
49 שם, עמ' 279-278.
50 קופסקי אריה וסרז' רוזר, האמונה הנוצרית הקדומה: אתגרים, תמורות, פולמוסים, תל אביב 2018, עמ' 32-18 (להלן קופסקי ורוזר, האמונה הנוצרית הקדומה). עוד על הטבילה ראו אצל פלוסר, ישו, עמ' 70-50.
51 שם; מרקוס א 11-9.
52 קלוזנר, ישו הנוצרי, עמ' 280.
53 פלוסר, ישו, עמ' 55 הערה 12.
54 על דמותו של "בן אדם" ראו דיונו של דוד פלוסר, יהדות בית שני: חכמיה וספרותה, ירושלים תשס"ב, עמ' 120-105; פלוסר, ישו, עמ' 173-164.
55 ספר חנוך הכושי, מ"ו, א-ו; ס"ב, א-טז; ע, א-ה ועוד. איל רגב טוען, כי ישו לא נתפס בעיני היהודים כמשיח מכיוון שהוא עצמו, וככל הנראה תלמידיו הראשונים, לא ראו בו כלל משיח. האמונה במשיחיותו התפתחה רק לאחר צליבתו. איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים תשס"ה, עמ' 337-334 (להלן רגב, הצדוקים והלכתם).
56 ראו קופסקי ורוזר, האמונה הנוצרית הקדומה, עמ' 23-22. ואילו יוסף קלוזנר (ישו הנוצרי, עמ' 280) מטיל ספק ושואל "מה היה יכול הנגר־הבנאי הגלילי לחדש בענינים של תורה וחכמה", הגם שזמן רב בתחילה היה ישו רב ומורה ברוח הסופרים והפרושים. וראו אף את דיונו של פלוסר, ישו, עמ' 111-99.
57 רגב, הצדוקים והלכתם.
58 פלוסר, ישו, עמ' 155-153, 157.
59 שם, עמ' 64, 166.
60 מתי טו 24; י 6.
61 מתי ה 12-3. ניכר שישו הושפע ממשנתם החברתית של האיסיים אך לא מעיקרי השקפתם הדתית. הוא אימץ רק עיקרים איסיים מסוימים. ראו אצל פלוסר, ישו, עמ' 87, 121-112, 157 ועוד.
62 שם, עמ' 167.
*המשך הפרק בספר המלא*
