הקדמה
בוקר אחד צלצל מכשיר הטלפון של מי שהיום היא אשתי, חוה. על הקו היה אבי.
"בוקר טוב, אני לא רוצה להפריע," הוא פתח בפתיחה הרגילה, "אבל ראיתי שיניב כתב משהו לפרשת השבוע."
עוד לפני שהספיקה חוה להגיב הוא המשיך, "יש לי רק בקשה קטנה ממך. תגידי לו שיכתוב עוד. לך הוא יקשיב, אז תבקשי ממנו את."
השיחות עם אבא היו בדרך כלל קצרות ונגמרו בפתאומיות.
"טוב, אני לא רוצה לגזול עוד מזמנך, שלום."
כעבור כמה ימים אושפז אבא שוב.
זמן קצר לאחר מכן קרא לנו אבא אליו לבית החולים, ונפרד מאיתנו. בשעות הערות האחרונות שלו עוד הספקתי לבשר לו על כוונתי לשאת את חוה. אבא חייך וכתב ברכה חמה על פתק. הוא כבר לא יכול היה לדבר.
שנה חלפה מעת שנפטר אבא.
הדברים שכתבתי לבקשתו הפכו לדברים לעילוי נשמתו, והם הבסיס לספר זה.
אליהם הוספנו מספר שיעורים שהועלו גם הם על הכתב.
רוב המאמרים פורסמו ברשת החברתית פייסבוק מדי שבוע, חלקם נמסרו כשיעורים קצרים שלפני ערבית בבית הכנסת הקטן שבשכונת חפציבה בחדרה. כמה מן המאמרים הם עיבודים לדברים שכתבתי בעבר.
סגנוני שונה מזה של אבא. גם גישתו לפירוש המקרא הייתה שמרנית משלי. אני מניח שלא עם כל מה שנכתב כאן היה מסכים. ובכל זאת, רוחו שורה על ספר זה.
חוה עמדה בהבטחתה ועודדה אותי להמשיך בכתיבה עד סיום כל הפרשות.
הספר יוצא לאור ביוזמתה של אימי רחל.
שמו של הספר, "עוד שעה קלה שבת", מקורו בבדיחה משפחתית.
במילים אלה ממש נהג אבא להכריז בבית על כניסתה הקרבה של שבת. הוא עשה זאת בכל יום שישי, החל משעות הבוקר המוקדמות, בתדירות של פעם ברבע שעה בערך.
צחקנו עליו ואיתו, אבל משהו מאהבת השבת של אבא דבק גם בנו, ובספר זה.
אני מודה לכל מי שסייע בהוצאת הספר.
יניב הלר
כסלו התשפ"א
חלק א ׀ פרשות השבוע ומועדי השנה
דגים באספמיא וגעגועים לאבא
בראשית
כך מתוארת בריאתם של היבשה והים:
"וַיֹּאמֶר אלוהים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אלוהים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אלוהים כִּי טוֹב" (בר' א 10-9).
את רש"י (בעקבות בראשית רבה ה, ח) מטרידה שאלה טכנית: מסופר בפסוקים על התכנסות כל המים בעולם למקום אחד. מדוע אם ככה מכונה הים בפסוק, בלשון רבים, "ימים"? וכך הוא מפרש:
"קרא ימים" — "והלא ים אחד הוא?! אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה מן הים באספמיא".
התשובה פשוטה: אומנם מי כל הימים והאוקיינוסים בעולם מחוברים זה לזה, אך יש הבדל בין הים במקום אחד לים במקום אחר, הבדל שמספיק כדי לשנות את שמו של כל חוף ים. ובלשונו הציורית של הפירוש: טעם הדג באספמיא (היא אספניה, היא ספרד) שונה מטעם הדג בעכו.
על פירוש רש"י למקרא עצמו יש פירוש־לפירוש ("סופר קומנטר" בשפת האקדמיה), ושמו "עיקר שפתי חכמים". "עיקר שפתי חכמים" הוא קיצור, לא תמיד מדויק, של הספר "שפתי חכמים". את "שפתי חכמים" חיבר הרב שבתי משורר בס, תלמיד חכם ובעל דפוס יליד פולין שחי במאות ה-17 וה-18.
מכיוון שהרב בס הדפיס את פירושו בצמוד לפירוש רש"י, זכה פירוש זה לתפוצה רחבה.
וזו הערת "עיקר שפתי חכמים" הצמודה לפירוש רש"י לעיל:
"דבאספמיא הדגים טובים יותר".
נוטל כל ילד לידיו חומש בראשית מן הסוגים הנפוצים בבתי הכנסת, פותח אותו, מעיין מעט, ומוצא אסמכתה לכך שבספרד יש דגים טובים.
המקור לפירוש ה"שפתי חכמים" הוא פרשן אחר בן המאה ה-17, רבי יעקב סלניק, שכתב גם הוא סופר קומנטר לפירוש רש"י, "נחלת יעקב" שמו. מניין לקח ה"נחלת יעקב" את הפירוש? לא מצאתי מקור קודם.
במחילה מכבוד תורתם של ה"שפתי חכמים" ושל ה"נחלת יעקב", נראה לי שזו דוגמה לפרשנות יתר:
רש"י בפירושו פותר קושי טקסטואלי מסוים — למה הימים מכונים "ימים" ברבים? — בהסבר שלכל ים יש תכונות שונות ואפילו דגים שונים. הים בעכו שונה מהים בספרד, למרות שלמעשה מדובר בשני צדדים של אותו הים.
רש"י מתבסס על המדרש, ולמעשה מצטט אותו, ולא רואה צורך להסביר את המובן. אלא שמרגע שיצא הפירוש מידי רש"י הוא כבר קיבל חיים משל עצמו.
הפרשנים־של־הפרשן כבר עוסקים בפירוש עצמו, ובשאלה איזה דג יותר טוב, הדג בעכו או הדג באספמיא.
ייתכן שמה שהשפיע על ה"נחלת יעקב" ועל ה"שפתי חכמים" בפרשנותם הוא הניסוח במטבע "אינו דומה א' ל־ב'". מטבע כזה בא לרמז לעיתים על כך שהגורם השני במשוואה עדיף. בביטוי "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת",1 למשל, ברור שיש יתרון ללומד בפעם המאה ואחת.
אלא שלענייננו לא היה הכרח להבין את הביטוי כך.
ובאמת, פרשני רש"י מאוחרים יותר2 מתעלמים לחלוטין מדברי ה"שפתי חכמים" בעקבות "נחלת יעקב".
נראה שהצדק עימם, כאמור: המדרש לא התכוון לערוך "תחרות דגים", רש"י שהולך בעקבות המדרש לא התכוון לעשות זאת גם הוא, והלשון "אינו דומה" בסך הכול מבקשת לומר שהדגים בכל חוף ים הם אחרים. זה הכול.
ועדיין, ישבו להם שני חכמים במזרח אירופה אי אז במאה ה-17, בטח בשבת פרשת "בראשית", כשסיר גפילטע פיש לצידם, ועיינו בפירוש רש"י על הימים והדגים. ומתוך רצון כן להבין את דברי רש"י, הוגיעו עצמם שניהם בשאלה היכן באמת הדגים טובים יותר, בספרד או בעכו, בעכו או בספרד. גם אם פירושם מוטעה לחלוטין, הוא יהודי מאוד.
ובנימה אישית, אני זוכר את עצמי כילד, יושב ליד אבי בבית הכנסת "יבנה" בקריית אתא, ומתקשה להבין מדוע "דחף" ה"שפתי חכמים" לפירוש רש"י קביעה שהדגים בספרד טובים מדגי ארץ ישראל.
תשובה טובה לא קיבלתי אז מאבא, וגם אין לי היום.
אבל את האהבה לתורה ולדברי חכמים ירשתי מאבי, שלזכרו מוקדשים דברי הפרשנות שיופיעו בספר זה.
נעליים קונים מהר
כי תצא
בפרשת "כי תצא" מפורטים דיני הייבום והחליצה.
לפי הדין המקראי, אם מת אדם ללא בנים, מחויב אחיו לשאת את האלמנה — היבמה (דב' כה 5).
הנימוק הרשמי של מצוות הייבום הוא לשם הולדת בן שייקרא על שם האח המת, "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (שם, 6).
במקרה שהאח החי מסרב לקחת את האלמנה לאישה, נערך טקס החליצה.
טקס זה נועד לבייש את האח שאינו מעוניין "לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, 7). או אז, "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (שם, 9).
את היריקה של האלמנה בפני האח הסרבן אין צורך להסביר. מנהג היריקה השתמר היטב עד היום במיטב האצטדיונים בארץ ובתפוצות.
ההכרזה "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", גם היא ברורה. גם היא משקפת בוז עמוק.
אבל מה משמעות החליצה עצמה?
מה העניין המיוחד בהסרת הנעל מרגלו של האח הסרבן דווקא?
הרבה טעמים ניתנו לכך, על דרך הדרש ועל דרך הסוד — ודעתי לא נחה. אבל קודם מעשה שהיה.
מעשה שהיה, כך היה.
זה לא מכבר יצאתי לביקור ב"אושר עד". חרף שמו המתעתע, "אושר עד" אינו בית עלמין למשתמשי קנאביס, אלא סופרמרקט ככל הסופרמרקטים. "מרכול", כפי שלא אומרים בעברית. עם עגלות סופר שנשלפות כשתוקעים בהן מטבעות של חמישה שקלים. כשיש לך חמישה שקלים. לי לא היו חמישה שקלים. וגם לא ארנק, תעודת זהות, רישיון או דרכון. וכך נגררתי למשא ומתן עם הקופאית הראשית. בסוף היא ניאותה להפקיד בידיי עגלה תמורת מחזיק מפתחות משומש. וככה עלה לי הרעיון שאני עומד לכתוב עכשיו.
איפה היינו?
חליצה. למה חולצים נעל דווקא?
נכון.
ובכן, נלך למקום אחר בתנ"ך שבו מבוצע מעשה שקרוב מאוד לייבום, ולגאולת אשתו של אדם מת:
מגילת רות.
נעמי שבה עם כלתה רות משדה מואב. שתיהן אלמנות.
בעז, בעל מקרקעין שהוא גם קרוב רחוק, מחליט לשאת את רות לאישה, ובכך להציל את השתיים מגורל הקבצנות שאליו נקלעו.
אלא שלאלימלך, בעלה המנוח של נעמי, יש קרוב משפחה בדרגה קרובה יותר מבעז.
במגילה הוא מכונה "הגואל", מפני שהציפייה ממנו היא שיגאל את נכסי המשפחה הקרובה אליו (ויק' כה 25). בעז פונה אל אותו גואל, ומסביר לו שהעסקה המוצעת לו היא קניית הקרקע של אלימלך יחד עם לקיחתה של רות לאישה.
הגואל מסרב, ומסכים שבעז יהיה זה שיעשה זאת.
וכך מתארת המגילה:
"וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ" (רות ד 8-7).
נערך כאן טקס שבו (על פי ההסבר הפשוט) בעז "שולף", כלומר חולץ, את נעלו. בכך הוא מבצע את קניין השדה, וגם מבטא את פריסת החסות על נעמי ואת לקיחתה של רות לאישה.
מדוע שולף בעז את נעלו?
ובכן, המגילה עצמה מקדימה ומסבירה: "וזאת לפנים בישראל... לקיים כל דבר".
בעולם העתיק אנשים לא תמיד מסתובבים עם פנקס צ'קים. יש עליהם, בדרך כלל, שמלה ונעליים. אם אתה רוצה לעשות עסקה ואתה מעוניין שהשמלה תישאר עליך, אז התמורה, או התמורה הזמנית, היא הנעליים. ככה עושים עסקאות מהירות.
השיטה הזאת עדיין חיה ובועטת בסופרמרקט "אושר עד". רוצה עגלה? אין לך חמישה שקלים? תן תעודת זהות, דרכון, רישיון, מחזיק מפתחות, נעליים. תן משהו עם ערך.
הוכחה יפה לכך שהנעליים הן המקבילה לכסף מזומן ניתן למצוא בנביא עמוס, הנוזף בעם ישראל על פשעיו:
"כֹּה אָמַר ה'", מתנבא עמוס, "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמ' ב 6).
בישראל החוטאת של עמוס "מוכרים בכסף צדיק", כלומר מוכרים אדם צדיק תמורת בצע כסף.
ומוכרים גם "אביון בעבור נעליים".
והינה לנו נעליים שהן אמצעי מכירה מקביל לכסף, וזמין ממנו.
ומכאן לחליצה: טקס החליצה מבטא בוז של האלמנה כלפי הגיס הסרבן.
לא רצית לקבל אותי ולכבד את זכר אחיך? אחלוץ אני את נעליך, זכר ל"עסקה" שסירבת אתה לבצע, שהייתה עסקה מיידית, קלה ופשוטה כקניין בנעל. עם נעליים, זה ידוע, קונים מהר.
