חלק ראשון
דרך עץ החיים
להיפתח לעתיד שלך2


כשהאדם המודרני מחפש משמעות בחייו, הוא בדרך כלל חושב על הגשמה עצמית או מימוש עצמי... כדי לשאוף להגשמה עצמית יש להניח מראש את החירות. אך חירות היא אפשרות של קיום, כלומר, [...] משהו שעדיין אינו קיים, שהוא "עדיין־לא" (a not-yet). לַדבר השלם בתוך עצמו אין שום חירות; הוא כבר הגיע להגשמה. ולכן, ה"עצמי" הוא לעולם לא גמור, הוא תמיד מה שהוא עוד עשוי להיות. באמצעות החירות שלו, ה"עדיין־לא" משתלב בכל "עכשיו" של ה"עצמי". ה"עכשיו" שלו פתוח; הוא כולו ציפייה לעתיד. ה"עדיין־לא" תמיד נוכח בחיי ה"עצמי".


בשל מרכיב החירות שהוא מנת גורלו של האדם, נוכחותו של האדם היא ציפייה. לְמה הוא מצפה? לעצמו! ה"עצמי" של הרגע בהווה הוא ה"עצמי" שיש להתעלוֹת ממנו על מנת שהאדם יגיע אל עצמו באופן יותר עשיר, יותר אותנטי. החיים האישיים, הפרסונאליים, הם תהליך של הִתעלוּת עצמית (self-transcendence). אם מישהו מקבל את ה"עצמי" של הרגע כְּזה האותנטי, אַל לו לדבר ברצינות אודות הגשמה עצמית. ה"עצמי" של הרגע כבר הגיע לידי הגשמה. במקרה הזה, למימוש עצמי יכולה להיות משמעות אחת בלבד: לחיות לגמרי ב"עכשיו" שאיבד את פתיחותו לכיוון העתיד...


כשא־לוהים פנה אל אדם הראשון ונתן לו את המצווה הראשונה, הוא קרא לו [...] אל תוך המציאות האישית של ה"עדיין־לא", ובכך גילה לו את החירות האנושית כמקור של אחריות.3


[2] תודה לעופר בשן על עזרתו באיסוף הציטוטים של דברי אבי ז"ל לאורך הספר. [חזרה]
[3] ברקוביץ, אליעזר (להלן בהערות השוליים: א"ב ז"ל), משבר ואמונה (Crisis and Faith, Sanhedrin Press, New York, 1976), חלק ב: "החיים האישיים", פרק ד: "ערך ואישיות" (תרגם יהושע דרובן). [חזרה]


1. הצעה לעבודת האדם
א. א־לוהים חיים


א־לוהים הוא מוחלט, לא מבחינת מושג ה"אמת" אלא מבחינת הופעת החיים. החיוּת אצל א־לוהים מוחלטת ואצל האדם מותנית, ובעיקר היא בהתהוות. מתוך הא־לוהי באדם בא עיקר דחף הקיום, שהוא היצר של הוצאת החיות, העצמיות, מהכוח אל המימוש, אל הפועל.


ממילא החיים הם חידה לאדם. החיים כביטוי לרצון א־לוהים ושורש החיים הא־לוהי שבאדם גדולים על דעתו והכרתו. האדם ניטל לתוך החיים על כל קומתם הפלאית, כשיר רווי דעת המחייב פשר.


בשורש כל נקודת חיוּת ישנה נקודת אי ידיעה מוחלטת, שהיא הכרחית. אולי זאת בחינת "המרכבה" – נקודת החיבור בין ה"אין סוף" לבין היש הנברא. באדם היא נקודת החיבור בין מה ששורה מעבר לגבולות החוש, ההכרה והדעת ובין מה שמושג דרך החוש, ההכרה והדעת. האדם בתחושותיו, בהכרתו ובדעתו יוצא תמיד מנקודת אי הידיעה שבשורש קיומו – נקודה שאינו מסוגל לראותה או להבינה – וחוזר אליה, יוצא וחוזר חלילה. נקודת חיבור זו לוטה באי ידיעה בשורש אישיותו של האדם, מהווה עירבון לתקוות ההתחדשות שלו, הצמיחה וההתהוות, כמעט ללא גבול.


הבריאה היא מציאות בהתהוות תמידית. א־לוהים ממשיך כל העת להפוך את הפוטנציה שבבִרכּת החיים למימוש. חלק מהותי ביותר בתהליך הזה הוא בהתהוות של כל אדם, בבִרכּת חייו הסגוליים, בזמן המסוים ובמקום המסוים שבהם הוא חי. א־לוהים ממשיך לברוא את עולמו דרך כל אדם המבקש לברוא את עולמו הפרטי בהתהוות שלו ובהוצאת הפוטנציה של בִּרכּת חייו הסגוליים אל הפועל, אל המימוש. מתוך כך, ה"עדיין לא" מהווה חלק מרכזי בחיי האדם ובקיום הבריאה ככלל.


גם הכישלון וההתפקחות, ואף החטא והחרטה עליו, הם חלק מהותי של תנועת ההתהוות, הוצאת החיוּת מהכוח אל הפועל. הכוחות הבלתי מודעים (ומתוך כך גם לעיתים הבלתי נשלטים) בגוף וביצרים, דחפי שליטה והנכחת יתר, כפייתיות ותשוקה, עלולים להוות חסימות לתנועת ההתהוות והצמיחה. ההיטהרות של עוצמות בראשית אלו שביסוד האישיות, ועומק התהליך הנפשי שבתשובה תמימה וכנה, הופכות את התודעה ואת ההוויה עצמה לכלי להוצאת העצמיות מהכוח אל הפועל, כלי לגילוי ברכת החיים בהתהוות התודעה.


העולם, ובעיקר האדם, נמצאים תמיד במצב של מה שעוד לא קיים אבל מה שיכול להיות. מימוש ה"עדיין לא" שבשורש קיום האדם קשור לנתינת התורה לאדם על ידי א־לוהיו. התורה היא מצע להתהוות האדם והתהוות העולם.


ב. הפריית החיים


הפער בין שורש קיום האדם לבין דעתו והכרתו משתקף באי יכולת לדעת את פשר המילה "אני", המילה המהוָוה יסוד זהותו אך שורָה בו בעמימות גדולה. להגיד "אני" זה פלא גדול, אך הידיעה שאינני יודע מה בדיוק אמרתי כאשר אמרתי "אני" היא פלא עוד יותר גדול. כאשר א־לוהים בא לתת את תורתו לאדם הוא פתח במילה "אנֹכי", גילוי בשורש הגילוי, דיבור בשורש הדיבור, גילוי משמעותי יותר אפילו מהתוכן של דברי א־לוהים.


משמעותו הדרמטית של השימוש של א־לוהים במילה "אנֹכי" כפולה: האחת – יסוד הסובייקטיביות הוא א־לוהי; האחרת – שורש החיים בבריאה הוא סובייקטיביות אין סופית, "אנכי" – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".


הברכה הגדולה – "אני הוא אני". אך מימוש הברכה – בהליכה מעבר לגבולות ה"אני" אל ה"אתה", במפגש עם א־לוהים ובמפגש עם אדם אחר. על כן ברכּת החיים היא בעצמיות, אבל מימוש ברכת החיים, העֵירבון לצמיחה והתהוות, הוא בהיענות, הזדקקות והדדיות. ה"אני" הנשאר בתוך ה"אני" נשאר כבול בצמצום גבולות עצמו. יכולת העולם לבוא לידי הפריה תלויה בכך שכל נברא יַפרה מהכוחות הסגוליים הטמונים ב"אני" את הכוחות הסגוליים של אחרים, וייפתח לקבל מברכתם. זהו עצם היסוד הערכי והצו המוסרי החשוב מכולם, הטמון בחיים עצמם.


בסיפור גן עדן, ההליכה מעבר לגבולות ה"אני" לקראת ההפריה שבמפגש עם "אחר" – האנושי והאין־סופי – מתמקד במבחן היחסים בין איש ואישה. גם היום מבחן זה ממשיך להתקיים ביחסים אלו, גם בהקשר החברתי והקהילתי וגם במישור האישי והאינטימי. אלא שגם האיש וגם האישה נבראו כך שבעומק הידיעה הפנימית הם מכירים רק את עצמם. אתגר האיש הוא בהתמודדות עם העצמת הכבוד העצמי, ואתגר האישה בהתמודדות עם תחושת החיוניות. כדי לממש את ברכת ההיענות וההדדיות, על האיש לפתח עוצמה ועמידה על רצונו וכבודו יחד עם ענווה ויכולת ויתור, ועל האישה לפתח נוכחות וחיוניות יחד עם יכולת הזדהות מתוך הקשבה וצניעות.


מימוש ברכת החיים וההליכה מעבר לגבולות ה"אני" הוא שורש העונג והשמחה הפנימית. ההנאה משאירה את האדם כבול בגבולות צורכֵי האגו וסיפוקם; ההנאה, המשמשת מנוף למפגש עם א־לוהים ועם אדם אחר, ליציאה מעבר לגבולות ה"אני אל ה"אתה", הופכת לעונג. על כן קיימת זיקה עמוקה בין ענווה ועונג במובן העמוק והשלם. עונג וענווה הם כלים לתת לאדם, לצאת מצמצום גבולות עצמיותו ותודעתו אל המֵעבר – אל קבלת אחריות למסע החיים ולַבּירורים הפנימיים המתחייבים ממנו, מה שמוביל את האדם אל גילוי שורש החיים שבתוכו.


ג. התורה כמצע של יצירה


בימי קדם חיברו בני אדם ספרי מיתוס שעיצבו שורשי דעת ותרבות. הם דִמיינו בהם את חיי האלים ותיארו אותם כגיבורי־על. על בסיס תיאור היחסים שהתקיימו בין האלים ועל בסיס תיאור מעשיהם שהופיעו בספרי המיתוס עוצבו סדרי פולחן במקדשי האלים כדי לרצותם, לפייסם ולממש את כוחותיהם האימתניים לשם ברכת החיים של בני האדם, שהייתה נראית לא פעם כתלויה על בלימה. גם התורה שניתנה לעם ישראל בידי א־לוהים היא מעין ספר קדום, המעצב שורשי דעת ותרבות כדי שחיי האדם יֵיהפכו ל"מקדש החיים". אלא שהתורה, בניגוד לספרי מיתוס אנושיים, מהווה תיאור של א־לוהים על אודות בני אדם, על שורש הרצונות והשאיפות שלהם ועל היחסים שהם מקיימים בינם לבין עצמם. א־לוהים נתן את התורה לאדם כדי שהוא יעיין, יהגה ויצלול בה, זאת על מנת שהאדם יבין משהו מחידת קיומו וילמד איך לעמוד לפני בוראו, החפץ בהתהוותו.


התורה מהווה כלי בידי האדם המעיין בה, ההוגה בה והנוצָר מתוכה, לממש את רצון הבורא לקיומה של ברכת החיים ולהעצים את ה"טוב" כפי שהוא מתואר בפרק א בספר בראשית. ביסוד חיי האדם יש תביעה לעמוד לפני בוראו־א־לוהיו ולקיים את רצונו. אך רצון ה' הראשוני כפי שהוא מתואר במעשה בראשית הוא ל"טוב", לקיום ולא ל"תוהו", ל"טוב" ולא להרס. על רקע זה יש לחזור ולשנן: קיום רצון ה' בחיים הוא המטרה, והתורה מהווה אמצעי לשם מימוש רצון הבורא בחיים.


התורה, כאמצעי לכינון החיים ולשם קיום רצון ה' בחיים, ברכתו וחסדו, היא דבר הרבה יותר רציני ואתגר הרבה יותר מחייב וקשה מאשר "תורה" המהווה מטרה כשלעצמה ושהחיים מהווים אמצעי הטפל לה. על כן יש להבין ולהפנים: התורה היא אמצעי; החיים הם המטרה. זו אחת מנקודות המוקד במהפך בפרדיגמה. התורה מהווה מִפרט של ברכּת החיים, אשר מהווים כלי בידי האדם למימוש ברכּתם.


על פי התיאור בתורה של העצים בגן עדן מותר היה לאכול מעץ החיים, שהרי נאמר "וַיְצַו ה' אֱ־לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז–יז). על פי פשוטו של מקרא, גם עץ החיים נכלל בביטוי "מִכֹּל עֵץ הַגָּן"! הייתה מִצווה לאכול מעץ החיים, שהרי מטרת הבריאה עצמה קשורה לרצון הבורא בקיום החיים והעצמתם. כדי לממש את הטמון בעץ החיים עבור האדם ועבור הבריאה כולה, היה עליו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. במערך שני העצים, עץ החיים היה במרכז עניין קיום הגן, והיחס הראוי של האדם לעץ הדעת טוב ורע היה האמצעי לקיום הברָכה של אכילה מעץ החיים, מטרת קיומו של האדם בגן.


במשך דורות הגלות הפך עץ הדעת טוב ורע להיות העיקר, במובן הזה שהמטרה של מתן תורה וקיום מצוותיה הייתה לא להיכשל בבחירה בין טוב ורע; ואילו החיים עצמם, המתנה הנפלאה שבה זכה האדם, היו לשַמָש של הציווי לגבי עץ הדעת טוב ורע. החיים הפכו להיות אמצעי כדי לממש את עבודתנו בעץ הדעת טוב ורע. והרי כוונת בורא העולם הייתה הפוכה, "ובחרת בחיים"!


בארץ ישראל יש הזמנה מחודשת לסדר את העצים כפי שהיו במקור, בגן עדן. מציאות מחודשת זו מקיפה היום את האדם היהודי, כפרט וכעם. חידושו של לימוד תורה בארץ ישראל – מטרתה, מגמתה, ודרך גילויה בדעת האדם – אמור לשקף הזמנה א־לוהית זו.


אחת התוצאות החשובות של היפוך היחס בין עץ החיים לעץ הדעת היא בהמרת הביטוי "דת" בביטוי "בניין החיים על פי רצון הבורא". ועוד, האמונה בקדוש ברוך הוא איננה סוג של אידיאולוגיה המאפיינת אנשים דתיים והבאה לקבוע מה חייב אדם לחשוב או לדעת, אלא היא התשתית המחיָה את נפש האדם. "ההלכה" אינה סוג של סממן סוציולוגי המגדיר לאיזו קבוצה בעם ישראל אדם משתייך, וגם אין היא מִשמעת נטולת משמעות של קבלת הסמכות המוחלטת, אף כי קבלת סמכות מוחלטת הינה אחד מהכלים החשובים למימוש ברכת האדם והחיים כולם. ההלכה היא תוכנית מעשית המסייעת לאדם להתמודד עם התביעה המוצגת בפניו: לטהר את כוחות היצירה שבהם התברך כדי לכונן באמצעותם את שיעור קומתו כאדם וכדי לממש את רצון הבורא בחיים, שהוא יסוד ה"טוב".


"הקדוּשה" מהווה מצע לחיים, המאפשר לאדם להזרים את מלוא חיוניותם של כוחות היצירה שבו לבניין החיים ולא לחורבנם, לתוחלת עתידית ולא לאבדון. מערכות הקדושה על סעיפיהן המעשיים מיועדות ללמד את האדם את אומנות יצירת החיים של הבורא עצמו בשני שלבים: שלב המניעה, או העצירה, ושלב היצירה והבניין. שני השלבים הללו מאפיינים את כל מערכות הקדושה בתורה: השביתה ממלאכה בשבת, ההוראות המבחינות בין מאכל טמא למאכל טהור, וגדרי המצוות המארגנות את קדושת האישות.


הקדוּשה שבשלב המניעה מַקנה לאדם שליטה על העוצמות הא־לוהיות שביסוד קיומו. בכל תחומי היצירה, הצבת הגבול עשויה להפוך בסיס ליצירה. כל זאת מתוך שחרורו של האדם מלהיות שבוי בדפוסי התנהגות כפייתיים, הנקבעים בהשפעת עוצמות החיים השורות בשורש אישיותו. עוצמות אלו עלולות, ברוב חיוניותן, לשלול ממנו את חירותו לעצב את דרכו בחיים.


הקדושה בשלב היצירה מאפשרת לאדם לממש באופן חופשי את כוחות היצירה הקמאיים הטמונים בו – במיניותו, בשכלו, בדיבורו ובשאר כוחות היצירה שבו. גם כאשר ההוצאה של כוחות אלו מהכוח אל הפועל עוברת בדרך של התמודדויות עם החוסרים שבנפשו ושבעולם, אין היא מביאה לחידלון ולהרס.


שלב זה בעבודת האדם מתאפיין בתנועה דינמית של התקשרות, של יצירת חיבורים, בתוך נפשו פנימה, בשילוב עם כוחות היצירה של אנשים אחרים ועם החיוניות שבכוחות השונים שבבריאה. גילוי הברכה השוֹרה באדם בעקבות החיבורים הללו יוצר שינוי המתחולל בשורש האישיות של אדם המשתדל לקדש את חייו: פיתוחה של מידת החסד, ביטוי של הרצון הא־לוהי בחיים השורֶה כעת בקרבו.


עוצמות חיים, שבעבר שלטו בו כדחפים אנוכיים חזקים, יוצרים כעת תשוקה כמו א־לוהית לתת ולהיטיב, שלעיתים אינה יודעת גבול. מי שמשיג מידה זו חש את האפשרות לברך ולחולל חיים, העולָה מעוצמותיו הראשוניות. אותם כוחות ששימשו את אנוכיותו מביאים אותו אל האפשרות ליצור מרקם חיים המתאפיין בחיבור והתקשרות ולא בפירוד וניכור. כך משתקף בזעיר אנפין יסוד הברכה שבבריאה, הרצון האין־סופי לחיים של הבורא, המאחד את היש כולו בחייהם של בני האדם.


ד. לידת הבחירה


בסוף עידן האידיאולוגיות נולדה הבחירה.


לבחור בא־לוהים מתוך חופש,


לבחור בחוכמת התורה ורזיה מתוך חופש.


לאכול שוב מפרי עץ החיים,


למען האדם


ולמען החיים על כדור הארץ.