2048


היה זה בגל החמישי או השישי, כשצוות פיתוח של אפליקציה חכמה הצליח, בחוכמה רבה, לבודד את הגורם המרכזי להדבקה, באמצעות ניתוח מגה־נתונים שסוכרנו עם מיליוני מכשירים חכמים, שעקבו אחר ההתנהגות האנושית ומיפו את נתוניה. הניתוח היה מבריק, מהיר ומדויק.


זה לא היה המרחק של שני מטרים. שמירת המרחק חשובה, אך אינה מספקת. גם המסכה לא מנעה הדבקה. היה זה הצחוק. אפילו היה לו סלוגן נחמד ומוכר: 'צחוק, זה מידבק'. מעל לכל ספק הגיוני, אדם צוחק מדביק מעבר למרחק, מעבר למסכה. ההמלצה החכמה הייתה להוציא את הצחוק אל מחוץ לחוק. זה לא היה בצחוק. לבסוף אכן הוצא הצחוק אל מחוץ לחוק.


זיהומי צחוק והידבקות המוניות הלכו ופחתו. צחוק ילדים נאכף בחומרה, בידוד בוצע במתקנים ייחודיים לילדים. אפליקציות לצחוק לא מידבק החלו להימכר כמו כרטיסים להופעת בדרנים. צחוק בקפסולות מבודדות הפך להיות פתטי יותר מבכי, וכך הפסיקו בני האדם לצחוק. כשנדם צחוקם, נהיה הכול רציני יותר. שיעור ההדבקה ירד בצורה קבועה, עברייני צחוק נודו מהסביבה, האנושות הורידה לאיטה את המסכה.


כל עוד נזכור כי צחוק זה מידבק, כל עוד נשמור על צבע אפור, לא נעשה גלים או פרצופים מוזרים, נוכל לחיות בשגרה, בלי בידוד או אפילו סגר, בלי מסכה או אזכור לקפסולה. כל עוד נזכור לא להגיד את המובן מאליו, לא לחרוג מכללי השיח ההגיוניים, כל עוד לא נעורר צחוק ולא נצחק בגלל שהחיים יפים, ננצח את המגפה.


אפליקציות הפיקוח על הצחוק התגלו כחסרות היגיון. חוסר ההיגיון עצמו התגלה כמצחיק, והוליד צחוק מידבק של מבוכה. ועדות אנושיות להשבת ההיגיון לחיים ללא מגפה הוקמו ואישרו פיתוחים אוכפי היגיון, וכן פיתוחי הכשרה לאדם שאינו מידבק ואינו צוחק – לאדם ההגיוני, אחד משלנו.


כשזה קרה, כל מה שנשאר להם להרוג היה האהבה.


עכשיו מתחיל החלום.