הערת המחברת
לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה מאוד...
סתם צוחקת.
אבל לפני שנים רבות בדירת סטודיו בוונקובר, הייתה אישה צעירה עם אובססיה לתור הזהב של הוליווד. במקור, היא הלכה ללמוד תסריטאות, וחברה לספסל הלימודים הכירה לה את "סיפור פילדלפיה", והיא התאהבה בו כל כך עד שהיא פיתחה אובססיה לסרטים מהימים ההם.
בקיצור, אומנם היא אהבה את ג'ימי סטיוארט ואת קרי גרנט, אבל בסופו של דבר גרגורי פק זכה בליבה ואודרי הפבורן הייתה אחת השחקניות האהובות עליה והיי, אתם יכולים להיות בטוחים שהיא ראתה את "חופשה ברומא" אינספור פעמים.
בכל מקרה, אני הייתי האישה הצעירה הזאת, וכן, ראיתי את "חופשה ברומא" המון פעמים. הסרט הזה הוא ברירת המחדל שלי. הוא מצחיק בטירוף והמשחק לא מאולץ ונוקשה כמו שהיה הרבה פעמים באותם ימים, אלא מאוד מהיר וטבעי ואותנטי. בין גרגורי ואודרי (וגם אדי) הייתה כימיה נהדרת, הדיאלוגים של דלטון טרמבו היו מבריקים, והסרט כולו צולם באמת ברומא, כך שהאווירה מורגשת על המסך. לא היו שם סטים מזויפים, זה היה הדבר האמיתי.
הבעיה היחידה שהייתה לי תמיד עם "חופשה ברומא" הייתה הסוף. אם ראיתם את הסרט, אתם מכירים את הסיפור: אודרי היא הנסיכה המסוממת במנוסה שבורחת מהשגרירות לילה אחד ומתעלפת על ספסל ציבורי. מי שמגלה אותה הוא גרגורי פק הנאה מאוד, הסקסי מאוד, ובעל הקול המחוספס.
פק הוא העיתונאי האמריקאי שהבוס שלו מתעמר בו, שלא משתכר כראוי, ושרק רוצה לעזוב את רומא. כשהוא מגלה שהנערה המסוממת היא לא "אניה" כמו שהיא אומרת אלא הנסיכה אן הנעדרת, הוא זוכה בהזדמנות לכתוב את כתבת המאה. כל עוד לא יספר לה שהוא יודע מי היא.
אבל האם הוא יכתוב את הכתבה? זו התוכנית שלו, אבל החלק הכיפי הוא הדרך שבה הם מגלים זה את זה, למרות הזהויות הבדויות שלהם. הבעיה היחידה בכל הסרט הנפלא הזה היא... הסוף.
אני לא רוצה לעשות ספוילר, אבל סוף הסרט תמיד מעורר בי תסכול. אני מבינה שבסרט הם הכירו והתאהבו במשך יום אחד בלבד, אבל בעיניי זה היה משכנע. אהבת בזק? אני בעניין. הרעיון הזה חי ומלבלב גם בספר "הנסיך השוודי". רומן רומנטי בכל הדרו. אהבה אדירה ולא מתנצלת.
אבל בסרט, פשוט רציתי... יותר.
תמיד יותר, לעולם לא פחות?
בכל מקרה, תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אכתוב משהו בהשראת הסרט ואשנה את הסוף. אני אכתוב סיפור אהבה אמיתי, סוחף ומקסים, ואתן לדמויות את ה"באושר ועושר עד עצם היום הזה" שמגיע להן.
אז זה "הנסיך השוודי". טוויסט מהופך על "חופשה ברומא"! אבל לאורך כל הדרך דמיינתי את השחקן ארמי האמר בתור ויקטור (מצטערת, מר פק).
אפילו טסתי במיוחד לסטוקהולם באמצע החורף כדי לבצע תחקיר לטובת הספר הזה. בתור סקנדינבית בעצמי (פינית ונורווגית) הרגשתי ממש בבית.
אבל בפעם הבאה אני אטוס לשם בקיץ. כי... היה שם קר כמו במאורה של דוב קוטב.
*
כדאי לציין גם שאומנם יש נסיך שוודי אמיתי (הנסיך קארל פיליפ) ואומנם הוא באמת לוהט וסקסי (חפשו תמונות), אבל הרשיתי לעצמי להתפרע בכל הקשור לבית המלוכה השוודי. בסופו של דבר, הספר הזה הוא בדיון מוחלט. ואם יש שוודים שנפגעים ממנו, או מוצאים בו טעויות שקשורות לשוודיה או לשפה, אני מתנצלת. אני גם מאשימה את ההורים שלי (ראו הקדשה).
(נ.ב. טהצ'פי, המקום הנוסף שבו מתרחשת העלילה, היא עיירה יפהפייה ששווה לבקר בה. זה אחד המקומות שאני הכי אוהבת לבקר בהם בקליפורניה.)
ואם אתם קוראים רגישים, כדאי גם לציין שהרומן הזה מכיל מספר לא מבוטל של קללות ותיאורי סקס מפורטים, אז הביאו את זה בחשבון בבקשה.
בסופו של דבר, אני מקווה שאתם מוכנים להיסחף אל הרומנטיקה המוחלטת של "הנסיך השוודי"...
פרולוג
מגי
ניו יורק
"זו הפעם האחרונה בחיים שלי שאני יוצאת עם מישהו מאתר היכרויות," אומרת סם באנחה מוגזמת ומתרווחת באחת הכורסאות שעליהן השתלטנו בפינה של הפאב.
"מה קרה הפעם?" אני שואלת בנימוס, כי אני יודעת שהיא ממילא תספר לי. חוץ מזה, סם היא כבר מקצוענית באתרי היכרויות. לא משנה כמה פעמים היא אומרת שהיא מפסיקה, למחרת היא חוזרת אל שדה הקרב, מחליקה ימינה ושמאלה ומתלוננת על דיק־פּיקס. כדאי לציין שהיא לא ממש מתלוננת על זה שהיא מקבלת אותן פשוט המצולמים באותן דיק־פּיקס לא מגיעים לסטנדרטים שלה.
"מה לא קרה?" היא אומרת ומסלקת את הפוני מעיניה. "כאילו, רק נפגשנו לשתות משהו בווילג', וזה בסדר. הכי יומיומי, את יודעת? ובמציאות הוא היה טיפה יותר מושך מאשר בתמונה שלו באתר."
"באיזו תמונה? בתמונת הפרופיל שלו או בדיק־פּיק שהוא שלח לך בלי שביקשת?" אני שואלת.
"לידיעתך, שום דיק־פּיק לא נשלחה, עם או בלי שביקשתי. בכל מקרה, הוא לא נראה רע, למרות שכבר היה ברור שאין לנו את הכימיה הכיפית שקיוויתי שתהיה לנו. באמצע הדייט כבר היה לי די ברור שאני לא הולכת איתו הביתה. ואז הוא הראה לי את רשימת ההשמעה שלו לסקס."
אני זוקרת גבה. "רשימת השמעה לסקס?"
"כן. בטלפון שלו. והמוזיקה הייתה ממש טובה." היא מושכת בכתפיים. "אז שכבתי איתו."
"את מטורפת."
"אני יודעת. אני יודעת." היא מטלטלת את ראשה, ואז מרימה את המרגריטה, רוכנת קדימה ושותה שלוק רועש. "החלק הכי גרוע הוא שהוא השמיע את המוזיקה בסדר אקראי ולא הספקתי לראות את כל הרשימה. אז כשהוא ירד לי, השיר שהתנגן היה Never Going to Give You Up."
אני פורצת בצחוק. "שמעת את ריק אסטלי בזמן סקס?"
היא מהנהנת בעיניים פעורות. "לא הייתי יכולה לגמור גם אם החיים שלי היו תלויים בזה! אז אמרתי שאני צריכה ללכת וברחתי משם. השיא של הערב היה הקבב בפיתה שקניתי בדרך הביתה. החיים שלי הם מעגל אינסופי של החלטות גרועות וקבב."
היא די צודקת בעניין הזה. סם היא החברה הכי טובה שלי בעיר הזאת, וזה לא מעט בהתחשב בעובדה שאני גרה בניו יורק כבר כמעט שנתיים, וקשה מאוד לרכוש פה חברים. למרבה המזל אנחנו לומדות עיתונאות יחד, והתקרבנו על רקע השנאה המשותפת שלנו לרוב המרצים ולעולם המדכא של הדייטים.
לפחות סם מנסה שוב ושוב, כל ערב מחדש. אני אפילו לא מסתכלת בטינדר או בהאגל או בכל האפליקציות עם השמות המשונים שלהן, אף על פי שסם פתחה לי פרופיל בכולן. אומנם אני רק בת עשרים ושתיים, אבל אני די מיושנת בכל מה שקשור בדייטים ברשת. בפינות הרומנטיות של הלב שלי, אני עדיין מאמינה שאצליח למצוא מישהו בעולם האמיתי, ולא באינטרנט.
כמובן, בעיר הזאת זוהי משימה בלתי־אפשרית כמעט. אל תבינו אותי לא נכון, ניו יורק טובה פי מיליון מהעיירה שבה גדלתי — טהצ'פי, קליפורניה. הבחורים היחידים בעיירה הזאת הם אסירים לשעבר בכלא של המדינה, ומאחר שאבא שלי עובד שם כסוהר, לא נראה לי שהוא ימות על זה.
אבל ניו יורק פשוט גדולה וכאוטית מדי בשביל לפגוש בחורים. קודם כול, כולם נראים כמו דוגמנים, ואומנם אני די רזה ונאה, אבל אני נראית כמו שדונית קטנטנה וחמודה עם עיניים ענקיות. מבחינת מראה, הייתי אומרת שאני מקבלת ציון 8 בטהצ'פי, אולי 6 במערב התיכון, אבל ברחובות מנהטן המלאים דוגמניות־על, אני פחות או יותר צ'יוואווה. האו־האו.
אבל אני שומרת על התקווה. התקווה שיום אחד אהיה בחנות ספרים, ואושיט יד אל הספר החדש של ניל גיימן בדיוק כשעוד מישהו יעשה את זה, והאצבעות שלי יתחככו באצבעותיו, ואני ארים את עיניי ואמצא את גבר חלומותיי. אני יודעת שזו נקודת מבט מאוד אופטימית על אהבה, אבל זה לא בשליטתי. אף פעם לא חיפשתי את נסיך החלומות לפני שעברתי לעיר הזאת, שבה נראה שהתחלה חדשה מחכה ממש מעבר לפינה.
האמת היא שאני אפילו לא צריכה אהבה כרגע. מה שאני צריכה זה זיון, וברור לי שבשביל זה אין צורך בנסיך החלומות. יכול להיות שנושיט ידיים אל אותו ספר בחנות הספרים, אבל אני אהיה מרוצה באותה מידה אם הוא יצמיד אותי אל מדפי הספרים האלה ויזיין לי את הצורה. סם מקבלת זין על ימין ועל שמאל — היא מוקפת זין מכל כיוון — ואני מוכנה להסתפק באחד.
"את תמצאי מישהו," אני אומרת לסם. "ותהיה לו רשימת השמעה יותר מוצלחת לסקס מאשר לבחור הזה. בואי, אני אזמין אותך למשקה."
"אל תהיי סתומה," היא אומרת, מניחה יד על זרועי ומאלצת אותי להישאר בכורסה. "את יודעת שאין לך כסף וזה חתיכת משקה יקר."
גם נכון. קיבלתי מלגה כדי ללמוד עיתונאות באוניברסיטת ניו יורק, תודות לחרשנות שלי לאורך השנים, אבל יכולתי להרשות לעצמי לעבור לגור כאן רק תודות לעבודה הקשה שעשיתי לפני כן. למשפחה שלי אין הרבה כסף — בלשון המעטה — ואומנם שני ההורים שלי עובדים, אבא שלי כסוהר ואימא שלי כחדרנית בבית מלון, אבל הם צריכים לפרנס שישה ילדים כולל אותי.
הסיבה היחידה שאני כאן עכשיו היא שלאורך שנות התיכון עבדתי עם אימא שלי במלון "לה קינטה" המקומי. גם עכשיו אני עובדת ברוב הערבים וסופי השבוע כבריסטה בבית קפה ליד המעונות, ואני בקושי מצליחה לגמור את החודש.
אני מסתכלת על סם בהכרת תודה, אף על פי שאני מצטערת שאני לא יכולה לעשות יותר. "מה דעתך שאני פשוט אפזר עלייך ברכות?" אני שולחת יד אל התיק הקטן שקניתי בחנות יד שנייה, חיקוי מזעזע של גוצ'י שעשוי מפלסטיק במקום מעור, ומוציאה קופסה קטנה של צללית לעיניים עם נצנצים זהובים. אני מכניסה את האצבעות שלי לתוכה, ולפני שהיא מספיקה להתנגד אני מפזרת קצת על הראש שלה.
"מה את עושה?" היא צווחת ומנסה להתרחק ממני, אבל צוחקת. היא כבר מכוסה בשכבה דקיקה של זהב.
"הייתי עושה את זה כל הזמן לאחותי אפריל," אני אומרת ומכניסה את הצללית בחזרה אל התיק. אני לא רוצה לבזבז אותה. "היא תמיד האמינה בזה."
"ואיפה אחותך עכשיו?"
"טוב, היא רק בת שלוש־עשרה ונראה לי שאם הייתי מנסה לעשות את זה שוב, היא הייתה זועמת ומפסיקה לדבר איתי. מתבגרים, את יודעת." למען האמת, עכשיו כל האחים שלי נמצאים עם פייק, אחי בן השבע־עשרה, זה שנולד אחריי. הם נסעו לבייקרספילד לאיזה יריד או משהו כזה, כנראה כדי לתת להורים שלי ערב אחד שקט.
הידיעה שכל האחים שלי יחד עכשיו מכאיבה לי בלב טיפה. לרוב אני לא מתגעגעת הביתה. כלומר, במשך רוב חיי חלמתי לעזוב את העיירה הזאת. אבל מדי פעם הגעגועים תוקפים אותי פתאום, ובדרך כלל הם עוברים במהירות. הערב הוא ערב כזה.
האמת היא שיש לי תחושה מוזרה בחזה כל הערב, איזשהו חוסר נוחות. אני נוטה לדאוג בגלל דברים כמו כסף ולימודים והחוסר שלי בחיי אהבה, אבל זה משהו אחר, משהו שקשה לי להגדיר. אני מחשיבה את עצמי כבחורה עם אינטואיציות טובות אז כדאי שאתייחס לעניין, אבל אני לא יודעת איך.
"את בסדר?" שואלת סם ומביטה בי בעיניים חקרניות. "אולי אני אזמין אותך למשקה?"
"אני בסדר גמור," אני עונה. "פשוט אין לי מצב רוח משום מה."
"זה לא בגלל החֶברה, נכון?"
אני מחייכת אליה. "לא, לא הערב."
"אז נראה לי שאת צריכה לשתות משהו. אני כבר חוזרת."
במצב אחר הייתי מוחה קצת, אבל למשפחה של סם יש כסף, והיא עצמה מאוד נדיבה. לפעמים אני מרגישה קטנה כשהיא משלמת עליי כדי שנוכל לעשות את הדברים שהיא רוצה לעשות, אבל זאת רק הגאווה שלי. והערב נראה לי שאני באמת צריכה לשתות משהו כדי להרגיע את המתח.
אני צופה בה כשהיא ניגשת לבר, בגוף הבלרינה הגמיש והמחוטב שלה שלוכד את תשומת הלב של כל בחור בפאב. אפשר היה לחשוב שהיא בכלל לא צריכה את טינדר ושאר אתרי ההיכרויות, אבל רוב הבחורים חוששים לגשת ולדבר איתה.
ואני? בחורים ניגשים אליי לפעמים כשאני מחייכת אליהם (יש לי מקרה די קשה של פרצוף כלבה־במנוחה כשאני לא מחייכת), אבל ברגע שאני פותחת את הפה, בדרך כלל אני אומרת משהו מוזר או מביך. ההומור שלי יכול להיות משונה, ולא תמיד אני באותו ראש עם האחרים.
אני שוקעת לאחור בכורסה, עושה את הקטע שלי שבו אני סורקת את הקהל אבל מנסה לא ליצור קשר עין עם הבחורים הלא מתאימים, כלומר אלה שאין לי עניין בהם, אלה שרואים בקשר עין פשוט הרבה מעבר למה שהוא. אני לא יודעת למה זה שאת מסתכלת על מישהו אמור לסמן שאת רוצה לשכב איתו, אבל לא משנה.
הטלפון שלי רוטט בתוך התיק ואני שולפת אותו החוצה.
השיחה היא מאפריל, וזה יותר מוזר ממוזר. אולי היא הרגישה שדיברתי עליה?
אבל גם כשאני עומדת לענות לה, האי־נוחות בחזה שלי גוברת ומתפתלת, ואני יודעת שהיא לא סתם מתקשרת כדי לשאול מה שלומי ואיך אני מסתדרת. זה לא מתאים לה. משהו קרה.
ובדרך כלל כשמשהו קורה, פייק או ההורים שלי מתקשרים אליי, לא היא.
הלב שלי הולם במהירות כשאני עונה לשיחה.
"אפריל?" אני שואלת, מכניסה את האוזנייה לאוזן השנייה ומפנה את הגב להמולת הבר.
בכי. אני שומעת בכי בצד השני, יפחות, סוג של בכי שלא מתפרץ מנערה מתבגרת בגלל שמישהו זרק אותה או הציק לה, אלא בגלל משהו גרוע במידה איומה.
"אפריל? זאת את? מה קרה?" אני שואלת ומשתדלת לא להישמע מבוהלת.
"מגי," היא בוכה. "אוי אלוהים, אוי אלוהים. מגי, הם מתים!"
הזמן כאילו מתקפל לתוך עצמו בהילוך איטי.
האימה זורמת בתוכי, מתפשטת כמו אצבעות איטיות ודביקות שלופתות כל שריר בגופי.
"מי מת?" אני קוראת בקול עדין.
אוי אלוהים.
מי?
מי?
"הם נרצחו!" היא קוראת, ואז מתייפחת בקול רם עוד יותר. "הבחור, הוא בא כדי להרוג את אבא."
אלוהים אדירים.
"הוא בא להרוג אותו ולא היינו שם," היא ממשיכה בהיסטריה. "מגי, הוא ירה בשניהם. הם מתים! אימא ואבא מתים."
"אני..." אני לא יודעת מה להגיד, מה להרגיש. אני בטוחה שזה לא באמת קורה. זה לא קורה. זאת בטח בדיחה או אי־הבנה או אולי אני חולמת? אני מסתכלת סביבי ורואה רק כתמי צבע מטושטשים. אני בטח חולמת. "את... את בטוחה? איפה פייק?"
"פייק מדבר עם השוטרים," היא אומרת. "הם מתים, הם מתים, הם מתים!"
אני מטלטלת את הראש ולא מצליחה להבין שום דבר. "אבל לא יכול להיות שהם מתים, אפריל. הם לא מתים, זה לא קורה. זה לא קורה. זה לא..." אני מנסה לבלוע. "מי ירה... מי ירה בהם? אני לא מבינה."
"הם מתים!" היא צורחת ואז מתחילה לייבב בעוצמה שכאילו מטלטלת את הטלפון, ואז משתררת דממה.
בדממה אני קולטת שאני לא נושמת.
הלב שלי הולם בקושי.
אני מרגישה שאני מחוץ לגוף שלי ובתוכו בעת ובעונה אחת. אין לי שום יכולת לעכל את המציאות, מה שלא תהיה.
"הלו?" מישהו אומר אל תוך הטלפון. שכחתי שאני עדיין מצמידה אותו לאוזני, ועובר רגע לפני שאני מזהה את הקול.
"פייק? פייק, מה קורה?" אני מצליחה להגיד.
הוא מכחכח בגרון וקולו רועד כשהוא אומר, "היה בחור אחד, מהכלא. הוא השתחרר לפני כמה חודשים, כנראה הוא שנא את אבא. הוא, אה... הוא נכנס לבית וירה בו. ובאימא. בזמן שהם ראו טלוויזיה בסלון. כולנו היינו ביריד, השכן שמע את היריות והתקשר אליי."
כשאני שומעת את זה מפייק, פייק השקט והאחראי, זה נהיה אמיתי פתאום.
"אני לא מאמינה," אני לוחשת. כי זה נכון. "אבא היה יורה בחזרה. יש לאבא את הרובים שלו. איך הוא הצליח להיכנס? וולטר היה נובח, לא?"
"הוא ירה גם בוולטר."
הכלב האהוב שלנו.
משום מה, לידיעה הזאת יש איכות מפכחת, פתאום זה דווקא נראה ממשי. אסיר לשעבר פרץ לבית שלנו וירה בכלב שלנו. בכלב הנפלא שלנו.
אבל איך הוא היה יכול לירות בהורים שלי? איך זה יכול להיות שהם מתים?
זה לא קורה.
"עצרו את הבחור לא רחוק מפה," אומר פייק ואני תוהה איך הוא נשאר רגוע כל כך. אני מניחה שאין לו ברירה. ההורים שלנו מתים ואני לא שם. הוא הכי גדול.
אבל אני האחראית עליהם על־פי חוק.
"הם מתים, מגי," הוא אומר. "מתים." הוא נושם עמוק ורעד קל נשמע בטלפון. "נראה לי שאת צריכה לדבר עם השוטרים. חכי."
לחכות.
לחכות...
לְמה?
מה כבר יכול להשתנות בשלב הזה?
מה כבר יוכל להיראות אי־פעם יציב וקבוע וטוב?
"מה קרה?" לוחשת סם כשהיא מתיישבת מולי ומניחה את המשקאות על השולחן. היא קנתה לי משקה. הייתי נותנת כל מה שיש לי כדי לחזור בזמן, רק חמש דקות, לרגע שבו הדאגה הכי גדולה שלי הייתה המחסור שלי בחיי אהבה ובכסף. לתקופה שבה ההורים שלי היו בחיים.
"הם מתים," אני אומרת לה וקולי הוא לחישה רפה ועמומה. "ההורים שלי מתים."
העולם שלי, העולם הנפלא, המשוגע, הקטן ומלא התקווה שלי, נעלם לנצח.
איננו.
איננו.
"זה לא יכול להיות," אני אומרת. ההלם מתחיל להתפוגג, ומחדיר רסיסי כאב קטנטנים שאני יודעת שיקרעו אותי לגזרים כך שלא אוכל להתאחות לעולם. "זה לא יכול לקרות."
אבל זה קורה.
