מבוא
הספר שלפניכם שוזר יחדיו מערכות חיים. הוא מפגש של מחשבות, הרהורים, סיפורים ואף מבט עמוק אל תוך הנעשה בחיי אדם האקדמיים והאישיים. הספר נכתב במתכונת של שיח מכתבים המעלים שאלות מאורחות חיינו ביקומים מקבילים ופורסים את הקורות אותנו בשנות השבעים והשמונים בעירנו חיפה על הכרמל ולאן שהובילה אותנו הדרך.
"אדם בתוך עצמו הוא גר" (שלום חנוך). אנחנו מאמינים שאדם הוא ישות חד־פעמית. על כן מצד אחד אדם איננו טרנזיטיבי. חוויותיו, הכרותיו, רגשותיו הופכים אותו לייחודי. מצד שני אדם הוא תוצר של סביבותיו, של משפחתו ושל עיסוקיו. כותבי ספר זה הם אינדיבידואליסטים. איננו מיוחסים. אבותינו לא הפריחו את השממה בארץ, ובלוריתם לא התנופפה מעל רגבי אדמתה. הם היו שארית הפליטה ממחוזות רומניה, אוד מוצל מאש. הם לחמו את מלחמות הארץ, אך סיפורם איננו סיפור הרואי. אין בידינו מסורת, אף לא מסורת מוסיקלית. אומנם לא באנו מן הים, קרובים ככל שהיינו אליו, אבל נאלצנו לבנות את עצמנו לטוב ולמוטב. כשנפגשנו, האחד היה ראש מחלקה והשנייה מרצה מתחילה, נקלפו הקליפות אחת אחת. הסתבר שלא רק הורינו מאותם מחוזות אלא הם הגיעו לאותו מקום, חיפה. גילינו שלמדנו באותו בית ספר, וקורותינו הצטלבו בצמתים לא מעטים.
זהות בנויה משורה של רכיבים. ספר זה מבטא אמירה על רכיבים אלה. המשותף לשני הכותבים הוא רקע של דור שני לשואה מאותם מחוזות, ילדות ונעורים בחיפה ומוסיקה. הרכיב הנוסטלגי הוא עמוק. הוגים פוסטמודרניים חוקרים את הקדושים מתוך בקשת עוגן נוסטלגי בתוך עולם ללא אמת אחת. לא כל רכיבי הזהות משותפים. הרכיב הבולט הוא הדתיות. והנה מסתבר שהרכיבים של הרקע והסביבה החיפאית עולים על הרכיב המבדיל, והפער מצטמצם ואולי גם נעלם. ובל נשכח שהמפגש בין שני הכותבים אירע בשל האסתטיקה. כוחה של מוסיקה לקרב רחוקים ולשלב מרחבי חיים שונים.
מה עצמתה של ביוגרפיה? הוגים כמו אדוארד שפרנגר והרב יוסף דוב סולובייצ'יק ידעו שאפשר למצות רעיונות מופשטים באמצעות טיפוסים אידאליים. בתולדות הדתות אנו מכירים את היתרונות שבפרסוניפיקציה של הרעיון. למשל, הגאולה מתמצית בדמותו של משיח. וכאשר אנו עוסקים בדמותו של אדם ממשי, על אישיותו ותכונותיה, נקל לעקוב אחר ההתרקמות של האידאל והאופן שבו הוא קורם עור וגידים. נפגשנו במחלקה למוסיקה. המוסיקה היא אמנות של האזנה. הקשבנו זה לזו. נוכחנו בכך שההשראה מאפשרת את הדיאלוג, ושפרשיות חיים מוצאות לעצמן ביטוי באמצעות האסתטיקה. השיח פתח אפוא במוסיקה אך התרחב למחוזות הילדות, וממחוזות אלה לחיי האקדמיה.
הספר בנוי מזרימה מכוונת הפורצת את הגבולות הדיסציפלינריים הקשוחים. הוא פותח בשיח על המוסיקה והיהדות, נע אל מחקר והוראת המוסיקה, וממשיך אל מחוזות החיים האישיים. החשיפה האישית היא בעינינו תוצר של האסתטיקה המקרבת ומקשרת. על כן היא חלק מהשיח התוכני. בעינינו הזיקה בין הכותבים ובין הקורא איננה מקרית. היא מבטאת את העניין בתרבות שהתפתחה בארץ הזאת, ובמיוחד בהיבטים המוסיקליים שלה. הספר נדרש פעם ופעמיים למערכת הזיקות שבין חילוניים לדתיים־לאומיים. לעיתים אנו מתבוננים בעבר מתוך הפרספקטיבה של ההווה בחיוך, ולעיתים בכאב. והאמת שילדותנו בשנות השישים והשבעים הייתה מלווה בשסע שבין ההורים המהגרים ובין הווייתנו ה"צברית". והנוסטלגייה מביאה לחיוך בצד דמעה בזווית העין, ולהפך.
אנו, שני הכותבים, איננו חשים כבשעה של חשבון נפש; אך הגענו למקום ולרגע שאפשר לסַפר ותוך כדי הסיפור לחוות ולגלות דברים חדשים. כילידי 1961 אנו תפילה לאלוהי מרום שעוד דרך ארוכה נכונה לנו. אולם האקדמיה מפתחת יצר של תיעוד, ואנו חוששים שאם לא ניתן ניסוח לחוויות המתרחקות והולכות מאיתנו נחמיץ את השעה. הקורא מוזמן אפוא למסע ישראלי.
