פתח דבר


פריז


הם בוודאי כבר התחילו לחפש אותי. אני נעצרת על מדרגות הגרניט במוזיאון ושולחת יד אל המעקה כדי להתייצב. כאב חד מתמיד מפלח את ירכי שלא התאחתה לגמרי מאז שנשברה בשנה שעברה. מעבר לשדרות וינסטון צ'רצ'יל, מאחורי כיפת הזכוכית של הגראן פָּאלֶה, נפרשים שמי חודש מרס הוורודים בשעת בין ערביים.


אני מביטה מעבר לכניסה המקומרת של הפֶּטִי פָּאלֶה. על עמודי האבן העצומים תלויה כרזה אדומה בגובה שתי קומות: דֶה סוֹן־זוֹן דֶה מָאז'י דוּ סִירק - הקרקס הקסום בן מאתיים שנה. הכרזה מעוטרת בפילים, טיגריס וליצן שצבעיהם בזיכרוני עזים הרבה יותר.


הייתי צריכה להגיד למישהו שאני מתכוונת לנסוע. אבל הם בוודאי היו מנסים לעצור אותי. הבריחה שלי, שתוכננה במשך חודשים מאז שקראתי ב"טיימס" על התערוכה שעומדת להיפתח, היתה מתוזמרת היטב: שיחדתי את אחד העובדים בבית האבות כדי שיצלם את התמונה שהייתי צריכה לשלוח בדואר למשרד להנפקת דרכונים ושילמתי עבור כרטיס הטיסה במזומן. כמעט נתפסתי כשנהג המונית שהזמנתי נעצר בחזית בית האבות בחשיכה של טרם שחר וצפר בקולי־קולות. אבל השומר ליד שולחן הקבלה לא התעורר.


עכשיו אני אוזרת כוחות ומתחילה לטפס שוב במדרגות, עולה בהן אחת־אחת בצעדים מכאיבים. הפתיחה החגיגית כבר בעיצומה, גברים בטוקסידו וגברות בשמלות ערב מתרועעים בקבוצות מתחת לקימור התקרה המצוירת להפליא. שיחות בצרפתית מבעבעות סביבי כמו בושם נשכח שאת ריחו אני משתוקקת לשאוף. מילים מוכרות מטפטפות וחוזרות, תחילה בזרם עדין כמו נחל ואחר כך שוטפות כמו נהר, אף שבקושי שמעתי אותן במשך חצי מאה.


אני לא נעצרת בדלפק הקבלה כדי להירשם. לא מצפים לי כאן. אני מתקדמת על רצפת הפסיפס, עוקפת את מגישי המתאבנים וגביעי השמפניה וחולפת על פני קירות מצוירים אל תצוגת הקרקס, שהכניסה אליה מסומנת בגרסה קטנה יותר של הכרזה בחוץ. תצלומים מוגדלים תלויים מהתקרה במיתרים דקיקים בלתי־נראים, תמונות של בולע חרבות, סוסים מרקדים ועוד ליצנים. השמות הרשומים בתוויות שמתחת לכל תמונה חוזרים אלי כמו שיר נושן: לוֹרך, ד'וֹני, נוֹיהוֹף - שושלות קרקס אירופיות גדולות שנגדעו במלחמה או במרוצת הזמן החולף. למראה השם האחרון עיני מתחילות לצרוב.


מאחורי התצלומים תלויה מודעה ארוכה ומהוהה שבה נראית אישה מרחפת באוויר כשכבלי משי מלופפים על זרועותיה ורגל אחת שלה מתוחה לאחור בערבסקה. אני בקושי מסוגלת לזהות את פניה וגופה הצעירים. בראשי מתחילה להתנגן נעימת הקרוסלה בצלילים דקיקים וקלושים, כמו צליליה של תיבת נגינה. אני מרגישה את החום החורך של אור הזרקורים, לוהט עד כדי כך שהוא כמעט מקלף מעלי את עורי. טרפז מעופף תלוי מעל התצוגה, מקובע כאילו באמצע תנועה. אפילו עכשיו, רגלַי בנות התשעים נכספות עד כאב לטפס אליו.


אבל אין לי זמן לשקוע בזיכרונות. הדרך לכאן נמשכה יותר משחשבתי, כמו תמיד בימים אלה, ואין לי שום רגע מיותר. אני בולעת את הגוש בגרוני וממשיכה הלאה, עוברת על פני התלבושות וכיסויי הראש, פריטי אמנות שימושית של תרבות אבודה. לבסוף אני מגיעה אל הקרון. חלק מהלוחות בדופן הקרון הוסרו כדי לחשוף את דרגשי השינה הזעירים והצפופים שבפנים. אני נדהמת מהחלל הקומפקטי, פחות ממחצית גודלו של חדרי המשותף בבית האבות. בזיכרוני הוא היה גדול הרבה יותר. האם באמת חיינו שם במשך חודשים ארוכים ברציפות? אני שולחת יד לגעת בעץ הנרקב. ידעתי שהקרון הוא אותו קרון ברגע שראיתי את תמונתו בעיתון, אבל עד עכשיו לא העזתי להאמין בכך בלב שלם.


הקולות נשמעים רמים יותר מאחורי. אני מעיפה מבט מהיר מעבר לכתפי. קבלת הפנים מתחילה להתפזר והקהל מתקרב אל התצוגה. בעוד דקות אחדות כבר יהיה מאוחר מדי.


אני מסתכלת שוב לאחור ומשתופפת כדי לעבור מתחת למעקה החבלים. תתחבאי, נדמה שאומר לי איזה קול, דחף פנימי שהודחק מזמן עולה בי שוב. אבל אני רק שולחת את ידי אל הקרון וממששת את תחתיתו. התא נמצא שם, בדיוק כפי שזכרתי. הדלת עדיין נתקעת אבל אם אלחץ עליה בדיוק כך... היא נפתחת בנקישה ואני מדמיינת את פרץ ההתרגשות בלבה של נערה צעירה שמחפשת הזמנה משורבטת למפגש חשאי.


אבל כשידי נשלחת פנימה אצבעותי סוגרות על חלל קר וחשוך. התא ריק, וחלומי שאולי אמצא בו תשובות מתפוגג כמו ערפילים קרירים.


1


אוּנה


גרמניה, 1944


הצליל הנמוך נשמע כמו זמזום הדבורים שרדפו פעם אחרי פאפא ברחבי החווה ועקצו אותו עד כדי כך שגופו נחבש למשך שבוע שלם.


אני מניחה את המברשת שבה אני מקרצפת את רצפת השיש, שהיתה פעם מפוארת ועכשיו היא סדוקה מתחת לעקבי המגפיים וטבועים בה פסי בוץ ואפר דקים שלעולם לא ירדו. אני מנסה לגלות מאיזה כיוון מגיע הצליל וחוצה את התחנה מתחת לשלט המכריז באותיות שחורות עבות: בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים. שם גדול למשהו שהוא לא יותר מחדר המתנה עם שני חדרי שירותים, אשנב למכירת כרטיסים ודוכן נקניקיות שפועל כשניתן להשיג בשר וכשמזג האוויר לא נורא ואיום. אני מתכופפת, מרימה מטבע שמונח על הרצפה למרגלות אחד הספסלים ומכניסה אותו לכיסי. אני המומה מהדברים שאנשים שוכחים ומשאירים מאחור.


בחוץ מתאבך הבל פי בעננות קטנות באוויר הלילי של פברואר. השמים הם קולאז' של שנהב ואפור, שלג נוסף מאיים לרדת. התחנה נמצאת עמוק בעמק, מוקפת משלושה צדדים בגבעות מיוערות בעצי אורן שצמרותיהם הירוקות והמחודדות מציצות מעל ענפים עמוסי השלג. באוויר עומד ריח קל של שריפה. לפני המלחמה היתה בנזהיים רק תחנה זעירה וחסרת ייחוד שמרבית הנוסעים חלפו על פניה בלי להבחין בה כלל. אבל נראה שהגרמנים מוצאים שימוש לכל דבר והמיקום הזה מתאים להחנות בו רכבות ולדומם את מנועיהן בשעות הלילה.


אני כאן כבר כמעט ארבעה חודשים. בסתיו לא היה כאן רע כל כך ושמחתי למצוא מחסה אחרי שסולקתי עם מזון ליומיים־שלושה לכל היותר. המוסד לנערות שבו גרתי אחרי שהורי גילו שאני בהיריון וגירשו אותי מהבית היה מרוחק מכל מקום יישוב, לשם הדיסקרטיות, והאחראים יכלו להוריד אותי במָיינץ, או לפחות בעיירה הקרובה. אבל הם פשוט פתחו את הדלת ושלחו אותי משם ברגל. התחלתי לצעוד לכיוון תחנת הרכבת עד שהבנתי שאין לי לאן ללכת. לא פעם בחודשים שעברו מאז שסולקתי חשבתי לחזור הביתה, להתחנן ולבקש סליחה. לא הייתי גאה מכדי לעשות זאת. הייתי מוכנה ליפול על הברכיים אילו חשבתי שזה יועיל. אבל כשראיתי את הזעם בעיני אבי ביום שבו סילק אותי מהבית, ידעתי שהלב שלו אטום. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא ידחה אותי פעמיים.


אבל התמזל מזלי והתברר לי שבתחנה זקוקים למנקה. אני מציצה עכשיו מאחורי המבנה לעבר התא הזעיר שבו אני ישנה על מזרן שמונח על הרצפה. שמלת ההיריון שלגופי היא אותה שמלה שלבשתי ביום שעזבתי את המוסד, אלא שחזיתה, שהיתה אז מלאה, תלויה עלי עכשיו ברפיון. לא תמיד יהיה כך, כמובן. אני אמצא עבודה אמיתית - ששכרה הוא יותר מפת לחם לא־לגמרי־מעופשת - ובית ראוי לשמו.


אני רואה את עצמי משתקפת בחלון תחנת הרכבת. יש לי מראה פשוט שתמיד משתלב בסביבה, שיער שצבעו העמום מלבין בשמש הקיץ ועיניים בצבע כחול חיוור. פעם הטרידה אותי המחשבה שאני לא יפה. כאן זה יתרון. שני עובדי התחנה הנוספים, הבחורה שמוכרת כרטיסים והאיש בקיוסק, שבאים בבוקר והולכים הביתה בערב, בקושי מדברים איתי. הנוסעים שעוברים בתחנה כשהמהדורה היומית של "דֶר שְטירמֶר" תחובה מתחת לזרועם, מועכים סיגריות על הרצפה ולא אכפת להם מי אני או מהיכן הגעתי. אמנם אני לבד, אבל מעדיפה את זה כך. אני לא יכולה לענות על שאלות בקשר לעברי.


לא, הם לא מבחינים בי. אבל אני רואה אותם, החיילים בחופשה והאמהות והנשים שבאות כל יום לסרוק את הרציף בתקווה לפגוש בן או בעל, ואז הן יוצאות משם לבד. תמיד אפשר לזהות את אלה שמנסים לברוח. הם משתדלים להיראות רגיל, כאילו הם רק יוצאים לחופשה. אבל הבגדים שלהם צמודים מדי בגלל כל השכבות שמרפדות אותם מלמטה והתיקים שלהם מלאים כל כך עד שהם מאיימים להתפקע בכל רגע. הם לא יוצרים קשר עין ומזרזים את ילדיהם בפנים חיוורות ומתוחות.


קול הזמזום גובר ונעשה צורם יותר. הוא מגיע מרכבת ששמעתי אותה נכנסת בחריקה מוקדם יותר ועכשיו היא עומדת על מסילה מרוחקת. אני מתחילה להתקרב אליה, עוברת ליד מכלי פחם כמעט ריקים שמרבית תכולתם נלקחה מזמן אל כוחות הצבא שבחזית המזרח. אולי מישהו השאיר איזה מנוע פועל או איזו מכונה אחרת. אני לא רוצה שיאשימו אותי במשהו ולהסתכן באובדן העבודה שלי. אמנם מצבי עגום, אבל אני יודעת שהוא עלול להיות גרוע יותר - ושיש לי מזל שאני כאן.


יש לי מזל. שמעתי את זה לראשונה מגרמנייה מבוגרת שכיבדה אותי במעט הרינג באוטובוס להאג אחרי שעזבתי את בית הורי. "את דוגמה ומופת לבחורה ארית," היא אמרה לי בין מצמוצי שפתיים בטעם דגים כשהאוטובוס התפתל בדרכים עוקפות וזרועות מכתשים.


חשבתי שהיא מתלוצצת. היו לי שיער בלונדיני סתמי ואף קטן וקטום. הגוף שלי היה חסון ואתלטי לפני שהתחיל להתרכך ולהתעגל. מלבד בלילות שבהם לחש לי הגרמני מילים רכות, תמיד חשבתי שאני חסרת ייחוד. אבל עכשיו אמרו לי שאני ממש בסדר. מצאתי את עצמי משתפת את האישה בסודי ומגלה לה שאני בהיריון ושזרקו אותי מהבית. היא אמרה לי לנסוע לוִויסְבָּאדֶן ושרבטה על פתק שאני נושאת ילד של הרייך. לקחתי את הפתק ונסעתי לשם. לא עלה בדעתי שאולי מסוכן לנסוע לגרמניה או שאני צריכה לסרב. מישהו רצה ילדים כמו הילד שלי. הורי היו מעדיפים למות ולא לקבל עזרה מהגרמנים, אבל האישה אמרה שהם ייתנו לי מחסה. כמה רעים הם כבר יכולים להיות? לא היה לי מקום אחר ללכת אליו.


יש לי מזל, אמרו לי שוב כשהגעתי למוסד לנערות. אמנם הייתי הולנדית אבל נחשבתי כבת לגזע הארי והילד שלי - שבאופן רגיל היה ממיט עלי קלון כאוּנאֶלישֶׁס קִינד, ילד לא חוקי - יתקבל אולי לתוכנית לֶבֶּנסבּוֹרן ויגדל בחיק משפחה גרמנית טובה. הייתי שם שישה חודשים כמעט, קראתי ועזרתי בעבודות הבית עד שהבטן שלי נעשתה גדולה מדי. המקום לא היה מפואר אבל מודרני ונקי ונועד לאפשר לידת תינוקות בריאים עבור הרייך. הכרתי שם בחורה חסונה בשם אווה שההיריון שלה היה מתקדם משלי בכמה חודשים, אבל לילה אחד היא התעוררה מדממת ולקחו אותה לבית חולים ומאז לא ראיתי אותה. מאז גם לא התחברתי עם אף אחת. אף אחת מאיתנו לא עמדה להישאר שם הרבה זמן.


הלידה שלי החלה בבוקר קר אחד באוקטובר, כשקמתי ממקומי ליד השולחן אחרי ארוחת הבוקר וירדו לי המים. שמונה־עשרה השעות הבאות היו מערבולת של כאבים איומים ופקודות, בלי שום מילת עידוד או מגע מנחם. בסוף הגיח התינוק ביללה וכל גופי רעד מריקנות כמו מכונה שכובתה. על פני האחות חלף מבט מוזר.


"מה קרה?" דרשתי לדעת. לא הייתי אמורה לראות את הילד. אבל למרות הכאב התאמצתי להתיישב. "מה לא בסדר?"


"הכול בסדר," הרגיע הרופא מעל הסדין הבהיר שכיסה אותי. "הילד בריא." אבל קולו נשמע מודאג ומבטו נראה נסער מאחורי עדשות משקפיו העבות. רכנתי לפנים וזוג עיניים שחורות כפחם נעצו מבט חודר בעיני.


העיניים האלה לא היו אריות.


הבנתי את מצוקתו של הרופא. הילד לא נראה כלל כמו בן הגזע המושלם. גֵן חבוי כלשהו, אצלי או אצל הגרמני, נתן לו עיניים כהות ועור שחום. הוא לא יתקבל לתוכנית לבנסבורן.


התינוק שלי צעק, בקול גבוה וחד, כאילו שמע איזה גורל נגזר עליו והביע את מחאתו. הושטתי אליו את ידי מתוך הכאב. "אני רוצה להחזיק אותו."


הרופא והאחות, שרשמו פרטים על הילד בטופס כלשהו, החליפו ביניהם מבטים לא מרוצים. "אנחנו לא... כלומר, בתוכנית לבנסבורן לא מרשים דבר כזה."


התאמצתי להתיישב. "אז אני אקח אותו ואלך מכאן." זה היה שקר. לא היה לי לאן ללכת. כשהגעתי לכאן חתמתי על מסמכים וּויתרתי על זכויותי בתמורה לכך שייתנו לי להישאר. והיו גם שומרי בית החולים... בקושי יכולתי ללכת בכלל. "בבקשה תנו לי להחזיק אותו רגע."


"ניין." האחות נדה בראשה בנחרצות ויצאה מהחדר בעודי מתחננת.


ברגע שהאחות נעלמה משם, משהו בקולי אילץ את הרופא להתרכך. "רק לרגע," הוא אמר והושיט לי באי־רצון את הילד. הבטתי בפנים האדומות, שאפתי את הניחוח המענג של ראשו המחודד אחרי שעות ארוכות כל כך של מאבק להיוולד, והתמקדתי בעיניו. העיניים היפות האלה. איך יכול להיות שמשהו מושלם כל כך הוא לא אידיאלי בעיניהם?


אבל הוא היה שלי. נחשול של אהבה התרומם והתנפץ עלי. לא רציתי את הילד הזה, אבל באותו רגע כל החרטות נעלמו ואת מקומן תפסה כמיהה. בהלה והקלה סחררו והציפו אותי. הם לא ירצו אותו עכשיו. אני אצטרך לקחת אותו הביתה כי אין ברירה אחרת. אני אשאיר אותו אצלי, אמצא דרך...


אבל אז חזרה האחות ותלשה אותו מבין זרועותי.


"לא, חכי," מחיתי. כשניסיתי להושיט יד אל התינוק שלי דקר את זרועי משהו חד. ראשי הסתחרר. ידיים הדפו אותי בחזרה למיטה. נעשיתי מטושטשת, אבל עדיין ראיתי את העיניים הכהות הללו.


התעוררתי לבד בחדר הלידה הקר והסטרילי ההוא, בלי הילד שלי, או בעל או אמא או אפילו אחות רחמנייה, כלי ריק שאיש לא רצה בו עוד. אחר כך אמרו לי שהוא הגיע לבית טוב. לא היתה לי שום אפשרות לדעת אם הם אומרים אמת.


אני בולעת רוק כדי להרטיב את היובש בגרון ומסלקת בכוח את הזיכרונות. אחר כך אני יוצאת מהתחנה אל הקור הנשכני ומגלה בהקלה שאני לא רואה בשום מקום את השוּצפּוליצַאי דֶס רָייכֶס, השוטרים המרושעים שמפטרלים בתחנה. רוב הסיכויים שהם במשאית שלהם, מנסים להילחם בקור בעזרת בקבוקון משקה שטוח. אני סורקת את הרכבת בניסיון לאתר מהיכן בדיוק מגיע קול הזמזום. הוא מגיע מהקרון האחרון הצמוד לקרון הבילום - לא מהקטר. לא, הרעש עולה ממשהו שנמצא בתוך הרכבת. משהו חי.


אני נעצרת. בדרך כלל אני מקפידה לא להתקרב לרכבות ומסיטה את מבטי כשהן עוברות - כי הן נושאות יהודים.


בפעם הראשונה שראיתי את האקציה הנוראה, כשריכזו גברים, נשים וילדים בכיכר השוק, עוד גרתי בבית בכפר שלנו. רצתי אל אבא שלי בבכי. הוא היה פטריוט שנאבק למען כל מיני מטרות - למה לא למען המטרה הזאת? "זה נורא," הוא הודה מבעד לזקנו המאפיר והמוכתם בצהוב מעשן המקטרת. הוא מחה את לחיי הרטובות מדמעות והסביר לי במעורפל שיש דרכים מסוימות לטפל בדברים. אבל הדרכים האלה לא עזרו לבת כיתתי שְׁטֶפי קליין שהוצעדה אל תחנת הרכבת עם אחיה הקטן והוריה באותה שמלה שלבשה במסיבת יום ההולדת שלי חודש קודם לכן.


הקול ממשיך להתגבר ונשמע עכשיו כמעט כמו קינה, כמו קול של חיה פצועה בחורשה. אני סורקת את הרציף הריק, מתבוננת בירכתי התחנה ותוהה אם גם השוטרים יכולים לשמוע את הרעש. אני עומדת בשולי הרציף ומציצה בהיסוס למטה, אל המסילה החשופה שמפרידה ביני לבין הקרון. אני צריכה פשוט להסתלק מכאן. אל תרימי את המבט, זה הלקח שלמדתי אחרי שנים של מלחמה. כשמתעניינים במה שקורה לאנשים אחרים, זה אף פעם לא נגמר טוב. אם יתפסו אותי תוחבת את אפי לאזורים בתחנה שאין לי עניין לחפש בהם, יפטרו אותי מהעבודה, אני אשאר בלי מקום לחיות בו ואולי אפילו יעצרו אותי. אבל אף פעם לא הצטיינתי בעצימת עיניים. את סקרנית מדי, נהגה אמא שלי לומר כשהייתי קטנה. תמיד השתוקקתי לדעת. אני צועדת קדימה, לא מסוגלת להתעלם מהקול, שנשמע כמו בכי כשאני מתקרבת.


או מכף הרגל הזעירה שמבצבצת מפתח הקרון הפתוח.


אני מושכת את הדלת. "אוי!" קולי מהדהד בחשיכה, מסכן אותי בחשיפה. הקרון גדוש בתינוקות, גופים זעירים רבים מספור מוטלים בצפיפות על הרצפה המכוסה בקש, נערמים זה על זה. רובם אינם זזים ואי־אפשר לדעת אם הם מתים או ישנים. מתוך הערימה הדוממת עולים קולות מעוררי רחמים של בכי, השתנקויות וגניחות, כמו פעיות של כבשים.


אני נאחזת בדופן הקרון, מתקשה לנשום בשל צחנת השתן, הצואה והקיא שמציפה אותי. מאז שהגעתי לכאן הקהיתי את חושי מול המראות כאילו היו חלום רע או סרט שבשום אופן לא יכול להיות אמיתי. אבל זה כבר משהו אחר. כל כך הרבה תינוקות, כולם לבד, נתלשו מזרועות אמותיהם. אני מתחילה להרגיש צריבה בשיפולי בטני.


אני עומדת חסרת אונים מול הקרון, מאובנת מהלם.


מאין באו התינוקות האלה? הם בטח הגיעו ממש עכשיו, כי לא סביר שהיו מחזיקים מעמד הרבה זמן בקור המקפיא הזה.


זה כמה חודשים אני רואה את הרכבות נוסעות מזרחה ונושאות אנשים בקרונות שמיועדים לשאת בקר או שקי תבואה. על אף זוועת המשלוחים אמרתי לעצמי שהם בוודאי נוסעים לאיזה מחנה או כפר רק כדי שירוכזו במקום אחד. הרעיון היה מעורפל במחשבותי, אבל דמיינתי לעצמי מקום שיש בו אולי בקתות או אוהלים, כמו באתר הקמפינג על חוף הים דרומית לכפר שלנו בהולנד, שנועד לאנשים שלא יכלו להרשות לעצמם חופשה אמיתית או שהעדיפו לנפוש בחיק הטבע. יישוב מחדש. אבל בתינוקות המתים והגוססים האלה אני רואה את השקר במלוא היקפו.


אני מעיפה מבט מעבר לכתפי, על הרכבות עם האנשים תמיד יש שמירה, אבל כאן אין אף אחד - כי פשוט אין שום סיכוי שהתינוקות יברחו.


קרוב אלי יותר מכולם שרוע תינוק שעורו אפור ושפתיו כחולות. אני מנסה לסלק מריסיו שכבת כפור דקה אבל הילד כבר נוקשה וגמור. אני מושכת במהירות את ידי וסורקת את האחרים. רוב התינוקות עירומים או עטופים רק בשמיכה או בסמרטוט לאחר שהופשט מהם כל דבר שהיה עשוי להגן עליהם מהקור העז. אבל במרכז הקרון מזדקרות שתי נעלי תינוק מושלמות בצבע ורדרד על רגלי תינוק שפרט להן הוא עירום לגמרי. מישהו דאג לו מספיק כדי לסרוג אותן, עין אחרי עין. יבבה נמלטת מבין שפתי.


אני רואה ראש מציץ בין כל האחרים. קש וצואה מכסים את הפנים דמויות הלב. הילד לא נראה כסובל מכאב או מצוקה ועל פניו מצטיירת הבעת תימהון, כאילו הוא שואל, "מה אני עושה כאן בכלל?" יש בו משהו מוכר: עיניים כהות כפחם שנועצות בי מבט חודר, בדיוק כמו ביום שילדתי. לבי עולה על גדותיו.


פניו של התינוק מתקמטות פתאום והוא צווח. ידי מזנקות לעברו ואני מתאמצת להגיע אליו מעל התינוקות האחרים לפני שעוד מישהו ישמע אותו. אני לא מצליחה להגיע אל התינוק, שהיללות שלו מתגברות. אני מנסה לטפס אל הקרון, אבל התינוקות מוטלים בצפיפות גדולה כל כך עד שאני לא מצליחה, מחשש שאדרוך על אחד מהם. אני שולחת שוב את ידי במאמץ נואש נוסף ורק בקושי מצליחה להגיע. אני מרימה את התינוק הבוכה, יודעת שאני מוכרחה להשתיק אותו. עורו קפוא כשאני מוציאה אותו מהקרון, עירום כולו פרט לחיתול בד מזוהם.


עכשיו אני מחזיקה בזרועותי את התינוק, התינוק השני בלבד שהחזקתי בחיי, ונראה שהוא נרגע בשקע מרפקי. אולי זה הילד שלי, שיד הגורל או המקרה השיבו אותו אלי? עיניו של הילד נעצמות וראשו צונח לפנים. אני לא יודעת אם הוא ישן או גוסס. אני מהדקת את אחיזתי בו ומתחילה להתרחק מהרכבת. ואז אני מסתובבת: אם נותרו שם עוד כמה ילדים בחיים, אני הסיכוי היחיד שלהם. אני חייבת לקחת עוד כמה מהם.


אבל התינוק שאני מחזיקה בידי בוכה שוב והקול הצווחני חותך את הדממה. אני מכסה את פיו בידי ורצה בחזרה לתחנה.


אני הולכת לכיוון המחסן שבו אני ישנה. אני נעצרת בפתח התחנה ומסתכלת סביבי בייאוש. אין לי שום דבר. אני משנה כיוון והולכת אל שירותי הנשים ובקושי מרגישה את ריח הטחב הרגיל אחרי צחנת הקרון. בכיור אני מנקה את הזוהמה מפניו של התינוק באחד הסמרטוטים שמשמש אותי בעבודות הניקיון. התינוק קצת יותר חם עכשיו, אבל שתיים מבהונותיו כחולות ואני תוהה אם הוא עלול לאבד אותן. מהיכן הוא הגיע?


אני פורמת את החיתול המזוהם. זה תינוק זכר, כמו הילד שלי. אני מסתכלת מקרוב יותר ורואה שאיברו הזעיר נראה שונה מזה של הגרמני או של הילד בבית הספר שהראה לי את איברו כשהייתי בת שבע. נימול. שטפי אמרה לי פעם את המילה הזאת והסבירה מה עשו לאחיה הקטן. הילד יהודי. הוא לא התינוק שלי.


אני נסוגה לאחור כשהאמת שידעתי כל הזמן מחלחלת פנימה: אני לא יכולה להשאיר אצלי ילד יהודי, או כל תינוק, כשאני לבד ומנקה את התחנה שתים־עשרה שעות ביום. מה חשבתי לעצמי?


התינוק מתחיל להתגלגל הצִדה מהמדף ליד הכיור שעליו השארתי אותו. אני מזנקת ותופסת אותו לפני שהוא נופל על רצפת האריחים הנוקשה. אין לי ניסיון בטיפול בתינוקות ועכשיו אני מחזיקה אותו בידיים מתוחות קדימה, כאילו היה חיה מסוכנת. אבל הוא מתקרב אלי ומצטנף בשקע צווארי. אני כורכת על גופו בתנועות מגושמות חיתול מאולתר מסמרטוט נוסף, יוצאת מהשירותים אל אולם התחנה עם התינוק בזרועותי וצועדת בחזרה אל הקרון. אני צריכה להחזיר אותו לרכבת ולהעמיד פנים ששום דבר מכל זה לא קרה בכלל.


בקצה הרציף אני קופאת על מקומי. אחד השומרים צועד עכשיו לאורך המסילה וחוסם את דרכי בחזרה אל הרכבת. אני מחפשת נואשות בכל הכיוונים. ליד התחנה עומד טנדר לאספקת חלב שבחלקו האחורי נערמים לגובה מכלים גבוהים. בדחף של רגע אני מתחילה ללכת לעברו. אני מכניסה את התינוק לתוך אחד הקנקנים הריקים ומנסה לא לחשוב עד כמה קפוא בוודאי מגע המתכת בעורו החשוף. הוא לא משמיע קול אלא רק נועץ בי מבט חסר ישע.


אני מתכופפת מאחורי ספסל כשדלת הטנדר נטרקת. בעוד רגע הוא ייסע מכאן וייקח איתו את התינוק.


ואף אחד לא יֵדע מה עשיתי.