שמלת הכלה


"אבא," פונה ליאת אל אביה לאחר שהיא נכנסת אל ביתו כרוח פרצים. הוא ממשיך להשקות את הצמחים שעל המרפסת בתנועות מדודות ותולש תוך כדי כך את העלים שהצהיבו. היא משתעלת קלות ואומרת שוב, "אבא." קולה נשמע כציוץ של גוזל חבוי עמוק בתוך הקן. אביה כמו מתעורר משינה, מביט בה בעיניים שואלות, מתקשה להתנתק מהעינוי החודרני של הרהוריו. "אתה זוכר איפה שמרה אימא את שמלת הכלה שלה?"


שאלתה קורעת את הדממה שבה נחום נוהג להתעטף, ונוחתת כסטירה על לחייו הנפולות. הוא מרים את מבטו, מתלבט אם לכעוס על כך שהיא מעזה לחדור ללא רשות לחלל הפרטי שלו, או דווקא לקרב אותה אליו, לכרוך את גופה הדק בין זרועותיו, לנשק את מצחה שפסים אחדים מציירים עליו מבוכה, ולהרשות לעצמו לבכות על כתפה. ליאת חשה ששניהם דורכים על אבנים חדות. מפלס הצער עולה ושוטף אותם מחדש.


האב מניח על הרצפה את הקומקום הישן שמשמש אותו להשקיה, מקנח את הזיעה שעל מצחו, ומסמן לה שתבוא אחריו. בגב כפוף וברגליים כבדות הוא מחליק את נעלי הבית מפלנל אפור, פוסע לעבר חדר השינה. אחר כך מתכופף, גונח, ופותח את המגירה התחתונה של ארון הקיר הישן המצופה פורמייקה דמוית עץ אורן. ריח חריף של נפטלין מגיח משם, והוא מוציא שקית מרשרשת גדולה. גופו המדולדל מתיישר לאט. הוא מחבק את החבילה כמו תינוק ישן ומניח אותה בעדינות על המיטה.


מחלונות החדר שקיבלה ליאת בדירת הפאר שבקומה העשרים ושלוש, נשקף יער של רבי קומות. לא משנה לאיזה כיוון היא מפנה את מבטה, לא ניתן היה להצביע על נקודה כלשהי שבה אפשר לקבוע בוודאות שהעיר נגמרת. היא ניסתה לחשב. אולי פי שתיים מתושבי ישראל כולה מתגוררים בעיר־מפלצת זאת… המונית שהביאה אותה משדה התעופה של סאו פאולו נסעה במהירות לאורך אוטוסטראדה מרובת נתיבים, עמוסה בכלי רכב ואפופת ערפיח. כעבור שעה ועשרים דקות היא הגיעה לכתובת שרשמה אימה על דף השמור בין דפי דרכונה. הנהג החייכני הסביר לה באנגלית קלוקלת, ״זה רובע יוקרתי, גברתי, חדש לגמרי. לפני שבנו את הבניינים האלה כל השטח הגדול היה מכוסה פחונים, פאבלה שחוסלה.״ טון דיבורו גילה כעס כבוש. הצעירה שתקה, לא העזה לשאול על גורל המפונים. חיוך אירוני הופיע על פניה שצל העייפות הכהה את האיפור שהתקינה לאחר שירדה מהמטוס.


גדר מתכת מעוצבת וגבוהה הקיפה את שני הבניינים כסוגרת זרועות מגן סביבם. השומר במדים קיבל את פניה בשאלות נוקבות. השער החשמלי נפתח, והיא התבקשה לחכות.


״או סניור נתן מחכה לך. הוא ירד בעוד כמה דקות,״ דקלם השומר כשחקן על במה, נטל מידיה את תיק הגב הנפוח והזמינה לשבת בהבעה של חשיבות עצמית.


הסקרנות החלה להתעורר בה מחדש. מי הוא נתן זה, האיש שהוריה התחננו שהיא תקדיש לו זמן ותתארח בביתו? היא לא עמדה בלחץ ונאלצה בסופו של דבר לפנות יומיים מלוח הזמנים הדחוק שלה ושל החבר שלה. הוריה הראו לה צילום בשחור לבן שהצהיב, והסבירו לה במילים קמצניות שהוא חבר טוב ושהם היו מאוד קשורים בתקופת החלוציות שלהם, כשעלו ארצה.


סביב הבניינים וביניהם השתרע גן רחב ידיים, שהסתתר מהרחוב על ידי עצים צפופים וגבוהים. צמחייה טרופית וערוגות פרחים השתלבו בחן. מתקנים לילדים ובריכות שחייה העניקו למקום מראה של מועדון ספורט יוקרתי. בתוך פאר זה מתגורר החבר היקר שלהם? חשבה ועיניה התרחבו בפליאה. החבר ההוא שהגיע ארצה כדי להצטרף לקיבוץ, שירד מהאונייה כשמילות השיר רועדות בהתרגשות בפיו 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'?


איש גבוה הופיע בדלת הזכוכית הרחבה של הלובי, שערו הכסוף שופע, מסורק בהקפדה, לבוש חליפה לבנה וחולצה כחולה. הוא ניסה להאיץ צעדיו, ואם כי גופו זקוף כמשדר כוח, ידו הימנית אחזה במקל הליכה. משהתקרב אליה הבחינה בפניו השזופות, העגלגלות, ובצלקת קטנה על שפתיו העבות.


״ליאת!״ הוא צעק, צחוק מתרונן פרץ מפיו, מפתיע אותה ב״ברוכה הבאה״ בקול בס עמוק ובעברית. ובעוד היא מושיטה לו יד ולוחשת ״שלום״ מהוסס, הוא הזדרז לחבק אותה ולהגניב לה נשיקה על כל לחי.


מייד לאחר מכן הוא הרחיק אותה מעט ממנו, הביט בה בעיניים אפורות שנצצו מתחת לזוג גבות פרועות שיער, כיסה את פניו בשתי ידיו, ואמר ״את ממש קופּי של אימא שלך! אותו שיער, אותן פנים. ככה נראתה נעמי כשהייתה נערה. לא ייאמן!״ אחר כך התעשת, ופסק עניינית, ״את בטח מתה מעייפות. בואי, נעלה הביתה.״


היא לא הגיבה והזדרזה ליטול את תיק היד שלה מידי השומר. המארח שילב את זרועו הפנויה בזרועה, והוביל אותה בפסיעות קטנות לעבר הבית.


ליאת התקלחה, החליפה בגדים, וחיפשה את מה שהוריה ביקשו שתמסור לו — ספר עם צילומים אומנותיים של נופי ישראל, וצילום של חברי הגרעין בכנס שהתקיים בקיבוץ לפני עשר שנים, כשרובם היו עדיין בחיים. היא בחרה בג'ינס הראשון שמצאה בתיק וחולצת טריקו. הבגדים מקומטים, זוועה! חשבה, והחלה לסרק את שערה הרטוב. המראה החזירה לה דמות נערית, על אף עשרים ושמונה שנותיה — שיער קצוץ, חזה קטן, מותן צרה, רגליים וזרועות ארוכות. 'ג'ירפה' היו מכנים אותה הבנים ביסודי, היא נזכרה והוציאה לעצמה לשון. לרגע התלבטה אם להתאפר, ולבסוף הסתפקה באודם והדביקה שני עגילים מאבן ירוקה לאוזניה. תמיד אמרו לה שאלה תואמים להפליא לצבע עיניה, הירוק שתמיד זהר גם על פניה מלאות החיוניות של אימה.


עובדת הבית הלבבית, מלאת הבשר ובעלת עור כהה, דפקה בעדינות בדלת ואמרה לה בפורטוגזית, ״או סניור נתן מזמין אותך לארוחת הערב.״


הסלון היה מרווח ומרוהט בטעם, מערכת ספות עור בהירות ושולחן אוכל גדול תפסו רק חלק קטן מהשטח. כמה תמונות שמן עם ציורים מופשטים היו תלויות על הקירות, ובפינה עמדה ויטרינה שהכילה פסלוני זכוכית אומנותיים. היא התבוננה, התאמצה לחפש נושא לשיחה, החמיאה לאיש על האוסף האיכותי וסיפרה לו על התערוכה שהתקיימה לפני שנים בארץ, ובה הוצגו מיטב העבודות של פסל הזכוכית צ'יהולי. מבט חטוף גילה לה שהשולחן ערוך לשני סועדים בלבד. ליאת הופתעה. היא תהתה, מה עם אשתו? הרי אמרו לה שהוא נשוי.


נתן קלט זאת והעיר כלאחר יד, ״כבר יהיה לנו זמן לשיחות. בואי, נציץ החוצה.״


הם יצאו למרפסת שעטפה את הדירה מכל כיוון, העיר נפרשת תחתם. בשעת בין ערביים זאת התגלתה סאן פאולו כמחזה סוריאליסטי, מעין המצאה קולנועית בעריכה אלקטרונית. השמיים עדיין האדימו במערב בעוד העשן שזיהם את האוויר השתלט עליהם, ושימש מסך שהעצים ועיוות את צבעי השקיעה. הם התבוננו בשקט, כל אחד התייחד עם הרהוריו הכמוסים — הוא עם הגעגועים לנעוריו הרחוקים ועם החרטה האוכלת אותו מבפנים, והיא עם המראה של דירת הוריה בת השלושה חדרים, שמול הפאר הזה התגלתה לה בפעם הראשונה במלוא עליבותה. והנוף האפרורי הנשקף ממנה, שיכוני יד אליהו בתל אביב.


במשך הארוחה התנהלה שיחה קלילה, שאלות ותשובות קצרות על המצב בארץ ועל אודות בני משפחתה, דברים שנזרקו באוויר בטון נימוסי אדיש כלשהו כבדרך אגב. ליאת לא הייתה כלל מודעת לעומק התרגשותו של האיש שישב מולה, שהתאמץ להסתיר רעידה קלה בשפתיו ודמעה בוגדנית על לחיו. בכל פעם שהוא חש פרץ חדש של רגשות המאיימים לנתץ את נינוחות הפגישה, הוא לגם מגביע היין והזדרז למלאו מחדש.


״הלוא אתם בטח מתכתבים...״ אמרה ליאת כמו רומזת ששאלותיו מיותרות.


״לא, לא, תמשיכי. זה מעניין אותי מאוד. אבא ואני בקשר די... איך אומרים, רופף? תראי איך שכחתי מילים! טוב, בחגים אנחנו מחליפים מילים אחדות בטלפון, בשנים האחרונות במייל או בפייסבוק, העיקר לא לאבד את הקשר...״ קולו הלך ונחלש.


״ציפיתי להכיר את אשתך...״ מלמלה. היא לא ידעה איך לנסח את מבוכתה.


״הו, אשתי...״ נתן כחכח, השפיל את מבטו ובמשך רגעים ארוכים גישש במוחו למצוא את הדרך הפשוטה לספר על הסופה שהתחוללה בבית. ליאת נדרכה, לא ידעה למה לצפות. ״לפני חודשיים התגרשנו.״


״צר לי,״ היא מלמלה והשפילה את מבטה, בורחת מעיניו, תוהה בינה לבין עצמה מה בכלל שווה בית מפואר אם הוא מכיל צער ובדידות.


נתן חייך ובטון סרקסטי ניסה לספר בדיחה גרועה, ״היא נפטרה ממני, ואני נפטרתי מחלק נכבד מהרכוש. אך אל דאגה! נשאר מספיק לילדים.״ עוויתות אחדות הקפיצו את עפעפיו. ״הבכור במיאמי, הבת בברזיליה, והצעיר בבואנוס איירס. זה מה שנקרא משפחה מאוחדת...״ האירוניה לא יכלה להסוות את אומללותו.


רק כשהגיעו לקינוח — פרוסות אננס מטוגנות בתוספת כדור גלידת וניל ורוטב שוקולד חם, שהוגשו עם גביעי יין מתוק — הוא הכניס אותה אל תוך הסיפור של הוריה. סיפור שהם לא דאגו לספר לה בילדותה, כשנאבקו בציפורניים על פרנסתם, לאחר שעזבו את הקיבוץ. הם גם לא סיפרו לה כשהתבגרה, בימים שבהם כבר חשקו לשתף אותה אך לה לא היה עניין או סבלנות להקשיב. לא על חייהם בברזיל ולא על השנים שלהם כחברי קיבוץ. מעניין את הסבתא שלי! ניסחה לעצמה את רתיעתה. השמות של חברי הגרעין היו מגיעים אל אוזניה מדי פעם כמשבי רוח, נוגעים בה ונמחקים. אך על נתן לא זכור לה שדיברו.


האווירה הייתה נינוחה. האוכל המשובח שהאישה המולאטית הכינה למענם, הבריזה שנשבה בקרירות וגירשה את החום הכבד ששרר ביום, וכוסות היין ששתו, חפרו פרצה מתחת לחומה. ועל אף שהיו זרים לחלוטין עד לפני כשלוש שעות, הוא קיבל תיאבון לדבֵּר, והיא נפתחה להקשיב.


״אנחנו גדלנו יחד, אביך ואני, בקן של התנועה החלוצית דרור, כאן, בעיר הזאת. היינו חברים, איך להגיד לך את זה? לא חברים, ממש אחים.״ עכשיו היא שמה לב איך הקול שלו לבש גוונים אדמדמים, ידיו נעו באי־שקט והעברית שלו התנגנה בדומה למבטא הברזילאי שהצטלצל בשירים של מתי כספי, או של להקת 'ברור חיל'. זה נעם לה מאוד. אצל הוריה המבטא הציורי הזה דעך והלך עם השנים, נותר רק כצל קלוש של הארץ הרחוקה שעזבו לפני שנים רבות ושאליה לא חזרו עוד.


ליאת ונתן עברו לשבת על הספות. היא חלצה את סנדליה בתנועה משוחררת מכל גינוני נימוס, קיפלה את רגליה, נשענה לאחור וצמצמה את עיניה, כמהה לשמוע את ההמשך.


״היינו בנים למהגרים קשי יום, ילדים פרועים שדהרו ברחובות כמו סייחים חופשים. בני עשר היינו כשאחד המדריכים דג אותנו מפורענות הרחוב, שתל אותנו בתוך הקן והרביץ בנו ציונות.״ הוא נאנח, שפשף קלות את עפעפיו, וחייך כמי רואה מחדש את עצמו בימים ההם, ״אך העיקר, רכשנו שם חברים שהיו למשפחה, ממש משפחה.״


נתן ראה שהצעירה האזינה בקשב, העניקה לו חיוך מעודד, והמשיך. ״היינו שכנים, בית ליד בית. בכיתה ישבנו באותו ספסל, ושיחקנו כדורגל במגרש ריק מלא עשבים שוטים, שם תקענו מוטות שישמשו לנו שער. ההורים שלנו היו בין המעטים שהצליחו להימלט מפולין לפני פרוץ המלחמה. אבי היה חייט וההורים של אביך פתחו קיוסק משקאות בחדר הקדמי של הבית. חיינו בעוני, אך לא הרגשנו בכך, כי כולם חיו ככה. בסך הכול היו לנו חיים טובים.״ נתן קם, ניגש לארון המשקאות, מזג לשניהם ליקר קוקוס ואמר חגיגית, "לחיים."


הרבה שאלות התעוררו בה, אך היא העדיפה לתת לו לדבר בלי הפרעה.


״הגרעין שלנו הפליג מעיר הנמל סאנטוס, ולא היו מאושרים מאיתנו. רקדנו הורה על הסיפון, אדישים לבכי של הורינו שנופפו לנו מהרציף המתרחק. הגרעין של אימך עלה בנמל הבא, בריו. בימים הארוכים, הסוערים לעיתים, של ההפלגה, אביך התאהב באימך..." קולו התעדן, מבטו נעשה מהורהר. אחר כך צחק, ״אך אל תחשבי שהלך לו בקלות, לא! שנה שלמה הוא חיזר אחריה בעקשנות, עד שנתנה לו את ליבה.״


ליאת גיחכה קלות, מתקשה לדמיין את הוריה כזוג אוהבים צעיר.


לפתע נעשה נתן רגשן, העביר תכופות מפית נייר על לחייו. איך הזִקנה הופכת אותי לתינוק בכיין! כעס על עצמו. הוא נטל לידיו את אלבום הצילומים מהארץ, עלעל בו והפנה שוב את פניו אליה. ״הטעות הגדולה הייתה שחזרתי לברזיל. הייתי היחידי מהגרעין שעזב,״ לחש ותלה את דבריו באוויר, והם נותרו שם, מתנופפים כאצבע מאשימה.


לאחר מספר פעמים שניסחה את השאלה בראש, מנסה לפלס דרכה בעד שפתיה ושוב בולמת אותה, העזה ליאת לשאול, "ומדוע עזבת?"


״אני יודע, עברו כל כך הרבה שנים...״ הוא בלע רוק, שאף אוויר, מבטה המתין להסבר, "אימי שלחה לי טלגרמה שאבי לקה בליבו. חשבתי להישאר איתם חודש־חודשיים. לבסוף לקחתי לידיי את העסק שלו והייתי לחייט בעצמי.״


היא התבוננה בעושר שבבית, הוא ניחש את התהייה שלה.


״לא, לא מזה בא הכסף הגדול. התחתנתי, מצאתי עבודה במפעל טקסטיל קטן, ולאחר שנים ארוכות של עבדות, הייתי לתעשיין עשיר. אך אל תטעי, מעולם לא חזרתי להיות מאושר כמו שהייתי אז, בקיבוץ.״


״ואיך זה שלא באת לבקר בארץ?״ מבוכה הסתננה אל תוך ראשה המסוחרר מיין ומעייפות, חוששת להעליב אותו, חסה על האיש שפרק לפניה את משא ליבו, ״או אולי ביקרת ואני לא זוכרת?״


״לא, לא ביקרתי,״ נתן נענע את ראשו לאט, פעמים אחדות, ומשך בכתפיו הנפולות, ״מי יודע למה...״


חודשיים טיילה ליאת עם החבר שלה. הם גמעו נופים, התיידדו עם מטיילים אחרים, ועם שובם ארצה הודיעו למשפחה שהחליטו לקבוע מועד לחתונה. היא פנתה אל אימה. ״תראי לי את שמלת הכלה שלך! בבקשה! שמרת עליה נכון?״


״יום אחר, ליאתי. אני צריכה לחפש, מי יודע איפה שמתי אותה, אי שם בארון,״ תשובתה עוררה בהן צחוק נלהב, כבר דמיינו את שמחת האירוע שעתיד להתקיים.


״מי תפר לך את השמלה, אימא?״ שאלה ליאת.


נעמי הביטה בה מופתעת. ״מי תפר אותה? איך אני יכולה לדעת?״


ליאת לא הבינה. ״תנסי לזכור, הייתם בקיבוץ כשהתחתנתם...״


"בברזיל תפרו אותה," סיפרה נעמי, מעט מבוישת, ״אימא שלי, סבתך, הכינה את השמלה מראש והכניסה אותה בהיחבא בתוך המזוודה ערב עלייתי ארצה. ואחר כך, בנמל, לפני שעליתי לספינה, היא אמרה לי, כשיגיע זמנך להקים משפחה בישראל, אני רוצה שתלבשי את השמלה הזאת. סבתך הסבירה לי שהיא עצמה לא זכתה ללבוש לבן מתחת לחופתה בפולין.״


״סבתא שלך שמעה על המצב בקיבוצים,״ התערב אביה, ״ובטח הניחה שלמשק לא יהיה תקציב לשמלת חתונה."


רק חודש לאחר שיחה זאת, בלי תחושות מנבאות רעה, הונחתה המכה על המשפחה. ביום חמישי אחד, בדרך לערוך קניות לשבת, חצתה נעמי את רחוב לה גוורדיה, אוטובוס פגע בה והיא נהרגה במקום.


נחום, האיש שאף פעם לא איבד את הצפון, היה לגבר הלום ונאלם, כמו עיוור שמגשש במקום שבו לא דרכו רגליו קודם לכן. ולמרות זאת, הוא קיבל החלטה ברגע של צלילות. צלצל למזכירות ובקש רשות לקבור את אשתו בבית הקברות של הקיבוץ. והרשות ניתנה לו. אחר כך, לכל מי ששאל ולא שאל, במשך ימי השבעה, הסביר נחום בין התפרצויות של בכי, ״ידעתי שנעמי צריכה לשכב באותו מקום שבו היא לבשה את שמלת הכלה שלה.״ המילים 'המקום שבו אהבנו' צצו אולי במוחו, אך הוא לא היה מסוגל להגות אותן. איש של מעשים היה נחום, לא של מילים.


בערב שבו ליאת ונתן שוחחו בנינוחות בביתו בסן פאולו, כשהיא נחשפה לדבריו הנוסטלגיים שחיברו אותה אליו, ובעקיפין לעבר של הוריה, היא לא תיארה לעצמה שיחלוף זמן כה קצר עד שייפגשו שוב, ובוודאי לא בנסיבות אלו.


לגילוי המצבה, ביום השלושים למותה של נעמי אימה, ללא הודעה מוקדמת, הוא הופיע. בעיניים פעורות הבחינה בו ליאת כשהוא ירד מהמונית, דורך בזהירות על האדמה היבשה המתפוררת של הנגב. הוא חבש כובע מצחייה והרכיב משקפי שמש, נאחז במקל שלו ופסע לעבר הקהל שהתאסף ליד הקבר. היא רצה אליו והשעינה את פניה הבוכיות על כתפיו, מרשה לעצמה להתרפק על חזהו. מייד התעשתה והזדרזה לגשת אל אביה, לבשר לו בלחש על בואו של נתן. נחום החוויר, נדרך כאילו נחש הכיש אותו, נעמד המום על מקומו, ובפתאומיות ועוצמה של קפיץ משתחרר, הוא זינק קדימה, נישק את חברו משכבר הימים, הידק את זרועותיו על גבו והשמיע זעקת שבר שטיפסה השמיימה.


החיבוק החזק והבלתי צפוי כמעט הפיל את נתן, גופו התנדנד והתייצב שוב, בכיו החרישי פרץ את מחסום הבושה והצטרף לזעקתו של נחום. הכיפות גלשו לקרקע, אחיה של ליאת מיהר להרימן בעוד עיניו פונות אל אחותו בשאלה חרישית. אחדים מהנוכחים זיהו את האורח הבלתי צפוי, אך רובם שאלו את עצמם מי זה האיש, ומה מעשיו כאן. גם אלה וגם אלה פינו דרך לשני הגברים ונתנו להם לעמוד יחד מול המצבה.


הם נשארו יומיים כאורחים של המשק, באותו קיבוץ שהיה פעם ביתם. נחום ונתן חלקו חדר באחד מבתי שיכון הוותיקים שנותרו עזובים. הם ניהלו שיחות נפש בינם לבין עצמם ועם חבריהם בני הגרעין שעדיין חיו שם. הם ביקרו שוב בבית הקברות, לפקוד את הקברים של מי שאינם עוד ושמעו על נסיבות מותם, על מי שנפלו בקרב, על מי הספיקו להתבגר. בשלווה ובהשלמה הם דיברו על סופם האורב להם מי יודע מתי, ובאיזה עיקול של הדרך. שני החברים טיילו לאט לאורך השבילים, תומכים זה בזה. הם גילו מקומות חדשים, וצהלו בהתלהבות ילדותית ברגע שזיהו, מופתעים, איזו פינה מוכרת שעמדה עדיין על תילה.


אחר כך נחו יומיים בתל אביב. ליאת הזדעזעה כשראתה שאביה מארח את נתן בביתו. ״אבא! היית לוקח אותו למלון! סיפרתי לך באיזה פאר הוא חי!״ הזדעקה, אך שניהם התעקשו, מסרבים להיפרד אף לא לרגע. וכך חדר הילדים הישן של ליאת ואחיה, שאחסן ספרי ילדים ומחברות נשכחות, היה לזמן קצר לחדרו הצנוע של נתן.


הוא בחן דקות ארוכות את צילומי המשפחה התלויים על הקיר, ובסלון הקטן צדו עיניו את הצילום המוגדל של נעמי ונחום, עומדים מחובקים, היא במכנסיים קצרים וחולצה ללא שרוולים, הוא בג'ינס וגופייה, צוחקים ומנפנפים ביד לשלום לצלם המזדמן. ברקע נראה מפרצון של ים כחול בוהק.


״איפה זה?״ שאל נתן, מנסה להסתיר את הזעזוע, חש כאילו נעמי מסתכלת עליו ומברכת אותו על בואו לביתה.


״הא! התמונה הזאת! כן, זה היה בטיול לסיני, לפני שהחזרנו אותו למצרים,״ נחום השיב והתכווץ מכאב. כמה היא נראתה יפה, מלאת חיים, מאושרת. ככה המשיכה להיראות עד ש... הוא רצה לספר לו על שמחת החיים שלה, שהייתה גם שמחת חייו. אך שתק.


הם יצאו לטיול של שבוע ברחבי הארץ, במכונית עם מדריך ששכר נתן עבור שניהם. ליאת הספיקה להבחין באור החדש שהקרינו פניו של אביה, ונזכרה שכך נראה בימיו הטובים, כשעדיין עבד בבנק. הילדים כבר עזבו את הבית והוריה נהגו לצאת שלובי זרוע, לבושים בבגדי שבת, היו עולים למכונית שלהם, ה'חיפושית' הכתומה, ונוסעים לכיוון הים, לטייל בחוף הים ולאורך רחוב אלנבי, שאותו זכרה לטובה כשהיה עדיין בפריחתו. ״נתן יודע איך לעודד את אבא ולהחזיר אותו קצת לחיים,״ היא דיווחה לאחיה המודאג, והחלה להתעודד בעצמה.


נתן קנה מזכרות, וחמוש במזוודה קלה ובמצלמה כבדה, הוא הזמין מונית לשדה התעופה. נחום הצליח לסחוט מחברו הבטחה חגיגית שיגיע לביקור בארץ בעוד שנה. כן, בוודאי, אגיע שוב, אמר לעצמו, כל עוד הכוחות יעמדו לי. הוא ישב במטוס, התכופף מעט והשקיף דרך החלון על סבך הכבישים המובילים לעיר הגדולה. הוא ראה איך תל אביב תופחת מתחתיו על בנייניה החדשים שכבשו את השטח, הבחין בים שהתקרב ובחוף שמייד התרחק ונעלם. הוא שחרר מעט את חגורת הביטחון הנלחצת על כרסו והעיף מבט חטוף לעבר הזוג היושב מאחוריו שפטפט בהתלהבות על טיולם הצפוי. הם דיברו בסלנג לא מובן לו, כאילו זאת עברית שמישהו המציא מחדש ושכחו לעדכן אותו. מחשבות כואבות השתלטו עליו, מטשטשות את הימים עמוסי הרגשות והרשמים שחווה מאז נחת בישראל. כן, אני אשוב, חשב. הגעגועים לנחום, לחברים, למקומות, החלו כבר לכרסם בתוכו, הגעגועים שהרדים בכוונה כל כך הרבה שנים. מרירות כואבת הציפה אותו והכרה חדה הכתה בו בחזה. לעולם לא אוכל לחזור להיות ישראלי אמר לעצמו ושב להביט מחוץ לחלון.


למעלה היו עננים בודדים כמו כבסים תלויים על חבל, למטה הכחול העמוק של הים התיכון, פסים לבנים של גלים קטנים, וספינות משא. אני רק תייר בארץ. מסייר, מתפעל, מתרגש, אך אורח לרגע. המדינה שהמצאתי בחלומות ההתבגרות, שעבדתי בידיים מיובלות בנעוריי, היא אינה שלי עוד. איבדתי אותה. אני כמו אב שעזב את בנו בעודו תינוק, ועתה חוזר קשיש ומובס, מגלה שהבן צמח, התבגר, נלחם על חייו, כשל וקם מחדש. ולו, לאב, לא היה חלק בחיי בנו, לא בגידולו ולא בהגנה עליו. דיילת עברה לידו והוא ביקש להביא לו כוס מים. "אני צריך לשתות תרופה," אמר, אך ידע שהתרופה לא תועיל.


ליאת לוקחת את שמלת הכלה של אימה המנוחה לסטודיו של מעצבת, משתעשעת במחשבה שאולי ניתן יהיה, עם שינויים אחדים, להפוך אותה לשמלת הכלה שלה עצמה. בן זוגה מתווכח איתה, ״זה ממש שטות, ליאת! אני רוצה שתהיי כלה יפהפייה, עם שמלה חדשה משלך.״


היא משיבה, ״אני רק אבדוק, יקירי, אל תדאג,״ אך בסתר ליבה מקווה שיימצא איזה פתרון, שכך אימה תוכל להיות נוכחת לפחות סמלית, אפילו רק דרך פריט קטן מהשמלה, ברגע המאושר בחייה.


המעצבת מעקמת את אפה, אך כדי לרצות את הלקוחה ולא להבריח אותה, היא נותנת לה למדוד את השמלה, שבה ניכר איך הזמן הצהיב את הבד. היא פורמת כמה תפרים, מנסה להוסיף קישוט זה או אחר ובינתיים ליאת בוחנת את עצמה ומסתובבת בחן מול המראה. בעלת הסטודיו מפעילה את ידיה במקצועיות וממששת את הבד בעדינות, כמי שמלטפת אישה קשישה שיש להיזהר לא לפרק את גופה השברירי. ואז היא מעירה מתוך פה מלא סיכות, ״מוזר. אני נוגעת במכפלת שבתחתית השמלה, ונראה לי שיש כאן פיסת נייר בפנים. את רואה?״


״מוזר,״ עונה ליאת, נבוכה, ולמרות שהסקרנות מעקצצת בה בדקירות עקשניות, היא מבקשת, ״אנא, אל תפרמי,״ ומוסיפה, ״את בהחלט צודקת. אני צריכה שמלה חדשה. מחר אגיע עם חברה ונבחן יחד את הקולקציה שיש לך.״


ליאת חשה דחיפות להוציא את הנייר מכלאו. היא משערת, מקווה, שתמצא שם איזה מסר מיוחד שהשאירה לה אימה, שרוחה עוד מרחפת מאחורי רשרוש הבד הישן בזמן שבשרה החל כבר להתכלות סופית. היא מחפשת את המספריים הקטנים שבתיק האיפור ובזהירות, שלא לפצוע את הבד, היא פותחת את התפרים במקום שבו המכפלת מתעבה ומתקשה, שולפת משם פתקה קטנה מוצהבת, מקופלת לארבע. בידיים רועדות היא פותחת אותה ומתאמצת לפענח את המילים הכתובות בעיפרון, בכתב יד מטושטש כמעט לגמרי. היא מלטפת את הפתקה ומכניס אותה בתוך כיס מעילה.


כשליאת מגיעה לבית אביה היא מנסה לתחקר אותו, ״עברו כמה שנים מאז שעליתם ועד שהתחתנתם, נכון?״


״כן, שנתיים, שלוש,״ האב מצמצם את עיניו כמחפש לדלות שרידי זיכרון.


״והשמלה התאימה לגוף של אימא?״ ממשיכה ליאת לשאול בטון מינורי, כבדרך אגב.


״אולי היה צריך לעשות כמה תיקונים, אני חושב, באורך החצאית... גייסנו לזה את נתן, שידע קצת לתפור כי אביו היה חייט.״


התמונה מתחילה להתבהר. ליאת מתבוננת ארוכות בפניו המיוסרות של אביה. היא מהרהרת בדבר, על כך שאנשים מסתירים עמוק בנפשם זיכרונות כואבים, כמו אותו סוד שהיה חבוי ומקופל בתוך מכפלת שמלת הכלה של אימה, קרוב לארבעים שנה. הפצע כאילו הגליד אך עלול להתעורר שוב, לגעת בעצב רגיש במיוחד, והצער ידקור מחדש את הלב. רק אז ליאת מבינה שבואו של נתן אפשר לשני החברים לא רק להחיות את הידידות שלהם, אלא בעיקר להתאבל יחד על אותה אישה האהובה.


הזמן טשטש אומנם את האותיות, אך לא לגמרי. ניתן עדיין לפענח את המשפט על פיסת הנייר — 'לנצח אמשיך לאהוב אותך. נתן'.