פרק 1
נסענו באוטו מרוגשים. אבא נהג, אימא לידו, אחיותיי ישבו איתי מאחור. השעה הייתה מוקדמת מאוד, יום ראשון טיפוסי, אבל בשבילי הוא לא היה טיפוסי בכלל, הרגשתי שזה היה היום הראשון של תחילת חיי. אבא היה פחות מעוצבן מתמיד בכביש ועלתה בי מחשבה שאולי הוא לקח כדור הרגעה. בחנתי כל עץ ופרח כאלו אני אומרת להם שלום לראשונה. ברקע בקע מהרדיו השיר החדש של סידני לאופר True colors ואני הרגשתי שזה סימן מלמעלה שעכשיו תורי להפציע במלוא צבעיי, למרות שמדי צה"ל די מונוכרומטיים.
בלשכת הגיוס היה די צפוף, כאלו נעו שם בזמנים אחרים. אבא החנה את הרכב במקום טוב ודאג להזכיר שזה הפעם השנייה שהוא עושה את זה אז הוא רגיל, קודם עם אחותי הגדולה ועכשיו אני. כשתבוא תורה של אחותי הקטנה חשבתי, הוא יהיה ממש מיומן. יצאנו מהאוטו ואני כמובן לא הסכמתי שמישהו אחר ייסחב לי את התיק. הוא גם לא היה כבד, לא לקחתי את כל הבית, לקחתי מה שצריך, גם בטח נצא שבת ראשונה הביתה. כשהגענו לאשנב מסרתי את שמי וקיבלתי מספר. הנה התחלנו עם המספרים חשבתי לעצמי. "כשיקראו במספר שלך תעלי לאוטובוס, ברור?" רטנה החיילת העייפה שמולי. "ברור", השבתי.
ישבנו בחוץ על הספסלים. אימא שאלה אם מישהו רוצה לאכול או לשתות ולרגע נחרדתי שהיא הכינה סנדוויצ'ים והביאה תרמוס, אבל אז הבנתי שהיא חשבה לקפוץ לשק"ם לקנות. נראה לי שמה שהיא הכי אהבה בשירותה הצבאי היה השק"ם, אבל לא אמרתי כלום. ניסיתי לחשוב על התאריך היום 2.10.94 , אם יש לו איזו משמעות מבחינה נומרולוגית, או גימטריה, והתאכזבתי שלא זכרתי לקרוא בשבעה ימים את ההורסקופ השבועי.
מאז שאני זוכרת את עצמי חיכיתי ליום הזה, יום הגיוס. אחותי הגדולה תמיד אמרה, "הצבא זה המקום למצוא את חברת הנפש שלך", ואני כל כך קיוויתי לזה, חברת נפש אמיתית!. את החברות שלי מהבית די מיציתי, אני מכירה אותן מגיל ארבע בערך, ואין הרבה שהן יכולות לחדש לי. רציתי את ההתחלה הרעננה הזאת וגם לא רציתי שיזכרו אותי כמו שהייתי בתיכון, חנונית וכבדה כזאת, מן שילוב של מועצת תלמידים וראשג"דית. הרגשתי שכל החיים לא נתתי את כולי, תמיד הראיתי רק צד אחד, ועכשיו רציתי להיות קצת יותר מגניבה וספונטנית.
חזרתי למציאות כשנשמעו המספרים ברמקולים, אך עדיין לא קראו במספר שלי. מסביב ניסו האנשים לנחש לאן האוטובוס נוסע. אבא אמר שלפי חבר קרוב מדובר ב'מחנה שמונים'. הוא היה מרוצה, גם אחותי הגדולה הייתה במחנה שמונים ויצאה קצינה. לא היה אכפת לאן ייקחו אותי, וכמה שיותר קרבי יותר טוב. לפתע שמעתי את מספרי, הנחתי את התיק בתחתית האוטובוס, נישקתי וחיבקתי את המשפחה, כל אחד בתורו, כולם היו מרוגשים ואחותי הקטנה אפילו בכתה, המתוקה. נשמתי עמוק, לא הסתכלתי אחורה ועליתי ברגל ימין לאוטובוס. בדרך כלל אני מתיישבת קרוב לחלון באיזה ספסל זוגי קרוב לאמצע, אבל היום אמרתי, אעשה משהו אחר ולקחתי את עצמי לספסל האחרון של האוטובוס. לא עבר זמן רב וכמה בנות הצטרפו לשם. הן נראו לי פתאום די דומות, היה להן שיער בלונדיני ארוך, מראה אופנתי וגוף לא רע, לי בקושי היו ציצים, ולהן בהחלט היו, ובנוסף היו גם רגליים ארוכות. תמיד הרגשתי כזאת רגילה, גובה ממוצע, שיער חום משעמם, גוף חטוב אבל לא סקסי במיוחד, רק העיניים שלי הירוקות והחיוך הלבן נתנו לי מראה רענן, מה שבטוח המדים הירוקים יתאימו לי.
ניסינו לנחש לאן נוסעים ולבסוף הסמל לקח את המיקרופון ואמר שנוסעים לג'וליס. קריאות השוק והבוז התחילו, אך הסמל השתיק את כולם. הכי טוב אמרתי לעצמי, המחנה הכי קרבי! ישנים באוהלים, עושים מטווחים. הרגשתי שעם סיבוב גלגלי האוטובוס מסתובבים גלגליי הפנימיים ואומרים, ליעד, הנה עכשיו את בתנופה, תיכף הגוף שלך יתעצב, המוח שלך יהיה קליל, יהיה לך חבר, תהיה לך חברת נפש. הבנות סביבי נראו המומות כשציינתי שאני מתל אביב, הן באמת נראו יותר מתאימות לעיר הגדולה. 'הן עוד לא מכירות אותי', חשבתי לעצמי, אני לא מייצגת שום עיר, אני מייצגת את עצמי בלבד.
אך לפני הנסיעה דרומה, לג'וליס, הגענו לאזור שונה בתל השומר, שם עברנו את 'שרשרת החיול'. מדדו אותנו: גובה, משקל, נתנו לנו מספרים אישיים וקיבלנו זריקות חיסון. כשהגענו לאפסנאות התרגשתי מאוד, אך ישר נחתי למציאות כשחייל דביל שאל אותי מה המידה שלי, והסתכל עליי כמו על פרגית צעירה. לא יכולתי לשכוח את הפעם הראשונה שראיתי את אחותי הגדולה במדים, כמה שקינאתי בה שיש לה 'חליפה' כל כך אחידה ומיוחדת, ואיך נראיתי חיוורת לצידה בתלבושת האחידה של בית הספר. לאחר קבלת המדים הגענו לאולם אדיר מלא בשולחנות מסודרים בשורות. הסמל שעמד מולנו צעק, "מחלקה ח1' , אני רוצה לשמוע דממה!"
איך אפשר לשמוע דממה? חייכתי לעצמי, אבל התאפסתי על עצמי כי המשיך, "עכשיו כולנו נעבור מאזרחי למדים, אנחנו נלבש את הירכית ומכנסי דקרון, לא לשכוח חגורה, דסקית וכומתה".
'מזל שהייתי בצופים', חשבתי, אני יכולה להתפשט בלי שממש "יראו לי". התלבשתי מהר אבל כשהגעתי לחגורה לא הבנתי איך היא פועלת. הסתכלתי לצדדים וחיפשתי תשובה, כשבחורה לידי חייכה ולקחה מידי את החגורה ותוך שניות סידרה אותה. לאחר החלפת המדים עמדנו במעגל מחוץ לאולם הגדול. במעגל הסמל אמר שמעכשיו אנחנו חיילות מן המניין, רכושו של צה"ל, והטירונות מתחילה, כך שכל מה שנעשה ישפיע עלינו בהמשך, גם על ההצבה. כשהגענו לבסוף לג'וליס, לקחנו את התיקים שהבאנו מהבית שנוספו אליהם גם הקיטבגים, וישר התחילו להריץ אותנו. "במגרש המסדרים תוך שלוש דקות", נשמעה הפקודה.
ניסיתי לרוץ עם שני התיקים ולא הצלחתי. הבחורה שעזרה לי עם החגורה ניגשה אלי, תפסה את רצועת הקיטבג ועזרה לי לסחוב אותו, כשהיא סוחבת בנוסף גם את התיק והקיטבג שלה.
״תודה. לא כבד לך?״
״לא, אני בחורה חזקה.״
״איך קוראים לך"?.
״רותם.״
״היי רותם, אני ליעד", השבתי.
הגענו למגרש, שמנו את התיקים, ועמדנו בשלשות.
"יש לכן עשר דקות להתחלק לאוהלים, להניח את החפצים על המיטות ולעמוד בשלשות חזרה במגרש". ואני כבר ידעתי, אהיה עם הבנות מהספסל האחורי, ועם רותם. עשר בנות באוהל הקיצוני ביותר.
את משך היום העברנו בת"ס, עד שהגיע הערב. בין לבין רצנו לחדר האוכל, אבל חוץ מקוטג' לא זיהיתי שום דבר אחר. במילא לא היה לי תיאבון מכל ההתרגשות והתרוצצויות אז ויתרתי על הארוחה. אחר כך הושיבו את כל חניכות הפלוגה במעגל עצום. ישבתי מרחוק כי הייתי אחרונה בשלשה שלי. היה כבר חשוך ורק שמעתי את מי שהציגו כמ"פית שדיברה חלושות במיקרופון. לא שמעתי את דבריה מילה במילה אבל כן שמעתי שהיא אמרה שמחלקה ח1' נשארת שבת ראשונה. הבכי של הבנות לא איחר לבוא, ומיד התחלתי גם אני להזיע, לא לקחתי בחשבון שיתכן ואשאר שבת ולא לקחתי מספיק בגדים. אבל אסתדר, זה לא פעם ראשונה שאני מחוץ לבית.
לאחר השיחה נשלחנו לאוהלים,וניתנה לנו חצי שעה להתקלח ולעלות על אזרחי. הלכתי לאוהל והוצאתי את תיק הרחצה שלי, המגבת והשקפקפים, והלכתי למקלחות. מסתבר שהמקלחות היו של כל הפלוגה, וכשהגעתי היה שם בלגן וצפיפות. 'מה הן עושות עניין'?, חשבתי, 'אני יוצאת ונכנסת תוך שתי דקות', הרי בצופים עשיתי את זה גם עם מים קרים. אך כשהגעתי לעמדת המקלחות, ראיתי שהמים מגיעים לי עד השוק, כל המקלחות היו לגמרי סתומות ומים לא התנקזו. נכנסתי והתקלחתי, למרות הגועל, התלבשתי מהר והלכתי לאוהל שלי, האחרון בשורה. באוהל, היו בנות שחזרו מהמקלחות, עם מגבות בלבד, והתלבשו. מהמעט שראיתי, כמעט לכולן היו כתובות קעקע. לא הכרתי עד היום מישהי עם כתובות קעקע, ובכלל, אימא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתי עושה אחת.
הבנות באוהל צעקו והשתוללו, ואז נכנסה פעם ראשונה מפקדת. היא היתה בערך בגובה שלי, שיער ארוך שחור חלק אסוף בקוקו מושלם, עיניים חומות, עור בצבע חאקי, פרצוף עגול ומתוק, גוף חזק וחטוב, וקול עדין שלא אפיין את הליכתה ההחלטית. היא לבשה מדי ב' שישבו עליה בול, כובע מצחייה שישב על עיניה, למרות שכבר היה חשוך, דרגת רב"ט על ידיה, ושרוך ירוק ויפה אחוז בסיכת ביטחון גדולה ממתכת עם חרוזים בכל הצבעים. הנשק שלה, אמ- 16 מקוצר, היה ב'הצלב' ועל החגורה שהחזיקה את הנשק היה כתוב 'אורלי' באותיות רקומות בסגול. הנעליים שלה היו נעלי ב' גבוהות ומצוחצחות, וחולצתה הייתה מקופלת על ידיה למרות שהיה די קר. "בנות! עוד עשר דקות כיבוי אורות. מחר נקום בחמש בבוקר. אני מצפה שאף אחת לא תצא מהאוהל עד מחר, לילה טוב." איחלה לנו והלכה.
תוך עשר דקות כובו האורות. הוצאתי פנס וקראתי את המכתבים שהכינו לי בני משפחתי. במיוחד התרגשתי מהמכתב של אבא, שפעם ראשונה אמר בגלוי שהוא גאה בי, שהוא סומך עליי ושהוא יודע שאני אצליח ואפיק את המרב מהטירונות, וגם שיהיה מוזר בלעדי בבית ושהוא כבר מתגעגע, ואוהב. הבנות עוד עשו רעש אבל בסוף נרדמו. רק אני התהפכתי ולא הצלחתי לישון.
