פרולוג
מכונית הבנטלי טורר 31 היפה שלי גלשה בניחותה במורד הגבעה. חלפתי על-פני פסלה המוזהב של ז'אן ד׳ ארק שבחזית הטירה, על-פני חורשת האלונים העתיקים ושער- האחוזה הגדול שנסגר מאחורינו. יכולתי להתרווח בחופשיות בכיסא המעוצב. מקטרת, כמובן, אחוזה בפינה השמאלית של פי, כובע הקסקט מונח על שערי הלבן, ידי הימנית מונחת על המסעד המחובר לריפוד העץ הפנימי של המכונית המהודרת.
אוי כמה אני אוהב את חיי הנוכחיים. איזה פער בין חיי כפנסיונר חיוור ומצוי בישראל, לבין חיי כיום, בטירה מסוגננת במזרח-צרפת, בעל אחוזה המקבל אוטובוסים עם תיירים מכול העולם, משחק תפקיד של בן טבעי למשפחת האצולה שבנתה והייתה הבעלים במשך מאות שנים, לבוש בהתאם.
אנשים מאמינים היו מכנים מה שקרה לי כ"השגחה עליונה". לא-מאמינים היו משתמשים אולי בביטוי "גורל", או "מקרה מוצלח". אני עצמי איני יכול להגדיר זאת. אולי כיוון שהחלטתי ברמה טקטית לזרום עם החיים אחרי שפרשתי לפנסיה והזרימה הזאת הביאה אותי לכאן? אך אותה זרימה הייתה יכולה להוביל אותי גם, חלילה, לאיזה מצב-ביש או קטסטרופה. ברור שהדחף שלי לנסוע ולנוע בעקבותיה של ז'אן ד 'ארק, הביאו אותי לאזור הזה. אך מה גרם לי לעצור דווקא בכפר הזה, סן אמיזד ולשכור כאן חדר? ואם לא הייתי מעשן מקטרת, איש לא היה שם לב אלי ולא קושר אותי אל הטירה. אינני יודע. אך מזה נוצר כל הסיפור המופלא הזה.
זה לא שאני סנוב או משהו כזה. הייתי מרוצה בחיי הקודמים. אלמן מזה ארבע שנים. עדין עצוב ומתגעגע אך ממשיך את חיי, מחוזר בידי נשים בגילי, מבוגרות ממני ואף צעירות ממני, שני בנים ובת, נשואים כולם, ארבעה נכדים אותם אני אוהב וסייעתי, בזמנם, לגדל אותם, ללכת לקופת-חולים, לעשות "בייבי-סיטינג". אהבתי לקרוא ולעת-מצוא ללכת לקורסים באוניברסיטת חיפה כשומע-חוץ. חיי הספיקו לי. לא היו לי שאיפות או חלומות מילדות להיהפך למישהו עשיר מאוד.
אמת, אני נזכר עכשיו, שאחרי קריאת "הרוזן ממונטה-כריסטו" בנערותי, התחלתי לפנטז מידי פעם, בעוברי ליד פתחי-מערות, על איזה מטמון ענק הממתין רק לי. זה נחמד לפנטז. מי שלא עושה זאת הוא יבש ומסכן.
ילדי נהנים במקצת מהעושר שנפל בחלקי. איני רוצה להגזים, מתוך איזו תחושה פנימית כי בכל-זאת, גם אם עמדתי בכול המבחנים לקבלת בעלות מלאה על התואר ועל הרכוש, עדין זה לא הפך אותי ליורש טבעי באמת של מסורת בת מאות שנים. כשאלך לעולמי הכול ממילא יהיה שלהם. סידרתי את כולם בדירות יפות ומצוידות בכול-טוב, מה שכל אבא רוצה לילדיו. מכוניות טובות, לא מפוארות מידי. עוד נעשה חופשות כאן איתי או במקומות שונים בעולם, שלוש פעמים בשנה, כולנו יחד. כיסוי-חשבון, שלא-מן-המניין, מידי פעם לכל אחד בנפרד.
שני בני מעשנים מקטרת כמוני. אפשרתי להם לבחור עשר מקטרות מתוך האוסף, לא את החשובות בגינן זכיתי בעושר. מהפשוטות יותר. אך ללא כל מבחנים...
מכוניות מפוארות לא היו אף פעם משאת-נפשי. התחלתי עם נ.ס.או. מנוע אלף סמ"ק. שירתה אותי מצוין כאשר רוב המכוניות סביבי היו באותו נפח מנוע. אנשים היו צנועים אז, בשנות השישים. למכונית מאותו מפעל עם מנוע אלף ומאתיים קראו "נמר". כשהגיעו מכוניות הסוברו עם מנוע אלף וארבע מאות זה כונה "השתוללות". המכונית הראשונה, בשליחות בפריס, הייתה פג'ו מאתים וארבע. משפחתית מתאימה להורים וילדה. השנייה פג'ו מאתיים וחמש. בשובי ארצה נהגתי בפולקסוואגן חיפושית.
אך עכשיו אני נוהג במכונית "שמונה ליטרים"! מי שלא בקיא בזה יכול רק לנחש. את העוצמה לא צריך להפעיל. חשים בה גם בנגיעה הכי קלה על דוושת-הדלק. המנוע מגיב חרש-חרש כמו פומה דרוך-שרירים. אני כל-כך אוהב אותה ונהנה להיות בעלים שלה. כן, כפי שאתם רואים, השתניתי. האם זה לגנאי לי? האם זה היה קורה לכל אחד? לא יודע וגם לא איכפת לי. טוב לי עם עצמי. זכיתי בכול ביושר.
המכונית קרבה אל מרכז הכפר העתיק. בתוך עמק רחב, יושב על מפגש של שלושה נחלים, כפר צרפתי טיפוסי. במרכז הכפר הכיכר הראשית, גרנד-פלאס, מוקפת עצי-ערמונים שעכשיו בדיוק, באביב, מתחילים להוציא את עליהם הירוקים הטריים. בצד מזרח של הכיכר ניצבת הכנסייה העתיקה מהמאה הארבע-עשרה, דלתות-העץ שלה עדין מקוריות. מולה, בקצה הכיכר, מצבה הדומה למצבות הקיימות ברוב, אני כותב בזהירות, הכפרים הקטנים האלה של צרפת- המצבה לזכר הנופלים במלחמות הגדולות. צד אחד לזכר נופלי שבעים-שבעים ואחת, סוף המאה התשע-עשרה, נגד גרמניה. צד אחר לנופלי ה"מלחמה הגדולה", כך כינו אז את מלחמת העולם הראשונה, הדמויות בה חבושות בקסדות הכבדות ומחזיקות ברובים אליהם מחוברים הכידונים. הצד השלישי לנופלי מלחמות העולם השנייה. ובמרכז הכיכר כמובן פסל ענק של ז'אן ד"ארק על סוסה, העתק מדויק של פסלה שליד צידה הצפוני של הקתדראלה בעיר ריימס. כן, הקתדראלה אליה הובילה את הדופן להכתירו כמלך צרפת. מסביב לכיכר כמה בתי- קפה טיפוסיים, מסעדות קטנות. זקנים משחקים ב"בול", משחק-הכדורת העתיק שבפרובאנס מכנים אותו "פטאנק". לא רחוק מהעץ הענק שהצל על כל הכיכר היה גשר-אבן עתיק, עוד מהתקופה הרומית, שחילק את הכפר לשניים. מעברו היו רק שכונות המגורים והצד הזה היה יותר מסחרי וכלל את השירותים הציבוריים.
בצד הנגדי לכנסיה היה המלון המקומי, "הוטל דה פרי". הצרפתים לא הולכים על צניעות. מלון-פריס. ישנם כפרים, אף קטנים מסן -אמיזד, בהם המלון המקומי נקרא "הוטל ד' אירופ"! לא פחות. וחנויות לרוב עם +מזכרות-תיירים"- מקטרות, חפצי-עזר לעישון ופסלים בגדלים שונים של ז'אן, על סוסה, עם הדגל בידה, כנערה צעירה בלבוש איכרות, כורעת-ברך בתפילה, כפות-ידיה שלובות מול חזה, נפולה ליד המגדל בעיר רואן. עוד חצאיות עם כתובים אודותיה, סינרים עם מפת מסעות-השחרור שלה, מפיות נייר עם דמותה, ספלים לתה עם דמותה תחת עץ בכפר הולדתה ועוד -ועוד, כיד הדמיון ובהתאמה למה שתיירים רוצים לקנות. וגם צלבים שונים בגדלים שונים, מכסף, חרסינה, זהב הנושאים את שמה וחלק מהם עם שמה של מריה תלוי מעל שמה. זה לא היה כאן לפני שהגעתי וחשפתי את הקשר העתיק בין ז'אן לבין הכפר וההיסטוריה שלו. רק המקטרות היו... וכמובן שהבאתי גם את צבעי האדום-לבן של הטמפלרים. מפות השולחן בבתי-הקפה, סככותיהם, פסלים מעץ וממתכת של האבירים בכניסות לחנויות המזכרות, קסדות מתכת, סוסי-מתכת וכדומה. אוירה חגיגית, סואנת ומלאת- מסתורין...
כאשר הבחינו הנמצאים בכיכר במכוניתי המתקרבת, דבר קל מאוד עקב נדירותה והמקטרת הגדולה שניצבה על חרטומה, הפסיקו כולם את עיסוקיהם, נעמדו, נופפו בכובעי-הקסקט שלהם לקראתי בקריאות "מטרה די-שאטו", אדון הטירה. אחדים עדין המשיכו לקרוא לי "לא-סנטיים, לא-סנטיים!", היינו, זה שמספרו מאה. יש שכינו אותי, בחצי-צחוק, "מסייה ז'אן ד' ארק". נפנפתי אליהם חזרה בכובעי.
היה לי מקום קבוע לחניה. לא שירדתי הרבה. אולי פעמיים-שלוש בשבוע. בלי לבקש, סימנה עבורי המועצה המקומית מקום מכובד, מספיק גדול שאוכל להיכנס אליו עם מכוניתי הענקית. על הכביש היה כתוב "מטרה די-שאטו", אדון הטירה.
העובדה שאני ישראלי, ודי מהר למדו זאת כולם מתוך הרכילות והמעקב אחר התקדמותי בחידון, לא הפריעה לאיש. אולי כן אך איש לא רצה או העז להראות זאת. אולי גם כי הייתי טוב לכפר יותר מאשר קודמי, אדוני הטירה הקודמים. כישראלי, לא היו לי כל גינוני-טקס. יכולתי לרדת מהמושב האחורי, כשהנהג היה איתי, ולסייע לו להעמיס את ארגזי בקבוקי-היין או השתייה הקלה. הייתי נכנס לחנויות הבגדים לבחור בעצמי את בגדי. אצילים אחרים, גם בזמננו, ממתינים באחוזתם ובעל-העסק היה בא אליהם בלוויית עוזריו, להציג את המבחר בפניהם.
אני, עודד יהודאי מבנימינה. אצלנו לא היו דברים כאלה. בשנות החמישים אכלנו הרבה לחם מטוגן כשעליו או שמן-זית ובצל מטוגן היטב או סוכר מפוזר. למי שהיו סבים וסבות, היה נהנה גם משומן אווזים קרוש מעורב בבצל מטוגן.
כיום אני נהנה מארוחות שעליהן אפילו לא ידעתי לחלום. מה שנקרא אולי "כיד המלך". איזה ארוחות כל צהרים ובמיוחד בערבים. אי-אפשר סתם ככה לבוא לאוכל, עם אותם בגדים בו שהית כל היום. לא. צריך להחליף לבגדי ערב. כשאני עם תרז לבדינו, אנו פוטרים די הרבה פעמים את המשרתים ובבגדי היום-יום, אפילו בג'ינס, שומו-שמים, מכינים לעצמינו ארוחת ערב שקטה ופשוטה. אך כשבא לנו להתפנק בשירות הטוב, אנו יושבים כמו-שצריך, אני בראש השולחן הארוך והיא לצד ימין שלי והמלצרים מביאים לנו את המנות אחת אחרי השנייה. ובסיום המנה האחרונה, אחרי כמה דקות של מנוחה ועיכול עם כוסית ליקר טוב, לסימן שלי מגיע רב המשרתים עם מגש ועליו כשש מקטרות נקיות ומסודרות כדי שאבחר מהן אחת. אחרי שאני בוחר הוא חוזר ובא עם צנצנת חרסינה עדינה ובה תערובת הטבק האהובה עלי, המוכנה במיוחד עבורי. אני מפטם את המקטרת שבחרתי בשקט והוא לוקח ממני את הצנצנת. איזו שלווה לשבת ליד תרז המתוקה שלי, ללגום את הליקר ולעשן בשקט את המקטרת. עכשיו נזכרתי במשהו. בקורס הקצינים, בשנת שישים וחמש, ואחר כך בקורס הקמנ"ים, התיידדתי מאוד עם גבי שרובר המנוח שהיה בנו המאומץ של האיש העשיר ביותר בארץ, אז. כשהתארחתי בביתו בירושלים כמה ימים, בהפסקה בין הקורסים, כך היה אביו מקבל את המקטרת אחרי הארוחה. ועכשיו גם אני.
הייתי יכול לשבת בביסטרו קטן, מלא אנשים מיוזעים ולשתות בירה עם הנוכחים, תוך תחרות קליעה ב"אינדיקים", אלה ראשי החץ הקטנים או תוך צפייה בטלוויזיה במשחק כדורגל של נבחרת מהאזור.
נוח היה ומתאים שהייתי גם בעל-גוף. אומרים שזה עוזר לתדמית. מטר ושמונים בדיוק, תשעים- וארבעה קילו. לא הרבה ולא מעט. נותן לי הופעה מכובדת. כשהייתי לובש את הבגדים הרשמיים, החליפות האלה והלבוש המסורתי המקומי, נראיתי יפה מאוד. אהבתי את זה. בארץ הייתה לי חליפה אחת של הנישואין לריטה, אותה לבשתי רק עוד כמה פעמים בעת השליחות שלנו לפריס, במסגרת שליחותי בנספחות הצבאית בשגרירות. העדפתי ז'קטים עם מכנסים בצבע תואם. כאן התרגלתי אפילו לכובעים שונים על ראשי.
אך תרמתי גם יותר מנוכחותי החביבה. הכרזתי ואכן קיימתי, כי כל ההכנסות מביקורי התיירים בטירה יושקעו בכפר. גייסנו די כסף לבניין בית-אבות שלצידו מועדון לקשישים. לצעירים בנינו בריכת שחיה שחציה מקורה וחציה פתוח עם כרי-דשא. שירותי הרפואה, שעד כה היו ברמה המקובלת בכפרים קטנים, כלומר בלתי-מספקת, שופרו מאוד. הקמנו מרפאה לתפארת כולל חדר ניתוח משוכלל, תחנה יפה לאימהות צעירות. בבית הספר הקמנו חוגים שונים, כגון בלט, מוסיקה עם מערכת כלים יפה להקמת תזמורת-נוער שבתכנון. קנינו מכונית לכיבוי-אש ושיפרנו את התחנה הישנה. הקמנו ארגון של מתנדבים מבין הוותיקים והפנסיונרים בעיקר למטרות סיוע הדדי. אני גאה בעיקר על זאת. מקבלים אותי לא רק כי הייתי "חכם" להשיב נכון על השאלות בחידון הקשה שהוצב בפני, אלא כי אני שלהם. לא זר ומתנשא ומרוחק. הכפר הוא חלק ממני.
מאז "מציאת" היומן והמשך העבודה עם הצוות בספריה, תרז "צללה" לתוך הספרים. אחרי ההוצאה לאור של היומן המשיכה לחפש בין הספרים העתיקים כאלה הראויים להוצאה לאור ולחידוש, הביאה אליה לפגישות מוציאים-לאור, גרפיקאים וכל מי שקשור בכך. עכשיו היא שוקדת על מחקר מעמיק בנושא המסדר הטמפלרי באיטליה דווקא. אך כשהיא יוצאת אתי לכפר, היא זוכה לקבלת פנים נלהבת ביותר. הרי כולם הכירו אותה הרבה זמן לפני שהכירו אותי.
"מאדאם די-שאטו" כינו אותה. גם היא הייתה מעורבת אישית בכל הפעולות שעשינו בקהילה, עקבה אחרי האנשים ששכרנו לתפעל את בית האבות ואת מועדוני-הקשישים. כל זאת מעבר לניהול ביקורי-הקבוצות בטירה שמספרן עלה מאוד לאחר כל הפרסום אודות היומן.
מתוך כבוד או מתוך זה שראו שאני אדם מעשי ומאורגן, הציעו לי לשבת במועצת-הכפר. סירבתי. הסברתי כי יש להם מסורות שונות ויחסים בין המשפחות הוותיקות של הכפר המהוות את הפוליטיקה שלהם. אהיה מוכן, אמרתי להם, להיות יועץ, מלווה, מפשר אם צריך, מסייע במימון לצרכים דחופים, אך לא חלק מהצוות. וכך אנו עובדים.
אה כן. יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הקטנה בעיר טרואה הסמוכה, עירו של רש"י. (ועוד אזכיר את הקשר שלה לטמפלרים שלנו). יהודים ממוצא צפון-אפריקאי בעיקר. תחילה היססו לקשר איתי. לא הבינו. חשדו כי הקשר "הנפשי" שלי אל זכרה של ז'אן ד' ארק קשור משהו ליהודים מאמיני-ישו (כנראה שיש כאלה), ואולי אני מיסיונר כלשהו, אך משתרמתי שני ספרי-תורה חדשים וסייעתי בשיפוץ בית הכנסת הישן שלהם, ניתרצו. בחגים היהודים אני מוזמן לתפילות ומושב בשורה הקדמית. גם עם שגרירות ישראל בפריס אני בקשר. השגריר עצמו התקשר אלי אחרי מסיבת-העיתונאים המפורסמת (עוד נגיע לזה) וביקש להיפגש. היה חשוב לו להוציא הודעה לעיתונות המדגישה את היותי ישראלי, בהקשר של היחסים הדיפלומטיים הטובים שהיו בין ישראל לצרפת, במיוחד בשנות החמישים... מידי פעם הייתי נפגש אתו או עם יועצת ההסברה של השגרירות (אישה נאה מאוד, ברת-שיחה מבריקה, בקיאה בהוויות המדינה ובמקביל מאוד "צרפתייה", מכול ההיבטים....)
וממש לא איכפת לי שתרז וברטרן ימשיכו בטקסים שלהם!
אה כן. דבר חשוב. כל העולם רגש כשהטבעת של ז'אן נמכרה לקבוצה של צרפתים, או משהו כזה, ונשארה בצרפת. פתאום נזכרו בה שוב. יתכן מאוד שמה שנמכר הוא זיוף והטבעת האמיתית אצלנו. זה אומר שמישהו מהפרופסורים (!) בידיהם הפקדנו אותה, עשה בחשאי העתק ומכר אותו למישהו פרטי. מעשה נבלה, לא? וגם אם זה ההיפך וסידרו אותנו, מה איכפת לי? העיקר שאצלנו נשאר היומן!-
אני כותב באופן טבעי. ופתאום נזכר- אין לכם מושג על האירוע המופלא שקרה לי כאן, נכון?
עכשיו אתחיל לספרו בצורה מסודרת, ככל שאוכל.
