פתח דבר
בקיץ 2016 נסעתי לפריז כדי לערוך שני ראיונות אחרונים – אחד עם אבּו אלחָסַן בָּני-סַדְר, הנשיא הראשון של הרפובליקה האסלאמית של איראן (לאחר מהפכת 1979), והאחר עם דַרְיוּש אָשוּרי, אינטלקטואל איראני נודע ומילונאי של התחום הפוליטי. כבר בתחילת שיחתנו ביקש דוקטור אשורי שאתאר בקצרה את הספר שלי. אמרתי לו בקווים כלליים, שהספר מציג את סיפורם של יהודי איראן במאה העשרים. אשורי, הומוריסט חד לשון, ענה מייד: "ומה לגבי 2,600 השנה הקודמות?" הוא רמז שכל יהודי איראני פותח את ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלו בגלות בבל, ובמובן מסוים שאלתו משקפת את מצבו הנוכחי של המחקר בתחום הרגיש הזה ואת אחת הסיבות העיקריות שבגללן החלטתי לצלול לכתיבת הספר "בין איראן לציון".
כדי לכתוב על סיפורם של יהודי איראן במאה העשרים, יש לקחת 2,700 שנות היסטוריה ולצרף אליהן בליל של מסורות שבעל פה, אוטוביוגרפיות ומיקרו-היסטוריות. בעזרת הסיפורים המשפחתיים והמקומיים האלה אפשר להרכיב נרטיב עכשווי חדש שאינו מצמצם את ההיסטוריה לכדי רצף אירועים ליניארי פשוט. הנרטיב החדש הזה מביא בחשבון התפתחויות חברתיות ופוליטיות: הן באיראן, הן בעולם היהודי – וכמובן, במזרח התיכון כולו.
הספר "בין איראן לציון" בוחן את ההתפתחויות בקהילה היהודית באיראן, ובפרט בטהראן, מאז ראשית המאה העשרים. ב-1941, לאחר פלישת בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, דיווחו נציגי ה"ג'וינט" בטהראן למטה הארגון בניו יורק שכשמונים אחוז מהקהילות היהודיות באיראן עניות ומשתייכות למעמד הנמוך או הבינוני-נמוך. היהודים האלה גרו באזורים כפריים או בפאתי ערים גדולות, ואף שרובם ידעו קרוא וכתוב הם לא הצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית המקצועית והחברתית. אומנם רבים בחברה ההייררכית האיראנית סבלו מפרקטיקות של הדרה (בלי שום קשר לשיוכם האתני והדתי), אך היהודים סבלו מהן יותר מכול. לפי דו"ח מ-1941, עשרה אחוזים בלבד מהיהודים השתייכו למעמד הביניים העירוני, ועשרה אחוזים נוספים היו תעשיינים ובנקאים אמידים.[1]
אולם בסוף שנות השבעים כבר הצטיירה תמונה שונה בתכלית מדיווחיהם של נציגי ה"ג'וינט": שמונים אחוז מהיהודים השתייכו למעמד הביניים הגבוה, עשרה אחוזים השתייכו לאליטה הכלכלית ולמעמד העליון, ורק עשרה אחוזים עדיין היו חלק מהמעמד הנמוך העני. השינוי הזה התחולל בתוך פחות מארבעים שנה, דבר מדהים בהתחשב בכך שהקהילה מנתה מאה אלף איש. יתרה מזו, בשנות הארבעים היהודים כלל לא נחשבו לקהילה בעלת נטיות פוליטיות, אבל בשנות השבעים כבר היו ביניהם רבים שנתפסו בתור קומוניסטים מושבעים או לאומנים איראנים. הם ניהלו קשרים פתוחים וקרובים עם השאה וחצרו ובה בעת שמרו על אהדה לציונות בצורותיה השונות. נוכח תמורות אלו אנו מתחילים להכיר בגמישותם של גבולות הזהות בסביבה הסוציו-פוליטית האיראנית.
ספר זה קושר בין המקרה האיראני למחקרים היסטוריים נוספים הבוחנים מחדש את עברן של קהילות יהודיות למיניהן במזרח התיכון. הוא אף מלמד, שיש לבחון מיעוטים על פי ההקשר האיראני הרחב ולא לבודד אותם במרחב פיזי ותודעתי סגור. ולכן, אף שהתמקדתי בקהילה היהודית באיראן, המחקר הזה רלוונטי להיסטוריה האיראנית בכלל ולהיסטוריה של המדינה האיראנית ומיעוטיה הרבים בפרט. אומנם רובם המכריע של המיעוטים האלה הוא אתני, אך יש ביניהם גם מיעוטים אתניים-דתיים שלא זכו לתשומת לב מחקרית מספקת עד היום. מחקר זה שוזר את סיפורם של יהודי איראן בנרטיב הלאומי של המדינה ועל כן תורם להבנה טובה יותר של המרקם החברתי הייחודי שלה.
הספר אינו נועד להיות סקירה היסטורית שלמה ומוחלטת של יהודי איראן במאה העשרים. אין זה מחקר המתמקד במוסדות של יהודי איראן, ואף לא קורפוס מקיף של היסטוריה יהודית מודרנית. מטרתי הייתה לחקור את מערכת היחסים ההדדית בין הקהילות היהודיות – והפרטים בקהילות האלה – לחברה האיראנית בכללותה, או במילים אחרות: לשפוך אור על פניה הרבים של הזהות היהודית האיראנית. האם היהודים תופסים את עצמם קודם כול בתור איראנים, יהודים, ציונים או קומוניסטים? האם הם פטריוטים מרצון או בלית ברירה? ואולי הם נעים בין כל האפשרויות האלה לפי התקופה וההכרח? הספר עוסק בעיקר בתקופה שלאחר 1941 – שנים של עיוּר חסר תקדים באיראן, שהניב תפקידים חדשים וחשובים לחברי הקהילה היהודית. ובאופן בלתי נמנע, מכיוון שבמהלך רוב המאה העשרים חיו כמחצית מיהודי איראן בטהראן, הוא מתמקד בקהילה היהודית בבירה יותר מאשר ביהודי הערים האחרות.
"בין איראן לציון" מדגיש את התמורות החברתיות והפוליטיות שחוו יהודי איראן במהלך המאה העשרים, ואף מנסה לחשוף את הקשרים בין סוגי הקבוצות שבתוך הקהילה היהודית, וכן את הקשרים בין הקהילה היהודית לחברה ולמדינה האיראנית. בכל פרק יגלו הקוראות והקוראים, שההתפתחויות והתקריות הסוציו-פוליטיות בעולם היהודי האיראני היו כמעט תמיד חלק מתמונה רחבה יותר – שהן לא היו נטועות בהקשר היהודי בלבד, אלא קשורות קשר בל יינתק לסוגיות כלל-איראניות.
[1] הערות: פתח דבר אמנון נצר הוסיף שלעומת יהודים ממדינות מזרח תיכוניות אחרות, שיעור האוריינות בקרב יהודי איראן ורמתם של בעלי המקצוע היו נמוכים בהרבה.נצר, אמנון (2005). "הארץ ויהודיה", בתוך חיים סעדון (עורך), איראן (9-26). ירושלים: יד בן צבי.
