אמא של שבת
כל חייה של אימא התנהלו במרוצה, כמו לחש מלאך על אוזנה שלא תזכה להגיע לימי שנותיהם של רוב בני אדם, והייתה נחושה לחיות עד מאה ועשרים בפחות משבעים שנה. כשהלכה אתנו ברחוב בהיותנו ילדים, הקדימה אותנו בשלושה צעדים. כשהתבגרנו צמצמנו מעט את הפער ועדיין הלכה לפנינו. בישלה מהר, סידרה מהר, לימדה מהר וחשבה מהר עוד יותר. לא ראינו אותה יושבת במנוחה עד שהתפשט הסרטן בגופה והושיב אותה בכוח בכורסה. דיים להם לצדיקים במנוחה המוכנת להם לעתיד לבוא ואינם מבקשים שני עולמות של מנוחה. ואימא, אף שלא חשבה עצמה לצדיקה — צדיקה הייתה.
בילדותנו התרגשו על ביתנו כמה פעמים אירועים לא צפויים ביום שישי, ומחמתם נכנסה השבת בבהלה. משראתה כך, קיבלה על עצמה להקדים, וכבר בחמישי בלילה היה הבית מוכן לקבל את פני שבת המלכה. ואף שהיה הבית במנוחה המשיכה היא בטרחתה. פעמים שהידרו הילדים והנכדים במצוות 'טועמיה חיים זכו' כבר בחמישי בלילה והייתה צריכה להשלים בידיה את שהחסירו פיותיהם. פעמים שהייתה יוצאת ביום שישי מן הבית. "סידורים" הייתה אומרת. מה יש לסדר כשהכול מסודר, לא ידענו ולא שאלנו. רק אחרי פטירתה סיפרו לנו בעלי חנויות שדאגה לסדר שולחן שבת של אחרים. כך הייתה למודה מאמה שהלכה אל החנווני לשלם עבור קניות של מי שאין ידו משגת, וכך עשתה גם היא. כאמה כן בתה. ואיש אינו יודע בהליכתה ובחזרתה.
רק בעת הדלקת נרות של שבת היה העולם עוצר לרגע. אז, רק אז, הרשתה לעצמה לשהות מעט. זר לא היה מבחין, אבל בני הבית ידעו להרגיש בה. בהעלותה את שבעת הנרות, אל מול פני הפמוטים עלו בה פנים אחרות.
רק שלושה נרות של שבת דלקו בבית ילדותה, ועוד שישה מיליון נרות של שתיקה. נר שבת אחד כנגד האבא שאיבד אישה וילדים במשרפות וניצל בדרך סוד. נר שבת שני כנגד האימא ששתקה את נוראות ההשמדה. אולי הייתה באושוויץ, אולי בברגן בלזן, אין לדעת. רק שיערה הארוך שנשבעה לא לקצר מאז הקרחת המשפילה ההיא, רמז בדרכו שלו מאין ולאן. נר שבת שלישי כנגד הילדה שעל כתפיה הוטל להמשיך את מה שנגדע. כך היו פניה של משפחת הייצלר בשבתות — שלושה כיסאות סביב שולחן השבת, ילדה אחת וזוג הורים לא צעירים, שנשבעו לא לדבר על מה שהיה, כדי שלא להכביד על מה שיהיה. אימא צדקת, מהדרת בקלה כבחמורה, אבא עמוק ואופטימי שמשרה אווירה נעימה, וזמירות שבת בהברה אידישאית מהדהדים את מה שהיה.
כשעמדה אימא מול שבעת הנרות — חייכה. כשהתבוננה בשולחן ערוך לחמישה ילדים, עשרים וחמישה נכדים ונינה — לא ידעה את נפשה. "אילו הייתי יכולה לבקש", אמרה לנו לא פעם, "הייתי מבקשת שלשעה אחת, רק לשעה אחת, יופיעו כאן אבא ואימא שלי, בשבת או בחג, שיראו מה נעשה מהם. לא אבקש יותר. אחר כך אסכים להיפרד". הם לא באו לראות. אולי ידעו בעצמם שלנוכח שולחן השבת של בתם לא יוכלו לשוב לעולמם. כיון שלא באו, הייתה אימא בולעת כל פיסת שבת בעיניה, והזדרזה אל עולמם, לספר.
כל עוד הנר דולק, מסתיר חלב הגוף את אור הנשמה. סמוך לשעת כבייתו, עולה השלהבת מאליה ומאירה בלי הפרעה. כך היה גם אצל אימא. בחודש האחרון לחייה כבר הותש הגוף. עורה נצבע בצהוב וכבר לא עלה בידו להסתיר את מראה העצמות שנטש הבשר. שדופה הייתה. שדופה ויפה. מה לו ליופי בגוף מיוסר? יופייה של נשמה.
שכינה למעלה מראשותיו של חולה ונשמתה של אימא התבשמה מן הקרבה הזאת. מי שראה אותה בשבועות האחרונים של חייה, ראה איך נשמתה מרקדת עם השכינה. תמיד ראתה למרחוק, אבל כשחוללה עם השכינה צפתה מסוף העולם ועד סופו. העיניים רואות בבהירות והגוף כבר צנום מלהסתיר.
ביום שישי, שעתיים לפני שבת, ביקשה פתאום לקרוא לכל ילדיה ונכדיה. מבוהלים סבבנו את מיטתה. דמעות. שלנו, לא שלה. אימא איננה בוכה. יותר מדי הזכיר המעמד הזה את שעת אסיפתו של יעקב. כל בניו סביבו. נחרדנו, כך היא מתכוונת להיפרד מן העולם, אל מול צאצאיה כולם? אולי צריך לקרוא אתה קריאת שמע? שאל אותי עמית, בני. אבל לבי אמר לי שלא זימנה אותנו בכדי ללכת. מפני מה קראה לנו? יום שישי היום וגופה כבר לא מאפשר לה לטרוח לקראת שבת, וכיון שאי אפשר לגופה לטרוח — טורחת נשמתה ליום שכולו שבת ומנוחה. אחרי משך זמן הבנו כולנו, אין זה מעמד פרידה. למעמד הר סיני זימנה אותנו.
אנחנו בתחתית ההר, לפרקים נסוגים לאחור מאימת השכינה. בראש ההר הפכה אימא למקור הברכה. בלחישה. אחד אחד סימנה לנו להתקרב אליה, היטיבה לזהות מהי ברכתו של כל אחד, ובירכה. "הנשמה לך והגוף פועלך", שרנו סביב מיטתה. הגוף מוטל באין אונים, והנשמה מאירה לנו פנים. אימא מצווה על ביתה, צוואה רוחנית — איך אפשר להיות שמחים בחלקנו, איך מקבלים באמת באהבה את מאורעות החיים, איך לא נשברים כשהשמיים קודרים. איך בתקופה שבה מתחלפות אמונות ודעות בקצב חילופי העונות, יש לזקוף חוט שדרה ולהיאחז באימהות ובאבות.
"מחר אנחנו מתכננים סיום מסכת לרפואתך", אמרנו לה. "אתם עקשנים", לחשה לנו. "ומה את רוצה", שאלנו בזהירות, "להרפות או להתעקש?" "להתעקש!" הכריזה, "להתעקש".
יומיים לפני כן ספרנו ל"ג ימים לעומר. גם אימא ספרה. בברכה. בקושי דיברה. כמעט לא אכלה. אבל ערב ערב כשקירבנו משקה אל פיה אחרי צאת הכוכבים, סימנה לשלילה. "חם לך, אימא?" שתיקה. "קר לך?" אין בה עוד כוח לענות. "אולי בכל זאת תשתי, שלא תתייבשי?" פיה קפוץ. עד שמישהו נרמז פתאום. ספירת העומר. בירך בקול. שפתיה רחשו אתו. אחר כך הסכימה לשתות.
שעות ספורות לפני הל"ג שאלתי אותה, "אימא, מה אפשר לעשות בשבילך?" "יש לי הכול", לחשה. "אולי בכל זאת משהו?" חייכה. "נבקש מחנן בן ארי לבוא?" הצעתי. כבר זמן רב אנחנו לומדים "מי השילוח" ביחד, והוא נכנס ללבה של אימא. "הוא יבוא?" החזירה שאלה.
הוא בא.
ל"ג בעומר במרפסת חדר השינה של אימא. בקושי פסעה שישה צעדים ממיטתה. אבא, אימא, ילדים, כלות, חתנים, נכדים, ממלאים את המרפסת. אולי ידעה אימא מה יזמן לנו הערב הזה, אולי אפילו היא לא ידעה. הוד שבהוד סופרים בלילה הזה, סתרי תורה מתגלים. "מה מנגנים בערב כזה?" שאל אותי חנן. איש לא יודע לאן יתגלגלו הדברים. באין גוף, שרים שירי נשמה. "כאייל תערוג", "גם כי אלך", "ידיד נפש". בין שיר לשיר מדברים. הנכדים. הילדים. אומרים לסבתא־אימא דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, שאם לא ייאמרו עכשיו, כבר לא ייאמרו לעולם. רוב בני אדם שומעים שבחי עצמם רק מן השמיים, הספדים של אחרי מות. שמא ישמעו בחייהם ויגבה לבם. אימא שמעה בחייה ונותרה בצניעותה.
"כתבתי לך שיר", אמר חנן, "כשכתבתי עדיין לא ידעתי, אבל הוא נכתב בשבילך". אימא בלעה בעיניה את האצבעות מרקדות על הקלידים, ואז הגיעו המילים:
יש כאן יותר מהגוף הזה, הזמני הזה, הנידף.
מתחת לכל הביוב הזה, ולמעלה מן הטבע הנשקף.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.
יש כאן יותר מהצוף הזה, המתוק הזה, המזויף.
מתחת לכל האיפור הזה, הייאוש, הקנאה, המרדף.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.
אדם להבל דמה,
ימיו כצל עובר.
אדם להבל דמה,
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר.
אבל יש בי יותר מזה,
יש בי יותר מזה.
יש בי יותר מהקול הזה, הכבוד הזה, האבק.
מבעד לכל המחשוב הזה, המדע המדויק, המפוקפק.
יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה.
אדם להבל דמה,
ימיו כצל עובר.
אדם להבל דמה,
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר,
אבל יש בי יותר מזה, יש בי יותר מזה.
יש כאן יותר מהסוף הזה, הצפוי הזה, המקומט.
אמן שכבר כאן, בעולם הזה, בכל בוקר נטעם מזה קצת.
כי יש כאן יותר מזה,
יש כאן יותר מזה,
ויש בי יותר מזה
יש בי יותר מזה.
"יש בך יותר מזה", שינה חנן את סופו של השיר, "יש בך יותר מזה". לא ידענו שעוד מעט נראה הרבה יותר מזה.
מישהו הציע לחנן: "תשיר 'אפילו בהסתרה'". חנן התחיל לשיר אבל אימא הפסיקה אותו. פתאום שמענו את הקול שנעלם ממנה בחודש האחרון. "אני לא בהסתרה", אמרה לנו, "אין כאן הסתרה". לא הבנו והיא הסבירה:
"ריבונו של עולם נתן לי כל כך הרבה, אז עכשיו אני יכולה לומר 'הסתרה'? הוא כאן עכשיו בדיוק כפי שהיה כל הזמן". היה שקט מוחלט שנקטע מפעם לפעם בקינוח אף. היא המשיכה: "אני לא פוחדת מהמוות. כולנו נמות בסוף. השאלה איך חיים. אני מסתכלת על החיים שלי. אני לא מושלמת. אבל הייתה לי שליחות. בבית שלי ישבנו שני הורים וילדה סביב שולחן השבת. עמדתי בשליחות שלי. הקמתי משפחה. אין כאן שום הסתרה. צריך לומר תודה".
"אז מה תרצי שאנגן?" שאל אותה חנן, והאישה הצנומה, אכולת הסרטן, לא התלבטה לרגע: "טוב להודות לה'".
הוא ניגן במנגינה הנוגה של סעודה שלישית, אבל אימא התעקשה: "לא ככה. במנגינה השמחה". וכשפרצה המנגינה השמחה ניגשנו עליה, ילדיה, אחזנו בידיה, ופתאום הרגליים שכבר חודש אינן נושאות אותה — קמו. ופתאום הגוף הכנוע התחיל לרקוד. מעגל ועוד מעגל. טוב להודות לה'. טוב להודות.
מזמור שיר ליום השבת היה הריקוד האחרון שלה. טוב להודות לה' היה ריקוד חייה. הספר הזה, הוא ניסיון למצוא מילים לריקוד הזה. לגעת בעתיד לבוא, ביום שכולו שבת ומנוחה. יום שכולו טוב.
