לילי
בּלאנש מתה.
לפעמים המוות הוא חסד, ואני חושבת שבמקרה שלה זה נכון, כי היא היתה פעם כל כך תוססת ומלאת חיים, וכך אזכור אותה. זיכרונות רבים יש לי מבלאנש, רבים מאוד: בלאנש שרה שיר מלחים עם גביע שמפניה מאוזן על גב כף ידה המושטת, בלאנש מראה לעובר אורח איך רוקדים צ'רלסטון, בלאנש מגלה חמלה רכה למישהו שאינו ראוי לכך, בלאנש מפנה בעקשנות את גבה ורוקעת ברגלה כמו ילדה.
בלאנש אמיצה ונסערת, מתריסה — בטיפשותה — כנגד מי שהיא לא אמורה לעשות זאת.
אבל הזיכרון שנחרת בי בצורה החיה ביותר הוא הרגע שראיתי אותה לראשונה בסביבה שהלמה אותה יותר מכול: מלון ריץ. ריץ האהוב עליה.
בלאנש לא היתה שם ביום שהגרמנים הגיעו לראשונה ב-1940. היא עדיין עשתה את דרכה הביתה מדרום צרפת. אבל היא סיפרה לי איך זה קרה באותו יום.
בהתחלה עובדי המלון והאורחים רק שמעו אותם: את הטנקים והג'יפים נכנסים ברעש גדול לכיכר הרחבה, מתמקמים סביב האובליסק הגבוה, כשנפוליאון עצמו מביט בהם בבעתה ממקומו הרם. אחר כך נשמע שאון עקבי המתכת של המגפיים על אבני הריצוף, חלש בתחילה אך גובר מרגע לרגע ככל שהגרמנים התקרבו. העובדים והאורחים פכרו את ידיהם, הביטו זה בזה, וכמה מהם שעטו למטה אל כניסת השירות. אבל הם לא הגיעו רחוק.
מדאם ריץ עצמה — קטנה, אבירית, לבושה בשמלתה השחורה הטובה ביותר, עדיין בסגנון האדוארדיאני הנושן — המתינה בצדה הפנימי של הכניסה לביתה, שהיה המלון המפואר ביותר בפריז כולה. ידיה העטויות תכשיטים רעדו כשלפתו זו את זו, ויותר מפעם אחת היא העיפה מבט בדיוקן הענקי של בעלה המנוח, כאילו דמותו המצוירת תוכל לומר לה מה לעשות.
כמה מהעובדים האלה היו איתה, איתו, בהתחלה, ב-1898. הם זכרו את הפעם הראשונה שממש אותן הדלתות נפתחו בתנופה אל הטרקלין המרוהט בפאר — שום מבואה לא תהיה במלון החדש של מסייה ריץ, הוא לא רצה שאזרחים מן השורה יעמעמו את ציפוי הזהב של השערים — והאורחים הנוצצים, העליזים, נכנסו ועיניהם קרנו מפליאה ויראת כבוד. נסיכים ודוכסים והעשירים שבעשירים: מרסל פּרוּסט, שרה בֶּרנאר. אחר כך, כשנגנים הנעימו בנגינתם, כשהנברשות נצצו וכשהמטבח שילח אינספור מגשים ועליהם יצירותיו המופלאות ביותר של אוגוסט אֶסקוֹפיֶיה — מרנג קרם וניל מעוטר בעלי כותרת מסוכרים של לוונדר וסיגליות; טורנדו רוֹסיני; פַּטֶה עשיר; אפילו אפרסק מֶלבָּה לכבודה של דיים נֶלי מלבה, שהסכימה לשיר אחר כך סרנדה לאורחים — העניקו העובדים ליטוש אחרון למדיהם החדשים וחייכו, להוטים לעשות את עבודתם. להביא, להרים, לספק, לצחצח, לאבק, לשטוף, לקצץ, לקפל, להחליק, לתקן. לפנק ולטפח. הם היו נרגשים להיות חלק מכל זה — מהפתיחה של מלון חדש ומפואר, היחיד בעולם עם חדרי רחצה צמודים לסוויטה וטלפון בכל חדר, היחיד בעולם שרושת כולו בתאורת חשמל חדישה במקום אורות הגז.
מלון ריץ, בכיכר ונדוֹם.
אבל באותו היום הם לא חייכו. היו שהתייפחו בגלוי שעה שהגרמנים נכנסו בסערה דרך הדלתות הקדמיות, המגפיים השחורים והמאובקים טינפו את השטיחים, הרובים היו תלויים באלכסון על הכתפיים או האקדחים בנרתיקים. הם לא הסירו את הכובעים, אותם כובעים יהירים עם סמל העיט. המדים — אפורים־ירוקים, בצבע של שעועית ירוקה — נראו מכוערים ודוחים על רקע הזהב והשיש והבדולח הבוהקים באולם הכניסה, שטיחי הקיר המעוטרים, הכחול המלכותי של גרם המדרגות המפואר והמרופד בשטיח.
הסרט האדום כדם שעל זרועותיהם — עם העכביש השחור המאיים של צלב הקרס — שילח רעד בכולם.
הגרמנים היו עכשיו כאן. בדיוק כפי שכולם אמרו, לאחר שצבא צרפת התפורר כמו אחד המאפים העדינים והפריכים להפליא של מסייה אסקופייה; לאחר שקו מז'ינוֹ התברר כאשליה של ילד; לאחר שבעלת הברית הבריטית נטשה את צרפת ונמלטה דרך התעלה בדנקרק. הגרמנים היו עכשיו כאן. בצרפת, בפריז.
במלון ריץ, בכיכר ונדום.
1
בלאנש
יוני 1940
הנעליים.
הנעליים שלה הן מה שמדאיג אותה, תאמינו או לא. מה שמעסיק את האישה הזאת יותר מכל דבר אחר, ביום הנורא הזה, הוא הנעליים שלה.
אך להגנתה יש לומר כי בהתחשב בזהותה וביעד שאליו שמה פעמיה, הנעליים שלרגליה הן אכן בעיה. הן מטונפות, מכוסות בוץ קרוש, והעקבים שחוקים. וכל מה שהיא יכולה לחשוב עליו, שעה שבעלה עוזר לה לרדת מהרכבת, הוא איך קוֹקוֹ שאנֶל, הכלבה הזאת, תגיב כשתראה אותה. איך יגיבו כולם כשהיא תופיע בריץ בנעליים מלוכלכות ובלויות ובגרבי משי מתפוררים, פשוטו כמשמעו, על שוקיה החטובות. אין בידה לעשות דבר בכל הנוגע לגרביים — אפילו בלאנש אוֹזֶלוֹ לעולם לא תעלה על דעתה להחליף גרביים בפרהסיה — אבל בה בעת היא משתוקקת נואשות למצוא ספסל כדי שתוכל לפשפש במזוודותיה ולמצוא זוג נעליים אחר. אבל לפני שהספיקה להביע את רצונה, נסחפים היא ובעלה בגל של אנשים מבולבלים — מה הם עכשיו, לכל הרוחות? צרפתים? גרמנים? פליטים? — שזורמים מתחנת גאר דוּ נוֹר כשהם להוטים וחרדים לראות מה קרה לפריז בעת היעדרם.
בלאנש ובעלה הם חלק מרבים שלא התרחצו; לכלוך ואפר נקרשו בכיסי זיעה מתחת לסנטרם, מאחורי אוזניהם וברכיהם, בבקיעים שבמרפקיהם. פנים שמנוניות ומרוחות בפיח. הם לא החליפו בגדים זה ימים רבים. קלוֹד ארז את מדי הצבא שלו לפני שעזבו את הבסיס שלו בצבא. "לשימוש מחודש בקרוב," הוא הבטיח לבלאנש — או שמא לעצמו, אמרה בלבה. "כשנשיב להם מלחמה. מה שללא כל ספק נעשה."
ואולם איש לא ידע מתי, אם בכלל, יגיע הזמן הזה. עכשיו, משכבשו הגרמנים את צרפת.
בחוץ מצליחים בני הזוג לפלס את דרכם אל מחוץ להמון, ועכשיו הם יכולים לנשום לרגע, לנסות לרכז את כל מטענם שחומק מאחיזתם. כשארזו את חפציהם, תשעה חודשים קודם לכן, לא היה להם מושג כמה זמן ייעדרו. הם מחפשים כהרגלם מונית בטור הקבוע שליד הכניסה לתחנה, אבל אין אף לא מונית אחת, אין מכוניות בכלל, רק עגלה יחידה רתומה לסוס העצוב ביותר שבלאנש ראתה מעודה.
קלוד מעיף מבט בסוס, רואה את נשימתו הכבדה, את הקצף הזולג מפיו, את הצלעות הבולטות, כאילו בשרו גוּלף, ונד בראשו. "הבהמה הזאת לעולם לא תראה את אור הבוקר."
"אתה שם!" בלאנש צועדת לעבר האיש שיושב על העגלה, גבר עם עיניים קטנות וחיוך שחסרות בו שן או שתיים.
"כן, מדאם? עשר פרנק. עשר ואני לוקח אתכם לאן שתרצו בפריז! חוץ ממני לא תמצאו עוד מישהו עם סוס ועגלה בטווח של עשרים קילומטר!"
"שחרר את הסוס תכף ומיד. מנוול שכמוך, הסוס הזה יתמוטט בכל רגע, אתה לא רואה? הוא צריך להיות עכשיו באורווה, לאכול."
"כלבה משוגעת," ממלמל האיש. אחר כך הוא נאנח ומצביע בכיוון הרחוב ההומה הולכי רגל. "את לא מבינה? הנאצים לקחו כל בהמה בריאה כשהגיעו. הסחבה הזאת היא כל מה שיש לי בשביל להתפרנס."
"לא מעניין אותי. אתן לך עשרים פרנק אם תיתן לסוס לשכב קצת לנוח."
"אם הוא ישכב הוא לא יקום יותר." האיש מביט בחטף בבהמה המסכנה המתנדנדת על רגליה העקומות, ואחר כך מושך בכתפיו. "חשבתי שיש לי עוד שלושה סיבובים, אולי ארבעה, עד שהוא יגמור. ואז גם אני."
"אני אגמור אותך בעצמי, חתיכת —"
אבל קלוד מגיע אל אשתו וגורר אותה משם, אף שעדיין לא הניחה לסוס האומלל ובעליו.
"די, בלאנש. מספיק. אנחנו צריכים ללכת. את לא יכולה להציל כל דבר שבור ורצוץ בפריז, אהובה שלי. בייחוד לא עכשיו."
"נראה אותך עוצר אותי!" אבל היא מאפשרת לבעלה להרחיק אותה מהתחנה, כי עובדה חשובה אחת נותרת בעינה: בני הזוג אוֹזֶלוֹ עדיין רחוקים מאוד מהריץ.
"הייתי שולח מברק ומבקש שמישהו יבוא לאסוף אותנו," אומר קלוד ומנגב את מצחו בממחטה מזוהמת. הוא מתבונן בממחטה ומעקם את האף. בעלה של בלאנש כמֵהַ לממחטה נקייה, כשם שהיא כמהה לנעליים נקיות. "אבל..."
בלאנש מהנהנת. כל עמודי הטלגרף והטלפון שמחברים את פריז לעולם החיצון נותקו בזמן הפלישה.
"מסייה! מדאם!" שני נערים בעלי יוזמה מציעים לשאת את המטען של בני הזוג אוזלו תמורת שלושה פרנקים. קלוד מסכים, והם מתחילים ללכת אחרי שני הפרחחים ברחובות פריז, ההומים והסואנים כל כך בימים כתיקונם. בלאנש אינה יכולה שלא להיזכר בפעם הראשונה שניסתה לנווט בכיכר שמסביב לשער הניצחון, על נתיביה המרובים והגדושים כלי רכב שצופרים ונעים לכל הכיוונים. אבל היום היא המומה למראה הכבישים הריקים לגמרי מתנועה.
"הגרמנים מחרימים כל כלִי רכב," אומר אחד משני הסבלים, נער גבוה וחיוור עם שיער בלונדיני ושן קדמית שבורה, ברברבנות של צעיר שמיטיב לדעת מהמבוגרים ממנו. "זה בשביל הצבא שלהם."
"הייתי מפוצץ את המכונית שלי ובלבד שלא אצטרך לתת אותה לַבּוֹשים,"1 מפטיר קלוד, ובלאנש מתאפקת לא להזכיר לו את מה שעומד על קצה לשונה — שאין להם מכונית. אבל היא שותקת. אפילו בלאנש יודעת שזה לא הזמן להעלות את העניין המסוים הזה.
בזמן שהחבורה המרופטת הזאת משרכת את דרכה, היא שמה לב לעוד משהו: לשקט. לא רק בקרב המוני האזרחים ההמומים שנגררים בצעד כושל מהתחנה ומתפשטים בחוצות העיר כמו שלולית עכורה של מי גשם, אלא בכל מקום. אם יש דבר אחד קבוע בפריז, הרי זה הדיבורים: שולחנות בתי קפה צפופים שמסביבם יושבים לקוחות נסערים ומתווכחים על צבע השמש. מדרכות הומות שגם בהן מתגודדים פריזאים כדי להביע עמדה, תוקעים אצבע בחזה של בן שיחם שעה שהם דנים על פוליטיקה, על גזרת החליפה של זה או אחר, על חנות הגבינות הטובה ביותר — לא משנה על מה. הפריזאים, כפי שבלאנש יודעת היטב, אוהבים לקשקש.
והיום, בתי הקפה ריקים. המדרכות שוממות גם הן. ילדים קולניים בתלבושת בית ספר לא משחקים בגנים הריקים. רוכלים לא שרים תוך שהם דוחפים את עגלותיהם, וחנוונים לא מתמקחים עם ספקים.
אבל היא מרגישה בעיניים שמביטות בה, היא בטוחה בכך. למרות חומו של היום השטוף שמש יוקדת, היא רועדת ותוחבת את ידה מתחת לזרועו של בעלה.
"תראי," הוא לוחש ומסמן בראשו לעבר השמים. בלאנש נשמעת לו. החלונות שמתחת לגגות המשופעים מלאים באנשים שמציצים בגניבה מאחורי וילונות תחרה. מבטה נמשך אל השמים, מרותק אל משהו נוצץ שמשקף את האור, שם גבוה על ראשי הגגות.
חיילים גרמנים, נאצים, נושאים רובים מצוחצחים, משקיפים עליהם.
היא מתחילה לרעוד.
עד לאותו רגע הם לא נתקלו בחיילים. הגרמנים עדיין לא הגיעו לנִים, שם הוצב קלוד בתחילת המלחמה. גם לא ברכבת לפריז, שם היו כולם אחוזי אימה מפצצות שיוטלו עליהם משמים, כפי שקרה לנמלטים רבים כל כך. גם לא כשבכל עצירה מתוכננת — ולא מתוכננת — נדַמו כל השיחות ואנשים עצרו את נשימתם מפחד שישמעו דיבורים גרמניים, מגפיים גרמניים, רובים גרמניים. במשך כל אותו זמן בני הזוג אוזלו לא נתקלו אף לא בנאצי אחד.
אבל עכשיו כשהם פה, בבית, הם רואים אותם. זה באמת קרה, לכל הרוחות. הנאצים אכן כבשו את פריז.
בלאנש נושמת עמוק — היא חשה כאב בצלעות, בטנה מתהפכת, והיא לא מצליחה להיזכר מתי הם אכלו בפעם האחרונה — וממשיכה ללכת בנעליה ההרוסות. לבסוף הם מגיעים אל הכיכר הענקית המרוצפת, כיכר ונדום. גם היא ריקה מאזרחים. אבל לא מחיילים.
בלאנש משתנקת, וכמוה גם קלוד, כי טנקים גרמניים עומדים בכיכר, מקיפים את פסלו של נפוליאון. דגל נאצי ענקי עם צלב הקרס השחור תלוי מעל כמה פתחי בתים — לרבות זה של הריץ. הריץ האהוב על בעלה. גם עליה. הריץ שלהם.
ובראש גרם המדרגות המוליך אל דלתות הכניסה עומדים שני חיילים נאצים. עם רובים.
רעש נשמע. הנערים מטילים מידיהם את המזוודות ונמלטים כמו שפנים. קלוד מביט אחריהם.
"אולי כדאי שנלך במקום זה לדירה," הוא אומר ומוציא שוב את הממחטה המלוכלכת. בפעם הראשונה היום — ובעצם בפעם הראשונה מאז שבלאנש מכירה אותו — בעלה נראה חסר ביטחון. וזה הרגע שבו היא מבינה שהכול השתנה.
"שטויות," היא משיבה ומרגישה את הדם גועש בכל גופה — דם מוזר, לא שלה, אלא של אישה אמיצה שאין לה מה להסתיר מהגרמנים. להפתעתה, ולהפתעתו של קלוד, היא מרימה את המזוודות וצועדת היישר לעבר שני החיילים. "אנחנו נכנסים דרך הכניסה הקדמית, קלוד אוזלו, מפני שאתה המנהל של הריץ."
קלוד מתחיל למחות, אך הפעם לא מתווכח איתה. הוא מתעטף בשתיקה כשהם מתקרבים אל שני הזקיפים, שכל אחד מהם פוסע שני צעדים לעברם, אבל — השבח לאל — אינו מכוון את נשקו.
"זה הֶר קלוד אוזלו, מנהל הריץ," מכריזה בלאנש בגרמנית הטובה ביותר שלה, גרמנית שמפתיעה אותה בביטחון ובשטף שלה, כפי שללא ספק מפתיעה גם את בעלה. אחרי הכול, אשתו האמריקאית מלידה מדברת צרפתית במבטא שמזעזע ממנו הוא לא שמע מעולם, ולפיכך הוא המום לגמרי לשמע הגרמנית הרהוטה הזאת.
אבל בני הזוג אוזלו הרי מפתיעים זה את זה מרגע היכרותם.
"אני פְראוּ אוזלו. אנחנו רוצים לדבר עם קצין מיד. Mach Schnell!"
החיילים נראים מבוהלים. אחד מהם רץ פנימה אל תוך המלון. קלוד לוחש, "Mon Dieu, בלאנש", והיא רואה איך הוא מהדק את אחיזתו במזוודותיו ומבינה שהוא עושה כמיטב יכולתו לא להצטלב בסגנון הצרפתי הקתולי המעצבן.
בלאנש — למרות איבריה הרועדים — נשארת זקופה, אפילו מקרינה יהירות, וכאשר הקצין, איש נמוך קומה וסמוק פנים, מגיח מפתח המלון, היא יודעת בדיוק מה היא תאמר.
שכּן היא בלאנש רוֹס אוזלו. אמריקאית. פריזאית. בין שאר הדברים, בין שלל הדברים, עבר, הווה ועתיד, שהיא תיאלץ להסתיר מעתה ואילך. אבל שוב, האם לא הסתירה את רובם בעשרים השנים האחרונות? היא טובה מאוד בזה, בהונאה. וכמוה, עליה להודות, גם בעלה.
זה אולי הדבר שמחזק את הקשר בין השניים, מחבר אותם זה לזה יותר מאשר מפריד.
"הֶר אוזלו! פראוּ אוזלו! נעים מאוד להכיר אתכם!" לקצין התורן שהתגלגל החוצה כדי לפגוש אותם יש קול אופייני לגרמנים, חלקלק וגרוני כאחד, אבל הצרפתית שלו רהוטה בהחלט. הוא קד לפני קלוד ועומד לנשק את היד שבלאנש מסתירה בדיוק בזמן.
כי גם היד רועדת פתאום.
"ברוכים השבים לריץ. שמענו עליכם כל כך הרבה. אני כאן כדי להסביר שההנהלה הועברה אל הצד האחר." הנאצי מטה את ראשו בכיוון רחוב קאמבּוֹן, שמאחורי הבניין. "אנחנו — אנחנו הגרמנים — התמקמנו, וכבר מרגישים כמו בבית, הודות להכנסת האורחים של סגל העובדים שלכם, כאן, בצד של כיכר ונדום. האורחים האחרים שלכם נמצאים כולם בצד של רחוב קאמבון. והרשינו לעצמנו להעביר את החפצים האישיים שלכם מהמשרד שלכם אל הגלריה שמעל הצד הזה של המבואה. תמצאו חלק ניכר מאנשי הסגל שלכם בריאים ושלמים, והם ממתינים להוראותיכם."
"בסדר, בסדר," שומעת בלאנש את עצמה משיבה — כאילו היא נתקלת בקצין נאצי כל יום — ואינה יכולה שלא להתפעל מההצגה שהיא עושה. פלישה ארורה אחת של הגרמנים נדרשה, כנראה, כדי להפוך אותה לסוג השחקנית שהיא תמיד רצתה להיות. "לא ציפיתי לפחות מזה. עכשיו תואיל בבקשה להורות לאנשים שלך לשאת את המזוודות שלנו."
היא נפנית לשגר חיוך מעודד לקלוד, שפניו, כפי שהיא רואה עכשיו, החווירו מתחת לשיזוף האדמדם שהוא קיבל בדרום צרפת. שעה ששני החיילים מתחילים לאסוף את פריטי המטען, היא אינה יכולה שלא להבחין שקלוד לופת בחוזקה את תיק המסמכים שלו כשהחיילים מבקשים לקחת גם אותו. מפרקי אצבעותיו לבנים ממאמץ, ושרירי צווארו בולטים ורוטטים. היא נותנת בו מבט שואל, אבל פניו נשארות נינוחות ושלוות.
הם הולכים אחרי שני החיילים, עוברים את הכיכר ופונים שמאלה אל רחוב קאמבון הצר אך האלגנטי להפליא. שוב היא מודעת לעיניים המביטות בה, העוקבות אחריה. היא מושיטה את ידה לאחוז בידו הפנויה של קלוד. הוא אוחז בה בחוזקה. כששניהם מחוברים כך זה לזה, דבר לא יכשיל אותם. בכך היא בטוחה. זה הדבר היחיד שהיא בטוחה בו, ברגע הלא־ייאמן הזה מהאגדות, כששום דבר אינו כפי שהוא אמור להיות.
כשחיילים גרמנים מלווים את בני הזוג אוזלו אל הכניסה האחורית של הריץ.
הם הולכים אחרי החיילים אל הכניסה הקטנה יותר, ובבת אחת מתמלאת המבואה הקטנה בפנים מוכרות, חיוורות ופגועות, אך מעלות חיוכי הקלה למראה שובם של בני הזוג אוזלו. גם בלאנש מחייכת ומהנהנת לכל אחד ואחד מהם, אבל הם לא נעצרים לפטפט. בלאנש חשה שבעלה מתקשה להתמודד עם רגשות השיבה הביתה, עם קבלת הפנים שעורכים לו העובדים שהוא עזב לפני קרוב לשנה, בני המשפחה שלו, הילדים שלו במלוא מובן המילה. בימים כתיקונם היה בעלה נוטש אותה וניגש אליהם, פותח איתם במשרד שלו בקבוק יין פורט, מקשיב לכל הסיפורים שהמתינו לשובו: מוכרת הפרחים עזבה, נישאה למאהב שלה. יש עכשיו ספּק חדש של חמאה, כי הזקן מת והילדים שלו מכרו את המחלבה.
אבל היום נדמה לבלאנש שהוא יודע שהסיפורים שיספרו לו לא יהיו נעימים, טריוויאליים, אלא סיפורים על עובדים שנעלמו במהומת הפלישה, נער המעליות הצעיר שנהרג בקרב, ומוכרת הפרחים הצעירה היפה — שם משפחתה שַבָּט — שלא נישאה אחרי הכול, אלא ניסתה נואשות להשיג אשרה לאנגליה. הוא יודע שיסבירו לו איך הגרמנים רוצים שהעניינים יתנהלו במלון שלו מעכשיו — כן, בעלה חושב על הריץ כעל נכס שלו, חרף העובדה שמשפחת סֶזאר ריץ היא הבעלים האמיתיים של המלון. הוא מפגין יהירות מהבחינה הזאת, קלוד שלה. ואם בלאנש תהיה כנה עם עצמה — משהו שהיא מרשה לעצמה לעשות לפחות פעם ביום — זה אחד הדברים שהיא הכי מעריצה בו.
קלוד ממהר להגיע לחדרים שלהם. בלאנש מאיצה את צעדיה כדי להדביק אותו ואת החיילים שרוקעים במגפיהם השחורים עם חרטומי הפלדה על שטיחי הקטיפה. לפתע היא מוצאת את עצמה דואגת — תמיד אשתו של מנהל הריץ! — שהשטיחים לא יעמדו במין יחס שכזה. לא שטיחים שרגילים לעקבי עור עדינים. ואז היא נזכרת בנעליה שלה, המכתימות ושוחקות גם הן את השטיחים, ולראשונה זה זמן רב מאוד היא מרגישה נחותה מסביבתה.
בלאנש התרגלה במשך השנים להתלבש במיטב בגדיה לכבוד הריץ. יש משהו במקום שמשפיע עלינו, שבהשראתו אנו מקפידים ללבוש את בגדינו החגיגיים ביותר, לשבת זקופים, להנמיך את קולנו, לענוד את מיטב התכשיטים שלנו, לבדוק את בבואתנו במראה לפני שאנחנו מעיזים להיכנס אל אולמות השיש שבו, שכל משטח בהם מצוחצח ובוהק. אלה שתפקידם לצחצח ולמרק פורשים אל גומחות ופינות נסתרות ברגע שהם רואים אורח, כדי שהרושם הכללי יהיה כזה של טירה קסומה ומטופחת באהבה בידי שדונים שמגיחים רק בלילות.
אבל עכשיו היא מבחינה בדגל הנאצי המוצג לראווה בעציצי הדקלים הענקיים. בדממה המוחלטת השוררת באולמות המפוארים ובטרקלינים. בתחושה שאל צדה האחורי של כל דלת ממורקת נצמדת אוזן כרויה. והיא שוב שוכחת את נעליה.
בני הזוג אוזלו מלוּוים אל הסוויטה הישנה שלהם, שלמרבה הנוחות כבר ממוקמת בצד המלון הפונה לרחוב קאמבון. המזוודות מוכנסות בצורה מסודרת פנימה, אבל העולם יישרף לפני שבלאנש תיתן טיפ לנאצי. היא רק מהנהנת, והחיילים פורשים.
קלוד ובלאנש מתרחקים זה מזה, כאילו רגע השיבה הביתה — מסויט כפי שהוא כעת — אחרי זמן רב כל כך, קשה מדי להכלה. לפיכך שניהם מתחילים לשוטט בחדרים, כמו תיירים, לסקור אותם. בלאנש נחרדת לראות ששכבת אבק מכסה כל משטח — תופעה שבעבר לא היה אפשר להעלות על הדעת. סדקים קטנים נראים על הטפטים המוזהבים — האם פצצות נפלו בקרבת מקום, לפני הכיבוש? ריח מעופש עומד באוויר, כאילו הסוויטה הקטנה — במושגים של הריץ, על כל פנים — עצרה את נשימתה עד שובם. היא פותחת חלון, מתחתיה קבוצת חיילים גרמנים מדברים, צוחקים, שמחים וטובי לב כמו תלמידים בחופשה מבית הספר.
"למה התנהגת שם כמו ילד אשם?" היא מתרחקת מהחלון ברעד קל ופונה לבסוף אל קלוד, שעדיין לופת את התיק שלו.
"אני..." הוא פורץ בצחוק רועד, שפמו המוקפד הקטן רוטט, ועיניו הבולטות מעט ממצמצות שוב ושוב. "בלאנשֶט, טיפשונת שכמוך. אני מסתובב עם כל מיני ניירות." הוא טופח על התיק שבידו. "ניירות לא־חוקיים. אישורי מעבר ריקים ואישורי שחרור מגיוס. גנבתי אותם מהבסיס, כדי שאוכל להשתמש בהם כאן, בפריז — לספק אותם למי שזקוק להם. אם הנאצים היו מגלים את זה, הייתי מושלך לכלא."
"אלוהים אדירים, קלוד!" עכשיו תורה של בלאנש להחוויר. היא צונחת על כיסא, וכבר רואה את התסריט מתגלגל במוחה. "קלוד, באמת, היית צריך להגיד לי את זה כשעזבנו את נִים."
"לא." קלוד מנענע בראשו, ממשש באצבעותיו את צווארון חולצתו. "לא, בלאנש. יש דברים שאת לא צריכה לדעת. לטובתך." והוא שוב כתמול שלשום, בעלה של בלאנש, בעלה הצרפתי־להרגיז, עם הכללים וההכרזות וההטפות שלו. הם נשואים שבע־עשרה שנה, והוא עדיין מנסה להפוך את האמריקאית הסוררת והמרדנית לאשת־איש צרפתייה צייתנית.
"באמת, קלוד, אנחנו לא חוזרים שוב לסיפורי סבתא הישנים האלה, נכון? אחרי כל מה שעברנו בשנה האחרונה? אחרי כל מה שקרה היום?"
"אין לי מושג למה את מתכוונת, בלאנש," משיב בעלה בסגנונו המוסרני — ובדרך כלל זה הסמרטוט האדום שמצית את חמתה. היא נזכרת, בעווית קלה של אשמה, שהבקיעים בטפטים היו שם עוד לפני שעזבו. באדיבותם של אגרטלים ופמוטות מעופפים, באדיבותה של אחת המריבות האינסופיות שלהם שעסקו בטיבם של חיי נישואים, ובמיוחד אלה שלהם.
אבל היום בלאנש מותשת ומבולבלת מכדי לריב. ולפתע גם צמאה מדי. מתי לגמה לאחרונה כוסית משקה? לפני ימים. היא צוחקת, אם כי זה נשמע צורם לאוזניה הקשובות. פלישה גרמנית היא דרך איומה להסתגל לתקופת יובש.
"טוב, זה המצב," היא אומרת ומגלה, לתדהמתה, שעליה למחות דמעה לא צפויה מעינה. "היה נחמד כל עוד זה נמשך, אני משערת."
"למה את מתכוונת?" קלוד, שמחפש בחדרים מקום להחביא את הניירות הגנובים שלו, מזעיף את פניו.
"אני מתכוונת שכלום לא השתנה, בסופו של דבר. אחרי התקופה בְּנים, כשהיו לנו... כשכמעט היו לנו חיי נישואים רגילים. פריז אולי נמצאת תחת שלטון גרמני, אבל אתה עדיין משקר לי."
"לא, לא, זה בכלל לא העניין," אומר קלוד — בעצב, להפתעתה של בלאנש. הוא שומט את התיק על שולחן, כאילו אין לו עוד כוח לשאת את העול הזה. פניו מתרככות, ונראות צעירות וגמישות, עם יכולת לחייך ולצחוק, כמו ביום שהם רק הכירו. לרגע נראה שהוא מתחרט, ובלאנש רוכנת לעברו, ידיה שלובות על לוח לבה כמו נערה צעירה. נערה מטופשת אך מלאת תקווה.
אבל אחר כך קלוד לא טורח להסביר במה בדיוק העניין, ובלאנש, בתגובה, מושכת בכתפיה — הדבר היחיד, לדברי בעלה, שהיא עושה ככל צרפתייה, ושהיא אף מיטיבה לעשות ממנה — ומתחילה לפרוק את המזוודות.
"טוב." קלוד מתמתח, מקשת את גבו שמגיב בחריקה מבהילה, ופניו השלוות בדרך כלל נראות לאות כל כך, שלמרות אכזבתה היא חשה כמיהה למלא לו אמבט ולהכניס אותו אחר כך למיטה. "אני צריך ללכת אל מדאם ריץ ולברר מה מתרחש בצד האחר, איפה הגרמנים משתכנים. נאצים בארמון של סֶזאר ריץ — Mon Dieu! הוא ודאי מתהפך בקברו."
"לך. לך. לא תהיה בך שום תועלת אלא רק אחרי שתעבור על כל סנטימטר בריץ אהובך. אני מכירה אותך, קלוד אוזלו. אבל אתה חושב שכדאי שניגש אחר כך לדירה? לבדוק מה קורה שם?" בפעם הראשונה בלאנש נזכרת בדירתם המרווחת באַוֶונוּ מוֹנטֶן, בצלו של מגדל אייפל. היעד של בני הזוג אוזלו, מרגע שעזבו את נים במהומת הנסיגה, היה תמיד הריץ. זה היעד האמיתי שלהם. אבל יש להם עוד מקום מגורים אחד — מקום שנאצים לא יושבים בו. והמחשבה על חיילים שאורבים בכל פינה כאן בריץ גורמת לעורה להצטמרר, והיא משתוקקת להימלט, להסתתר. המתחזָה שאינה יודעת פחד, שעמדה בחוץ וחילקה פקודות לנאצים כאילו היו שכירי יום שפוטים שלה, נעלמה. ובמקומה הופיעה — אישה.
אישה מפוחדת בלי בית אמיתי — אישה זרה בארץ שנכבשה בידי אויב אימתני — ולכן כזאת שתלויה באופן מרגיז בבעלה, בגבר שמאכזב אותה שוב ושוב.
כמעט כמו שהיא מאכזבת אותו.
"אני חושב שלא," אומר קלוד ביותר משמץ של נימת העליונות המרתיחה הרגילה שלו, ובלאנש, במצבה הנוכחי, חשה הקלה לשמע תשובתו. "במצב של קיצוב או מחסור במצרכי מזון או משהו אחר, מוטב שנישאר כאן בריץ. אני בטוח שהגרמנים ידאגו שיהיה להם הכי טוב מכל דבר, ואולי נוכל להתקיים מהשאריות." אחרי רגע של היסוס הוא ניגש אל אשתו. הוא עוטף אותה בזרועותיו ולוחש באוזנה.
"היית אמיצה היום, בלאנשֶט שלי," הוא מהמהם באוזנה, ובלאנש לא מצליחה לכבוש רעד קל, ומתרפקת על חזהו. "אמיצה מאוד. אבל אולי במקום זה עדיף לטובתך שתנסי להיות קצת פחדנית? עד שנראה...? עד שנראה."
היא מהנהנת. הוא מדבר בהיגיון. כן, הוא תמיד מדבר בהיגיון, קלוד שלה — חוץ מאשר בתחום אחד. תחום חשוב אחד. ובכל זאת, היא מרשה לעצמה להתרפות מעט בזרועותיו. הוא אינו גבוה, הוא אינו רחב כתפיים או שרירי, בעלה. אך למרות זאת הוא מצליח לעורר בה תחושה שהיא מוגנת, ממש כמו בהתחלה. גבר החלטי כמותו, הגון וראוי כמותו, יכול לעורר תחושה כזאת באישה. גם כשידיו קטנות וצווארו דק כצוואר של רקדנית. היא נצמדת אליו אפוא. אחרי הכול, הוא הדבר היחיד שנותר לה. היא יכלה לחזור לאמריקה כשהעולם התחיל ללכת לעזאזל. היא יכלה להצטרף אל מאהב מן העבר בארץ אחרת, שקרוב לוודאי יישאר מוגן ובטוח בשולי הקרקס המגוחך הזה. אבל לא, היא נשארה כאן בצרפת, עם האיש הזה, הבעל הזה.
יום אחד היא תצטרך באמת להתעכב לרגע ולשאול את עצמה לָמה. אבל לא היום. היום כבר עבר עליה יותר מדי. והיא זקוקה למשקה ארור.
ברגע שקלוד יוצא, אחרי הבטחה לא להיעדר זמן רב — הבטחה ששניהם יודעים שהוא לא יקיים — בלאנש מחליטה לבחון את עצמה במראה. היא לא ראתה את בבואתה זה ימים רבים. השיער הבלונדיני — לא טבעי. טבעת האודם שעל ידה הימנית — לא אמיתית. היא מישכנה את טבעת האודם שלה לפני שנים והחליפה אותה בחיקוי, אבל מעולם לא סיפרה על כך לקלוד, שלא היה מקבל את הסיבה למעשה. צלב הזהב העדין שלצווארה, שנתן לה בעלה כמתנה ביום חתונתם (בדיחה, כך חשבה באותה עת, אבל עד מהרה נוכחה כי זאת לא היתה בדיחה כלל וכלל, ממש לא) והדרכון שאצלה בתיק, מקומט ומהוה (כי הרי היא נושאת אותו איתה תמיד, מדי יום ביומו) — טוב, כל אלה הם, למען האמת, בדיחה, אם חושבים על כך לעומק, היא אמרה בלבה במרירות.
הכול בדיחה עכשיו. פארסה. גניבת דעת.
המציאות החדשה הזאת, חלום הבלהות החדש הזה שהיא מוצאת בו את עצמה... מרוחק כל כך — מרחק שנות אור, מרחק שנות דור — מפריז, מהריץ, מהאיש שהכירה כשהפליגה בפעם הראשונה מאמריקה. לפני שבע־עשרה שנה זה היה. לפני עידן ועידנים.
לפני חלום אחד. לפני כמה חלומות, בעצם. רובם לא התגשמו.
כמו שחלומות — ובלאנש יודעת זאת היטב — נוטים לא להתגשם.
