מבוא אישי
כיצד הגעתי אל הכתוב בספר זה? מאין ובאיזה אופן בקעו התכנים?
בנאמנות אני עונה: מהמכאובים שבעצמי חוויתי.
כיום, כשאני כבר רואה את קו האופק של חיי ואולי אף את סיומם, אני חשה מחויבות כלפי כל אחד אחר להביא את הדברים בכתב, ולו ימצא גרעין אחד קטן של אושר שיצמיח מעט מהחשיכה שבחייו.
ניסיתי כמיטב יכולתי לחדור פנימה למקומות האישיים, הפנימיים, שמהם צמח הטקסט הזה ולהפגיש אתם את הקוראים.
המוות והמחשבה עליו היוו ציר מרכזי בחיי.
כבר בהיותי כבת שמונה, התעוררתי מדי לילה בפחד, סופרת את שנות חיי ומגיעה למסקנה שעדיין יש לי סיכוי לשרוד אחרי או במקביל לכל אלה שחיו באותה עת. חדר השירותים והמקלחת בדירה שבה התגוררנו, היה באותם הלילות מקום המפלט הקבוע שלי. טיפסתי על מכסה האסלה, וכך הגעתי לחלון הקטן שדרכו רציתי לברוח, לנוס מהמוות. אבל בתוכי ידעתי שגם אם אזחל ואברח, "הוא" ירדפני...
נשאלת השאלה המתבקשת מאליה - האם לא יכולתי לחלוק את הדברים עם הורה? עם מורה?
ובכן, התקופה הייתה תקופה שונה מזו שבה אנו חיים היום. מאבק ההורים היה על קיום בסיסי והוא הוגיע את גופם ואת נשמתם. איש מהם לא התפנה אלינו, הילדים, כך שאפשרות כזו לא נפלה כלל בחלקנו.
עכשיו, במרחק עשרות שנים מאותם ימים, אני עדיין תוהה כיצד כילדה פתרתי לעצמי את בעיית המוות שלי. באחד הבקרים, בדרכי לבית הספר, ראיתי אם המחזיקה בזרועותיה את תינוקה וכולה מלמולי אהבה וחיבה. בהינתן גילי אז, זה אולי ייתפס כמופרך, אולם זו הייתה האמת לאמתה: אמרתי לעצמי באותו רגע, "איננו מתים. אנחנו ממשיכים לחיות בילדים שלנו". מוזר? אכן. תמוה שילדה חושבת כך? אולי. אך זו עובדה, כי המחשבה ההיא הרגיעה את רעדת המוות שקיננה בי ושחררה אותי מעט מרדיפתו. אז.
ובכל זאת, המוות המשיך והופיע בחיי, למעט פרק הזמן שבו הגיח בני לעולם. אז נמוגותי בתוכו, התמוססתי כולי ברגש שלכד אותי בעוצמות שלא הכרתי מעודי. בני היה מרכז עולמי, והנכונות להקריב את חיי כדי שהוא יחיה הייתה מובנת מאליה. הייתי באותה תקופה סטודנטית צעירה ונפגשתי עם עולם של אינסטינקטים, עם דחפים ועם ערמות של ידע. המחשב לא היה נגיש כהיום. לא העזתי לשאול או לעורר דילמה סביב החוויה שעברתי עם הפיכתי לאישה ולאם. "יצרי החיים והמוות", "הדחף לכוח ולשליטה" - כל אלה צוטטו לתוך המבחנים שכתבתי, בעוד בתוכי קינן החשש שאני מצטטת תכנים זרים לי. איש מאותם פסיכולוגים - שבספריהם נברנו, הדגשנו פסקאות ושיננו חומר - לא התייחס כלל לחוויה שחוויתי ושנמצאה במישור אחר ונבדל מכל שאר ההתנסויות בחיי. זו הייתה טלטלה, אך לא הרפיתי, והערמתי ידע נוסף, פורמאלי ובלתי פורמאלי, כשאני חותרת לפרום את חידת קיומי לא רק כאם אלא גם כאישה.
מה עשיתי? עשיתי את מה שאני יודעת לעשות: השלמתי תארים בפילוסופיה, בחינוך, בפסיכולוגיה ובתחומי ידע נוספים. נשאבתי להמשך לימודים, וקיבלתי תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית.
התמחיתי בבתי חולים פסיכיאטרים, שם היה לי כר נרחב חדש לחקירה; שאלתי את מי שנתפס כ"חולה" את השאלות שיריעתן הלכה והתרחבה ככל שרכשתי יותר ידע: על משמעות הקיום והיעדרה, על התכלית הקיומית וכמובן על ה"מוות" שהיה לי, מתמיד, חברי הצמוד, גם אם לאחר הלידה זנחתי אותו לזמן מה. חלק מה"חולים" סיפקו תשובות שהניחו את דעתי. לדוגמה, פיזיקאי נפלא שאושפז בבית החולים שאמר לי: "אשמח אם תצטרפי אלינו, אבל עד אז, אולי במקום לשאול, התחילי לתת את התשובות", ואחֵר, שהעניק לי מתנה נדירה כשאמר: "פשוט הסתכלי מזווית אחרת". ניסיוני לדלות ממנו הסברים נוספים כשל... זה המקום להודות לו ולאחרים על אמירותיהם, על תובנותיהם ועל הזוויות החדשות שהעניקו לי.
שמונה שנים, לסירוגין, הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג שהיה מהטובים ביותר.
הטיפול התאפיין בדיאלוגים כגון:
אני:"מהי המשמעות של החיים שלנו כאן ועכשיו?"
המטפל: "המשמעות היא מה שאת תופסת ככזו."
אני: "מהי משמעות החיים עבורך?"
המטפל: "הו...הו... אנחנו, כפי שאת יודעת, לא נכנסים לעניינים אישיים."
אני: "המוות הוא חברי הטוב."
המטפל (קופץ מיד): "את חושבת מחשבות אובדניות?"
אני: "עוד לא."
המטפל: "אם כך, אני מציע שתעברי לטיפול פסיכודינמי ונברר את המקורות והשורשים החבויים בתת־ההכרה שלך ומחופים בידי מנגנוני הגנה."
שיממון מוחלט.
באתי אליו כי לא יכולתי לעשות דבר בעצמי. הייתי אובדת עצות, אך הוא ציין כי אני צריכה למצוא את הדרך, וכי הוא לא יכול לקחת אחריות על חיי במשך שנים של מפגשים, שלרוב הכנתי בהם מראש דף עם תכנים שעליהם אדבר, מאחר שמצדו כל ששמעתי היה המהום, ניד ראש...
ובכל זאת, פעם בשבוע "טיפלתי" בעצמי והיה מי שהקשיב (או לא).
שרדתי את המטפל ההוא במשך שנים, עד שבאחד המפגשים, שהיה גם האחרון, הוא צעק עלי...
אין ספק, הפסיכולוגיה חוללה שינוי במחשבת האדם, בתפיסתו העצמית וברווחתו האישית, אבל ניכר שאינה מספקת עוד מענה מלא למצבי הדחק בהם הוא נתון. הדבר בא לביטוי, בין היתר, בהתרבותם של כִּתות שונות, הילרים, מדריכים, מאמנים (קואצ'רים), ובשלל כתבי עת וספרים העוסקים בדרכים עקיפות בסיוע לנפש האדם.
כולנו נתקלנו בפורומים שונים, אמיתיים או דיגיטאליים, גדושים בביטויי אכזבה מהטיפול הקלאסי.
"שנים אני הולך לטיפול וחוץ מאשר לפתח תלות במטפל, אני כמעט עם אותן בעיות"; "הפסיכולוג אליו הלכתי התבונן בשעון בדיוק בזמן שהייתי באמצעו של נושא חשוב ואמר 'זמנך עבר'"; "אני מעשן ודווקא בזמן שהייתי צריך לגעת בנושאים כואבים הפסיכולוגית אסרה זאת עלי"; "הייתי זקוק, כמעט, למשכנתא שנייה כדי לממן את הטיפולים, אבל גם כך לא יצא לי מזה כלום"; "ראי, אם את מתכוונת שאחזור על ההיסטוריה שלי ותעסקי בפסיכו־ארכיאולוגיה, אז עשיתי זאת ודי לי כבר מכך". והיו שאף נקטו נימה סרקסטית יותר: "הייתי מגיע אל הפסיכולוג סבוך בבעיות, מדוכא, לא מוצא את הדרך, והוא חזר והמהם 'הם...הם... אני מבין... ומה אתה חושב על כך, אולי תנסה לראות את הדברים אחרת?'"; ואחר: "היה לי קשה בטיפול, לפעמים נזקקתי לכמה פגישות באותו שבוע, אך תאריכי הפגישות נקבעו, כמעט תמיד, ליום מסוים ולשעה מוגדרת. על השגותיי נאמר לי כי זהו אמצעי בטיפול, בין השאר משום שבכך אני בולם את הפאניקה ושולט בה. המסגרת המובנית של המפגשים מקנה לי כלים לשליטה עצמית. פעמים הרגשתי כי איני זקוק למפגש באותו יום והייתי מכין 'שיעורי בית' מתוך אי נעימות כלפי הפסיכולוג, שיהיה לי על מה לדבר עמו... אם שתקתי לאורך כל הטיפול נתקלתי בתגובה ש'השקט מדבר'...".
אנשים אלה, בעלי הגיון בריא, לא הצליחו להבין מה בין כאב גופני בגינו הם פונים לרופאם עוד באותו יום, לבין כאבים שברגש ומצבי דחק שהערימו קושי על התנהלותם ועל רווחתם הנפשית.
אינני שופטת את המטפל שלי ומטפלים אחרים, אולם בעשרות שנות עבודתי כמטפלת התוודעתי לזכותי לומר בתחילת הטיפול:
"אני כבר עברתי מטפלים ומכירה את עצמי. אם בכוונתך לנקוט גישה כזו וכזו, אני מבקשת מראש לדעת."
כן, יתכן שהטיפול ההוא עזר לי בדרכים אחרות. היו מי שציינו באוזניי: "ייתכן שהטיפול לא סייע לי לפתור את בעיותיי העמוקות ולהביא אותי למצב שאליו שאפתי, למצב של שלמות ושמחת חיים, אך הוא סייע לי בצורה שונה."
באיזו צורה שונה?
נמצאתי, לא פעם, במעמקי המחשכים, במקום שסגר עלי ולא היה לי אף כוח לקום מהמיטה. אבל הידיעה שאפגש פעם בשבוע עם המטפל שלי עזרה לי, גרמה לי לקום. למזלי, היה תמיד בסביבה מישהו שהבין טוב ממני והרגיע אותי שאיני משוגעת.
במקביל, המשכתי את לימודיי בתחום.
וכי איזו אלטרנטיבה הייתה לי? לוותר?!
החיפוש היה תקוותי האחת והיחידה. תרתי אחר תשובה למצוקה העיקרית שנבעה משאלת משמעות החיים ותוכנם כאן, עלי אדמות. הייתי מוכרחה למצוא תשובה לשאלה, כיצד יכול כל אחד מאיתנו לחוות חיים של אושר ושמחה ביודעו שהוא שלד מהלך, וקיצו, בזמן זה או אחר, קבוע ומוחלט?
הוספתי לחוות את המוות כתוואי שאין להימלט ממנו, דבר שהשפיע על תפיסתי את הסובב אותי ועל חיי.
התהלכתי ושאלתי את כל מי שנקרה בדרכי, ועתה אני שואלת גם אותך, קורא יקר:
איך אתה מחייך עכשיו, שמח, נהנה, בעודך הולך ומתפורר?
והרי התאים במוחך ובגופך נהרסים בקביעות, ואם לא תסתלק מהעולם הזה ממחלה או מאירוע קטלני אחר, תמשיך להזדקן לקראת מותך הוודאי. אלה שיגיעו ללווייתך ימשיכו, ממש כפי שאתה נהגת לא פעם, בשגרת חייהם...
שוב ושוב אני תוהה מול בני אדם - האם בעומדם מעל קבר אינם מבינים שהם עצמם צפויים להיזרק לתוכו? האומנם יתפתו למקסם השווא הרגעי שהם כביכול ניצחו בתחרות רק משום שהם עודם בחיים? האם אינם מבינים שהם "הבאים בתור"?
עברתי את מסע הצלב האישי שלי.
פסעתי בחיים והתבוננתי ללא הרף בצעירים ובמבוגרים שסבבו אותי. בעודי מביטה בהם ראיתי אותם גם מעבר לכך... בזקנתם... בחוליים... בהילקחם מהעולם, בהירקב בשרם... ומה, האין זו המציאות? חייתי והתקיימתי בזרימה, בתנועה שבה לקיטוע במה שמכונה "זמן" לא היה מקום. העתיד, ההווה והעבר היו מאז ומעולם ספונים אצלי יחד. לא הצלחתי להבין כיצד בני אדם מצליחים ליהנות, לעסוק בדברי שטות, לכעוס, לריב. אישה יפה נתפסה בעיני כמי שבזקנתה תהיה כפופה ומכוערת. לא יכולתי שלא לראותה כך.
נתקלתי כמובן בהוגים שחוו את הכיליון כנקודת מוצא ליצירתם. מצאתי הדים לכך בכתביו של סארטר (בעיקר ב"בחילה"), בכתבי גתה ובכתבי רבים טובים אחרים. המודעות למוות ונוכחותו כגורם שניתב את יצירתם ואת חייהם נשק לאופן שבו תפסתי את הסובב אותי. זו הייתה המציאות שלי - העתיד השבוי בכבלי ההווה, רק כך תפסתי וחוויתי את החיים. וזה כאב.
שנים חייתי בבדידות פנימית ובתחושה שעלי להסתיר את המחשבות שליוו אותי בקביעות, כדי לנסות ולהשתלב במעגלי החיים. בני אדם מסביבי היו שונים: שפתי לא הייתה שפתם, ומחשבותיי היו רחוקות משלהם. כמהתי להיות חלק מהשאר, לחבור, להתחבר. התקנאתי באלו שישבו בבתי קפה ופרצו בצחוק של עונג. התגעגעתי ל"אדם", אבל נשאתי משא כבד של מסכה שעטיתי על עצמי תוך שאני מחקה את דפוסי הסביבה, ובלבד שאוכל לפחות להסתפח לשאר.
האם הייתי מדוכאת? משותקת? פסיבית? קטטונית?
לא ולא! חיי מלאו בעשייה, בטיפולים, בהוראה באקדמיה, בכתיבת ספרי מדע ומאמרים. עם זאת, הייתי חלק מהזרימה של החיים עצמם ובה בעת נמצאתי מחוצה להם. עשיתי את הדברים בעודי מתבוננת, תוהה, שואלת. היעדר היכולת לשיח בנאלי, שגור, הותיר אותי מותשת ובודדה יותר לאחר כל מפגש שהייתי צריכה ליטול בו חלק. האמירות הפסיכולוגיות השטחיות של "קבלי את עצמך כמות שאת", "אהבי את עצמך", "הקבלה העצמית היא תמצית השלמות והאושר שלך" - כל אלה התאימו למדור בעיתון, אך אני דרשתי תשובות לשאלות ששאלתי.
פרקים שלמדתי בתולדות האנושות על הפילוסופים היוונים, על ההתחבטויות שלהם, על מצוקות הנפש שלהם בחיפושם אחר ה"אמת", חזרו אלי כהד. הם, שהיו מוקפים בצלמים ובפסלים, מצאו את החושים בלתי רציונאליים, בהיותם יחסיים, ותרו אחר קיום רציונאלי מטא־פיזי. קיומו היה הכרחי. תוכנו היה יעד לחיפוש, לעיון ולחקירה במשך כל חייהם. ענקי רוח, שבכתביהם ומבין שורותיהם עולים המצוקה וחוסר הנוחות שחוו בחייהם, שהיו, לכאורה, נוחים ומיטיבים... על אלה העיבו כל העת ואפפו אותם הקושי לפענח את האמת שבקיום הבריאה והאמת המגולמת ביקום המפעים המקיף אותנו.
חוויתי מפגשים ספוראדיים עם "נוכחות" שאותה אציג בהמשך. בהיותי ילדה, קיומו של אלוהים היה ודאי עבורי. כך הייתה גם התחושה המופלאה שחוויתי עם לידת בני. רק הם.
קראתי כמה פעמים את התנ"ך, את הברית החדשה ואת הקוראן ובחנתי אם במקורות קדומים אלה תימצאנה התשובות לשאלותיי.
התפללתי.
דרשתי את אלוהים... והוא נענה לי.
לאחר שחייתי כך את המציאות שנים רבות, לפתע הגעתי לתמצית שזרקה אור אחר לחלוטין על אותה "אמת". הנה ככלות הכול, זה קרה לי. התשובה הגיעה. הגילוי שלי התרחש. נהדפתי בעוצמת־על לעבר האמת שאותה בחרתי להעלות בספר הזה.
באותה תקופה התחלתי לראות, לשמוע ולחוות אירועים שהתרחשו בחייהם של אנשים בהם טיפלתי, ולראות מצבים העתידים להתרחש. ידעתי בוודאות מוחלטת שאני עומדת במבחן של יראה ופחד או של קבלה: כיסאות נפלו ממקומם ללא סיבה, נורות התנפצו, ובהדרגה נוכחויות הקיפו אותי, רק מבלי שראיתי אותן כפי שחוויתי בהיותי ילדה. הם היו עכשיו קולות ללא קול. תוך כדי כך התחלתי לחוש כאילו נטל כבד של שנות חיים מלאות כמעט, יורד ממני בהדרגה. צעדתי בביטחון אל האמת, כשאני אוטמת את חושיי וחשה התעלות לנוכח ההתקיימות שברוח, כשאני חווה מציאויות על גשמיות. טיפלתי, סייעתי בריפוי, הוקפתי באהבה והקפתי באהבה את הסובב אותי. אלוהים בירך אותי.
את ברכתו ואת האמת שאליה הגעתי במסע של חיי, שאת קו האופק שלהם אני כבר כן רואה, העליתי כאן על הכתב.
עם בוא ההתגלות, לראשונה, התחלתי לחוות את תחושת ההשלמה של החסר. הפער בין היותי חיה והווה ברוח לבין הרוח שהקיפה אותי והעניקה לי יותר ויותר כוחות לחוות את היקום, הלך והצטמצם. חוויתי אחדות, שלמות שפרצה ממני אל האחר, לזולת, אל המקיפים אותי. יכולתי עתה להקיף, להכיל ולקוות להיות מוכלת. מצאתי שסובבים אותי רבים אחרים, שבדרכים משלהם חוו מציאות זו, ומתוכה, ממש כמוני, חלקם הגדול פנה לסייע, לרפא אחרים.
ריפוי הנפש והגוף בא ממקור רוחני, ממקום של חיבור עם הבריאה. הוא מושתת על קבלת תעצומות כוח ורוחניות והענקתן לזולת, וממנו - על הישאבות חזרה ליקום הסובב אותנו, בעודנו בשר ודם.
והפסיכולוגיה?
אני מאמינה שהיא, על כל זרמיה, הייתה שלב נחוץ והכרחי - למרות שגרסה הפרדה בין גוף ונפש - לקראת הבקעת השלב הבא בדמותה של הפסיכולוגיה הרוחנית הרואה באדם מכלול של גוף, של נפש ושל רוח.
חזרתי למקורות יקרים, למעיינות ידע שניתנו מפי הבריאה. מתוכם הרשיתי לעצמי לכונן מחדש את הרוח (שהוכחדה בידי הפסיכולוגיה) כחלק מהוויית האדם. התהליך נמשך שנים ארוכות. קודם חשיפתו בלמתי את עצמי בכל פעם מחדש מסיבות שונות: "מי אני שאבוא ואצא ברבים באמירה שמחייבת אותי, לתחושתי, מכוחו של אלוהיי..." כן, עלה בי קול של ספק. גם לאחר שהונחיתי לגבי בית ההוצאה לאור המיועד, עוד המתנתי כשנתיים לפחות. אכן, זהו ספר המחייב מאמץ - גם לכותבו וגם לקוראיו... אבל מי ששואל ומחפש, דומני שימצא את התשובות.
לאחרונה התברכתי במפגש עם ספרו של ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג, שחווה התנסות במוות מוחי. כתוצאה מתקיפה של חיידק אלים הוא חווה על בשרו גם את היעלמותה של קליפת המוח (הקורטקס הקדמי), ההופכת אותנו ל"אנושיים". אדם זה התנסה במפגש עם עולם הרוח ועם הקיום הרוחני האינסופי של הבורא. אני מדגישה את המילה "התנסה" כי עם סיום הקריאה, בעוד ספרי שלי מצוי כבר בעריכה, פרצתי בבכי.
זה היה כאילו מישהו דאג לשלוח אלי את הספר של אלכסנדר כדי לספק ההוכחה לאמיתות דבריי. מצאתי הלימה בין התנסויותיו לבין חלק מהכתוב בספרי, ובין הניסיון הבלתי נלאה שלי להוכיח את קיומה של הרוח. הקריאה על התנסותו הביאה אותי להתרוממות רוח ממשית. ביני לביני ידעתי, שכל מילה שכתובה בפניכם היא אמת ואין בלתה, והנה פגשתי מישהו "מבחוץ" שהתנסה בחוויות זהות ומאושש את טענותיי.
אני חשה צורך ורצון להוקיר את אבן אלכסנדר ולהודות לו על שגם הוא, כמוני, עבר את מחיצת הקושי ואזר עוז לצאת בדברים החורגים ממסגרות החשיבה המקובלות עם האמת האחת והנצחית.
בספרי אני מעלה תמצית שראיתי כחובה להעלותה בכתב למען אחרים התוהים ומחפשים כמותי, ולמען אלה שימשיכו את הדרך ויסללו אותה מהמקום שממנו רק התחלתי.
ביום פקודה, כשאפרד מן העולם הגשמי ואחבור אל הרוח, אותיר אחריי את תמציתה של הרוח האישית שלי השזורה פה לפניכם בין המילים והשורות.
הקדמה
בדבריי אני מאתגרת את החשיבה האנושית ומערערת את הבסיס של הפסיכולוגיה הקלאסית האורתודוקסית. נפש האדם, תחלואיה והאופן שבו יש לסייע לה, נתפסת כאן באופן שונה מן האופן שבו נתפסה מאז צמיחתה של הפסיכולוגיה.
התוכן אינו מוגבל לאנשי מקצוע. נהפוך הוא, כל אדם המחפש נתיבות לשלמות פנימית ולרווחה נפשית ימצא בו הד שיענה על מצוקותיו, על לבטיו ועל ספקותיו. מי ששואף לעסוק בהדרכה בתחום ימצא כאן תוכנית התערבות.
הספר מחולק לשתי יחידות מרכזיות שכוללות ארבעה שערים, המובילים את הקורא מההבנה אל המעשה. מי אנחנו? מי אתם קוראיי? ניקח לדוגמה, תפיסת יסוד המשליכה על התנהגותנו היומיומית. כאשר אנו חשים שה"גוף" חולה, אנו פונים לרופא. כאשר חשים דכדוך, דיכאון, היעדר משמעות או ייאוש, פונים אל "רופא הנפש", הפסיכולוג או הפסיכיאטר. כלומר, ההנחה שלנו היא שאנו מובחנים, לפחות במהותנו, לגוף ונפש.
השער הראשון נפתח בפנינו, הקוראים, למפגש עם המוכר לנו בתחום הפסיכולוגיה והטיפול הפסיכולוגי, שהם חלק מתפיסות היסוד של כולנו. בתוך מתחם זה נתקדם לעבר ההיכרות עם הפסיכולוגיה הבוקעת מתוכם, אך התופסת את מהותנו, את מי שהננו, מי שהנני - בצורה שונה. הדברים מובאים בהדרגה כדי שבעצמנו נבין עד כמה שגינו, כולנו, במה שהפך לאמת מקובלת, ומהי אכן האמת ביחס למי שהננו. זהו תנאי היסוד להבנת סוג ה"טיפול" שאנו נזקקים לו למניעה או לריפוי.
ההסתגלות לעולם חדש של מונחים מביאה אותנו לפתיחת השער השני, שבו נמצא את ההשלכות הנגזרות מהוויה, מהמהות השונה המגדירה אותנו ואת קיומנו ובעיקר את משמעות היותנו קיימים "ברוח". פירושה של "רוח האדם" הוא, בין השאר, גילוי ההבחנות שבין האיש לאישה מבחינה פסיכולוגית והטיפול השונה המתחייב מכך.
היחידה השנייה של הספר, היחידה המעשית, מספקת לקוראים את הכלים לתרפיה רוחנית עצמית. ואכן, בשער השלישי תוכלו לחבור אל ה"רוח" כממד בקיומכם, כאשר בקריאתכם סביר שתשאלו את עצמכם "איך לא חשבתי על כך וזה כה פשוט ונכון". אכן כך. הכוחות שתשאבו שואפים לאינסוף, אולם גם תזכו ביכולות הדיבור עם הרוח, בראייה שברוח ובהתקיימות ברוח. תרכשו את העוצמה להתנתק מהנגיש והמוחשי ולחבור לממדים שתמציתם היא "אושר" ותחושת רוויה אינסופית.
השער הרביעי מיועד למדריך, למורה הרוחני ולכם, הקוראים, ככלי שבאמצעותו תוכלו להדריך ולסייע לאחרים כמורים רוחניים.
שערים אלו מספקים כלים ומדריכים כיצד לפעול באופן מעשי בנתיבי הפסיכולוגיה הרוחנית.
צמיחת הפסיכואנליזה וההומניזם
הנכם עושים מסע דרך ארבעה שערים, למפגש וליישום תפיסה חדשה־ישנה של הוויית האדם על יסוד כינונה מחדש של הרוח, כמשלימה את הגוף־נפש. הרוח בוקעת מן החלל שנוצר, כשלב התפתחותי־דיאלקטי משלים של שלבי התפתחות קודמים, שראשיתם בצמיחתה של הפסיכואנליזה וההומניזם - בהמשך.
בדפי המידע להתמחות לתואר שלישי ב"פסיכולוגיה רוחנית" של אוניברסיטת "סנטה מוניקה" מופיעים הדברים המרתקים הבאים:
"אם נתבונן במינוח 'פסיכה' במילון, נמצא: 'נשימה, פרינציפ החיים, רוח'. אולם אם נבחן ערך 'פסיכולוגיה' - נמצא "מדע התודעה וההתנהגות". איכשהו, במעבר מהתיאוריה למעשה האספקט החשוב ביותר של 'הפסיכה' (הנפש, המחבר) אבד... אנו רואים כאתגר לבנות מחדש את ממד ה'רוח' חזרה אל המהות האותנטית של החקר הפסיכולוגי" (p14) WSM, 2014,.
בהמשך מופיעה התייחסות למטרת ההכשרה בפסיכולוגיה רוחנית ולהגדרתה:
"פסיכולוגיה רוחנית היא אמצעי להמרת ההתנסויות היומיומיות למכלול של התפתחות רוחנית. תהליך זה יתבטא בהעצמת ההתנסות של מי אנחנו, מהן מטרות החיים והגברת יכולת ההצלחה וההגשמה האישית המספקת, בכך, תרומה משמעותית לעולם." (שם, שם)
הפסיכולוגיה הרוחנית מוצאת הדים בכתביהם של הוגים שונים. היא נתפסת כתחום בפסיכולוגיה שעניינו ברבדים הגבוהים ביותר של הפוטנציאלים האנושיים, כגון: רוחניות ומצבים טרנסצנדנטיים של התודעה. מכאן, ככל הנראה, תיחומה בקרב חלק מהכתובים, כמו למשל אצל לג'וואה ושפירו (Lajoie & Shapiro, 1992) כ"פסיכולוגיה מטאפיזית".
זרם נוסף הנושק לפסיכולוגיה הרוחנית ונתפס כשוכן בתחומה הוא "הפסיכולוגיה הטראנס־פרסונאלית". גם זו חרגה מעבר לתפיסת האדם כגוף ונפש והכירה בממדיו הרוחניים.
קן ווילבר (1997), מההוגים המובילים בתחום, טען לחיבור שבין הפסיכולוגיה והעולם הרוחני, בהכירו בחשיבותן של התובנות והטכניקות הטיפוליות שמציעה הפסיכולוגיה. לפיו, המבנה האינטגרלי המכליל את הרובד הרוחני של האדם בנוסף לממדי הגוף והנפש, מוביל לבחינת מצוקותיו במישור הרוחני, והאדם מטופל באמצעות כלים טיפוליים רוחניים.
חדירת הרוחניות לפסיכולוגיה וההכרה בממד הרוחני שבהוויה האנושית שימשו רקע להרחבתן של שיטות טיפול רוחניות, כגון "העבודה" של ביירון קייטי(Byron Katie, 2007) ושיטת ה-"zero point" של קוזנס גבריאל (Cousens, 1986).
מהי, אם כן, הפסיכולוגיה הרוחנית?
זהו תחום העוסק בנפש האדם על בסיס תפיסה הוליסטית של קיומו כגוף, נפש ורוח. התרפיה הרוחנית מכוונת להדריך את המטופל להתעלות מעבר לגופני ולגשמי לעבר הקיום הרוחני, שכן רק כך מושג האיזון החיוני לשלמות הנפש.
ההכרה בממד הרוחני שבהוויית האדם עומדת ביסודן של התפיסות שצמחו בתחום. אוניברסיטת "סנטה מוניקה" מפרסמת מטעמה את הגדרת הפסיכולוגיה הרוחנית במילים הבאות:
"...אנו מזהים את מטרתנו באינטגרציה מחדש של הממד הרוחני בתוך המרקם והמהות של החקר הפסיכולוגי". ספרם, המוצע כראשון בתחום של הלניק (Hulnik@Hulnik, 2011), "הנאמנות לנפש שלך" מציג את הפסיכולוגיה הרוחנית כשלב פורץ גבולות ומעורר מחשבות בחשיפת ההתפתחות הרוחנית. הם כותבים על "(...) דרך שאתה ניתן לחדור למקומות המקודשים והמולדים בכל אדם ובהדרגה לחיות על פיה..."
החשיבה המוצגת בספר הנוכחי עוסקת ב"טבעי" ובכינונה מחדש של רוח האדם על בסיס מקורות התנ"ך, הברית החדשה והקוראן - גישה שהוכחדה עם צמיחת המדע והפסיכולוגיה שחידשו פניהם במאה ה-18. קיימת קרבה, מבחינה זו, עם הכתובים הקדומים של גדולי הפילוסופים: היפוקראטס, אפלטון ואריסטו, שראו במטריאליזם, ב"טבעי", את האי־רציונלי, וכן בערכים העליונים וברוח האדם את מהותה של הרציונליות. הם תרו אחר היסוד הנסתר, הבלתי מוחשי, שיעניק ערך סגולי ומשמעות לחייו הגשמיים של האדם.
אנו עוסקים, אם כן, בפסיכולוגיה הרוחנית, בכאן ועכשיו. נתמקד בשלב המשלים בהתפתחותה ובאבולוציה שהתרחשה בפסיכולוגיה הקיימת לעבר הפסיכולוגיה הרוחנית. זהו תחום שזוכה לתנופה במחקר ובהגות לפרסומים רבים, והחל להשתלב בהוראה האקדמית באוניברסיטאות ובקולג'ים.
הידעתם כי אוניברסיטת "קולומביה" בארה"ב מציעה כיום קורסים ברוחניות ובפסיכולוגיה? אוניברסיטת "סופיה" בסאן־פאולו מוכרת כבר עתה כאוניברסיטה המתמחה ב"פסיכולוגיה טרנס־פרסונאלית", וניתן להוסיף לרשימה נכבדה זו גם את אוניברסיטת "סנטה מוניקה" שבהוואי.
דאג טוד (Douglas Todd, 2012), עיתונאי וסופר קנדי העוסק בתחום הרוחניות (וזכה לפרסי הוקרה על מאמריו), פרסם בכתב העת "The Search" את דבריו בעקבות פתיחת המחלקות באוניברסיטת "קולומביה":
"...האם האוניברסיטאות מגלות סוף סוף את הרוחניות? נראה שעוד כמה אוניברסיטאות, שהיו כמעט בפוביה בהתנגדותן לדת ולרוחניות במשך חמישים השנים האחרונות, מוכנות עתה לקחת את הנושא ביתר רצינות". (...)"...אחד המשברים שספגה האקדמיה ב'מטריאליזם האתיאיסטי' שלה היה כשאוניברסיטת קליפורניה שברה את הסטיגמה בקבלה חמישה מיליון דולר למחקר שלאחר החיים..."
טוד מוסיף בצטטו מתוך ה"ניו יורק טיימס", מדבריו של דיוויד וולף (David Wolf), הנשיא לשעבר של החברה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA):
"...בהנחה שאנחנו באופן אינהרנטי יצורים רוחניים, אני חושש שתרפיסטים בוגרי תוכניות אלו ינסו לגשת למטופליהם בציפייה שעליהם להגיע לרוח שלהם, ואיני יודע היכן זה משאיר את המטופל."
תחומי המדע והעיון השונים: פיזיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, רפואה, אומנות והנדסה, אפיינו את מחשבת האדם משחר ימיו. הדחת הדת והכחדת האל, במקביל עם המרכזיות שתפס המדע, הטביעו חותמם על הופעתה של הפסיכולוגיה כמענה מדעי לתחלואי נפש האדם תוך השלתה של הרוח מקיומו הממשי.
הפסיכולוגיה צמחה כמדע ונתפסת ככזה. עם זאת, בשונה מתחומים מדעיים, כמו הרפואה למשל, שבהם השינויים המתרחשים הם פרוגרסיביים, כלומר, המידע והמחקר המתחדשים בהם מהווים נדבך לצמיחת השלב הבא, הרי שהפסיכולוגיה משקפת מצב שבו הגישות שבתחומה מתקיימות במקביל. זרמיה השונים מייצגים מתודות שלמות, עם ראשית ועם אחרית, להתערבות בשיפור ובשיקום מצבו הנפשי של האדם. המטפל בוחר מתוכן באחת או ביותר ומיישמה במהלך הטיפול, בהתאם לבעיותיו של המטופל ולנטייתו המקצועית כמטפל.
החלק התיאורטי, המוצג בשער ראשון ושני, מעביר את הקורא דרך התמורות שהתחוללו בפסיכולוגיה הקלאסית, בתפיסותיה את הוויית האדם. הוא כולל ניתוח המשמעות כפי שהופיעה במקורות: בתנ"ך, בברית החדשה ובאופן פחות בולט גם בקוראן ועוסק במרקם הבוקע מהם בדמותה של הפסיכולוגיה הרוחנית.
העיון במקורות ובמשמעותם המקורית של תפיסות אלה משמש רקע לזיקה הקיימת בינן לבין הפסיכולוגיה - כל זאת כיסוד בביסוס משמעותה של הפסיכולוגיה הרוחנית.
אחד המעברים המהותיים שהתחולל בפסיכולוגיה הנו מהפסיכואנליזה - לפי הגישה הסומאטית, הגופנית־רפואית, בתפיסת הנפש ורכיביה - אל ההומניזם, המעמיד את הנפש ואת רגשות האדם במרכזו. המעבר ביטא שלבים בהתפתחות המחשבה העוסקת בהוויית האדם והחוזרת ומשלימה את עצמה, בפסיכולוגיה הרוחנית ובראיית המכלול - גוף נפש ורוח.
בשלב ראשון יצאה הפסיכואנליזה מהקונפליקט המסורתי בין רובדי קיום ה"אני". ההומניזם, כשלב שני, העניק לנפש האדם את השחרור מהקונפליקט. כך נסללה הדרך ללידת הפסיכולוגיה הרוחנית.
והיו גורמים נוספים שהכשירו את צמיחת הפסיכולוגיה הרוחנית, את תכניה ואת גישתה: המהפכה במעמד האישה. התמורות הרדיקאליות במקומה של האישה בחברה הותירו את הפסיכולוגיה הקלאסית אדישה. השינוי העצום שהתרחש לא בא לידי לביטוי בה, והוא היה מוכרח לפרוץ לעצמו נתיבי ביטוי חלופיים.
חקר הוויית האדם מרתק. עלו שאלות כמו מהי מהות האדם? מהו אדם? מהי הנפש? עיון במקורות, בתכנים בני אלפי שנים, מוביל אותנו למפגש ייחודי עם מהות האישה, מהות הדחפים המניעים אותה מכוח היותה "ברואה ברחם". ממד חשוב זה נעדר מהפסיכולוגיה הקלאסית גם כשהיא עוסקת בהיבטים של גוף ויצר אצל האדם. הוגים כפרויד, כאדלר ואחרים נשענו על ראייה אינטרוספקטיבית, בהגדרתם את משמעות הדחפים הבסיסיים של הקיום האנושי בכללו. אבל הפסיכולוגיה הרוחנית מגדירה מחדש את משמעותם של האינסטינקטים תוך הכרה באלה של האישה, הנקבה, לצד אלה של הגבר, הזכר, כחלק מגישתה. בבחינת "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א, כז).
לסיום, הכתוב בספר זה מכוון לכל אדם ובכלל זאת למטפל או למורה הרוחני. החלקים המגישים הדרכה מעשית, מאפשרים לפרט לשקם את ממד הרוח בהווייתו הקיומית ומספקים כלים לטיפול למורה הרוחני - מול היחיד, הקהילה והציבור.
אני מקווה כי יהיה בכתוב כדי להשלים נדבך נוסף במהפך המתרחש היום במחשבה בקשר לנפש, לרווחתו ולשלמותו הנפשית של האדם.
זיקת הכתוב לקבלה היהודית
מדברי הרב ד"ר מארק גפני
הרשו לי להוסיף מדבריו של הרב ד"ר מארק גפני. רק עם סיום החומר הכתוב בחקר אישי מצאו קוראים זיקה מסוימת בין הכתוב לקבלה, שקטונתי מלהכירה. אני מביאה את הדברים מצד אחד הקוראים המבאר קשר זה.
(תרגום ועריכת ע"י המחבר)
"הבעל שם טוב רואה בשלושת רובדי התודעה נקודות ציון מובחנות המשקפות את התקדמות והתפתחותו של האדם המתגלות במישורים שונים. בחיינו, חלקנו עובר בכל אחד משלושת מישורים, הלכה למעשה.
המישור הראשון הוא ה"הכלה" - ההכלה היא הכנעות הדורשת מאיתנו את אימון הלב והתודעה.
המישור השני הוא ה"הבדלה" - ההבדלה היא המשכו של השלב הקודם ומוסיפה עליו את האימון האישי בהתנסויות שונות שלנו, בערכים ובידע. אלו שני המישורים שבהם עוסקים מרבית המקורות הקדושים והמסורות העתיקות. הם מזמינים את האדם לשחרר את עצמו מהשטחי ולהיכנס למציאות של קדושה. הם מזמינים את האדם לטפח ניתוק והתרחקות, לחיות בתוך מסכת מוקפדת של חוקים ומחויבויות באופן שישחרר את נפשו ויעצים את הרוח - העצמת האדם מהיותו חלש ומשועבד לכל תשוקה וגחמה, להיות בעל עוצמות וכוח וככזה נציג חופשי ברוחו לשרת את הטוב, את האמת ואת היופי.
השלב התודעתי הבא הוא ה"המתקה", במובן של מתיקות. במישור זה הפרט אינו צריך רק להיזהר מטבעו הבסיסי ולהיות ערני לטוב שבו, אלא הוא מחייב במתן ביטוי נלהב לייחודיות ולכוח שבו.
בספרה "כוחה של הרוח" מעבירה ד"ר רות אנגל אלדר לקורא את תחושת העומק של המעבר מהכלה להבדלה כשלב התפתחות קודם המעבר לשלב ההמתקה.
ההתנסות בהמתקה אמורה להיות בעלת שני מאפיינים מהותיים, ההתעוררות לקראת הייחודיות שבעצמי וההכרה בהארה הטמונה בנו.
"כוחה של הרוח" מושרש בתוך רובדי תודעה אלו. הכותבת משרטטת בדיוק, בעומק ובחוכמה את המעבר מהכלה להבדלה. היא מספקת ניסוח מחודש מהגדולים של תלמוד התנ"ך שחלקם נשכח או נהרס עקב השפעות של קהילות דתיות אחרות ושונות."
