קפטן אדם מרקהאם היה משוכנע שמסעות צייד-האוצרות שלו היו מרגשים יותר מכל אשה עלי אדמות -
עד אשר נחו עיניו על הית'ר קמרון, הנערה שבאה ממרחקים כדי לזעזע את שווי משקלו הנפשי.
עבור הית'ר קמרון, הקפטן יפה-התואר לא היה אלא צייד-מזלות, הרפתקן, בעל בטחון עצמי מופרז ושחצן.
עד שהרגישה את גופו החסון ואת שפתיו התאוותניות.
הסערה והלהבה שהצית גבר זה בליבה, גרמו לה לאבד את שיקול דעתה.
האם לא היה מאוחר מדי להשתחרר מקסמו, האם היא רוצה בכך?