פרק 1


רֶמי


מפנים אותי.


באמת מפנים אותי. זה באמת קורה. איך יכול להיות שזה קורה?


"אני באמת מצטער, רמי, הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו," בעל הדירה שלי ממשיך מעבר לקו. "אבל זו המשפחה שלי ואני לא יכול להתעלם מהם. הם לא יכולים להרשות לעצמם ללכת לשום מקום אחר. אני מבטיח לך שאם הייתה לי ברירה אחרת, לא הייתי מבקש ממך לעשות את זה."


אני עוצמת את עיניי ומעסה את הרקות שלי, מרגישה את תחילתו של כאב ראש. "זה ברור לי, דֶן. אני מבינה," אני אומרת לתוך הטלפון. ואני באמת מבינה. "הייתי עושה את אותו הדבר בשביל המשפחה שלי. זה מבאס, אבל אני מבינה את זה. יש לי שלושים ימים, נכון?"


"כן," הוא עונה, ואני כמעט יכולה לשמוע את הרתיעה שלו. הוא בחור טוב וממש קשה להאשים אותו בסיפור הזה.


אני עוצרת בזמן שאני מחשבת בראשי את הזמנים. "זה יוצא קצת לפני סוף החודש, נכון? יש סיכוי שאתה יכול לתת לי שבוע אחד נוסף כדי שאוכל להתפנות בסוף בחודש?"


אבל אני יודעת מה התשובה עוד לפני שהוא עונה. אם זה היה תלוי בו, הוא היה נותן לי כמה זמן שאני צריכה, ואם הוא הגדיר שלושים ימים זה אומר שאחותו והמשפחה שלה חייבים להיכנס לדירה הכי מוקדם שאפשר.


"לא, אני מצטער," הוא נאנח ומאשר את המחשבות שלי. "גם ככה הם יגורו איתי במשך שבועיים. נתנו להם שבועיים להתפנות, ולמעשה הם צריכים את הדירה כמה שיותר מהר. אני ממש מצטער."


אני פולטת נשיפה קולנית. לא רק שאני צריכה למצוא לעצמי דירה חדשה במהירות, העובדה שמפנים אותי באמצע החודש משאירה לי רק שלוש אפשרויות — או שיהיה לי מזל ואמצא דירה פנויה במיידי, או שאשלם מחיר מופקע על דירה לשבועיים, מה שגם מחייב אותי למצוא דירה במהירות, או שאהיה הומלסית למשך שבועיים ואיכנס לדירה חדשה רק בחודש הבא. אף אחת מהאפשרויות שלי לא מוצלחת.


"אוקיי, אפנה את הדירה תוך שלושים ימים," אני רוטנת ומשפשפת את עיניי. "אם באורח פלא אצליח להתפנות מוקדם יותר, אעדכן אותך."


"תודה, רמי. ושוב, אני כל כך מצטער. אני שונא את זה שאני צריך לסיים את החוזה שלך ככה. היית דיירת כל כך טובה. אם אי פעם תצטרכי משהו, תודיעי לי."


חיוך עצוב נמתח על פניי. אני יודעת שהוא מתכוון לזה. "תודה, דן, אני מעריכה את זה. נדבר בהמשך."


אני מנתקת ומייד מתיישבת על כיסא בר ליד אי המטבח שלי. אני נוהמת כשאני שומטת את ראשי על זרועותיי השלובות.


בדיוק באותו הרגע, אני שומעת מפתח במנעול דלת הכניסה שלי. הדלת נפתחת ואחותי נכנסת פנימה.


"אין לך מושג כמה אני מתרגשת לנסות את המסעדה הלטינית הזו סוף־סוף," אני שומעת אותה אומרת בשמחה בזמן שהיא נכנסת למטבח. "שמעתי שהיא מדהימה — וואו, מה קרה? מה לא בסדר?"


אני מרימה את ראשי ורואה אותה מכווצת את המצח שלה.


אני גדולה מהיילי בארבע שנים והיא ההפך המוחלט ממני. אני ברונטית, היא בלונדינית. אני חסונה וחזקה, היא רזה כמו דוגמנית. אני רועשת ועקשנית, היא שקטה ומתחשבת. אנחנו דומות רק בזה ששתינו נמוכות וחולקות את תווי הפנים היפים של אימא שלנו. על אף שהיא נחשבת הרבה יותר יפה כי זה משתלב טוב עם מבנה גופה הרזה והמושלם.


היא גם החברה הכי טובה שלי בעולם. כשגדלנו תמיד היינו קרובות, והתקרבנו אפילו יותר כשהיא עברה לעיר לפני שלוש שנים. אפילו הבאתי אותה לגור איתי בבית המשותף שחלקתי עם חברים מהקולג’, אחרי שהיא סיימה את התיכון. היא הייתה צעירה מהם בכמה שנים, אבל החברים שלי אהבו אותה ממש כמוני. היא הייתה נחמדה ומצחיקה, לא עשתה בעיות ומייד השתלבה במעגל החברתי שלנו. ואיכשהו, על אף שהייתה צעירה מכולנו, תמיד פנו אליה כדי לקבל עצה.


וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.


"דן פינה אותי מהדירה הרגע," אני מעדכנת. עיניה נפערות בגלל החדשות שלי. "המשפחה של אחותו פונתה מהדירה שלהם כי לא שילמו שכירות והוא חייב להכניס אותם לדירה שלי. יש לי שלושים ימים למצוא דירה חדשה."


"שיט," ממלמלת היילי. אני יכולה לראות את הגלגלים מסתובבים במוחה, מנסה להבין איך היא יכולה לעזור לי. "אני מבינה אותו, נראה לי, כי זו המשפחה שלו, אבל זה בכל זאת מחורבן. מה את מתכוונת לעשות?"


"למצוא דירה חדשה, אני מניחה." אני מעווה את פניי ומעסה את הרקות. "למה זה היה צריך לקרות עכשיו?"


מבטה של היילי דומה למבט הכאוב שלי. "זה גם תזמון מחורבן כי עברתי לגור עם סטיב. אם עדיין הייתי גרה במקום הקודם שלי, היית פשוט עוברת אליי."


"אמצא פתרון," אני נאנחת. "אולי אבקש מג’קס להיתקע אצלו במשך שבוע."


היילי פולטת צחוק קולני. "זה אומר לגור גם עם טריסטן. את בטוחה שזה שווה את זה?"


"אולי אוכל לשכנע את ג’קס לגרש אותו," אני חושבת בקול רם. "או שאולי אשלח אותו לגור אצל מי שלא תהיה הבלונדינית הזנותית שהוא מזיין בימים אלו? אני בטוחה שסקס ישכנע אותו. כי אין שום סיכוי שאוכל לגור איתו למשך כל כך הרבה זמן."


היילי מנענעת את ראשה ומצחקקת. היא מושיטה לי את התיק שלי ודוחפת אותי מחוץ לדלת.


כמה שעות לאחר מכן אני דופקת בחוזקה על הדלת של ג’קס.


"תן לי להיכנס, מניאק, אני צריכה להשתין!" אני צועקת בכעס. זוג צעיר שהולך על המדרכה שולח לעברי מבט כועס. אני נועצת בהם מבט בחזרה. על אף שזו שכונת קווינס וילג’ באזור הנחמד וההיפסטרי של צפון העיר, זו עדיין פילדלפיה.


מצפים מאיתנו להיות חארות רעשניים.


בדיוק ברגע שבו אני מנסה להחליט לאיזו סמטה אתגנב כדי להשתין, הדלת נפתחת וחושפת את טריסטן ווסט המגחך.


יש לי הרבה מחשבות על טריסטן, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש, וזה שהוא חתיך הורס. הוא מעל מטר שמונים ובנוי מתשעים קילוגרם של שרירים. אני מכירה אותו ממכון הכושר של אם־אם־איי1 שהצטרפתי אליו בקולג’ בגלל ג’קס, ולהגיד ששניהם נראים כמו לוחמים, תהיה לשון המעטה. טריסטן הוא היפיוף מבין שניהם, עם שיער סתור בסגנון רק עכשיו התעוררתי ועיניים כחולות חודרות, שאני תמיד מרגישה כאילו הן מסתכלות ישירות לתוך הנשמה שלי. קו הלסת שלו חד ועל פניו יש זיפים בדיוק בכמות הנכונה כדי להעניק לו מראה מחוספס, אבל לא מוזנח. לעורו יש גוון שזוף, ככל הנראה מכל הריצות נטולות החולצה שהוא עושה מסביב לעיר, במסגרת אימוני האירובי שלו.


מהזמן שאני מבלה במכון, אני גם יודעת שהוא מעוצב לגמרי מהאימונים. לכל קילוגרם שלו יש מטרה, גופו בנוי כדי להיות מכונת לחימה יעילה עם אחוז שומן נמוך ושרירים שלא נבנו מהרמת משקולות, אלא מאימונים עם מטרה אמיתית וטונות של עבודה קשה. המסירות שלו לספורט גבוהה מאוד וזה מתבטא במראהו באופן מובהק. אף פעם לא פגשתי אדם שנוח לו בתוך גופו כמו טריסטן, והעובדה הזו בשילוב התוצאות הפיזיות של האימונים משוות לו מראה מלא ביטחון וגבריות חייתית.


בגדול, הוא אדוניס2 נטול מאמץ.


הוא גם רודף שמלות וחזיר חסר בושה. או שאולי זו רק דעתי, כי יש כנראה סיבה לכך שכל הנשים נכנסות איתו למיטה. בכל מקרה, הוא ואני נלחמים זה בזה עוד מהיום הראשון שהגעתי למכון והוא כיוון אותי לסטודיו לבלט שבמורד הרחוב.


"מכל הנשים שאני מכיר, את בקלות הכי פחות ליידי," הוא אומר לאט.


אני נועצת בו מבט נוקב ודוחפת אותו מדרכי, צועדת ישירות לשירותים. "אני מניחה שזה אומר הרבה, אה? אלוהים יודע שהיית עם חצי מהנשים בעיר הזו," אני זורקת מעבר לכתפי.


עד שאני יוצאת מהשירותים, הוא שרוע על הספה, חזר לצפות באיזה קרב שהוא ניתח לפני שדפקתי על הדלת.


"איפה ג’קס?" אני שואלת כשאני צונחת על הספה הדו־מושבית ליד הטלוויזיה.


"עדיין שותה בבר," עונה טריסטן בלי אפילו להסתכל עליי. אני שמה לב שהוא צופה בקרב תארים של היו־אפ־סי3, רוב הסיכויים שהוא מנתח את סגנון הלחימה של האלוף בשביל להוסיף אותו למאגר הכישורים שלו.


אני מציצה בטלפון שלי. "אלוהים, עדיין? כבר תשע בלילה. כמה המניאקים האלו שותים?" אני שומטת את ראשי לאחור באנחה.


"תקשיבי, רמי —" אני מייד נוהמת על הטון המתנשא, יודעת שלא אוהב את מה שעומד לצאת לו מהפה. "לא אכפת לי שאת מחכה פה עד שג’קס יחזור, אבל את יכולה לעשות לי טובה ולסתום את הפאקינג פה? אני מנסה לעבוד." הוא מחייך במתיקות. "בעצם, אני חוזר בי, כן אכפת לי. את יכולה פשוט לחכות לו במטבח כמו אישה טובה? אולי להכין לי ארוחת ערב בזמן שאת שם."


אני נועצת בו מבט וזורקת כרית ישירות לראש שלו — שהוא הודף בקלות. "אני לא מאמינה ששוביניסטים כמוך עדיין קיימים בימינו. התנועה לזכויות נשים עדיין לא הוקיעה אתכם?" ואז אני עוצרת, מהרהרת במשהו.


"בעצם, מה שהכי מפתיע אותי זה שאתה עדיין מוצא נשים שמוכנות לשכב איתך. על אף שאני בספק שהנשים שאתה מזיין מכירות בכלל את ההגדרה לשוביניסט, אולי זה העניין."


הוא מגחך וסורק אותי במהירות, באופן מוגזם. "כולם יודעים שהשנאה שלך כלפיי היא רק סיפור כיסוי לרצון האמיתי שלך להיות תחתיי," הוא אומר ומגחך ביהירות.


בתגובה למילותיו אני עושה תנועת הקאה קולנית. "לא תודה, אני מעדיפה לחטוף מכות מהבחור על המסך מאשר לשקול את הרעיון שלך שוכב מעליי במשך שלושים שניות." טריסטן פורץ בצחוק. "למעשה, אני מעדיפה לחטוף מכות ולא לשבת איתך כאן עכשיו. פשוט אחכה לג’קס בחדר שלו." אני נעמדת וצועדת לכיוון חדרו של ג’קס בקומה העליונה. אני בקושי מגיעה למדרגות כשאני שומעת, "אל תחזרי על הטעות מערב ראש השנה החדשה ותבלבלי בין החדר שלי לחדר של ג'קס, או שאניח שהחלטת נגד תנועת זכויות הנשים שלך ושאת רוצה להיות תחתיי למרות הכול."


הפעם, הכרית שלי פוגעת ישירות בחלק האחורי של ראשו.


"זה קרה פעם אחת!" אני צועקת. "פעם אחת שהייתי כל כך שיכורה והתעלפתי במיטה שלך במקום בשלו. זו ממש לא הוכחה לכך שאני מריירת עליך."


אני מתעלמת מהגיחוך המשועשע שלו בזמן שאני רוקעת ברגליי ונכנסת לחדר של ג'קס.


אני יושבת על המיטה וגוללת בטלפון שלי כשג'קס סוף־סוף מגיע הביתה. אני מתכווצת כשאני שומעת אותו קורא בשמו של טריסטן, הוא מחוק לגמרי.


ואכן, כשהוא פותח את דלת החדר שלו בסערה, חיוך ענק מרוח לו על הפרצוף.


"רמי בייבי!" הוא צועק בעליזות, משליך את ז'קט החליפה שלו על הכיסא המשרדי ומייד משגר את עצמו לעברי על המיטה. אני נאנקת ברגע ההתנגשות.


"רד ממני, חתיכת אידיוט," אני רוטנת ומנסה לדחוף אותו ממני.


בעוד שטריסטן הוא תשעים קילוגרם של שרירים מפותחים, ג'קס שוקל מאה וארבעה קילוגרם. שניהם שריריים באותה מידה, אבל ג'קס גבוה מטריסטן בעשרה סנטימטרים ואוהב לערוך אימוני סטרונגמן4 ולאכול כל מה שהוא רואה. עם מבנה גופו המסיבי ושערו הבלונדיני, מראו פחות או יותר צועק צאצא ויקינגי. העובדה שהוא עובד כאיש מכירות בחברת הייטק, תמיד מצחיקה אותי. אפילו עם חליפות מותאמות אישית ושיער מושלם משוך בג'ל, הוא נוכחות עוצמתית בכל חדר. אבל עם החיוך המידבק שלו והאישיות הנעימה, קל להתגבר על תחושת האיום ולהתאהב בו.


הוא גם החבר הכי טוב שלי מאז חטיבת הביניים. ההורים שלי העבירו אותנו לשכונה חדשה — שם גרה המשפחה שלו — ובהתאם לטומבוי המשוגעת שתמיד הייתי, ג'קס ואני הפכנו מהר מאוד לחברים. אנשים תמיד הציקו לנו על זוגיות, אבל נדרשה רק נשיקה אחת מביכה בגיל שבע־עשרה כדי להבין עד כמה הרעיון הזה דוחה. הוא אחי, המגן והחבר שלי. בתיכון עשינו הכול ביחד, עד שלא יכולנו לעכל את המחשבה שנלמד בקולג'ים בערים שונות. ועל אף שלמדנו בבתי ספר שונים, שנינו עברנו לפילדלפיה בשנה הראשונה בקולג'.


הצטרפתי גם למכון האם־אם־איי בגללו. חיפשתי לעצמי ספורט חדש אחרי שלא הצלחתי להיפטר מהמשקל העודף הצפוי בשנת הלימודים הראשונה בקולג', ובנקודת הזמן הזו הוא כבר היה עמוק באובססיה שלו לאם־אם־איי. זו הייתה בחירה קלה כי הוא וטריסטן כל הזמן צפו ודיברו על קרבות — ואני מודה, באותה תקופה התגברתי על פרידה קשה וממש אהבתי את הרעיון להכניס אגרופים לפרצופים של בחורים. אבל מהר מאוד זה הפך להרבה יותר מזה. למדתי הגנה עצמית יקרת ערך והפכתי לבריאה יותר מאי פעם. מעולם לא השתתפתי בקרבות כמו הבנים, אבל כן הייתי אובססיבית לשיעורים וללמידת טכניקות.


כיום, שלוש שנים אחרי הקולג', הבנים חיים ביחד ועובדים בעבודות שונות. שניהם הפכו למקצוענים, על אף שטריסטן באמת חי, נושם וישן אם־אם־איי. רוב ההכנסה שלו מגיעה משיעורים פרטיים ומקבוצות. הוא ממוקד במטרה שלו להפוך לאלוף העולם הבא וכל לוח הזמנים שלו נסוב אך ורק סביב אימונים.


ג'קס עובד בחברת ההייטק מתשע עד חמש ומתאמן בלילות.


עמוק בפנים אני חושבת שג'קס מתקרב לסוף הקריירה שלו, אחרי חמש שנים. היו לו מספיק קרבות, אבל אני לא חושבת שהוא אוהב את הקרב מספיק כדי לעמוד במחויבות הנדרשת לשלב הבא. חוץ מזה, הוא מתקדם במהירות בסולם הדרגות בעבודה הראשונה שלו אחרי הקולג', ונראה שהוא הכי נהנה מהחיים כשהוא לא במחנה אימונים ויכול לנצל את הזמן הפנוי שלו ואת החיים בעיר — כמו שקרה הערב.


"טריסטן אמר שהיית רעה אליו," מתגרה בי ג'קס, כובד משקלו עדיין עליי.


אני מוותרת על הניסיון לדחוף אותו ממני ומגלגלת את עיניי בתגובה להערה שלו. "יותר נכון, הוא היה רע אליי ללא סיבה. מתי הייתי הראשונה לתקוף אי פעם?"


"בשבוע שעבר במכון," הוא מגחך, ככל הנראה נזכר ברגע שאיבדתי את העשתונות מול איזה מתאבק שהגיע לאימון חד־פעמי, והכנסתי לו אגרוף כי הוא לא הקשיב למאמן שלנו.


אני זועפת ומשלבת את זרועותיי. "הבחור ההוא היה אידיוט! הוא חשב שהוא טוב מדי בשביל התרגול של המאמן. והמהלך היה כדי להתגונן מהאגרוף של השותף שלך, אז טכנית, לא עשיתי שום דבר לא בסדר."


"לא היית חייבת לגרום לו לדמם מהאף." השעשוע של ג'קס מתפתח עכשיו לצחוק רועם.


"שיהיה, זה הגיע לו בכל מקרה," אני רוטנת. "אבל זו האמת לגבי טריסטן. הוא מניאק — הוא תמיד תוקף אותי ללא סיבה. בגלל זה חיכיתי לך כאן למעלה."


הוא סוף־סוף מרים את ראשו מהבטן שלי ומתיישב. "למה את כאן, בעצם? לא שאני לא נהנה מחברתך כשאת לא צריכה משהו." הוא מחייך חיוך יודע כול. אנחנו חברים מספיק זמן והוא מרגיש מתי אני מתכוונת לבקש ממנו טובה.


אני מתנועעת בחוסר מנוחה, עיניי יורדות לחיקי. אף פעם לא הייתי טובה בלבקש עזרה.


"מפנים אותי מהדירה שלי," אני ממלמלת בשקט.


"מה?" נובח ג'קס בקול רם. "איך לעזאזל זה קרה?"


אני נאנחת ומשחזרת בפניו את השיחה שלי עם דן, מוקדם יותר היום.


"מחר אתחיל לחפש דירה חדשה, אבל אני לא בטוחה שאמצא משהו כל כך מהר בתקופה הזו של השנה." אני מסתכלת על ג'קס במבט מתחנן. "במקרה הכי גרוע, אהיה הומלסית למשך בערך שבוע ואצטרך למצוא מקום לישון בו. אני רק צריכה לדעת אם אני יכולה לקחת בחשבון את הספה שלך כתוכנית גיבוי."


ג'קס מכווץ את המצח בזמן שהוא חושב על משהו. הוא לוקח את הטלפון שלו ובודק בו משהו לפני שהוא מרים את ראשו, חיוך גדול על פניו.


"האמת היא שזה מסתדר מצוין," הוא אומר בהתרגשות. "באותו שבוע אני נוסע לסן פרנסיסקו מטעם העבודה והתכוונתי לנסוע מוקדם יותר ולהישאר עוד כמה ימים לאחר מכן, כדי לבלות שם עם ג'ורדן והחבר'ה מהמכון. את אפילו יכולה לקבל את החדר שלי." הוא מחייך בשמחה, גאה בעצמו. "את רואה? הבעיה נפתרה. אין בעד מה."


אני משחררת אנחת רווחה ומחייכת חיוך קטן.


"זה כל כך מקל עליי, אין לך מושג. תודה. אני בכל זאת אנסה למצוא דירה לשבוע הבא, אבל אם לא אצליח אעדכן אותך, ונתחשבן על הזמן שלי כאן." אני עוצרת, נרתעת כשאני נזכרת בחלק הכי גרוע בתוכנית הזו. "פאק, זה אומר שאגור עם טריסטן." אני מסתובבת לכיוונו של ג'קס עם חיוך מתקתק. "יש סיכוי שנוכל להעיף אותו מכאן עד אז?"


הוא צוחק ומושך אותי מהמיטה. "אין סיכוי, מותק. אבל את יכולה לבשר לו את החדשות כשתזמיני לנו ארוחת ערב, ואז אולי הוא לא ישנא אותנו כל כך." הוא מושך אותי לעבר המדרגות וצועק, "היי, טריסטן! נחש מי באה לגור איתך?"


"היא מה?" אני שומעת את טריסטן צועק מלמטה.


אני מתכווצת בזמן שאני עוקבת אחרי ג'קס. השבועות הבאים עומדים להיות ארוכים.


אחרי הליכה של עשר דקות, אני סוף־סוף מגיעה למכונית שלי ונכנסת למושב הנהג, טורקת את הדלת ויושבת בשקט לרגע.


ואז אני צורחת, במשך שלוש שניות ארוכות.


זו הייתה הדירה השישית שראיתי עד כה וכל אחת הייתה גרועה יותר מקודמתה. לזו אין חניה, אז נאלצתי לחנות רחוק מדי מהבניין.


בעיות אחרות שנתקלתי בהן היום כללו דירת סטודיו שנחשבת קטנה אפילו לניו יורק, מאורת סמים אצל השכנים וחלונות שאפילו לא נסגרו. וזה עוד כלום.


אני מעסה את הרקות בעייפות. אין לי מזל למצוא דירה שהיא בתקציב שלי וגם פנויה החל משבוע הבא. בדירה החמישית הבנתי את מה שכבר ידעתי עמוק בפנים — אצטרך לחכות לחודש הבא כדי לעבור.


מה שאומר שאצטרך לגור אצל ג'קס לזמן מה.


אני נאנחת בכעס ושומטת את ראשי על משענת הראש. יש לי עוד שתי דירות לראות היום ואני ההפך מנרגשת לבדוק אותן.


אני מתקשרת לאחותי. באורח פלא, היא באמת עונה.


"לכל הרוחות, ענית לטלפון שלך," אני קוראת בקול רם. "זה נס חג המולד."


הצחוק של היילי מצלצל ברמקול המכונית שלי. "מה נשמע? איך מתקדם מצוד הדירות?"


"זוועה," אני רוטנת. "יש לי עוד שתי דירות לראות היום ואני ממש קרובה להבריז למתווכים. הן גם ככה נמצאות בתחתית הרשימה שלי, ואם הן גרועות יותר מהאחרות שראיתי היום אז אני חושבת שאני באמת קצת מפחדת."


"כזה גרוע?" היא שואלת ברוך. אני מתכווצת ושוב מעסה את הרקות. "אני מניחה שזה הגיוני. זה לא זמן טוב לחיפוש דירות. כל הסטודנטים לקחו את המקומות הטובים, ובטח השאר ממוקמים באזורים המחורבנים של פילדלפיה."


"את יכולה לבוא איתי לראות את שתי הדירות האחרונות?" אני מתחננת. "אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד."


"כן, בטח," היא מייד עונה, ואני חושבת שאני אוהבת אותה על כך. "אני אצל סטיב, את יכולה לבוא לאסוף אותי?"


"תודה לאל," אני אומרת לה, אסירת תודה. "אהיה שם עוד עשר דקות."


העובדה שהיילי באה איתי לדירה הבאה הופכת את זה ליותר נסבל, אבל המקום לא בא בחשבון בכל מקרה. גרתי ליד בתי אחווה מספיק זמן בשביל כמה גלגולי חיים.


"אוקיי, זו האחרונה," אני נרתעת. "ואז נשתכר למוות בפאב האירי."


הדירה האחרונה לא רחוקה מהבית של ג'קס וטריסטן, ואנחנו מצליחות למצוא חניה ממש מתחת לבניין. אני יוצאת מהמכונית שלי, כבר ספקנית.


הרחוב די נחמד. אנחנו נמצאות ברחוב צדדי בדרום פילדלפיה וכשאני מסתכלת סביבי, אני רואה זוגות צעירים וכמה עגלות תינוקות.


"זה טוב מכדי להיות אמיתי," אני ממלמלת.


המתווך מחכה לנו על מדרגות מתחם הדירות. הבניין חדש יחסית, מה שמסביר את המחיר הנמוך בהשוואה למה שבדרך כלל מבקשים באזור הזה. הם מבקשים מחירים נמוכים כדי לאכלס דיירים כמה שיותר מהר.


כשאנחנו נכנסים לדירת החדר שהתקשרתי לגביה, יש לי תחושת בטן שמשהו לא תקין כאן. ממש ברור שזה טוב מכדי להיות אמיתי.


הדלת נפתחת למסדרון קטן, ובסופו חדר השינה וחדר הרחצה. שניהם בגודל מצוין. אבל אלו המטבח והסלון שבאמת עוצרים לי את הנשימה. המטבח נוח — לא גדול במיוחד, אבל עם מספיק משטחי עבודה שאפילו אני מהנהנת לאישור. יש אי במרכז עם שני כיסאות בר. עוד דבר חיובי ברשימה שלי. אני אוהבת לארח, ותמיד מעדיפה שהאורחים יהיו סביב האי לידי בזמן שאני מכינה את האוכל.


אבל הדבר הכי מוצלח בדירה הזו הוא הסלון שהמטבח נפתח אליו. לא בגלל הגודל או הצורה שלו, אלא בגלל הקיר החיצוני שכולו חלונות עצומים.


אני פוסעת לכיוון החלונות ומסתכלת מטה לרחוב. אני רק יכולה לדמיין כמה יפים אורות הלילה של העיר דרך החלונות האלו. אני נאנחת ומתכוננת לאכזבה.


אני מסתובבת לכיוון המתווך. "הדירה מדהימה," אני פולטת בנשיפה. "מה הבעיה?"


הוא נראה מבולבל. "אין בעיה," הוא מבטיח לי. "זו דירת חדר, אלף וארבע מאות דולר לחודש, בדיוק כמו שביקשת. והיא תהיה מוכנה בחודש הבא."


אני נאנחת. הנה זה.


"אני צריכה אותה בשבוע הבא," אני אומרת בייאוש.


הוא מכווץ את מצחו ומסתכל על הדף שבידיו. "אני מצטער, נראה שלא הבנתי אותך בטלפון. חשבתי שאת מחפשת דירה לחודש הבא. הבניין הזה לא יהיה מוכן לפני, אז לצערי, לא אוכל להכניס אותך לכאן בשבוע הבא."


אני נאנחת וצובטת את גשר האף. צפיתי את זה בכל מקרה, ואני לא באמת אמורה להיות מופתעת.


"אקח אותה בחודש הבא," אני אומרת. "תשלח לי את הניירת ואדאג לחתימות. פיקדון לחודשים הראשון והאחרון ודמי עירבון, נכון? סך הכול שכר דירה של שלושה חודשים?"


הוא מהנהן, עדיין נראה אשם. אני מחייכת אליו קלושות. "אוקיי, תודה על הסיור. נהיה בקשר."


הוא מלווה את היילי ואותי בחזרה למכונית ונפרד מאיתנו בלחיצת יד. כשאני מחליקה בחזרה למושב הנהג, אני שולפת את הטלפון שלי ושולחת הודעה.


רמי: נראה שאני עוברת לגור עם טריסטן לשבוע.


עשרים דקות לאחר מכן, היילי ואני יושבות בנוחות בשולחן בחלקו האחורי של הפאב האירי. זה הבר האירי הכי ותיק בעיר והעבודה הראשונה של היילי כשהיא רק עברה לכאן, ואנחנו תמיד מקבלות פה יחס של וי־איי־פי.


אנחנו מרימות את הראשים שלנו ורואות את הבוס לשעבר של היילי. על פניה של היילי עולה חיוך כשהיא נעמדת כדי לחבק אותו.


"חשבתי שאבוא להגיד שלום, עבר הרבה זמן," היא אומרת בחום. אני מנופפת בידי בנימוס.


"אני שמח שבאת, תמיד טוב לראות אותך. השוטים הם על חשבון הבית. טקילה?"


אני מחייכת ומהנהנת. "זה יהיה נהדר, תודה. היום הזה היה ערמה של חרא, טקילה נשמעת כמו אקורד הסיום הראוי."


הוא צוחק וזוקף אצבע לאישור. "שוטים כפולים, אם כך. אני כבר חוזר, יקירותיי."


היילי נאנחת. "אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת להתעסק עם המניאקים השיכורים במקום הזה, אבל אני כן מתגעגעת למניאקים הספציפיים האלו." היא מסתובבת בחזרה אליי כדי לסיים את השיחה שהתחלנו בנסיעה לכאן. "אז, תשאירי את כל הרהיטים והארגזים שלך בבית של אימא ואבא? לא נראה לי הגיוני לשכור מחסן לפחות מחודש."


"כן, אני מניחה שזו האפשרות הקלה יותר. אלוהים יודע שהמרתף שלהם גדול מספיק בשביל כל החפצים שלי." אני משפשפת את עיניי בעייפות. "אני לא מצליחה להתגבר על כמה כל הסיפור הזה מעצבן. אצטרך לשכור חברת הובלה פעמיים במקום להעביר את החפצים פעם אחת מדירה אחת לאחרת. אוף, המשפחה המטופשת של דן —"


היילי צוחקת. אני נועצת בה מבט נוקב על כך שהיא משועשעת מהאומללות שלי, היא מרימה את ידיה באוויר במחוות כניעה. "היי, לפחות הדירה החדשה מהממת," היא מציינת. "אני מקנאה. בניינים חדשים הם ה־דבר. הם תמיד כל כך זולים."


"כן, רק חבל שהתזמון שלהם פחות מוצלח," אני רוטנת.


"חבל," היא מסכימה. "אבל ג'קס נתן לך אור ירוק להישאר אצלו באותו שבוע? התזמון של הנסיעה שלו מסתדר די מושלם."


אני מתכווצת ולוגמת מהבירה שלי. "ספרי לי על זה. לא התלהבתי מהרעיון לישון על ספה במשך כל כך הרבה זמן. לפחות ככה, ממש יהיה לי מקום משלי ואוכל להתחבא כשאצטרך. מה שאני מאמינה שיקרה כמעט כל הזמן, כיוון שאחלוק בית עם טריסטן." אני נאנחת ושומטת את ראשי על זרועותיי. "למה הוא צריך להיות החבר הכי טוב של ג'קס? למה ג'קס לא יכול לגור עם ג'נטלמן נחמד ואינטליגנטי?"


"נראה שהשוטים האלו באמת מגיעים בזמן טוב," אני שומעת מישהו ממלמל מעליי. אני מרימה את ראשי ורואה את המנהל לשעבר של אחותי מחזיק שלושה שוטים. "למי מכן שצריכה קצת יותר," הוא מסביר, דוחף לעברנו את השוט הנוסף.


"אתה מלאך," אני נאנחת, מושיטה את ידי לאחד מהשוטים הכפולים. "תודה לך."


"מתי שתרצו," הוא מחייך ומסתכל על היילי. "הייתי שמח להישאר ולפטפט, אבל עמוס כאן הערב, כפי שאתן רואות. תבואו להגיד שלום לפני שאתן הולכות. היה נהדר לראות אותך שוב." עיניו נדלקות בנצנוץ שובב. "ואת יודעת, מתי שאת צריכה עבודה, מחכה לך כאן מקום —"


היילי צוחקת ונדה בראשה. "זה לא יקרה, אבל אני מעריכה את ההצעה. תודה שוב על המשקאות."


ברגע שהיא מזכירה את השוטים, אני לוגמת אחד ומתכווצת כשזה שורף את הגרון שלי. אני נאנחת ושוקעת לתוך המושב, מחכה לרוגע שתמיד מציף אותי עם אלכוהול. היום הזה היה כל כך נורא, אני מניחה שמכאן אפשר רק לעלות.


ההנחה הזו שגויה לחלוטין.


"אני מבין שאנחנו עומדים להיות שותפים."


אני קופאת כשאני מזהה את הקול. לאט, אני מסתובבת ונועצת מבט בפניו של טריסטן, שעומד ליד השולחן שלנו.


"תאמין לי, זו לא האפשרות הראשונה שלי," אני נוהמת. "או השנייה. אני שונאת את זה בדיוק כמוך, אז בוא נקבע כמה כללי יסוד ממש עכשיו ונתחיל ברגל ימין."


הוא מרים גבה לעברי. "את מתכוונת לקבוע כללי יסוד בבית שלי?"


"כן," אני מתפרצת. "אחרת, אני לא בטוחה ששנינו נשרוד."


הוא מגלגל את עיניו, אבל מתיישב לצידי. אני זועפת כשהוא דוחק בי לזוז עם הירך שלו.


"אוקיי, כלל מספר אחת," אני מתחילה. "אנחנו לא נכנסים לחדרים אחד של השני. אני יודעת שאתה אוהב להתפרץ לחדר של ג'קס ולהשאיל את הדברים שלו, אבל זה לא יקרה בזמן שאני שם."


"אבל אם ייגמרו לי הקונדומים ואצטרך לקחת מהמחבוא בשידה שלו?" הוא מיילל בדרמטיות.


אם מבט היה יכול להרוג... לטריסטן לא היה דופק.


"אני מניחה שיהיה סימון אחד פחות על רגל המיטה שלך," אני מתפרצת. "מה שמוביל אותי לכלל מספר שתיים. אני לא רוצה לשמוע אותך מזיין איזו אידיוטית משנה שנייה, שלא יודעת מה טוב בשבילה, באמצע הלילה. אני קמה מוקדם כמו בני אדם מבוגרים, אז זמן השקט מתחיל באחת־עשרה בלילה." אני בכוונה נועצת בו מבט נוקב, כדי לוודא שהבהרתי את עצמי. "ובאותו עניין, אני גם לא רוצה להיכנס לבית ולראות אותך מזיין מישהי. בלי סקס מחוץ לחדר השינה שלך."


בתגובה, טריסטן מנער את ראשו בגיחוך. "אין ספק שהשקעת הרבה מחשבה בפעילות המינית שלי. את בטוחה שאת לא מנסה להגביל את מספר הנשים בחיי כי עמוק בפנים את מקנאה?"


היילי משחררת צחוק קולני. אני שולחת לעברה מבט המום. לגמרי שכחתי שהיא כאן. אני מכווצת את עיניי לעברה ומחזירה את תשומת הלב שלי לבן זונה הזחוח שיושב לצידי.


"תמשיך להגיד לעצמך מה שאתה צריך כדי להרגיש טוב יותר עם העובדה שאני לא אשכב איתך," אני מלגלגת.


אני שוקלת משהו ושואלת, "אני הבחורה היחידה שאי פעם סירבה לך? אלוהים אדירים, אני היחידה, נכון? וואו, זה מסביר למה נכנסתי לך מתחת לעור." אני צוחקת בשביעות רצון.


אבל הצחוק נתקע בגרוני כשאני מרגישה אותו מצמיד את שפתיו לאוזן שלי. "מתוקה, מעולם לא הצעתי לך," הוא לוחש בהתנשאות. "אני מצטער לנפץ לך את הבועה, אבל תמיד רק הנחת."


אני יכולה להרגיש את לחיי מאדימות. אני נועצת בו מבט ודוחפת את גופו מהמושב לידי. הוא צוחק צחוק של מנצח כשהוא נעמד.


"נתראה בהמשך, רמי בייבי," הוא עוקץ ומתרחק.


אני רותחת כשאני חוטפת את השוט הנוסף ושותה אותו בלי למצמץ.


"טוב, זה הולך להיות מעניין," ממלמלת היילי.


הערות


1 ענף ספורט, אומנויות לחימה משולבות.


2 אל התשוקה והיופי.


3 אליפות הלחימה האולטימטיבית.


4 ענף ספורט שמתמקד בכוח.