1
ג'יימס


אני נכנס דרך השער של הקמפוס בדיוק כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל.


האחים הקטנים והמניאקים שלי התקינו לעצמם את אותו הצלצול, ובכל פעם שאחד מהם מתקשר, בוקע שיר ישן של בריטני ספירס בקולי קולות מהרמקול. אין לי שום דבר נגד בריטני, מן הסתם. האישה אלילה, אבל השיר "Baby, one more time" לא בדיוק זועק 'הקוורטרבק שממוקם במקום הראשון בליגה הארצית'.


ברור שהזבלים הקטנים האלה יודעים שאין לי מושג איך לשנות בחזרה לצלצול נורמלי. אומנם אני בן עשרים ואחת, וגדלתי עם טלפון ביד כמו כולם, אבל טכנולוגיה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. אני מעדיף לחנוק את עצמי עם מגן הביצים שלי ולא לבקש מהם עזרה.


וטוב, נו, אולי השיר מוצא חן בעיניי, אבל רק קצת. אני יוצא מהמכונית ומזמזם את השיר בזמן שאני עונה לשיחה, אסיר תודה שאין איש בסביבה. אני לא בטוח שזה רעיון טוב שהקוורטרבק החדש באוניברסיטת 'מֶקי' ייצור רושם ראשוני של חובב פופ משנות האלפיים. אני צריך לשמור על המוניטין שבניתי לעצמי באוניברסיטת לואיזיאנה.


קולו של קוּפֶר צועק באוזני, גס וחסר סבלנות כמו תמיד, בזמן שאני צועד לבניין המנהלה. "הגעת כבר?"


"אני עדיין לא ליד הבית. אני צריך לדבר עם הדֵקנית קודם, זוכר?"


הוא משמיע צליל מיוסר שנשמע כמו חיה גוססת. "אחי, אנחנו מחכים כבר נצח. אם לא תמהר אני משתלט על יחידת ההורים."


"ואם אני רוצה את יחידת ההורים?" שמעתי את אחי הקטן השני, סבסטיאן, אומר ברקע.


"היחידה הזאת שמורה למי שמזיין הכי הרבה, סֶבּי," אומר קוּפּ. "אתה אף פעם לא מביא בחורות הביתה, וג'יימס החליט להתנזר עד שייכנס לליגה, אז רק אני נשארתי."


"במקרה הזה המבוגר ביותר מנצח את מי שמזיין הכי הרבה," הודעתי לו.


"אתה רק קצת יותר מבוגר ממני."


"תאומים אירים," אני אומר בחיוך, אף על פי שקופר לא רואה אותי. טכנית אנחנו לא תאומים, כי יש בינינו פער של שנתיים, אבל שם משפחתנו הוא קלהאן ואנחנו מאוד קרובים, אז זאת בדיחה שאימצנו — אם כי אף פעם לא בפני אימנו, שיכולה לכווץ לנו את הביצים במבט אחד — "נכון, אח קטן?"


אני פותח את הדלת ומבזיק חיוך לעבר פקידת הקבלה. אני שומע את קוּפּ וסֶבְּ ממשיכים להתווכח בטלפון. אני יודע בוודאות שהחיוך שלי ממיס תחתונים, והפעם הזאת אינה שונה. אני שם לב לרגע שבו הבחורה — סטודנטית שעובדת במקום — מסיטה את מבטה מפניי אל המפשעה שלי.


"היי, אני חייב לזוז. נתראה בקרוב." אני מנתק לפני שקופר ינסה להמשיך את השיחה. על אף הרברבנות שלו אני יודע שהוא לא יעשה מהלך כזה בלי לדבר איתי קודם. ואולי אתן לו את היחידה — הוא צודק, אני באמת לא מכניס בחורות לחיי כרגע. לא אם אני רוצה לנצח באליפות הלאומית ושיגייסו אותי ל־NFL‏1 בסבב הבחירה הראשון.


"היי," אומרת הבחורה. "אפשר לעזור לך?"


"יש לי פגישה עם הדֵקנית ליוֹנֶטי."


היא רוכנת מעל היומן ושדיה נחשפים בפניי. יש לה זוג שדיים נהדר. אולי ביקום אחר הייתי מבקש ממנה לצאת איתי לשתות משהו, ואז שוכב איתה. עבר נצח מאז שראיתי ציצים, שלא לדבר על לגעת בהם. אבל זאת ההגדרה של הסחת דעת, בעיקר אם היא איזו דרמה קווין.


בלי הסחות דעת. הסיבה היחידה שבחרתי ללמוד ב'מקי' היא כדי להחזיר את קריירת הפוטבול שלי למסלול... ובסדר, כן, גם כדי לסיים את התואר. וזאת הסיבה שאני במשרדה של דֵקנית הסטודנטים במקום לסקור את השטח במגרש החדש שלי.


"שֵם?" היא שואלת.


"ג'יימס קלהאן."


עיניה מתרחבות מעצם הזיהוי. אולי היא חובבת NFL וחושבת קודם על אבי, או שאולי היא קראה משהו על זה שהחלפתי בתי ספר. כך או כך, נראה שהיא מוכנה לטפס עליי כמו על עץ.


"אממ... אתה יכול להיכנס. היא יודעת שאתה מגיע."


"תודה." אני גאה בעצמי שאני מצליח להימנע מלקרוץ לה. אם אעשה זאת, היא פשוט תמצא אותי בקמפוס איכשהו ותתעקש שאנחנו נשמות תאומות.


אני צועד לאורך המסדרון ולתוך משרדה של הדֵקנית ליונטי ומביט לכל עבר בזמן ההליכה. אני לא שולט בזה. אני מבחין בכל דבר, אולי כי אני רגיל לשים לב לקו ההגנה של הקבוצה היריבה, לחפש שינויים עדינים באופן המשחק שלהם ולהבין איפה הם ינסו לרסק את המהלכים שלנו.


לדֵקנית יש משרד יפה, ובו שולחן עץ מפואר ומאחוריו ארונית זכוכית מלאה פרסים. ספרים מכסים קיר אחד ושתי כורסאות מרופדות בקטיפה מוצבות מול חלקו הארוך של שולחן בצורת האות רי"ש. מאחורי השולחן יושבת הדֵקנית ליונטי. שערה האפור בטוח טבעי. הוא גולש אל קו הלסת שלה בתספורת קארה קצרה. גם העיניים שלה בצבע אפור, והחליפה עם כריות הכתפיים בסגנון שנות השמונים? נכון מאוד, גם היא אפורה. היא נעמדת כשהיא מבחינה בי ומושיטה אליי את ידה ללחיצה.


"מר קלהאן."


"היי," אני אומר ומתכווץ מבפנים. אני לא מבקש את זה, אבל אנשים, ונשים בעיקר, בדרך כלל מגיבים אליי בחמימות יתרה כשהם פוגשים אותי לראשונה. אימא שלי קוראת לזה 'הקסם של קלהאן', ובדרך כלל הוא חסין בפני כישלון... עד עכשיו. הדֵקנית ליונטי מביטה בי כאילו היא לא מאמינה שאני עומד במשרדה. בטח יש לה עמידוּת בפני גומות חן, כי מבטה רק מתקשח יותר כשאני מתיישב.


"תודה שבאת לדבר איתי בהתראה קצרה כזו," היא אומרת. "יש לי מספר עדכונים לגבי השיעורים שלך הסמסטר."


"יש בעיה?"


נשארו לי רק מספר חובות כדי להשלים את השנה האחרונה שלי. החוג הראשי שלי הוא מתמטיקה, אז רוב השיעורים שאני משתתף בהם עוסקים במספרים בלבד, אבל יש לי מקום לשיעור בחירה אחד או שניים. בסמסטר הזה נרשמתי לקורס ביולוגיה ימית. השיעור אמור להיות קל, בלי כתיבת חיבורים, תודה לאל. סֶבְּ אומר שהפרופסור עתיק, ושברוב השיעור הוא מקרין סרטים של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'.


הדֵקנית ליונטי זוקפת גבה אפורה. "יש בעיה עם שיעור הכתיבה האקדמית שלך."


פאק. יש לי הרבה חרטות לגבי השנה הקודמת, ואחת העיקריות היא שאפשרתי לעצמי לפגר בשיעורי הבית. אומנם אני נוראי בכתיבה, אבל עדיין, זה ממש עלוב שנכשלתי בשיעור כתיבה אקדמית. הייתי אמור להשתתף בו ולעבור עוד בשנה הראשונה.


"חשבתי שכל נקודות הזכות מהאוניברסיטה הקודמת עברו לכאן."


"בגדול, כן. אבל כשסקרנו את הרשומות שלך מקרוב, גילינו שנכשלת בשיעור החובה בכתיבה אקדמית בפעם הראשונה. אולי שם ויתרו לספורטאים," — היא אומרת ספורטאים כאילו כולנו איזו פטרייה שצריך להיפטר ממנה — "אבל כאן, אנחנו מצפים מכולם לעמוד באותם סטנדרטים אקדמיים. הפרופסור שמלמד את הקורס הואיל בטובו לאשר השתתפות של סטודנט נוסף בשיעור, ואתה תשתתף בו בסמסטר הזה, כי השיעור מתקיים רק בסמסטר הסתיו."


אני מרגיש ששיעור הביולוגיה הימית חומק מבין אצבעותיי. טון הדיבור של הדֵקנית ליונטי מבהיר שהיא חושבת שאני טיפש יותר מערֵמת אבנים. היא בטח חושבת ככה לגבי כל האתלטים. וזה בולשיט. מה שקרה בסתיו שעבר היה חריג. עבדתי קשה על התואר שלי. כמו שאבא מזכיר לנו כל הזמן, קריירות הספורט שלנו יימשכו רק לזמן מוגבל. אפילו אם תהיה לי קריירה מצליחה ב־NFL — וזאת הכוונה שלי — רוב חיי יתרחשו אחרי שאפרוש.


"אני מבין," אני פולט.


"עדכנתי את מערכת השעות שלך בהתאם. השיעור ימלא את משבצת קורס הבחירה שלך. אם יש לך שאלות, גש בבקשה למשרדי או לרַשָּׁם."


היא נעמדת ופוטרת אותי בלי דיון.


אני בולע את מבוכתי, אף על פי שאוזניי בוערות.


ברוך הבא לאוניברסיטת 'מקי'.


אני נושם עמוק ומזכיר לעצמי למה אני כאן. תואר, ואחר כך ה־NFL.


אני רק צריך למצוא דרך לעבור את הקורס הזה קודם.


***


כשאני מגיע הביתה סֶבְּ יושב בשיכול רגליים על הרצפה ומתיר סבך כבלים. אני מנופף אליו, מניח את המפתחות על השולחן בכניסה ומביט סביב. חוץ מסֶבְּ והבלגן שלו אין כאן יותר מדי דברים, רק ספת עור בצורת האות רי"ש, שולחן קפה וטלוויזיה תלויה על הקיר. כיוון שכולנו נלמד באותה האוניברסיטה, החלטנו לשכור את המקום הזה למשך השנה. במודעה היה כתוב שהדירה לא מרוהטת. אני חושב שאני יודע מי גרם לרהיטים להופיע.


"סנדרה שלחה הכול," אומר סֶבְּ ומחווה מסביב לחדר באמצעות ערימת הכבלים. "המתקינים סידרו את זה ככה, אבל אפשר להזיז אם צריך."


אימא פועלת במהירות מפחידה. אני בטוח שברגע שהיא שמעה שהבנים שלה, שני אלה שהרתה והאחד שאימצה, חולקים בית יחד, היא ניגשה ל'פוטרי בארן'. למזלנו יש לה טעם טוב.


חבטה נשמעת מלמעלה ושנינו מעיפים מבט לכיוון בחשש.


"הוא מעצב מחדש." אומר סֶבְּ. "איך הייתה הפגישה שלך?"


רגליי נודדות למטבח. אני בספק שיש משהו במקרר, אבל מותר לבָּחור לחלום שיש שם לפחות בירה. אני לא שותה הרבה במהלך העונה, אבל טכנית נשארו עוד מספר ימים עד שהעונה תצבור תאוצה. והפלא ופלא, שישיית בירות מונחת על המדפים ליד קופסת אננס וקרטון ביצים, ומשום מה, גם צנצנת קטנה של חזרת.


סֶבְּ מופיע בפתח בדיוק כשאני מניח את כף ידי על הפקק כדי לשחרר אותו. הוא קופץ בצליל פקיעה. אני לוגם לגימה ארוכה, וייתכן שאני נראה עצבני כמו שאני מרגיש, כי מצחו של סֶבְּ מתכווץ.


"מה קרה?"


"הדֵקנית החליטה לדפוק אותי, זה מה שקרה. היא מכריחה אותי לקחת את שיעור הכתיבה האקדמית שוב."


"נשמע דבילי."


"זה באמת דבילי," אני נוהם. "אבל הם בדקו את הרשומות שלי וראו שנכשלתי בשיעור הזה באוניברסיטת לואיזיאנה. אז... כש..."


"כן," אומר סֶבְּ. "אני יודע."


צביטת כאב חולפת בי. השנה שעברה הייתה אסון מסיבות רבות, ולמרות זאת אני מתגעגע לשרה. אני לוגם שוב מהבירה ומביט על החדר. יש בו שולחן אוכל גדול, שמזכיר לי את הבית ב'פורט וושינגטון', והמטבח לא רע בכלל. יש מקום רב לבשל ארוחות כמו שהמאמנים ממליצים. יש דלת שמובילה לחצר האחורית, בור אש ומסביבו מספר כיסאות נוח. ברגע שסֶבְּ יסיים לארגן את חדר הטלוויזיה, נוכל לשחק שם משחקי מחשב.


"נחמד פה," אני מציין.


"כן." הוא עונה. "אז מה אמרת?"


"לא ממש יכולתי להתווכח. באמת נכשלתי בקורס."


"אבל זאת השנה האחרונה שלך. באת לכאן לשחק פוטבול."


"ולסיים את התואר."


סֶבְּ נאנח. "כן. גם זה."


ההורים שלי תמכו מאוד בשאיפות קריירת הפוטבול שלי, גם מפני שאבא שלי שיחק בעצמו. הוא מכיר את העבודה הקשה טוב יותר מכל אחד אחר. בהתחלה זה היה החלום שלו, שאחד מהבנים שלו ילך בעקבותיו, אבל החלום נעשה שלי מזמן. אם לא יֵצא לי לשחק בליגה, ארגיש שמשהו חסר בחיי. סוף פסוק. אבל לימדו אותנו שגם השכלה חשובה, אז ככל שאני ממוקד בפוטבול, אני גם יודע שצריך לסיים את הלימודים. קופר מוכשר מאוד בהוקי, אבל אבא לא הרשה לו אפילו להירשם לדראפט2 של ה־NHL כי הוא פחד שקופר יעזוב את המכללה לטובת הליגה ולעולם לא יסיים את הלימודים. כדי למלא את משאלותיו של אביו, סֶבְּ השתתף בדראפט של הבייסבול בתיכון, אבל התחייב לשחק ארבע שנים כאן, ב'מקי', לפני שינסה להמשיך בנתיב קריירה ב־MLB‏3 "אתה לא יכול לבקש מהמאמן החדש שלך שיתערב? הוא די גנב אותך מלואיזיאנה, הוא רוצה אותך כאן."


"ולהיות הספורטאי השחצן שהדֵקנית חושבת שאני?"


סֶבְּ מושך בכתפיו ומעביר את אצבעותיו בשיער הבלונדיני הפרוע שעל ראשו. "אולי לא תיכשל הפעם. אולי יהיה קל יותר. או שאולי תדע יותר, כי אתה בקולג' כבר די הרבה זמן," הוא מתכווץ כשאנחנו שומעים חבטה נוספת מהקומה העליונה. "ותמיד יש את קופר."


"בפעם האחרונה שביקשתי ממנו עזרה בלימודים כמעט דקרתי אותו. הוא בלתי נסבל."


"בעזרת עט."


"אני עומד מאחורי המעשים שלי. זה היה ניסיון דקירה, ואני לא מצטער."


סֶבְּ נאנח. "אולי מישהו אחר יכול ללמד אותך. אסור לך להיכשל."


"לא." אני מסיים את הבירה בלגימות אחדות ומניח את הבקבוק בכיור. תחושת הלחץ שנלחמתי בה מאז הפגישה עם הדֵקנית מאיימת לצוף. אני לא טוב בכתיבה, מעולם לא הייתי. מכשול גדול כל־כך בשנה שאמורה לשגר אותי לעמדת הקוורטרבק הפותח, עלול להיות גרוע כמו פציעה. אבל עם פציעה אני עוד יכול איכשהו להמשיך לשחק. לסבול ולמשוך כל העונה. אבל קורס כתיבה? זה מעבר ליכולותיי.


קופ מתהלך במטבח, מזיע ומוחה את פניו בחולצת הטריקו שלו. "סוף־סוף הצלחתי להרכיב את השולחן. לקח לי רק ארבע שעות."


"תראה מה זה," אומר סֶבְּ במתיקות. "התקיף אותך שולחן מחורבן."


הוא מרים לעברו אצבע משולשת בלי למצמץ. "יש לי הצעה."


הוא עוצר ומביט בהבעות פנינו. אני לא יודע על מה הוא חושב, אבל סביר שזה משהו שקשור למסיבה, ואין לי כוח לזה כרגע.


במקום לפצוח בנאום עיניו מצטמצמות. "אוקיי, במי אנחנו נלחמים?"