ספרה של לואיז בית-לחם צבע מקומי נדרש לשיח ההיסטוריוגרפי שהתגבש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. מה מקומה של הספרות בתנאים של מצב-חירום פוליטי? כיצד מתיישב מעמדו של הטקסט הספרותי בתור שכזה עם חובו הדחוף למציאות שהייתה לאזור אסון? הספר מציג באופן ביקורתי את התביעה שרווחה בחוגי הספרות באותם ימים – להקריב את היסודות ה"ספרותיים" לטובת ייצוג "שקוף" של המציאות הכואבת; הוא מציע חלופות לגישה זו מתוך מחשבה מחודשת על מושגים כמו עדות, תיווך ותרגום. מחקרה של בית-לחם חושף את נקודת המגע החמקמקות בין הסמיוטיקה של האפרטהייד לתרבות הספרותית והפוליטית של המחאה – מתנות הפרידה המורעלות שהוריש האפרטהייד למתנגדיו.
כנגד טשטוש הגבולות המפתה בין הסימן לחומר, בין הדיבור לדבר, עולה מהספר קריאה בגופים, אשר עם היותם פצועים ומצולקים, לעולם אין הם "מדברים בעד עצמם"; זו קריאה אשר מגייסת את משאביה התיאורטיים והאתיים על מנת להסיט את המבט מרישומה המְדָבֵּר של הטראומה אל דמותה של מתווכת אשר נושאת את אפשרותה של העדות בעודה נדחקת אל מחוץ לפריים; זו קריאה המתערבת בין הפצע לתחבושת, בין העד לשופט, בקולה של המתווכת, ממעמקיו של פער התיווך. 
המהלך של בית-לחם מתנודד בין ניתוח טקסטים ספרותיים וביקורתיים לבין עיון בפרקי עדות שהובאו בפני "ועדת האמת והפיוס" שקמה בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד – כל זאת בזיקה מתמדת לסיטואציה הפוליטית הישראלית שמתוכה ואליה נכתבים הדברים. הספר מלווה במבוא שכתבו המחברת והמתרגם במיוחד למהדורה העברית.
לואיז בית-לחם היא מרצה בכירה בחוג לספרות אנגלית ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן בתכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודים אפריקאיים; פרסמה מאמרים רבים על ספרות דרום אפריקאית, יצירתו של ג'. מ. קוטזי ותיאוריה פוסט-קולוניאלית.