בקווים חדים ובטוחים משרטטת אידה צורית ברומן שלפנינו סאגה משפחתית מרשימה שבמרכזה אודליה סלונים, פסיכולוגית צעירה ואשה "חצויה", שחייה נחצים בשל אירוע טרגי שהותיר בה חותם טראומטי: כישלונה לשמור על בנה של בת-דודתה וחברתה הקרובה רונה והיא רדופת רגשי אשם קשים שאינם מרפים ממנה.
אודליה היא דמות חזקה ושברירית כאחד ואין כאן סתירה; מדובר באשה אינטליגנטית ורגישה עם נטייה למיסטיקה, גיבורה נשית מודעת ועירנית לעצמה ולסביבתה החותרת ללא לאות אחר משמעות בחייה. יחסיה הסבוכים עם אמה מחד ויחסיה הקרובים עם דודתה ובנותיה מאידך מתוארים באמינות רבה ויוצרים מארג רגשי מדוייק ואותנטי.
לפנינו אם כן רומן תודעה קלאסי ומשוכלל הכתוב בגוף ראשון, הכולל תנועה קדימה ואחורה בזמן וממוקד באותו אירוע טרגי. ברגעי מפתח שונים ברומן אודליה כותבת טקסטים קצרים, פתקים המהווים מעין השתקפויות של התודעה בעיני עצמה שנועדו לעזור לה להבין טוב יותר את מה שקורה לה.
אידה צורית מצליחה לתאר את האינטימיות והבדידות בסבל של אודליה מבלי לגלוש לרגשנות יתרה. החתירה המתמדת אחר משמעות בתוך חיים שנדמה כי הם מרוקנים ממשמעות היא אולי הציר הפנימי ברומן הזה. החיים בתוך תודעה של אסון ואשמה אינם זרים כמובן לישראלים; מבחינה זאת נובע הרומן הזה מלב ליבה של החברה הישראלית היום.