אתמול התקשר אחי לספר לי שאימנו שברה את הירך. מיעטנו לשוחח בשנים האחרונות, אני והוא, אבל כשראיתי את שמו מבליח על צג הסלולרי שלי, עניתי מתוך הרגל. הוא הופתע. אולי ציפה שאתעלם ואספק לו עילה נוחה למשלוח הודעת טקסט. הוא מסר לי את פרטי בית החולים שבו היא מאושפזת. אמרתי שאשתדל לבוא, אף שלא הייתה לי כוונה כזאת. שמטתי את המכשיר מכף ידי שהחלה מתייזעת. אצבעותיי התכווצו והכריות עקצצו. התיישבתי ליד שולחן הכתיבה בדירתי. הוצאתי את קלמר כלי הכתיבה שלי מהמגירה ושלפתי עיפרון. אחזתי בו, לחסום בעד העווית שטיפסה באצבעות. משכתי גיליון נייר, שכבר היה משורבט עד כָּלֶה, והפכתי אותו, אל צידו הריק. ישבתי דומם, שעה, אולי שעתיים. המבט הספירי, המפציר, בעיניה של נוריאה חזן הבליח במוחי. סילקתי אותו. בהיתי בצחות הנייר, בבור המסויד. לבסוף הפרתי את ניקיון הדף בכמה קווים, להכעיס –
ישראלה.
למה לא, נקודת מוצא טובה. בפי הוריי נתכנתה הארוסה. אימי היא שהדביקה לה את הכינוי, ואבי החרה החזיק אחריה. לאחי הבכור די היה בצירוף קרש גיהוץ כשנזכרה בדבריו. אני עשיתי לי מנהג לגלגל כנגד ארבעתנו את ארבע הברות שמה בכל הזדמנות שנקרתה לי, הברה כנגד כל אחד מאיתנו, ארבע תנועות, תזזית גדולה מדי של האוויר בין כלי הקול, השפתיים, הגרון.
סערה חזויה הייתה לפרוץ ביום פגישתנו, ניחושים על ממדיה גדשו את מהדורות החדשות, אבל קשה לומר שאי פעם היו ערוכים לטלטלות האקלים במקומותינו. הייתי בחופשת שחרור מהצבא, בדרכי לעזור לאחי בחנות שלו. הוא הבטיח להעסיק אותי עד שאמצא עבודה מועדפת או איזשהו כיוון. כיוון, כיוון, ההורים שלי שיננו לי, אתה חייב לתפוס כיוון.
כמעט הגעתי ליעדי. כבר הייתי בתוככי המתחם שבו שכנה החנות של אחי, מגדלי משרדים בחיתוליהם, הדורי זכוכית, מטפסים באיטיות אל העתיד, שיכונים שהוסבו למסחר ועליבותם המטויחת בלטה עוד בגשם. צליפת אוויר אדירה עקרה ממני את המטרייה שלי. היא התגוללה בשלוליות, בבקעי האספלט שהתמלאו מים מסואבים, רוויי פיח ואבק צמיגים. אפילו בחורף הדחוס, הקרוע מהקשרו האקלימי, הזיעו כפות ידיי. לבסוף נעצרה המטרייה בתלולית בוץ. הניילון התכלכל שלה נמרט וזרועות האלומיניום שלה הזדקרו.
מיהרתי לתפוס מחסה תחת גגון. מולי, על רחבה מוגבהת, מרוצפת אבנים קטנות, דידה עורב. עורב יחיד, נוצותיו השחורות מתבהקות פרועות. לא איתרתי עורבים נוספים. עוברים ושבים שצעדו במהירות, בראשים מורכנים תחת מטריותיהם, הסתירו אותו מעיניי. הוא שב ונגלה, מקפץ, מנקר בחריצי האבנים.
בחורה צעירה הגיחה מעיקול הכביש לימיני, משב רוח עצום פגע בה, בלם את תנועתה, הרתיע אותה אחור. שתי ידיה אחזו בידית מטרייתה, אבל חופתה נהפכה עליה, מוטות המתכת המקומרים התקערו. הרוח הביאה איתה גם מטח גשם. היא עמדה שם מאובנת. הצבעתי עליה והתחלתי לצחוק. איני יודע בפני מי ולאיזה צורך, אולי בפני העורב, לבשר לו שהצטרפה למצוקתנו שותפה חדשה. ואולי סתם צחקתי. הצחוק פרץ ממני גס, עולץ, שאגתי באין שליטה.
ובעודה ניצבת משותקת, הוסיפו והרטיבו אותה מכוניות. בזדון התיזו, תמיד יש זדון במכוניות המאיצות קמעא בכניסתן לשלוליות. עד שאחת מהן, מסחרית מגושמת, שילחה בה נחשול. הצעירה השאירה אותי מתמכר לצחוקי, גידפה איזה גידוף והסתלקה.
רק בחנותו של אחי, כשחלצתי את נעליי ופשטתי את גרביי בחדר האחורי ותליתי לייבוש מעל תנור החימום, בא אליי להט ארשתה. מבעד הדקות שחלפו, האור הצמרירי, הוא בא. היא הסתכלה בי בזעם, בעלבון, בקדחת המבט, שתפסתי שאינה רגילה בה, שהיא רותחת כולה שלא כדרכה. ראיתי בהיקפצות השרירים שלה, בהידרכות שלה, היא דלקה אל ההֱיוֹת, ואני בצחוקי התמוגגתי.
חולשת הלב הייתה לי אז, בחדר האחורי, בחנות. ראיתי אותה עומדת חסרת אונים, במבול, עכברית ונחבאת, ואני צוחק לתלאותיה. ידעתי שמוטל עליי לפצות אותה. לא לפצות, לעזור לה להיות מי שנגלתה מבעד לאותו צחוק, עזה, קיימת.
במוצאי היום זכרתי את שמה, ישראלה. דרכינו יכולות היו להצטלב בכל רגע אחר, שלא הייתי נכון בו לקראתה, אלא שלא הייתי יודע לראות אותה כפי שראיתי. חיינו עד אותו בוקר השיקו. למדנו באותו בית הספר, שירתנו בבסיסים צבאיים באותו חלק מרוחק של המדינה. ייתכן שחלפנו זה על פני זה בתחנה המרכזית, ייתכן שנסענו באותם אוטובוסים וכמה מושבים הפרידו בינינו, עיניה דילגו מעליי כשהבחינה בי, מבטי החליק מעליה כשמיהרתי לאנשהו. אבל אז, בפגישה החורפית, נאלצנו להיעצר.
כמה ימים לאחר היתקלותנו ניגשתי לעירייה להסדיר את תו החניה השנתי של אחי במתחם העסקי. כבר קיבל כמה דוחות. בתחילה חשב שדי לתחוב את דוח האתמול בין המגב לשמשה כדי להימנע מדוח היום, אבל הפקחים במתחם היו זריזים וערמומיים. הוא חרק שיניים והתנצח בטלפון, הם לא ישברו אותו, הוא משלם הון תועפות מיסים לעירייה, לממשלה, החנות בשכירותו שלוש שנים, הוא לא צריך לחדש מדי שנה את תו החניה. שכנעתי אותו שאפנה אני, עם מסמכיו וייפוי כוח.
כשבחנתי את השילוט למחלקה הנכונה, ראיתי את ישראלה מרחוק, הולכת במסדרון בראש מורכן. לא היה לי ספק שזו היא. נדמה לי שצלמה נטבע בתוכי, ואפילו בתוך קהל עצום לא אאבד אותה. איך לומר, הצלם אינו המראֶה, אלא המהות, ואלמלא היינו בעולם הגשמי, לא נזקקנו לסימנים גשמיים. איני יודע אם יש היגיון רב בקביעה. זו תחושתי. הלכתי אחריה, שמרתי על פער מה בינינו, במהומה הכוללת של כוכים ומשרדונים. היא התיישבה באחת מעמדות השירות.
לקחתי מספר והמתנתי. בחנתי אותה מרחוק. עכשיו יכולתי לראות היטב את שערה החום ואת הפוני הישר, המשווה לה דמות של ילדה חיישנית, את תוויה המחודדים, כמו בובת חומר שהיוצר צבט בה חוטם בשארית כוחותיו, משך שפתיים וניקב באזמלו שני חורים לעיניים. צבען היה כחול עכור, כתמים של צבע בפשטות החמימה של הפנים. היא הידקה את הסריג החרדלי שלה, המכופתר, סביב גופה הצנום. ודאי רעדה מקור בגרמיות הכחושה שלה, אף שהחלל היה מוסק, מחניק. היא הזיזה טפסים ודפים מכאן לכאן, הזינה נתונים למחשב שעל שולחנה, בהיסוס, באצבע נוקשת אחת. לעיתים מזומנות עצרה ובהתה באוויר במבוכה או חיפשה ללכוד את מבטה של שכנתה לעמדה שכל דמותה אמרה מיומנות ונחרצות, בתנועותיה, אך גם בגופה הכבד, המשוקע בכיסא. הבחורה שלי זזה במושבה כה וכה בעצבנות.
ליבי יצא אליה. היא הייתה חסרת עור. מעודי לא חשתי בצורך להגן על מישהו. לי לא הייתה דרושה הגנה, גם לא גדלתי בין אנשים מגוננים. הוריי קבעו חוקים ומצוות שנועדו למנוע אסון, אבל לא מתוך דחף להגן, כי אם מתוך חשש מפני אשמה. אילו התרגש פֶּגע כלשהו עליי ועל אחי, הרי שהתריעו בפנינו מבעוד מועד, וידיהם נקיות. אחי נסוג ללעג, כל סכנה או איום ניגפו מלפני הלגלוג שלו, כל מכה וחבורה נפוגו לנוכח הבוז שלו. רק אצל ארמו נתקלתי ביֵצר הלא מוסבר הזה, לפרוש את חסותו על ילד שהאמין שעלול להינזק.
ארמו. הינה עוד שם שנדחק להצטלצל במוחי, להדהד בחלל שאני ישוב בו. אמש נחתמה לי הכתיבה בו, והבוקר היא נפתחת עימו. לעבודה לא הלכתי. התקשרתי ללינה, האחראית שלי, הצרדתי את קולי. היא אמרה, יום אחד נסתדר בלעדיך, וצחקה צחוק מהוסס, אולי להבהיר שהתבדחה.
ארמו, בן השכנים. משום מה לא הופקר לנשייה כמו יתר הפנים של ימי ילדותי. לא נחקק אצלי תו מתוויהם של חבריי לכיתה, למשחקים. ארשותיהם הותכו למסכה אנושית אחת.
במידה לא מועטה ארמו היה הביטוי המובהק של התורשה המשפחתית שלו, רחב כתפיים, מקורזל שיער, חזק. הוריי בזו למשפחת השכנים הזו. לא פעם שמעתי את אימי לוחשת לאבי, בהתייחסה לאיזה עניין מענייניהם, איך הגיעו לשכונה הזאת, אנשים כאלה צריכים לגור עם עניים מכוערים כמוהם. למה הם לא גרים במקום שעניים מכוערים עושים עוד מעצמם. ואבי מהנהן בראשו בהסכמה נלהבת. הוא, שהיה קטן מידות, נמוך, אך דחוס, לא סבל את הפיזיות הדגושה שלהם, הבנים שעירים ועקומי רגליים, הבנות דדניות ורחבות אגן, ויותר ממנה סלד מגרוניות דיבורם, מהמרוקאיוּת שלו שהִדמים, שהייתה משתרבבת אל דיבורם. אימי העירה לא פעם על קהות המוחין שלקו בה, לטענתה, ההמוניות של מנהגיהם, העוז למתוח חבלי כביסה בקדמת הבית, לתלות עליהם את בגדיהם התחתונים לייבוש. בעיקר לא הניח לה מספָּרם, ריבוי צאצאים העיד על בורות, על מוחות חשוכים, על הזנחה מכוונת, על עיוורון מרצון לעתיד. היא הייתה גאה שעצרה את רחמה אחרי שני בנים.
אני הייתי אדיש לקיומם, לקיומו של ארמו, שהיה בן גילי. אחי הדביק לביתם את הכינוי טירת הקופים, משכן שהעיד על יושביו, לדעתו. בעיניי הוא הקנה אצטלה של מסתורין לבית, על מרפסותיו הנדיבות, ששימשו כרחבות כניסה ומעולם לא ישבו להתרגע בהן, והחדרים, שהוכפלו באורח פראי, לא חוקי בעליל.
אחי ואני היינו מרגלים מחלונותינו אחרי האב ובניו הגדולים, הנושאים שקי מלט ומריצות ומוטות ברזל. גם מכונת ערבוב הייתה להם, דוּד מתכת כרסתני שהיקפו נזרע גוּשישי בטון, וגלגל בזנבו להניע את המנגנון. לעיתים, אם העזנו, יצאנו לחצר, והעמדנו פנים שאנחנו משחקים. ובאמת רק נצמדנו לגדר ההפרדה. טרם כוסתה שרך משורג שזלזליו היבשים עוררו את זעמה של אימי. היא טענה כנגד אבי שעם הקשרים שלו בעירייה הוא בוודאי מסוגל לאלץ את אב המשפחה לכסח אותו או לעקור אותו. אבל הדואר, אמר אבי, הוא רשות נפרדת. דואר. הילה של חילול מקיפה את המילה הארמית הזו.
גם ארמו היה מצטרף אליהם ומדגים את חוסנו המתפתח, את בריונותו, אוחז בשולי שקי מלט וגורר על האדמה, עד שאחד האחים הבוגרים היה מתכעס עליו ומשלח אותו משם בבעיטה או בחבטה בעורף.
ממני שאל אחי את הכינוי טירת הקופים, ממעשייה ששטחתי באוזניו.
יסודות מוכרים יש במעשייה למכביר. מלך המבקש לבחון מי משלושת ילדיו יטיב למלוך במקומו שולח אותם לרחבי תבל, להוכיח את עצמם. הצעיר בבנים מעפיל אל טירת אבן, בראש הר, אם איני טועה, שבה גרים קופים. הקופה המנהיגה אותם מסבירה לו פנים ונותנת לו תשורה שיביא לאביו, להוכיח את כשירותו, אולי מטפחת מזוהמת, שכשהיא נפרשת על שולחן הופכת למפה צחורה שעליה מופיעים מאכלים יש מאין, או חריט בלוי שמטבעות הכסף שבו אין־סופיים וזורמים ממנו בשפע, או מקל סדוק החובט במי שבעליו מצווה עליו לחבוט בו, יצורים אנושיים ובלתי אנושיים, או שק שהנכלאים בו לא יכולים לצאת, ואולי הוא לוכד בו את מלאך המוות, או שכבר הפלגתי אל מעשיות אחרות וקשרתי אותן זו בזו למארג אחד.
כך או כך את התשורה הוא מביא לאביו, וזה מתפעל מהישגיו בנוכחות אחיו, העומדים באולם ומקנאים. תמיד האחים מביטים בקנאה מהצד. הם מוציאים את דיבתו רעה באוזני אביו, אלא מה, ואומרים שרק יד המקרה, רק מזל, עמדו לו, ואין בהישגו להדגים את מסירותו למלך, את כושרו להנהיג.
הם צודקים, האחים, אבל התובנה הזו מאוחרת. כשהמעשייה נגללת, עינם הצרה מושמצת, חמדנותם נידונה ברותחין. הנסיך הצעיר שוב יוצא למסע ומגיע אל טירת הקופים, ומנהיגת הקופים, אני סבור שהמעשייה טורחת לספר שהיא לבושה בשמלה ממורטטת, מעניקה לו תשורת קסם נוספת, אחד מהרכיבים ברשימה. וכך, חוזר חלילה, האב נפעם, והאחים מבטלים, והנסיך נשלח לדרכו בפעם השלישית, והאב לא יודע את נפשו מחיבה, והאחים מטפטפים רעל –
והאֵם? היכן המלכה? היכן קולה? היכן עצתה הטובה?
ייתכן שהאם יֶשְׁנה, כי הינֵּה נשמעת דרישת האחים, שבלא כלה אין אחיהם הקטון כשר לעלות על כס המלוכה. אֵם בוודאי תחרה תחזיק אחר הדרישה. והנסיך מכתת את רגליו אל טירת הקופים.
וייתכן שהאם איננה, ייתכן שהמלך התאלמן ולכן הוא זקוק בדחיפות ליורש, אור עיניו עשש, שפתיו מתרפטות, שחו כל בנות השיר, דברים כאלה קורים, הם מניעים את המעשיות המחוכמות ביותר, הם שובים את לב הקהל. אני מעיד מניסיוני. לבית הספר היסודי הגיע מורה מחליף. המחנכת חלתה. ובמקום שיטיל עלינו, הילדים, לפתור תרגילים בחוברות הלימוד או שיעביר לנו את החומר שהתכוונה המחנכת להורות באותו שיעור, הציע שנדחק הצידה את השולחנות וניצור מעגל. הוא סובב את כיסא המורה וישב עליו ברגליים פסוקות, זרועותיו הונחו על המשענת, והוא פצח במעשייה.
חוט של משי היה משוך על דיבורו. באיזה מתח האזנתי לתלאותיו של הנסיך. באיזו שקיקה הקשבתי לקטע שבו הנסיך הצעיר מגיע אל טירת הקופים ברביעית, רצוץ מתלאות הדרך, חושש מהבקשה האחרונה. ואיך מנהיגת הקופים מבטיחה לו שתמלא את משאלתו, ומצווה על משרתיה הקופים שיכינו ארגז, והיא עצמה נכנסת אל הארגז, עטויה בבלואים. משרתיה חותמים אותו במסמרים מעל ראשה. והנסיך הצעיר חוזר לארמון, מבועת משהיה כשעזב אותו, מבועת מתכולת הארגז שהוא נושא. והאחים הקנאים מלעיגים על פמליית הקופים המשתרכת בעקבותיו, מדדה במדרגות השיש, מזהמת בנוכחותה את החלל. באיזו רגשה נתליתי במילים שציירו את פתיחת הארגז ואת בקיעתה של נסיכה יפהפייה ממנו, עטויה שמלת כלולות מזהירה, מצועפת תחרה.
סיפרתי לאחי את הסיפור במוצאי אותו יום, בהתלהבות. הוא גיחך. אימי כרתה אוזן גם היא. היא שאלה על המורה. לא זכרתי את שמו, ואת חוט המשי של הדיבור לא ידעתי לתאר. אבל אחי אמר, למה אנחנו צריכים אגדות על טירת קופים, יש לנו פה בשכונה טירה כזאת. וכדי לבסס את בעלותו על הצירוף שהגה חיבר פזמון מבחיל. כאילו בעצם היצירה יש תביעה, כאילו היא יכולה לשמש ראיה או נר זיכרון.
הקופים היוצאים
מן התחת הם יוצאים
בשורה ארוכה
כמו נרות של חנוכה
המשך בספר המלא
