פרק 1


לונדון


הייתי אישה חדורת מטרה.


פסעתי על המדרכה בניו אורלינס ומגפיי נקשו על הבטון. החוקרת הצעירה שלצידי נאלצה לרוץ מדי פעם כדי לעמוד בקצב.


״את בטוחה שזה רעיון טוב, החוקרת קולמן?״ סוכנת האף־בי־איי, איימי צ׳ן, הסיטה את שערה השחור והחלק מפניה. ״זאת אומרת, אין לנו שום עילה, שום צו. הוא לא חייב להראות לנו שום דבר אם הוא לא רוצה.״


״יהיה בסדר,״ אמרתי. ״זו רק שיחת אזהרה.״


מגדל המשרדים הבינוני בגודלו התנשא לפנינו, כולו היה עשוי מזכוכית מבריקה. הוא היה גבוה בהרבה מהמחסנים שהוקמו סביבו ברובע וורהאוס שבניו אורלינס. המגדל היה מחודד בקצהו, וחלק מהזכוכית היה צבוע באדום ונראה כמו להבה. הבניין נקרא מגדל איגניס, מגדל האש, כך שזה התאים.


״החוקרת קולמן, אני יודעת שאת מעולה בעבודה שלך.״


הייתי טובה מאוד בעבודה שלי, אחת מבין הצעירים במחלקה לחקירות הלבנת הון במשרד האוצר, מחלקה שפתרה כמה מפרשיות הפשעים הפיננסיים הגדולות במדינה. ״אמרתי לך לקרוא לי לונדון.״


חיבבתי את איימי. היא הייתה סינית־אמריקנית עם מוח חד כתער וגוף קטנטן, שהכניע במכון הכושר בדרך קבע סוכנים שהיו כפולים ממנה בממדיהם.


איימי הנהנה. ״לונדון. יש לנו מזל שהצטרפת לכוח המשימה שלנו. מאז שעצרנו את עורכת הדין ההיא שסיפקה לנו רמזים על הלבנת ההון שמתבצעת כאן בניו אורלינס, את מהווה כוח מניע משמעותי בחקירה שלנו.״


כן, האף־בי־איי עצר עורכת דין לפני כמה חודשים, והיא מסרה להם מידע על מזימה ענקית של הלבנת הון שמתרחשת בעיר. חשדתי שהכסף הוזרם לקרטלי הסמים, אבל עוד לא הייתה לנו אף הוכחה מוצקה. מי שעמד מאחורי זה היה חייב להיעצר.


לאחר מספר שבועות של חקירה לא היו לנו עדיין שום הוכחות, שום מעצרים, שום דבר ממשי. הרגשתי תסכול אדיר.


אבל שם אחד עלה במהלך החקירה ללא הרף.


קאוונר פיורי.


חום בוער שרף את בטני. הייתי משוכנעת שמיליארדר המחמד של ניו אורלינס הוא מפוקפק. שמו, ושם החברה שלו, איגניס בע״מ, לא הפסיקו לעלות בחקירה שלי, אבל לא יכולתי להוכיח שום דבר, בינתיים.


בניו אורלינס הלבינו כסף. לסתי התהדקה בזעם. התכוונתי לשים לזה סוף.


״לונדון,״ המשיכה איימי, ״קאוונר פיורי הוא איש עסקים ידוע בניו אורלינס. הוא מקושר מאוד ו —״


״נמצא בעמדה מושלמת כדי להלבין הון?״ עניתי בציניות.


איימי התנשפה ברוגז. ״הוא מארגן תרומות אדירות לקהילה המקומית.״


״יכול להיות שזו סתם הסוואה.״ כבר ראיתי את זה קורה בעבר. איש המשפחה המסור, מעמודי התווך של הקהילה, שעובר על החוק מאחורי דלתות סגורות.


״ויכול להיות גם שהוא סתם איש עסקים מצליח. למה הוא מעורר אצלך חשד?״


״כנראה מתוך ניסיון העבר.״ הכרתי היטב את הטיפוס — עשיר, נאה, בעל השפעה. אדם שחושב שמותר לו הכול. ראיתי את אבא שלי נשאב לתוך עולם העושר והראוותנות, ונהרס. גבר כמו קאוונר פיורי פיתה אותו באמצעות הבטחות גדולות וכסף.


התנערתי מהמחשבות הללו והתקרבתי אל דלתות הזכוכית המבריקות שהובילו למגדל איגניס.


איימי אחזה בזרועי. ״לונדון, את צריכה להתקדם בזהירות. האחים פיורי מאוד אהובים כאן בסביבה.״


האחים פיורי היו ידועים היטב בניו אורלינס.


ידועים לשמצה.


חמישה גברים שהפכו לאחים מבחירה, כולם עשירים ומצליחים. הם החזיקו בשטח מובחר ברובע וורהאוס, והייתה להם רשימה ארוכה של עסקים — מועדוני לילה, מסעדות, מכון כושר וחברת אבטחה. קאוונר פיורי היה המנכ״ל של איגניס בע״מ — אימפריה עסקית ענפה שכללה נדל״ן, אתרי נופש, ספנות ועוד.


פגשתי את פיורי מספר פעמים. חקרתי אותו פעם בגלל ההיכרות שלו עם חברות ספנות בנמל המקומי. האיש טמן את ידו בהרבה צלחות. הוא החזיק, או השקיע, בהרבה עסקים מקומיים, דבר שיכול היה לספק מצע מושלם להלבנת הון מלוכלך עבור הקרטלים.


״מה שאני צריכה לעשות, זה את העבודה שלי,״ אמרתי בשקט. ״לעושר ולכוח של אדם אין משמעות מבחינתי.״ טפחתי על כתפה. ״אל תדאגי. אם יהיו לזה השלכות שליליות, אני אשא באחריות.״


איימי עיוותה את פניה, אבל הנהנה. הסתובבתי ונכנסתי לבניין.


האוויר הקריר הכה בנו מייד, התענגתי לרגע על הירידה בלחות. על אף שהסתיו הגיע, הלחות עדיין שלטה בניו אורלינס. איימי ואני הצגנו את התגים שלנו למאבטח בדלפק הקבלה.


״באנו לפגוש את קאוונר פיורי,״ אמרתי.


האיש כיווץ את מצחו. ״רק רגע, בבקשה.״ הוא דיבר במכשיר קשר בקול חרישי.


בחנתי את הלובי. רצפת השיש בהקה בצבע שמנת עם פינות אדומות דהויות, פסל גדול מילא את החלל המרכזי. הוא היה עשוי פיתולי מתכת גדולים — כולם בצבע ברונזה בוהק — שנכרכו זה בזה והתנשאו יחד אל התקרה הגבוהה.


כעבור רגע פסע לעברנו גבר בחליפה כחולה כהה. מבט אחד הספיק לי כדי לדעת שהוא שירת בצבא. הוא היה רציני וקר רוח כשבחן את התגים שלנו.


״אני מקס בוסטון, ראש צוות האבטחה. האם קבעתן פגישה עם מר פיורי?״


הרמתי את התג שלי. ״אני לא צריכה לקבוע פגישה.״


הוא התבונן בי לרגע והנהן. אחר כך שלף טלפון ומלמל לתוכו בעודו מחווה בידו למעלית בודדת בפינה הרחוקה של הלובי.


צעדתי בראש בזמן שיישרתי את הז׳קט השחור של חליפת המכנסיים שלי. לאחר שדלתות המעלית נפתחו, מר בוסטון החזיק אותן פתוחות עבורנו. ״המשרד של מר פיורי נמצא בקומת ההנהלה, והגישה אליו היא רק דרך המעלית הפרטית הזאת.״


כמובן.


המעלית העלתה אותנו במהירות. עמדתי דוממת וממוקדת, ואילו איימי התנועעה לצידי בחוסר שקט.


״יהיה בסדר, איימי. אני רק אשאל אותו כמה שאלות ואשכנע אותו להרשות לנו להעיף מבט בספרים של חברת הספנות שלו.״


איימי לקחה נשימה עמוקה. ״אז למה את נראית כמו אביר שיוצא לקרב?״


״ממש לא.״


המעלית האטה והדלתות נפתחו. יצאנו אל רצפת עץ חיוורת שהייתה עשויה לוחות רחבים, ושמעתי את נשימתה של איימי נעתקת.


התקשיתי לרסן את התגובה שלי. החלל היה פתוח ובהיר והכריז על עושר קלאסי. אולי ציפיתי לאריחי עץ כבדים ולצבעים כהים כפי שראיתי במשרדים רבים של אנשי עסקים עשירים אחרים.


גם המשרד הזה היה מרוצף עץ, אבל הוא היה בגוון בהיר ובדוגמה מעניינת. מתחת לאחד החלונות היה קבוע מושב, שנראה כל כך מזמין לשבת, להירגע ולהשקיף על הנוף של ניו אורלינס. שולחן ברונזה מעוגל ניצב בכניסה למשרד, ושיערתי שהוא של המזכירה, אבל כרגע העמדה הייתה ריקה.


בזמן שצעדנו במסדרון הארוך, שמתי לב שמהחלונות נשקפה תצפית נהדרת לכל הכיוונים.


בקצה המסדרון עמדו דלתות כפולות פתוחות. כשהגעתי לפתח, ראיתי את הקווים הנקיים והמודרניים של משרד שלא דמה כלל לתא ששימש אותי במשרדי המחלקה המיוחדת להלבנת הון. היו בו ספה אופנתית ליד החלונות, עציץ מטופח בפינה אחת ושולחן עץ ענקי בעל משטח משיש לבן. ציור גדול העשוי משיכות מכחול בגווני אדום, כתום ושחור היה תלוי על הקיר מאחורי השולחן.


אבל הגבר בחליפה היה זה שהשתלט על החלל. הוא עמד מאחורי השולחן, יד אחת שלו הייתה תחובה בכיס מכנסי החליפה הכהים שלו ובידו השנייה הצמיד טלפון לאוזנו.


הוא היה גבוה, עם גוף רזה ושרירי, ונראה טוב בחליפה. היו לו שיער חום עבה מעוצב בתספורת אופנתית, עצמות לחיים גבוהות, קו לסת מסותת, וגם מספיק זיפים כדי שלא ייראה ילד טוב מדי. האל שסיים לפסל את קאוונר פיורי כנראה היה מרוצה למדי ממלאכתו.


מבטו התרומם בחטף.


השרירים שלי התכווצו. במבט ראשון, עיניו נראו שחורות, אבל בעצם הן היו כחולות כהות מאוד.


״תודה, מרגרט. אני חייב לסיים. תשלחי לי את הקבצים. תודה.״ הוא הניח את הטלפון בצד. ״החוקרת קולמן, זה תמיד עונג.״


התרכזתי כדי לא לתת לעוצמה שהקרין להשפיע עליי. אז מה אם הוא חתיך? יש הרבה חתיכים בעולם.


״מר פיורי. זו הסוכנת איימי צ׳ן מהאף־בי־איי.״


הוא הנהן לאיימי. ״שלום, הסוכנת צ׳ן. ברוכה הבאה לאיגניס בע״מ. איך אני יכול לעזור לכן, גבירותיי?״


כחכחתי בגרוני. ״אנחנו נשמח לעבור על הספרים של חברת הספנות שלך, פלר לוגיסטיקס.״


הוא התבונן בי לרגע, ואחר כך הקיף את שולחנו. הוא עצר במרחק פסיעה ממני ונשען לאחור על שולחן העץ. זה גרם לי לקלוט כמה הוא גבוה. הקרבה שלו אליי לא מצאה חן בעיניי, אבל סירבתי לזוז לאחור.


״כמובן,״ הוא אמר. ״אנחנו נציית לכל צו שיש לך. רק ראשית אני רוצה שהצוות המשפטי שלי יעיף עליו מבט ויוודא שהכול כשורה.״


לעזאזל. זקרתי את סנטרי. ״אין לי צו. קיוויתי שתעשה את זה כדי להוכיח תום לב.״


חיוכו התחדד, וראיתי זיק ערמומי ניצת בעיניו הכהות. ״אני אשמח לעזור, החוקרת קולמן, אבל אין לי כוונה לעודד ציד מכשפות. את לא יכולה להופיע סתם כך ולחטט בעסקים שלי בלי שום סיבה.״ הוא השתתק לרגע. ״אפשר להציע לכן משהו לשתות? קפה?״


״לא.״ פסעתי קדימה, ורגלי נתקלה ברגלו. ״חוסר שיתוף פעולה מעיד על אשמה.״


״אני לא אשם, ואין לך שום הוכחה שעשיתי משהו לא בסדר.״


רכנתי לעברו. ״אני אמצא אותה.״


״אין מה למצוא, החוקרת קולמן, ובבוא הזמן את תביני את זה.״


מבטי התרומם אל הציור. ״אתה אוהב אומנות, פיורי?״


עיניו התכווצו בפתאומיות משינוי הנושא. ״כן. יש לי אוסף פרטי גדול. הציור הזה הוא עבודה של אומנית מקומית, רג׳ינה סקאלי.״ הוא הטה את ראשו. ״למה את שואלת?״


קינן בי חשד גדול שהלבנת ההון התבצעה באמצעות אומנות. אומנות הייתה דרך אידיאלית בעלת היסטוריה ארוכה להלבין כסף מלוכלך. תעשיית האומנות לא הייתה מפוקחת כראוי, ומכירות התבצעו באופן אנונימי לעיתים קרובות. אפשר היה לרכוש אומנות או עתיקות במחירים מנופחים יתר על המידה בכסף מזומן ממקור לא חוקי, ולמכור אותן שוב, כך שהכסף יהפוך לנקי.


אבל עוד לא הייתי מוכנה לחלוק איתו את הדברים האלה. עדיין טיפחתי מקורות וחיפשתי מידע.


״סליחה,״ אמרה איימי ונראתה נבוכה. ״אפשר להשתמש בחדר השירותים?״


״כמובן.״ קאוונר החווה בידו. ״הם בהמשך המסדרון.״


איימי נעלמה במהירות שיכלה לזכות אותה במדליית זהב. פניתי בחזרה לפיורי. עכשיו נותרנו רק שנינו.


״למדתי לסמוך על תחושות הבטן שלי, מר פיורי, ואני עוד אוכיח שאתה אשם.״


״אני אוהב את העקשנות שלך. למען האמת, יש הרבה דברים שאני אוהב אצלך.״


כבשתי נהמה. ״אנחנו נמצאים בצדדים מנוגדים.״


הוא זקף גבה. ״אז אנחנו אויבים?״


״כן.״


הוא חייך אליי. ״עוד נראה.״


אלוהים, הבחור הזה היה מרתיח. ״לא תדבר ככה כשאשים עליך אזיקים.״


חיוכו רק התרחב. ״קינקי.״ הוא הטה את ראשו. ״מי פגע בך, לונדון?״


התאבנתי.


״תאמיני לי, אני מבין מה זה לפעול ממניעים אישיים. אבל אני לא האדם שעשה לך עוול. בגלל מי את נחושה כל כך לתפוס את הרעים?״


חשתי מעורערת לפתע ופסעתי לאחור. הוא הסתכל עליי כאילו הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי.


״מר פיורי?״ עוזרת בחליפת חצאית אפורה אלגנטית בעלת שיער בלונדיני אסוף בפקעת הופיעה בפתח. ״יש לך פגישה עם קראון בעוד חמש דקות.״


״תודה, אלנה.״


כעבור רגע איימי חזרה והשתהתה בפתח.


״זה עוד לא נגמר,״ מלמלתי.


״אני מקווה שלא.״ מבטו לכד את מבטי.


אוף, הלב שלי פעם בחוזקה. הסתובבתי וצעדתי החוצה. בדרכנו למעלית הרגשתי שאיימי מביטה בי.


״אף מילה,״ סיננתי.


״שפתיי חתומות.״


לא השגתי את מה שרציתי, אבל ממש לא התכוונתי לוותר.