פרק 1


מייסי


"מממ." נאנחתי בקול רם.


זה היה פשוט מעולה. גן עדן עלי אדמות.


אכלתי את הביס האחרון של הבֶּנְיֶיה1 המגרה והאלוהי הזה, ונאנחתי שוב. מובן שבדיוק באותו רגע הבוס שלי החליט להיכנס.


הוא נעדר יומיים בענייני עבודה. הוא היה צייד ראשים קשוח, ונראה בהתאם. לרוב הוא לקח עבודות מקומיות קטנות, אבל מדי פעם הוזעק לבצע עבודות גדולות יותר מחוץ למדינה.


כי הוא היה טוב בזה. ממש טוב.


והוא היה גם חתיך הורס.


קולטון פיורי היה גבוה, עם גוף שרירי וקעקועים על הזרועות. תוסיפו לזה שיער חום כהה וזקן מעוצב — ואפשר לומר שהמראה שלו הקרין קשיחות זועפת. הבן אדם תמיד הזעיף פנים. למרבה המזל, זה הצליח לו.


היום הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו כחולה כהה עם שרוולים שנצמדו לשרירי זרועותיו, ונעל מגפי אופנוענים.


היה לי מזל גדול שהאקס הדושבג שלי גרם לי להתרחק מגברים. בזכות זה, הייתי חסינה למשיכה של קולטון פיורי. רוב הזמן.


הוא עצר לרגע ומבטו נח עליי. היו לו עיניים כחולות ומבט חודר ועז. כשקולט העניק לך את תשומת ליבו המלאה, הרגשת את זה.


בדיוק ישבתי כשרגליי משולבות על שולחן הכתיבה שלי. ניהלתי את המשרד שלו — טיפלתי בעניינים האדמיניסטרטיביים, שילמתי את החשבונות ועניתי לטלפונים כמו בן אדם בוגר. או שעליי לומר, כמו אישה בוגרת. הוא שכר אותי כעוזרת האדמיניסטרטיבית שלו לפני שישה חודשים, אבל אני שיניתי את התואר שלי למנהלת משרד.


בלעדיי, הכול כאן היה מתפרק.


קולט אולי מצא את האנשים הרעים, אבל אני עשיתי את כל השאר. ואני מתכוונת הכול. האיש היה אלרגי לעבודת ניירת.


"היי." ליקקתי את שאריות הסוכר מאצבעותיי.


מבטו התמקד בפי, והבעת הזעף שלו העמיקה. "מה את עושה?"


"נהנית מהביס האחרון של בנייה שמימי מקפה אפ־טאון. הבנייה הכי טוב בעיר. שמתי לעצמי מטרה לנסות את כולם. גם של קפה דו־מונדה טוב, אבל קצת מפריזים בערכו."


הוא רטן.


"הייתי מציעה לך אחד, אבל אכלתי את כולם."


הוא רטן שוב. שלחתי מבט לבטנו השטוחה. הייתי די בטוחה שלקולטון יש אחוז נמוך מאוד של שומן בגוף ושהוא לא אוכל הרבה בנייה. למזלי, ירשתי את המטבוליזם הקטלני של אימא שלי, שתנוח על משכבה בשלום. גם לי היה אחוז שומן נמוך מאוד בגוף, ויכולתי לאכול כל מה שרציתי.


קפצתי מהשולחן ויישרתי את החצאית שלי. קולט תמיד קיטר על הבגדים שלי. לא שהיה לי אכפת. היום לבשתי חצאית אפורה מתנפנפת עד הברכיים וגופיית קולר אדומה. הקיץ היה בעיצומו. חשבתי שהבגדים שלי משדרים מקצועיות קיצית.


משהו הבליח במבטו, ומצחו התכווץ.


"איך הייתה העבודה?"


"בסדר."


לא טרחתי לשאול אם הוא תפס את האיש שהיה מבוקש בגין כמה רציחות. הוא תמיד תפס אותם.


"מה את לובשת?" קולו נשמע כמו נהמה נמוכה ומחוספסת.


החלקתי יד על ירכי. "קוראים לזה חצאית, קולט. לבוש משרד מקצועי."


הוא שילב את זרועותיו השריריות, ואני ניסיתי למנוע ממבטי לנדוד לקעקועים שלו. הם היו אוסף מעניין של ציורים. היה אחד של בית שהמילה בית עצמה הייתה מקועקעת מתחתיו. לב שבתוכו נכתב DF. ועוד כמה סמלים שאת משמעותם יכולתי רק לנחש.


"הלבוש הזה לא מקצועי." הוא הסתובב ופסע בנוקשות למשרדו.


הלכתי אחריו. "סליחה, מה אתה בכלל מבין באופנת נשים? או במה נחשב למקצועי? אתה בא כל יום למשרד בג'ינס ומגפיים."


לפתע הוא עצר ובהה בשולחן שלו, שנראה כעת נקי ומצוחצח. ניגבתי ממנו אבק הבוקר. למרבה המזל, קולט שמר עליו מסודר למדי, כנראה בגלל אותה אלרגיה לניירת.


"מה זה, לעזאזל?" הוא נעץ אצבע בחפץ החדש שעמד בפינת שולחנו.


ניסיתי לא להתעמק באצבע שלו, או בשאר חלקי ידיו. כבר הבחנתי שלקולט יש ידיים מדהימות — גדולות, חזקות, עם אצבעות ארוכות.


"זה עציץ. כדי לקשט קצת את המשרד שלך."


מבטו ננעץ בי במהירות. הו, הבעת הזעם שלו הייתה מרשימה. פיתחתי שיטה לדירוג הבעות הזעם של מר צייד הראשים הממורמר.


דרגה 1 הייתה הבעת הזעם הקבועה שלו.


דרגה 2 — הוא היה קצת מעוצבן.


דרגה 3 — יש בעיות באופק, כדאי לי להיזהר.


דרגה 4 — הוא כעס ועמד להוציא את זה עלייך.


דרגה 5 — היכוני לצרות כי הוא עומד להתפוצץ.


טפחתי על סנטרי והערכתי שהבעת הזעף שלו כרגע היא 3.5.


"אני לא רוצה עציץ."


"בטח שאתה רוצה."


"אני לא."


שרבבתי שפתיים. "זאת מתנה, בחור גדול. ועכשיו זה כבר אבוד."


הוא נאנח. "בסדר. אבל אני אהרוג אותו."


"בגלל זה קניתי לך קקטוס." סובבתי את העציץ הקטן לכיוונו. כד החרס היה צבוע בצבעים עליזים. "חוץ מזה, הוא תואם את האופי העוקצני שלך. אתם ממש צמד חמד."


עיניו הכחולות התכווצו.


חייכתי. "נראה שאתה זקוק גם לזה." שלפתי את הדף המקופל מהכיס שלי.


קולט בחן את דוב האוריגמי החום, ונעץ בי מבט ללא הבעה. הדוב עמד על ארבע ונראה כאילו הוא עומד לתקוף. לפעמים עשיתי רק פנים של דוב — כולן עם הבעות כעוסות שונות.


אימא שלי לימדה אותי אוריגמי. אהבתי לשכוח מהכול לכמה רגעים וליצור משהו שמח וכיפי.


הכנתי לקולט דובים כי הוא היה זעפן כמו דוב. הוא פתח את מגירת שולחנו, ואני הבחנתי בחטף באוסף דובי הנייר הגדול שלו, כשהוא שמט אותו פנימה.


"אני יודעת שרק עכשיו חזרת, אבל יש לי עבודה מקומית בשבילך. היא אמורה להיות זריזה." נשענתי עם ירכי על קצה שולחנו.


"איזו עבודה."


"לני ברידג'ס שוחרר בערבות אבל לא התייצב למשפט שלו."


קולט גלגל עיניים. "שוב?"


הנהנתי.


"הוא כנראה כבר חצי שיכור ונמצא בבר האהוב עליו."


"כן." לני בהחלט היה עקבי.


"בסדר." קולט העביר יד בשערו. "זה אמור לקחת לי גג שעה."


באותו רגע שמעתי פסיעות קלות ומהירות במשרד הקדמי.


ילדה יפה בת שבע התפרצה פנימה. היא חייכה אליי. "היי, מייסי. אני ממש אוהבת את הגופייה האדומה שלך."


"תודה, יפהפייה."


לאחר מכן דייזי פיורי הסתובבה. "אבא, חזרת!"


חיוך נדיר התפשט על פניו של קולט. כשאותן זרועות חזקות נכרכו סביב הילדה הקטנה, לא יכולתי להזיז את מבטי. הרגשתי פרפורים משונים בבטן.


כשהוא הואיל בטובו לחייך, קולט נראה מדהים.


"התגעגעתי אלייך, פיצקית."


יצאתי מהחדר ונופפתי ללולה — המטפלת של דייזי וסוכנת הבית של האחים פיורי. האישה אפורת השיער בישלה וניקתה לכל האחים. לקולט היו ארבעה אחים, וכל גוש הבניינים הזה ברובע וורהאוס בניו אורלינס היה בבעלותם. לכולם היו בתים ועסקים משלהם באזור.


העפתי מבט בקולט ובדייזי. זה היה עוד דבר מושך מדי אצל קולטון. הוא היה אב יחידני מדהים. הוא אהב את דייזי בכל ליבו, וגם היא אהבה אותו בכל ליבה.


האם גברים שיש להם ילדים היו מודעים לכמה הם סקסיים כשהם נמצאים איתם ושבעצם האבהות מוציאה מהם משהו כל כך טוב? הנדתי בראשי וחזרתי לשבת מאחורי שולחן הכתיבה שלי.


היה לי מזל גדול מאוד שנשבעתי להתרחק מגברים.


הטלפון צלצל, ועניתי. "המשרד של קולטון פיורי."


דממה.


ידי התהדקה. "הלו?"


חשתי רטט קטן של חוסר שקט. זו הייתה שיחת הטלפון הרביעית מהסוג הזה ביומיים האחרונים. הרגשתי שמישהו מאזין מעבר לקו.


"אני אחכה עד שתרגיש מוכן לדבר." החזרתי את הטלפון למקומו ומשכתי בכתפי.


החיים היו קצרים מכדי לדאוג. זה היה המוטו של אימא שלי. תעשי חיים, תצאי להרפתקאות ואל תתחרטי על כלום, מייסי מו.


עשיתי את מרב המאמצים ליישם את דבריה מדי יום ביומו.


1 בֶּנְיֶיה (Beignet) — מאפה עשוי בצק מטוגן (דומה לסופגנייה) האופייני למטבח הקריאולי של ניו אורלינס.


פרק 2


קולטון


טוב, מתברר שלני היה צפוי כהרגלו.


כשנכנסתי לבר העלוב בשכונת מיד סיטי, ראיתי את לני ברידג'ס, במראה המוזנח, מחזיק את כוס הבירה החצי ריקה שלו ליד הבר. לפי גופו המתנודד, נראה שהיא לא הייתה הראשונה שלו.


עצרתי מאחוריו. "לני, הגיע הזמן ללכת."


"פיורי?" הוא הסתובב והתבונן בי בערפול. "אוי, נו. אני יכול לסיים את הבירה שלי?"


"לא." משכתי אותו מהכיסא הגבוה והבטתי בברמן. הבחור המאפיר נראה משועמם, כאילו כבר ראה הכול. "הוא שילם?"


האיש הניד בראשו. "לא."


טלטלתי את לני. "תשלם."


לני כיווץ את מצחו וטפח על הכיסים שלו. "הממ, אין לי כסף."


שלפתי באנחה את הארנק שלי וזרקתי קצת כסף מזומן על הבר. אחר כך גררתי את לני לצד שולחן הביליארד לכיוון הדלת.


"אם תקיא שוב ברכב שלי, לני, תהיה בצרות."


התשובה של היעד שלי הייתה גיהוק קולני. אופנוענית עם מקל ביליארד נעמדה לפנינו.


"שלום לך, בחור גדול."


הבעת הזעף שלי התגברה. לא מצא חן בעיניי שהיא קוראת לי ככה. רק מייסי קראה לי ככה, ולא אהבתי כשעשתה את זה. בדרך כלל.


לאישה שעמדה מולי הייתה רעמת שיער שחורה כמו המגפיים שלה, וחצאית צמודה שגם עם תוספת של חמישה סנטימטרים הייתה נחשבת קצרה. הסטרפלס הקטנטן האדום שלה נצמד לנכסיה בעזרת הרבה מזל ותפילה.


"תישאר." היא חייכה. "אנחנו יכולים לשחק."


הטון שלה לא השאיר מקום לספק שהיא לא דיברה על ביליארד. כשנעצתי בה מבט, מחשבותיי נדדו לגופיית הקולר האדומה שנצמדה לעוזרת המשרד הקטנטונת שלי ולשיער הבלונדיני השופע עם התלתלים הרכים. וגם לעיניים הירוקות הענקיות שתמיד צחקו עליי.


"אני באמצע העבודה." עקפתי את האישה וניגשתי לדלת.


"נעשה כיף, בחור גדול. מהסוג הלוהט והמיוזע."


נפנפתי בידי בלי להסתכל לאחור.


"אני אוהב לעשות כיף," קרא לני.


שמעתי את האישה מגחכת. "לא, תודה."


העמסתי את לני למושב האחורי ברכב השטח שלי, ולא לקח לי זמן רב להוריד אותו בבית הכלא של ניו אורלינס.


עד מהרה עשיתי את דרכי בחזרה לרובע וורהאוס. הביתה.


היה נחמד לחזור אחרי היעדרות של כמה ימים, שבמהלכם רדפתי אחרי חלאות אדם. ידיי התהדקו על ההגה. אחרי שראיתי את הדברים האיומים ביותר שהאנושות מסוגלת לגרום, היה נחמד לחזור לבתי ולאחיי. החיוך של דייזי עזר לי להרגיש הרבה יותר טוב.


ללא ספק עשיתי דרך ארוכה מהמקום שבו נולדתי. אלמלא מצאתי את האחים שלי, עוד הייתי עלול להיות מישהו שציידי ראשים מנסים לאתר.


נולדתי בעיירה קטנה במחוז סנט ברנרד. ההורים שלי היו עכברושי ביוב עם חיבה לאבקה הלבנה. יום אחד, לאחר מריבה קולנית ופרועה, אבא שלי ירה באימא שלי והרג אותה. הוא נכנס לכלא, ואני נכנסתי למערכת.


התגלגלתי בין כמה בתי אומנה טובים, ובין כמה דפוקים. תשעה־עשר בסך הכול. בסופו של דבר, כמתבגר זועף שלא מוכן לסבול שטויות, מצאתי את עצמי בבית של הטאקרים.


הזוג ההוא לא היה נחמד. הם כל הזמן התגאו וסיפרו שהם לקחו אליהם ילדים סוררים שאיש לא רצה להתעסק איתם. במציאות, הארווי טאקר אהב להכות ילדים, ואילו אשתו העדיפה אלימות מילולית.


אתה אפס, ילד. זבל.


אתה נטל על החברה. לא מגיע לך כלום.


לאף אחד לא אכפת ממך, ילד. ולאף אחד לעולם לא יהיה אכפת.


ידיי התהדקו שוב על ההגה. דבר אחד טוב יצא מהשהות בביתם של הטאקרים. פגשתי את האחים שלי.


חמשתנו התאחדנו וברחנו יחד מהטאקרים אחרי שעשינו יד אחת כדי לעצור את המכות האכזריות שהארווי טאקר הנחית על אחינו, רית'.


הם לא היו אחים שלי מתוך קרבת דם, אלא מתוך בחירה. ברחנו יחד, וברגע שהגענו לגיל שהחוק אפשר זאת, החלפנו את שמות המשפחה שלנו לפיורי. זעם. הדבר שתדלק אותנו. שדחף אותנו. שעזר לנו לשרוד.


נשבענו לבנות לעצמנו חיים טובים.


ועשינו זאת.


היה בבעלותנו גוש בניינים ברובע וורהאוס, וכולנו ניהלנו עסקים מצליחים.


כן, עשינו דרך ארוכה מהילדות הדפוקה שברחנו ממנה.


חניתי מול המשרד שלי. לבניין הלבנים היו חלונות גדולים, ושמי, קולטון פיורי, היה כתוב על הזכוכית.


יצאתי מהרכב. המחסן שלי, שהוסב למגורים, עמד מאחורי המשרד והתחבר עם בית המשפחה שהאחים שלי ואני שיפצנו כחלל מרכזי לכולנו. דייזי גרה בו עם לולה, סוכנת הבית שלנו שהייתה מתנה משמיים. היא טיפלה בדייזי בהיעדרי.


לדנטה ולרית' היו מחסנים סמוכים. מועדון הלילה והמסעדות של דנטה היו בהמשך הבלוק. רית' ניהל חברת אבטחה בסמוך למשרד שלי. בודן ניהל את חדר הכושר שלו — הארד ברן — וגר בדירה שמעליו.


קאוונר בנה מגדל משרדים אלגנטי בפינה ושיכן בו את העסקים שלו שהיו שווים מיליארד דולר. הוא התגורר בדירת הפנטהאוז.


תחבתי ידיים לכיסים. כן, האחים פיורי הצליחו בגדול.


פתחתי את דלת המשרד, ומוזיקה רועשת הכתה באוזניי. זו הייתה מוזיקת פופ עליזה, ואני נרתעתי.


העוזרת שלי רקדה ותוך כדי תייקה מסמכים בארונית. מבטי צנח היישר לישבן שלה. היא הייתה יצור זעיר, אבל מעוגל, והיה לה ישבן אפרסקי שזכה ממני למבטים ארוכים מדי.


בד מכנסי הג'ינס שלי הפך להיות הרבה יותר צמוד. פאק.


ניסיתי לא לחשוב על הישבן של מייסי אנדרווד או על רגליה החטובות או על שפתיה המלאות.


אבל כשהיא פיזזה במשרד בבגדים קטנטנים וחמודים, זה ממש היה קשה. אלוהים, הייתי צריך לצאת לבר ולמצוא זיון.


היא הסתובבה אליי. "חזרת? איך הלך עם לני?"


"בסדר."


גבותיה התרוממו. "אתה נראה מצוברח. או יותר נכון, אתה נראה מצוברח מהרגיל." היא שילבה את ידיה על החזה, ושדיה נדחפו למעלה.


שיט. הרגשתי התכווצות בבית החזה. זה ממש לא מצא חן בעיניי.


מבטי קפץ לקשר הגופייה המזוין שעל עורפה. משיכה אחת פשוטה והוא ישתחרר.


היה קיץ עכשיו, ומייסי הייתה שזופה. אבל עדיין נותרו בגופה חלקים שלא ראו אור שמש, שוודאי היו לבנים ורכים. חלקים שאף אחד לא ראה.


חלקים שאני רציתי לראות.


"הלו?" היא התקרבה אליי ונופפה בידה מול פניי. "אתה שם, בחור גדול?"


ריחה אפף אותי. היא תמיד הדיפה ריח של פירות יער.


מייסי לא הייתה הטיפוס שלי. היא הייתה נחמדה מדי, שמחה מדי, זורחת מדי. הכול אצלה היה קצת יותר מדי. ואני לא הייתי... אף אחד מהדברים האלה. פגשתי נשים בברים וזיינתי אותן. וגם זה היה נדיר, כי הייתה לי ילדה קטנה בבית. ואף פעם לא הבאתי נשים הביתה.


מתי שכבתי עם אישה בפעם האחרונה? כיווצתי את מצחי בניסיון להיזכר. עברו חודשים.


"אני חייב ללכת."


מייסי כיווצה את מצחה. "אבל רק עכשיו הגעת."


"יש לי דברים לעשות." הסתובבתי ויצאתי משם.


ברחתי מריח פירות היער ומהגוף הקטן והמתוק הזה שהיווה פיתוי גדול מדי.