1.
"לקטיה יש את התחת הכי יפה בכל אירופה". כתובת הגרפיטי האדומה — פרי יד נסתרת שהכתה בלילה בתרסיס צבע — בהקה בכל חוצפתה על עמוד הגשר של קורסו פרנצָ'ה.
סמוך לה ניצב פסל נשר מלכותי מוזהב שפוסל לפני שנים רבות, שחזה ודאי באשֵׁם, אך לעולם לא יפצה את פיו. קצת מתחתיו, כמו נשר קטנטן המוגן על ידי טופרי השיש של ציפור הטרף, ישב הוא.
שערו היה כמעט קצוץ, והלך והתקצר מאחורי העורף כשל חייל מארינס.
לז'קט הליוויי'ס הכהה היה חסר כפתור, שנותר זרוק על עיקול צר מדי בכביש כלשהו, לצד מריחת הצבע הכחול שהשתפשף מאופנועו על האספלט.
הצווארון המשוך מעלה, סיגריית הקאמל התחובה בפיו ומשקפי השמש של בָּלוֹרָאמָה הדגישו את חזותו הקשוחה, אבל למעשה בקלות יכלו שלא להיות שם. היה לו חיוך יפהפה, אבל רק מעטים זכו להתפעל ממנו.
הוא הביט במכוניות בקצה הכביש העילי שנעצרו ברמזור ויצרו רושם מאיים. הן עמדו במקומותיהן, ניצבות בשורה כמו לפני תחרות, אלא ששום מסלול מרוצים מעולם לא ראה מגוון של יצרנים ודגמים כזה, פיאט 126 אחת, חיפושית אחת, פורד פייסטה, מכונית אמריקאית שהוא לא הצליח לזהות, ואלפא רומיאו 155.
הוא חייך.
מעט מאחור, במרצדס 200, אצבע דקיקה, עם ציפורן קטנה וכסוסה, דחפה קלטת שבצבצה ממערכת סטריאו אלפין חדישה. הסרט נמשך פנימה ברעש קל, מהרמקולים הצדדיים מתוצרת פּיוֹניר ניעור לחיים קולה של זמרת צעירה.
המכונית החלה בנסיעה אטית בתנועה הזורמת. ניחוח האפטרשייב של הנהג עמד בחלל המכונית. הנערה חשבה שגם אילו רצתה, לא יכלה להגיד לאף אחד vatenne amore, לֵך אהובי, במקום זה היא היתה שמחה לגרש את אחותה שהמשיכה להתעקש מהמושב האחורי: "שימי אֵרוֹס,1 די, נו, אני רוצה לשמוע את ארוס."
המרצדס חלפה בדיוק כששמט ארצה את הסיגריה שעישן עד סופה, בנקישת שתי אצבעות ובעזרת משב הרוח. הוא ירד במדרגות השיש, סידר את הליוויי'ס 501 שלו ואז עלה על ההונדה הכחול VF750 בהזמנה אישית, עם הפגוש הקדמי השרוט קלות. הוא סובב את המפתח, כשהוא לוחץ קלות על הכפתור, והוריד את הרגלית.
מהצג נעלמה לפתע נורת הניוטרל הירוקה, והוא מצא את עצמו בן רגע בין המכוניות. ידו הנתונה במעיל האופנוענים העבירה הילוך, מאיצה במנוע או מרפה ומאיטה, מנוע שדחף אותו כמו גל עוצמתי, פעם לימין ופעם לשמאל. הוא נטה ברכוּת, כשהוא משתמש במרווחים הקטנים בין מכונית למכונית כמסלול סקי.
השמש החלה לעלות, זה היה בוקר יפהפה. היא הלכה לבית הספר, הוא עדיין היה ער מאמש. זה היה יכול להיות יום ככל הימים, אילולא באותו יום, ברמזור ההוא, הם לא היו נעצרים זה לצד זה.
אדום.
הוא הסתכל עליה. מהחלון הפתוח התנפנפה קווצת שיער בלונדיני. לפרקים היא כיסתה את צווארה העדין, שעליו נחה יתרת שערה הזהוב והרך שנע עם כיוון הרוח. צדודיתה הבהירה אך משורטטת נוקבה בסומק לחייה. מבטו השתהה על לחייה הוורדרדות ועל עיניה התכולות, נושאות מבט מלא שלווה, שהקשיבו בחולמנות ועצומות למחצה לשיר השני, "La vita mia". השלווה שלה היתה מידבקת, ואולי בגלל זה.
"הֵיי!"
היא הסתובבה לעברו, מופתעת מעט, עיניה התכולות פעורות, מביעות תמימות. היא הביטה בו. זר, עומד לידה, על האופנוע, כתפיו רחבות, ידיו שזופות מדי לאמצע אפריל. עיניו, חבויות מאחורי אותם משקפיים כהים, היו ודאי משדרגות את אותן הפנים עזות המבע עוד יותר.
"בא לך לבוא איתי לסיבוב?"
"לא, אני בדרך לבית ספר."
"אז אל תלכי, את יכולה להתחמק, לא? אני אבוא לאסוף אותך משם."
"סליחה," היא חייכה לעברו חיוך מאולץ ומלאכותי. "לא ניסחתי טוב את התשובה שלי, לא בא לי לבוא לעשות סיבוב איתך."
"את יודעת שתיהני איתי..."
"אני מפקפקת בכך."
"אני אפתור לך את כל הבעיות."
"אין לי בעיות."
"הפעם אני זה שמפקפק בכך."
ירוק.
המרצדס 200 זינקה לפנים, מותירה את החיוך מלא הביטחון העצמי על פניו. האב הסתובב לעברה. "מי זה היה?" הוא שאל, "ידיד שלך?"
"לא, אבא, סתם מפגר אחד..."
כמה שניות לאחר מכן ההונדה נעצר שוב לצד הנערה היפה. הוא הניח את ידו השמאלית על חלונה ובידו הימנית סובב את ידית הגז, רק כדי לא להתאמץ מדי בעמידה במקום, אף שבהתחשב בידו השרירית, זאת לא היתה אמורה להיות בעיה.
היחיד שנדמה היה שיש לו בעיה כלשהי היה דווקא האב. "מה הוא עושה החמור הזה? למה הוא מתקרב כל כך?"
"אל תדאג אבא, אני אטפל בו..."
היא הסתובבה לעברו בהחלטיות.
"תקשיב, אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
"לא."
"אז תמצא לך."
"כבר מצאתי משהו שמוצא חן בעיני."
"ומה הוא?"
"לצאת איתך לסיבוב. בואי, אני אקח אותך לאולימפיקה, ניסע מהר על האופנוע, ואז אני אזמין אותך לארוחת בוקר ואחזיר אותך בדיוק לסוף יום הלימודים. אני נשבע לך."
"אני חושבת שהשבועות שלך לא שוות הרבה."
"נכון," הוא חייך, "את רואה, את כבר יודעת עלי כל כך הרבה דברים. תגידי את האמת, אני כבר מוצא חן בעינייך, נכון?"
היא פלטה צחוק קצר ונענעה בראשה.
"טוב, עכשיו די," היא פתחה ספר שהוציאה מתיק הגֵרַרדיני שלה.
"אני צריכה לחשוב על הבעיה האמיתית היחידה שלי."
"והיא?"
"המבחן שלי בלטינית."
"חשבתי שזה הסקס."
היא הסתובבה לעברו ברוגז. הפעם היא כבר לא חייכה, גם לא מתוך נימוס.
"תעיף את היד שלך מהחלון שלי."
"ואיפה את רוצה שאני אשים אותה בדיוק?"
היא לחצה על כפתור. "אני לא יכולה להגיד לך, אבא שלי פה."
החלון החשמלי התחיל להתרומם. הוא חיכה עד לשנייה האחרונה, ואז הזיז את היד, וכשהוא שולח לעברה מבט אחרון, הרים את ידו.
"נתראה."
הוא לא הספיק לשמוע את ה"לא" היבש שלה. הוא סטה קלות ימינה. ופנה בעיקול הכביש כשהוא צובר מהירות ונעלם בזריזות בין המכוניות. המרצדס המשיכה ישר בנסיעתה, שהיתה כעת נינוחה יותר, לעבר בית הספר.
"אבל את יודעת מי זה?" אחותה שרבבה את ראשה לפתע בין שני המושבים. "קוראים לו 'השלמות בהתגלמותה'."
"בשבילי הוא סתם אידיוט."
אחר כך היא פתחה ספר לטינית והמשיכה לעבור על יחסת שם העצם. היא הפסיקה לרגע לקרוא והביטה מהחלון. האם זאת באמת היתה הבעיה היחידה שלה? אין ספק שזה לא היה מה שהוא אמר. ובכל מקרה, היא לא תראה אותו שוב לעולם. היא שבה לקרוא בריכוז. המכונית פנתה שמאלה, לעבר תיכון פַלקוֹניֵירי.
"כן, אין לי שום בעיה, ואני לעולם לא אראה אותו שוב."
בפועל, היא לא ידעה עד כמה היא טועה. בנוגע לשני הדברים.
2.
הירח היה גבוה בשמים ואורו רך בין ענפי צמרת העץ עטויי העלים. הקולות נשמעו מרוחקים משום מה. מהחלון התנגנו צלילים של מנגינה אטית ונעימה. נער מבוגר יותר התכונן לבחינה. ממש מתחת לזה, הקווים הלבנים הישרים של מגרש הטניס נצצו באור הירח הבוהק, וקרקעית הבריכה הריקה המתינה בעגמומיות לקיץ. בינתיים היא הרשתה לכמה עלי סתיו לנוח עליה לזמן מה, לפני שיסולקו בידיו של שוער קפדן. בקומה הראשונה של בניין המגורים, בין הצמחים המטופחים ותריסי העץ המוגפים, נערה בלונדינית, לא גבוהה במיוחד, שעיניה כחולות ועורה יפהפה וחלק כקטיפה, בחנה את עצמה במראה, מתלבטת.
"את צריכה את החולצה השחורה, הצמודה, שקנינו באוֹניקס?"
"לא יודעת."
"והמכנסיים הכחולים?" דניאלה צעקה חזק יותר מחדרה.
"לא יודעת."
"ואת הטייץ הצמודים, את לובשת?"
דניאלה עמדה על סף הדלת וצפתה בבאבי. אחותה עמדה מול המגירות הפתוחות, וכל בגדיה מפוזרים, כמו בסרטים האמריקאיים כשאנשים חוזרים הביתה ומגלים שמישהו הפך להם את הדירה לגמרי. בעצם, יותר גרוע.
"אז אני אקח את זה..."
דניאלה התקדמה בין כמה זוגות נעלי סוּפֶּרְגָה בצבעים שונים שהיו מפוזרות על הרצפה, כולן במידה שלושים ושבע.
"לא! את זה את לא לוקחת כי זה חשוב לי."
"אני לוקחת בכל זאת."
באבי הסתובבה בבת אחת, כשידיה נעוצות על מותניה: "סליחה, את לא לוקחת את הבגד הזה, לא לבשתי אותו אפילו פעם אחת."
"יכולת להשתמש בו קודם."
"וחוץ מזה, את תרחיבי לי אותו."
דניאלה נעצרה והסתובבה באטיות לעבר אחותה, כשהיא מסתכלת עליה בציניות. "מה? את רצינית? שלשום לבשת את החצאית הכחולה הצמודה שלי ועכשיו בשביל לראות את הקימורים היפים שלי צריך להיות מגדת עתידות."
"מה זה קשור אלי? קיקוֹ בּרַנדֵלי הרחיב אותה."
"מה? קיקו ניסה ולא סיפרת לי כלום?"
"מה יש לספר?"
"לפי איך שהחצאית נראית, ועוד איך שיש."
"זה רק כלפי חוץ. מה דעתך על הז'קט הכחול הזה מעל החולצה בוורוד־אפרסק שלי?"
"אל תשני נושא. תגידי איך היה."
"אוי, את יודעת איך הדברים האלה עובדים."
"לא."
באבי הסתכלה על אחותה הקטנה. נכון, היא לא ידעה. היא עדיין לא יכלה לדעת. היא היתה עגלגלה מדי ולא היה בה די יופי בשביל לשכנע מישהו להרחיב לה את החצאית.
"כלום. את זוכרת שלפני כמה ימים אמרתי לאמא שאני הולכת ללמוד אצל פָּלינָה?"
"כן, אז?"
"אז הלכתי לסרט עם קיקוֹ ברנדלי."
"נו, אז?"
"הסרט לא היה משהו, ובמבט מקרוב, גם הוא לא היה משהו."
"כן, אבל תגיעי לקטע המעניין. איך החצאית התרחבה?"
"טוב, אחרי עשר דקות בערך מתחילת הסרט, הוא כל הזמן נע על הכיסא. חשבתי לעצמי שנכון, הכיסאות בקולנוע הזה לא נוחים, אבל אני חושבת שקיקו רוצה להתחיל איתי. ובאמת אחרי כמה רגעים, הוא התחיל לזוז קצת הצדה והעביר את יד ימין שלו מאחורי משענת המושב שלי. תגידי, מה את אומרת, שאני אלבש את השמלה הירוקה עם הכפתורים מקדימה?"
"תמשיכי."
"בקיצור, מהמשענת של המושב היד שלו עברה לאט־לאט אל הכתף שלי."
"ואת?"
"אני... כלום. העמדתי פנים שלא שמתי לב בכלל. צפיתי בסרט, כאילו אני שקועה בו. ואז הוא משך אותי אליו ונישק אותי."
"קיקו ברנדלי נישק אותך? וואו!"
"מה את כל כך מתלהבת?"
"הוא בחור יפה."
"כן, אבל הוא מאמין בזה יותר מדי... תמיד הוא בודק איך הוא נראה, במראה... טוב, בקיצור, אחרי ההפסקה הוא מיד חזר למקום שלו. הוא קנה לי טילון. הסרט השתפר בהרבה, אולי גם קצת בגלל החלק העליון של הטילון, עם האגוזים הקטנטנים. הוא היה מדהים. וככה לא שמתי לב ומצאתי אותו עם הידיים קצת יותר מדי למטה לטעמי. ניסיתי להזיז אותו, אבל כלום, הוא נתפס לחצאית הכחולה שלך. ואז היא התרחבה."
"חזיר אחד!"
"כן, תחשבי שהוא לא הסכים לשחרר. ואז את יודעת מה הוא עשה?"
"לא, מה הוא עשה?"
"הוא פתח את המכנסיים שלו, ולקח את יד ימין שלי ודחף אותה למטה. כן, כלומר, לכיוון הזה שלו."
"לא! אז הוא באמת חזיר! ומה אז?"
"אחר כך כדי להרגיע אותו הייתי חייבת להקריב את הטילון שלי. לקחתי אותו ודחפתי אותו שם מקדימה, למכנסיים הפתוחים שלו. היית צריכה לראות איזה קפיצה הוא נתן!"
"כל הכבוד, אחותי! הוא עלה על טיל לא טילון!"
ושתיהן פרצו בצחוק. אחר כך ניצלה דניאלה את האווירה השמחה והלכה לחדרה עם השמלה הירוקה של אחותה.
במרחק קצר משם, במשרד, על ספת קשמיר רכה, קלאודיו הכין את המקטרת שלו. הוא אהב את ההתעסקות עם הטבק, אבל למעשה זאת היתה רק פשרה, מאחר שבבית כבר לא הרשו לו לעשן את המרלבורו שלו. אשתו, שהיתה שחקנית טניס נלהבת, והבנות, שדגלו בבריאות מגיל צעיר, נזפו בו על כל סיגריה שהדליק, וכך הוא העדיף את המקטרת. "זה נותן לך יותר קלאסה, אתה נראה יותר איש שחושב!" אמרה רָפאלה. ובאמת הוא חשב הרבה. עדיף להחזיק את חתיכת העץ הזאת בין השפתיים וחפיסת מרלבורו חבויה בכיס הז'קט, מלהתווכח איתה.
הוא שאף מהמקטרת אחרי שהפך פנימה גפרור בוער, ואז עבר בין כל ערוצי הטלוויזיה. הוא כבר ידע איפה לעצור. כמה נערות ירדו מסולם צדי כשהן מזמזמות שיר מטופש ומפגינות לראווה שדיים מאוד מוצקים.
"קלאודיו, אתה מוכן?"
הוא מיד החליף ערוץ. "בטח, יקירתי."
רפאלה הסתכלה עליו. קלאודיו נותר לשבת על הספה כשהוא מאבד מעט מהביטחון העצמי שלו.
"קח, תחליף את העניבה, תשים את הבורדו הזאת."
רפאלה יצאה מהחדר בלי לתת לו אפשרות להתווכח. קלאודיו פתח את קשר העניבה האהובה עליו, לחץ על המספר 10 בשלט. הוא קיווה שהבחורות היפות יחזרו, אך נאלץ להסתפק בעקרת בית אומללה שרקדה לגמרי לא בקצב, כשהיא מתגאה בבטן לבנה ורופסת. בחור בעל מראה סתמי הסתכל עליה מהשולחן הסמוך, לבוש חלוק תכלת מזעזע בסגנון סיני. קלאודיו כרך על צווארו את העניבה בצבע בורדו, והתמסר שוב לקשר העניבה במלוא תשומת הלב.
"באבי, אפשר לדעת איפה שמת את העיפרון הדק?"
"הוא שם, במגירה של האיפור."
"אבל איפה?"
הדממה שהשתררה לאחר מכן העידה שהיא מצאה את מה שחיפשה. בחדר האמבטיה הקטן שהפריד בין שני חדריהן של האחיות, דניאלה הגזימה עם המסקרה ונמתחה על הכיור כדי להתקרב עוד יותר אל המראה, בתקווה שאולי ככה תוכל לשפר את התוצאה.
זה לא הועיל. באבי נעמדה לידה.
היא לבשה שמלה פרחונית קלילה בצבע ורוד. באבי הידקה את השמלה קלות במותניים, והניחה לשאר הבד לגלוש מטה בחופשיות, כרצונו, אל קימוריה הרכים.
"נו, איך אני?"
"בסדר."
"אבל לא מצוין?"
"בסדר גמור."
"כן, אבל למה את לא אומרת מצוין?"
דניאלה המשיכה לנסות לשרטט את הקו הישר בזווית העין שהיה אמור לשוות לעיניה מראה מוארך מעט.
"בסדר, אני לא אוהבת את הצבע."
"כן, אבל חוץ מהצבע."
"אני לא כל כך אוהבת את הכותפות הגדולות האלה."
"כן, אבל חוץ מהכותפות."
"וגם, את יודעת, אני לא אוהבת פרחים."
"לא, אל תתייחסי אליהם."
"אז כן, את נראית מצוין."
באבי, שלא היתה מרוצה בכלל מדעתה של אחותה, ובלי לדעת בעצמה מה בעצם רצתה לשמוע, לקחה את בקבוק הבושם הקטן שקנתה עם ההורים שלה בדיוטי־פרי בחזרה מהאיים המלדיביים. בצאתה, היא נתקלה בדניאלה.
"היי, תיזהרי!"
"תיזהרי את! ייקח לי הרבה פחות זמן לעשות לך פס כחול בעין. תראי איך את מתאפרת!"
"אני עושה את זה בשביל אנדריאה."
"איזה אנדריאה?"
"פָּלוֹמבּי. הכרתי אותו מחוץ לפלקוניירי. הוא דיבר עם מארָה ופרַנצֶ'סקָה, מכיתה י"א, וכשהן הלכו, אמרתי לו שגם אני לומדת איתן. מה דעתך, עם האיפור הזה, כמה היית נותנת לי?"
"טוב, את נראית יותר גדולה. לפחות בת חמש־עשרה."
"אבל אני באמת בת חמש־עשרה!"
"תטשטשי כאן קצת..." באבי הרטיבה את אצבעה קלות על לשונה, ואז הניחה אותה על העפעף של אחותה והתחילה למרוח את האיפור. היא חזרה על אותה הפעולה גם בעפעף השני.
"זהו!"
"ועכשיו?"
באבי הסתכלה על אחותה כשהיא זוקפת את הגבה הימנית.
"עוד מעט תהיי בת שש־עשרה."
"די בקרוב."
"בנות, אתן מוכנות?"
רפאלה עמדה בפתח הבית, והפעילה את האזעקה. קלאודיו ודניאלה עברו מהר לפניה, ואחרונה יצאה באבי. רפאלה סובבה פעמיים ואז שלפה את המפתח הקטן. האור האדום החל להבהב והעניק לה תחושת ביטחון ושלווה. קלאודיו, דניאלה ובאבי נכנסו למעלית על רקע רעש ההמהום של הריק המסוכן שנפרש מתחת לרגליהם. אחרונה הגיעה רפאלה, היא נכנסה ולחצה על הכפתור ק. הערב עמד להתחיל. קלאודיו הידק את קשר העניבה. רפאלה העבירה כמה פעמים את ידה הימנית בשערה. באבי סידרה את הז'קט הכהה בעל הכותפות הרחבות. דניאלה רק הסתכלה על עצמה במראה, היא ידעה שתכף תפגוש את מבטה של האם.
"את לא מאופרת קצת יותר מדי?" שאלה רפאלה.
דניאלה ניסתה להשיב משהו.
"לא משנה, אנחנו מאחרים, כמו תמיד." והפעם רפאלה הצליבה מבט במראה עם קלאודיו.
"אבל אני חיכיתי לכן, אני מוכן כבר משמונה!" הוא מחה.
הם עברו בדממה את הקומות האחרונות. אל המעלית חדר ריח קדירת הבשר ותפוחי האדמה שבישלה אשתו של השוער. אותו טעם של סיציליה התערבב לרגע בניחוחות השילוש הצרפתי המשונה של קארוֹן, דראקר ואוֹפּיוּם. קלאודיו חייך. "זאת גברת טֵרָנוֹבָה. היא מבשלת ספֵּצָטינוֹ מדהים."
"היא שמה יותר מדי בצל," אמרה רפאלה נחרצות, לאחר שאימצה לאחרונה את המטבח הצרפתי, לצערם של כל הנוגעים בדבר ובעיקר לצערה העמוק של עוזרת הבית מסרדיניה שעבדה אצלם.
בקומה השנייה, הבחור שלמד יצא להפסקה קטנה. הוא דיבר בטלפון, בזמן שהוא הסתובב בבית בעצבנות, בדק אם הקפה כבר מבעבע במכונת הקפה והציץ במערבון ישן בערוץ ארבע. ברנש שנורה על גג הבית מת בדרך לא משכנעת במיוחד.
"לא, אמרתי לך, מותק, אנחנו לא יכולים להתראות. יש רק עוד שבועיים לבחינה ועדיין נשאר לי ללמוד את הספר השלישי."
הוא כיבה את מכונת הקפה וקילל. הוא הפנה את מבטו רק לשתי שניות, והמכונה כבר החלה לירוק טיפות קפה על הכיריים, כמו מתריסה. צלילי המרמור של נתזי הקפה האחרונים היו מעין רקע לקולה המתקתק של הבחורה: "אבל בא לי לראות אותך..."
בדיחות ואיומים — ניסיונות חסרי תועלת לגרום לו לקנא — רק הדגישו את תשוקתה הצעירה ומלאת ההבטחות, אבל ספר לימוד ישן בנושאי חוק ומשפט, שכבר היה מסומן במדגש, גבר עליה. מבחינתה היה הספר סתמי, אבל בשבילו, ובשביל תוכנית הלימודים שלו, הוא היה מהותי.
המרצדס נעצרה מול החזית.
רפאלה, בקרקוש של תכשיטי זהב, צבר זיכרונות של ימי שנה וחגי מולד מאושרים במידה כזאת או אחרת, כמעט תמיד יקרים מאוד, נכנסה למושב הקדמי של המכונית. שתי הבנות התיישבו מאחור.
"אפשר לדעת למה אתן לא מצמידות את הווספה לקיר?"
"עוד יותר צמוד לקיר? אבא, אתה חי בסרט..."
"דניאלה, שלא תעזי לדבר ככה לאבא שלך."
"תקשיבי אמא, מחר אנחנו יכולות לנסוע בווספה לבית הספר?"
"לא, באבי, עדיין קר מדי."
"אבל יש לנו מגן קדמי."
"דניאלה..."
"אבל אמא, כל החברות שלנו..."
"אני צריכה לראות אותן, את כל החברות האלה עם הווספה."
"אם את רוצה לדעת, לדניאלה קנו קטנוע פיג'ו חדש, שדרך אגב, בהתחשב בכל הדאגות שלך, נוסע אפילו יותר מהר."
פיוֹרֶה, השוער, הרים את המחסום. המרצדס המתינה, כמו בכל ערב, לעלייה האטית של אותו מוט ברזל ארוך הצבוע בפסים אדומים. קלאודיו החווה בידו לשלום. רפאלה רק דאגה לסיים את הדיון.
"בשבוע הבא יהיה יותר חם, נראה."
המרצדס נסעה משם עם ניצוץ של תקווה במושב האחורי ושריטה על מראת הצד הימנית. השתקפות המחסום הלכה והצטמצמה במראה, בעודו יורד ושב למקומו באותה השלווה. השוער חזר להסתכל במרקע הקטן שניצב לידו. מנחה גבוה, עם שערות ספורות על הראש, אף על פי שמעט השיער הזה על ראשו היה יקר בהרבה משערם של אחרים, הכריז בהפתעה גדולה על שובו של זמר שזה מכבר נעלם ועל התקליט החדש שלו. כמה קומות מעל, בחור צעיר, אולי עורך דין לעתיד, כוס קפה חם בין ידיו ניסה להתרכז בספר שהיה פתוח לפניו.
השוער התלונן שהוא לא מבין את כל המילים האמריקאיות האלה. הוא נהנה יותר כשהבחור שר את "Azzurro", ובלע כף מתבשיל הספֵּצָטינוֹ, שעדיין היה תפל מדי, לפחות לטעמו.
"אז לא אמרת לי איך אני נראית בבגדים האלה."
דניאלה הסתכלה על אחותה. היו לה כותפות רחבות מדי ומבט רציני מדי.
"מהממת." היא ידעה היטב איך להתמודד איתה.
"לא נכון, הכותפות רחבות מדי, ואני נראית מושלמת מדי, כמו שאת אומרת. את שקרנית, ואת יודעת מה עוד? בגלל זה תקבלי עונש. פלומבי לא יסתכל עלייך. בעצם, הוא יסתכל עלייך, אבל עם כל המסקרה הזאת הוא לא יזהה אותך והוא ילך עם ג'וליה."
דניאלה ניסתה להשיב, בעיקר בגלל ג'וליה, החברה הכי גרועה שלה. אבל רפאלה השתיקה את שתיהן.
"בנות, תפסיקו, או שאני אחזיר אתכן הביתה."
"לעשות סיבוב?" קלאודיו חייך אל אשתו והעמיד פנים שהוא מסובב את ההגה. אבל די היה במבטה להבין שזה לא הזמן להתבדח.
