אני כותבת אליך מפריס שניות אחרי שקראתי, בלי לנשום, את כל המכתבים שלך(שהגיעו לדודה)
אני סגורה בחדר,כולם בסלון מקשקשים.
אם אלך לשם,אצרח מבכי שאני כבר רוצה אליך!
בתוכי כבר אז ידעתי שלעזוב את גיל שבע-עשרה תהיה טעות...
כבת הים היושבת שנים ארוכות על סלע הים בקופנהגן, מכונסת ברכיים בציפייה דרוכה, אני מסיטה את מבטי אחורה בגעגועים אל הנערה/אישה שזכתה לאהוב ולהיות עטופה באהבה עד כלות הנשימה.
במכתביי שיתפתי אותך בחיים שעברו על שנינו, ונפרס קן האהבה המיוחד שבנינו, דרכו הבטתי עלינו, על המשפחות שלנו, על המדינה כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עת הלכת לצבא.