עיתים, בהתכנס המשפחה ובהשאל השאלות, צפים ועולים הזיכרונות מהימים הרחוקים ההם, ימים של בטרם היות לנו המדינה, אירועים שהיו והתרחשו ב”ימים אחרים”, הנראים היום כ”מציאות של עולם אחר”…
כך נפתח ספר זכרונותיי הראשון, לידתה של מולדת – זיכרונות ארץ ישראל. היה מאוד חשוב לי, שהדור של ימינו, יפגוש ויחוש איך חיו אנשי עמינו, בימים של טרם היות לנו מדינה, איך בנו ויצרו כל דבר מתחילתו ובלי שהיו התנאים המתאימים לכל ההתחלות האלה. איך הקימו את קלוב התעופה של עמק הירדן, כשאבא ישי בנה דאון שהיה אסור לפי חוקי המנדט הבריטי, המריא בו לצורך בדיקה וכמעט שלא הצליח לחזור. אחד מתלמידי קלוב התעופה, בנה של שושנה גרוס, האקונומית של הקיבוץ, טס בתחילת מלחמת השחרור במטוס פייפר, עם מקלע שקשר מחוץ לתא הטייס, חלף מעל הצבא המצרי, שהתקדם לכיוון ת”א, ובשבעה יעפים, כשהוא יורה מהמקלע וזורק רימוני יד, בלם את הצבא המצרי, מול אשדוד, במקום שנקרא היום “עד-הלום”, עד שלבסוף הופל ונהרג. איך ביום בהיר אחד, “השבת השחורה”, פרצו החיילים הבריטים לקיבוץ, עם שיריוניות (שדרסו והרסו את הכרמים), ע”מ לחפש “סליקים” עם נשק וכך ראיתי איך חייל בריטי דוחף את אימא הדסה עם רובה מכודן, ע”מ שתגלה היכן מוטמנים ה”סליקים”, וכמובן שלא גילו מאום, רק השאירו חורבן והרס בכל פינה.
איך שהשייך איברהים אבו דאהייה, שמכר לברון יעקוב דה רוטשילד את אדמות עמק הירדן והעביר את הכפריים שלו לחוראן, אדמות טרשים קשות לעיבוד, חזר עם אנשיו, רכובים על סוסים ובחרבות שלופות, ע”מ לקחת בחזרה את אדמות הקיבוץ. הגברים היו באותו הזמן בעבודות השדה ונשות הקיבוץ, בעזרת בנות הפלמ”ח, הניסו את הבוזזים…
חיינו הרבה בחיק הטבע, אהבנו ללמוד על הצמחים ועל בעלי החיים, ומעולם לא הרגשנו שחסר לנו מאום, גם כשאכלנו תרד מעלים של צנונית וקציצות בשר מעלי חובזה… היו אלה ימים יפים.
שי תמרי