תשעה מכתבים, תשע פנינים מאת ריינר מריה רילקה.
"מכתבך היפה והנוגע ללב, אי אז באפריל! אבל כמה פיגרת אחריו ביכולתך להיות איתי, כשבסופו של המכתב ביטאת את המשאלה שאקבלו "בידידות"; היה עלייך, אם להתקרב יותר לאמת, לכתוב "באושר" - ואת המילה הזאת היה צריך לכתוב באותיות קידוש לבנה. כמה דברים טובים היה בידך לספר, האם את יודעת די הצורך כמה טוב הוא כל שאת מספרת? לעיתים, אולי, את מבחינה בקול ההדהוד של המתכת הקשה והטהורה של העובדות, אבל כשאת מקישה עליה כך חזק ובכנות, הרי שאני שומע כאן את ההדהוד, הד הפעמונים, וחווה את מה שהוא מחולל בחלל, בחירותו ובמרחביו.
כל החורף רב היגיעה והעיקש שלך, באכזריותו, חייב היה להיות מעין אושר קפוא, גוש של עתיד טהור ואיתן, שנמס עתה (כך אני מקווה) בזרם מפכפך אל האביב, יברכו נא גינותינו זו את זו! בגינתי שלי (שבה תרומתי במעשה כמובן מצומצמת כי חסרים לי האימון, הניסיון והמגע) שתלתי יותר ממאה ורדים, ותרומתי למאמץ מצטמצמת למלאכת ההשקיה מדי ערב - אין הרבה מה לשנות בכך, די לעשות זאת בכנות, ואולי, בכל זאת, משום שהניואנס הוא הקובע בכל דבר, אם המלאכה נעשית בתשומת לב וגם בהרהור, אפשר בצניעות לתרום משהו מעצמך בהשקיה השלווה, משהו שיזרום לתוך הצמיחה ההולכת וגוברת בלי סוף." [מתוך הספר].
כך כותב המשורר ריינר מריה רילקה לאישה הצעירה, בתרגומו היפה, הפואטי והמדויק של הראל קין.