(יותר מ...) פתח דבר


בשנת 1988 פתחתי פרק שני בחיי הבוגרים לאחר עשרים ושלוש שנות שירות בחיל האוויר – הפעם כמדריך טיולים בחו"ל.


במשך עשרים ושמונה שנה הובלתי כ־350 טיולים בשש יבשות, והם העשירו אותי בחוויות, ריגושים ותובנות. הגשמתי אין ספור חלומות, כגון לזכות ולו פעם בחיים לראות את חומת סין, הטאג' מאהל, מאצ'ו פיצ'ו ואיי גלפאגוס; לחוות שרידי תרבויות, להשתתף בקרנבל בריו ובפסטיבל בוונציה, לבקר במועדון לילה בפריז, במופעי בידור בלאס וגאס, לראות קרחונים מתנפצים, הרי געש, מפלי מים נישאים; להיות ביפן בפריחת הדובדבן ולצפות בשלכת בתפארתה במזרח אמריקה הצפונית - כל אלו ועוד הפכו עבורי לשגרת חיים.


חלומות שאפילו לא ידעתי לחלום עליהם – התממשו. ערי תבל, הרי תבל, נהרות תבל, איים געשיים ואיי אלמוגים, יערות גשם בכל היבשות, מדבריות, שמורות הטבע המפורסמות בעולם - לבקר בהם היה מקור פרנסתי. המוזיאונים החשובים בעולם – היו ל"מקום עבודתי". נחשפתי למאמיני כל הדתות המרכזיות בעולם, לפולחנים דתיים ביזאריים של כתות דתיות בווייטנאם, בטיבט, במקסיקו, בגואטמלה, באפריקה, ואפילו בלב אירופה. 2016 הייתה השנה העשרים ותשע לחיי כמטייל וכמוביל טיולים, וכמו בתורת הטאו הסינית, מקננים בי שני הפכים שאינם סותרים אלא משלימים זה את זה. מחד, האמנתי שכבר ראיתי וחוויתי הכול ושקיים סיכוי קלוש מאוד שדבר־מה עוד יצליח להפתיעני. מאידך, מעולם לא הגעתי לרוויה, לא הצלחתי להשתעמם, וחלומות שהתגשמו פינו את מקומם לחלומות חדשים וּותיקים שטרם הוגשמו.


אחד החלומות הישנים שהציק לי כיתוש מזמזם היה לחזור במנהרת הזמן ולחוות שלטון טוטליטרי קומוניסטי. התמוטטות הגוש הקומוניסטי הותירה "שמורה" אחת בלבד – קוריאה הצפונית.


***


ואז, הגיעה טלטלת חיי. מצאתי את עצמי בקוריאה הצפונית, נפגש עם התרבות המרוחקת, המסוגרת והמסתורית ביותר בכדור הארץ. אכן, הגשמתי חלום רדום. המפגש עם קוריאה הצפונית הכה בי במידה לא מובנת. שום דבר לא הכין אותי למציאות המיוחדת, והמציאות הזו דרכה אותי כקפיץ רפוי, כבשה אותי והשתלטה עליי בעוצמה לא צפויה. מחשבותיי שבויות בהוויה ייחודית זו ואינן מרפות גם אחרי שש שנים. לאחר המפגש הראשון שבתי לקוריאה הצפונית עוד שבע פעמים! הפעם כמדריך קבוצות מטיילים מישראל. אומנם היה זה לפרק זמן קצר, אך הוא היה רווי אירועים. בתקופה זו נעה מטוטלת ההתרחשויות מסף מלחמה גרעינית לתקווה, קלושה אומנם, של מערכת יחסים שפויה שבה תדעך אש העימות לגובה נשלט ונסבל עבור כל המעורבים. התקופה האמורה החלה עם ניסויי פצצות גרעין וטילים צפון קוריאניים. ניסויים אלה הובילו להתלהטות ולרטוריקה של מנהיגים שנראתה כמובילה למלחמה בלתי נמנעת – מלחמה גרעינית! ואז, כמו במחזה יווני, הופעל תרגיל "דאוס אקס מכינה". העלילה קיבלה תפנית: מפגשי מנהיגי קוריאה הצפונית והדרומית; והשיא, כמובן, מפגשי הפסגה בין שליט קוריאה הצפונית, "איש הטילים הקטן", המרשל קים ג'ונג און, לבין ה"זקן הסנילי", נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. זכיתי להיות נוכח בתקופת המעבר מ"סף מלחמה" ל"סף שלום". בתוך כך היכרותי עם ספקי השירותים ועם מדריכיי העמיקה והתפתחה לידידות שנבנתה על בסיס כנות וכבוד הדדי. בהתאם התפתחו גם שיחותינו לשיחות אישיות. בעיקר מפתיעות היו השיחות על אודות הנושאים שבחדשות. הספר מבטא ומשקף את תפיסת עולמם ואת האמת של בני מעמד הביניים הצפון קוריאני, שביני לבינם נוצר קשר בלתי אמצעי.


כמוני גם מטיילי, העידו שהייתה זו עבורם חוויה עוצמתית ומיוחדת, שסיפורה המיוחד של קוריאה הצפונית מרתק כמעט את כל מי שנחשף לו. בכל מקום שבו אני נמצא (בארץ ובעולם!), כשהסובבים אותי מגלים שהייתי בקוריאה הצפונית, ועוד יותר כאשר הם מגלים שהייתי בה כמה וכמה פעמים – המבטים המשתאים, הסקרנות והברק בעיניים דוחקים את כל נושאי השיחה האחרים הצידה, וסיפור קוריאה הצפונית הופך לנושא השיח הבלעדי, הרבה יותר מכל סיפורי הארצות האחרות שבהן ביקרתי. אני מוצא עצמי "נדרש" לספר, לתאר ולהשיב על שאלות. בכל המקרים שבהם הוזמנתי להרצות - במגבלות זמן כמובן - משהסתיימה הרצאתי היא רק החלה. מצאתי את עצמי מוצף בשאלות, בתהיות ובהתרסות. הסקרנות הכללית והשאלות הרבות שאני נשאל על אודות קוריאה הצפונית, נוסף על החוויה המטלטלת שעברתי, דחפו אותי להעלות על הכתב את סיפורה של קוריאה הצפונית כפי שהצטייר בעיניי.


סיפורי הוא ייחודי, משום שהתמזל מזלי להיות שוב ושוב במקום הנכון, בזמן הנכון ובנסיבות המיוחדות. חשוב היה לי להעביר בספר את הסיפור הצפון קוריאני, השונה מאוד מזה שידוע לציבור הרחב. מאחר שסיפורה של קוריאה הצפונית במערב נבנה ב"מעמד צד אחד", הוא מתבסס על מעט מאוד מידע, הרבה השערות ולא מעט מידע כוזב ומגמתי משני צידי המתרס. כמו כל איש מערב הגעתי גם אני לקוריאה הצפונית לביקור ראשון מצויד בשפע מיתוסים שמטבע היותם כאלו אין צורך להוכיחם.ככל שנשאבתי אל מעמקי סיפורם המיוחד של הקוריאנים, החלו סימני קריאה רבים להתעקל לכדי סימני שאלה. בספר זה אני מנסה לערער על מקצת מהמיתוסים הרווחים בציבור, ולהוביל גם את הקורא להמיר חלק מסימני הקריאה בסימני שאלה, בדומה לתהליך שאני ומטייליי עברנו.


הספר הוא סיפור אישי המתאר את חוויותיי, את תהיותיי ואת תובנותיי אשר התגבשו במהלך ביקוריי החוזרים, ואשר התעצמו לאור העובדה שבכל הביקורים היו עימי עשרות מטיילים ישראלים. מטבע הדברים התפתחו דיונים שתרמו לכל המשתתפים ולי בכלל זה.


נוסף לכך, לא נפקדו מהספר מידע שימושי, עובדות היסטוריות ותיאור אתרים שישרתו את המטיילים ביעד מסתורי זה. סיפורי אינו עוסק במשטר כלל וכלל, ואינו מתיימר להסיר את המסתורין האופף את השלטון בקוריאה הצפונית, מהטעם הפשוט שהמבקר במדינה אינו נחשף לכל המידע על סודות המשטר והתנהלותו. לעומת זאת, הספר מספר את סיפורם של בני מעמד הביניים, עמם נפגשתי ועבדתי, שוב ושוב. סיפורי מנסה גם לסדוק במקצת את הקליפה הקשה אך הרדודה שבה מוצג בעולם סיפורו של עם (העם הקוריאני על שני חלקיו), עם שהיה קורבן במלחמת העולם השנייה, ועל כך שילם מחיר כבד אף יותר במלחמה הקרה.


***


חלומי היה להיות חייל קרבי. בהגיע מועד גיוסי בשנת 1965, מדיניות צה"ל הייתה לגייס בוגרי בית ספר מקצועי לתפקידים טכניים. כדי להתחמק מגורל זה התנדבתי לנח"ל, בחושבי שמסגרת גרעין נח"ל תסייע לי להתחמק מ"רוע הגזירה". אכן הגעתי לטירונות בנח"ל, וכאשר נראה לי שהתרגיל הצליח, לקראת סיום הטירונות, הגיעה פקודת העברה לחיל האוויר.


הוצבתי בתפקיד מקצועי במערך האחזקה של חיל האוויר. לא שקט ולא מרוצה ביקשתי שוב ושוב לחזור למערך הקרבי של צה"ל. מלחמת ששת הימים, בהיותי בצוות התחזוקה של טייסת מטוסי קרב, שינתה את גישתי לשירות הצבאי. מרגש במיוחד ומעורר גאווה היה לראות את כל מטוסי הטייסת ממריאים עמוסי פצצות לעבר מטרותיהם. הבנתי שאכן הטייס הוא חוד החנית, אבל ללא טכנאי תחזוקה, כל זאת לא יכול להתרחש. עמדת המטוסים שנמצאתי בה הייתה בקצה המסלול, כאשר המטוסים מגיעים לקראת נחיתה. מבלי לדעת מדוע, מצאתי את עצמי סופר את מטוסי הטייסת השבים. ספרתי שניים, עוד ארבעה, ומנייני הגיע לעשרים. המריאו עשרים וארבעה מטוסים, אך ארבעה חסרים. הם בוודאי יגיעו כל רגע, חשבתי לעצמי והמתנתי בסבלנות. הדקות נקפו ואט־אט קלטתי שהם כנראה לא יחזרו. זו מלחמה. לראשונה בחיי, כנער בן תשע־עשרה, קלטתי שאובדן מתרחש גם במציאות ולא רק בשירי מלחמת העצמאות שעליהם גדלתי.


כחניך בתנועת נוער גדלתי, כמו כולם אני מניח, על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן. בשירו של אלתרמן אלו דמויות של נערה ונער עלומים, ואילו כעת, בשעת תהילה זו, "מגש הכסף" ממשי, ניתן לגעת בו. אלו שמות, פנים, אנשים שאתה מכיר, מעריך ומעריץ.


גישתי לשירות הצבאי השתנתה לחלוטין.


שינוי הגישה, במקרה שלי, בא לידי ביטוי כעבור שנה. לקראת שחרורי משירות חובה, צורפתי למשלחת חיל האוויר שיצאה לארצות הברית ללמוד ולהתאמן בתחזוקת מטוסי פנטום. היציאה להשתלמות חייבה אותי להישאר בחיל האוויר בשירות קבע, אפשרות שלא עלתה בדעתי טרם השינוי המדובר.


***


תשעה חודשים משנת 1969 היינו בחיל האוויר האמריקני, רוב הזמן בקליפורניה. בשנת 1969 הייתה ארצות הברית מרוחקת מישראל שנות דור, מה שגרם לי, לראשונה בחיי, להלם תרבותי. הפער הכלכלי בין ישראל וארצות הברית היה דרמטי, בוודאי עבורי. כבן למשפחת פועלים, בגיל עשרים עדיין לא היה לי רישיון נהיגה, מסיבות כספיות. החזקת רכב פרטי מסוג כלשהו בארץ הייתה לעשירים בלבד, ואפילו סיגריות אמריקניות היו סמל סטטוס. והנה אני עם רישיון נהיגה, כמו רוב חברי המשלחת, נוהג ברכב פרטי – "אוטו אמריקני". במציאות שבה רכב השרד המפואר של הרמטכ"ל היה דודג' דארט, בפרסומות הטלוויזיה בארצות הברית הוא נמכר כ־"Your Great Little Car". בישראל היו שידורי טלוויזיה שלוש פעמים בשבוע, בשחור־לבן, ואילו בארצות הברית שפע אין־סופי של ערוצי טלוויזיה בצבע. מציאות שונה בתכלית. הנער, כלומר אני, "גילה את אמריקה".


שנת 1969 הייתה שנה מיוחדת מאוד בתולדות ארצות הברית, שנת השיא של "ילדי הפרחים", פסטיבל וודסטוק. שנה שבה המעצמה הגדולה התבוססה בבוץ הווייטנאמי, וההתנגדות לשירות הצבאי ולמלחמה גאתה. מרד הסטודנטים, ההתנגדות, המחאה וההשתמטות הפכו לגל המאיים לשטוף את אמריקה. רחובות הערים לוס אנג'לס ויותר מכך סן פרנסיסקו מלאו צעירים שברחו מבתיהם, מטיפים לאהבה ולא למלחמה, מביעים במקרה הטוב רחמים כלפי כל מי שזוהה עם צבא, ובמקרה הרע – בוז ואיבה.


גדול ככל שהיה הפער בין סגנונות החיים, עשרות מונים היה גדול ההבדל בינינו לבין בני גילנו האמריקנים בתפיסת השירות הצבאי. בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, תהילת חיל האוויר הישראלי הייתה בשיאה בארץ, בעולם, בארצות הברית, בקרב יהודי ארצות הברית ועוד יותר – בקרב חיילי חיל האוויר האמריקני שעימם היינו במגע יום־יומי. היינו צעירים חדורי מוטיבציה שחיים בתחושה שהשתתפנו בניצחון במלחמה צודקת מאין כמוה, מלחמה שנתפסה כמלחמת קיום. רבים ראו בנו גיבורים. אנחנו ראינו בעצמנו כמי שעשו את המוטל עליהם, פעלו היטב והתוצאות בהתאם. חיילי חיל האוויר האמריקני, שעימם עבדנו בתחזוקת המטוסים, היו חיילים ששבו משירות בווייטנאם או היו אמורים לצאת לשם לסבב שירות. הצלחת צה"ל וחיל האוויר אל מול המלחמה הסיזיפית בווייטנאם עוררה בחיילים האמריקנים תסכול לצד הערכה שגבלה בהערצה כלפינו. בבדיחותה הציעו לנו עסקה ש"אי אפשר לסרב לה": שלושה גנרלים תמורת אחד – ג'נרל מוטורס, ג'נרל אלקטריק וג'נרל דיינמיקס – תמורת ג'נרל דיין.


בני גילנו האמריקנים תפסו את מדינתם ואת השירות הצבאי אחרת לחלוטין מאיתנו. לא יכולתי להבין כיצד עולה על דעת הצעירים לא להירתם למען המולדת. ההסבר שמלחמת וייטנאם היא מלחמה מיותרת ולא מוצדקת נשמע לי כתירוץ עלוב, כיוון שלא החייל מחליט, אלא מנהיגי העם והמדינה. כמו כולם, גם אני התרגלתי לתהום הפעורה בין תפיסת עולמי לבין תפיסת עולמם של "ילדי הפרחים". למדתי לחיות עם הבוז שבו נתקלתי כאשר זוהיתי ברחוב, בשל תספורתי הצבאית כחייל, לעומת השיער הארוך של בני גילי.


רוב הזמן היינו עסוקים בהשתלמות, כמובן, אך בסופי השבוע טיילנו וראינו את נפלאות מערב ארצות הברית. סן פרנסיסקו המופלאה, שהייתה מעוז מחאת הצעירים, הייתה יעד שאליו נסענו כמה פעמים. באחת הנסיעות ביקרנו בביתה של אמריקנית מבוגרת (בעינינו, ביחס לגילנו), שרה שמה. לפתע שאלה אותנו שרה, "מה דעתכם על שערם הארוך של ילדי הפרחים?" מבלי לאפשר לעצמי או לחברי ולו שנייה למחשבה, פצחתי בתשובה נחרצת וחד משמעית, "נורא, דוחה, מה זה הדבר הזה? מתאים לפוחזים ולפרחחים מסוממים." שרה נשמה עמוקות ואז שלפה שטר של דולר, הצביעה על דמותו של ג'ורג' וושינגטון ושיערו, ומשהשתררה דממה פנתה אליי ושאלה אותי מה דעתי על האיש הזה. נאלמתי דום. שרה בחוכמתה לא המשיכה לדון בנושא. את הלקח שלמדתי אני נושא עימי למעלה מחמישים שנה, עד היום. במחשבה לאחור, דומני שהיא הצליחה ליצור את הסדק הראשון בתפיסת עולמי הפשוטה והחד משמעית. סימן הקריאה החל להתערער.


לימים התברר שאותם נערות ונערים, ילדי הפרחים, הבינו בחושיהם את שהמנהיגים סירבו או לא הצליחו לראות. תיאוריית הדומינו הייתה בסיס הצידוק המערבי למלחמת וייטנאם. התיאוריה גרסה שנפילת דרום וייטנאם לידי הצפון הקומוניסטי תוביל לנפילת יתר מדינות הודו־סין – לאוס, קמבודיה, תאילנד ובורמה – לידי הקומוניזם, ובהמשך לנפילתן של כל מדינות העולם השלישי, באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית.


מלחמת וייטנאם הסתיימה בהסכם פריז ב־27 בינואר 1973. מבחינה צבאית הסתיימה המלחמה בניצחון צבא ארצות הברית. שנתיים מאוחר יותר, ב־30 באפריל 1975, נפלה וייטנאם הדרומית ללא התנגדות ממשית בידי צפון וייטנאם.


מעולם לא הוכרזה מלחמת וייטנאם כמלחמה בארצות הברית, וכ"לא מלחמה" היא גבתה יותר משני מיליון קורבנות וייטנאמים (רובם – כ־1.8 מיליון – מהצפון) וכחמישים ושמונה אלף חיילים אמריקנים. אפקט הדומינו לא התרחש. המדינות הבלתי מזדהות לא הפכו לחלק מהגוש הקומוניסטי. לעומת זאת (ללא קשר), הגוש הקומוניסטי התאדה.


שני נשיאים אמריקנים, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן, משתמטי מלחמת וייטנאם, נבחרו לנשיאות וגברו על גיבורי המלחמה ג'ורג' בוש האב ואל גוהר. אולי בכל זאת צדקו ילדי הפרחים?


מלחמת ששת הימים והמסע לארצות הברית סללו את התוואי שבו התנהלו חיי עד גיל ארבעים. רעיון שירות הקבע במערך האחזקה של חיל האוויר הפך לאפשרות הגיונית, אף על פי שיותר מכפי שזו הייתה בחירה, כך התגלגלו חיי.


***


בערב ראש השנה ב-26 בספטמבר 1973 – התארחתי בבית הוריי. כהרגלי היה עימי עיתון מעריב. העברית בפי הוריי הייתה סבירה, ואף על פי כן העדיפו לקרוא עיתון ביידיש – "לעצטע נייעס" ("חדשות אחרונות"). כותרות העיתונים לקראת ראש השנה בישרו שמצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר, ושבעשר השנים הקרובות לא צפויה מלחמה. שר הביטחון משה דיין קבע שעדיף לנו המצב שבו שארם א שייח בשליטתנו ללא שלום, על פני שלום ללא שארם א שייח, כיוון שהוא מבטיח את חופש השיט לאילת. באותה עת נפתחה העלייה מברית המועצות, מצב הרוח הלאומי היה בשיאו, ובעיני עצמנו נחשבנו למעצמה בלתי מנוצחת. כל חייל בחיל האוויר נעשה מומחה ואסטרטג, בוודאי אני, לאחר שהייתי בחיל האוויר האמריקני והייתי שותף לקליטת הפנטומים בישראל. אבי ואני שוחחנו, אהבנו להתווכח, היהודי הגלותי דובר היידיש ואני – אומנם לא צבר אבל מסמל (לפחות בעיני עצמי) את היהודי החדש, הישראלי ללא "פגמי הגולה"! בעודנו משוחחים, ובתגובה לכותרות אמר אבי, "אביירמלה דוס יאר סוועט זאיין אקריג" ("השנה תהיה מלחמה").


"לא," עניתי לאבי, "אנחנו חזקים, יש לנו פנטומים. המצרים לא יעזו לפתוח במלחמה, הם יודעים שאם מלחמת ששת הימים ארכה שלוש שעות, המלחמה הבאה תימשך שלושים דקות."


"יכול להיות," ענה אבי, "אבל מלחמה תפרוץ."


המשכתי לבטל את דבריו ואמרתי לו, "אתה יודע כמה הרוגים יהיו להם?!"


"סאדאת יסכן גם מיליון קורבנות ויצא למלחמה," התעקש אבי.


"מאיפה אתה לוקח את זה, אבא?" שאלתי.


"סאדאת אמר," השיב.


"אז מה אם הוא אמר?" הקשיתי, ואבי בשלו, "סאדאת חייב לקבל את סיני בחזרה, הוא יעשה הכול כדי להפשיר את הקיפאון בעניין סיני."


"למה הוא חייב לקבל חזרה את סיני?"


"הוא הבטיח, ואצלו זה עניין של כבוד."


"ומה עם הכבוד שלנו?" התרסתי.


אבי, יהודי אירופאי, שלא דיבר מילה בערבית, הביט בי וענה בשאלה,


"אתה תהרוג את בתך בשל הכבוד? הוא כן!"


לא שוכנעתי, מה הוא מבלבל במוח, חשבתי לעצמי. הרי דיין אמר...


בחלוף עשרה ימים פרצה מלחמת יום הכיפורים. לאורך כל המלחמה הייתי בבסיסי חיל האוויר בביר תמדה ובביר גפגפה, פעמים אחדות תחת תקיפות חיל האוויר המצרי. מהדורות החדשות היו לקוניות, לא נדיבות במידע, ואני, שנמצאתי בעין הסערה, עדיין הייתי משוכנע שזו אינה מלחמה אלא סדרת תקריות שרבות כמותן היו – שכן לא ייתכן שמנהיגינו טועים.


רק משהסתיימה המלחמה ושבתי הביתה, פגשתי אנשים, שמעתי על חברים ועל מכרים שלא אראה שוב, התחלתי אט־אט לצייר לעצמי תמונה קצת יותר ריאלית למה שהתרחש. שיחתי עם אבי לא הרפתה ממני – אבי צדק!


כחצי שנה מאוחר יותר, במאי 1974, האווירה בארץ הייתה קשה. תנועות מחאה, ועדת אגרנט שהגישה דו"ח ביניים נוקב באפריל, ציבור שכולו בהלם מהנפילה מאיגרא רמה (מלחמת ששת הימים) לבירא עמיקתה (מלחמת יום הכיפורים). אבי חלה, ואף על פי כן בביקוריי כהרגלנו שוחחנו על נושאים שבחדשות. הנושא החם בחדשות היה הסכם ההפרדה עם מצרים. ואז משום מקום הפטיר אבי, "בקרוב יהיה שלום עם המצרים." גיליתי סלחנות כלפי אבי והשבתי בנימה מנומסת, "כן, אם לא בימיי אולי בימי ילדיי." אבי התכעס, הדיבור הכביד עליו, בקושי רב הרים את ידו ונפנף לעברי באצבעו, דורש ממני, "אל תדבר אליי כך, אמור מה שאתה חושב ללא קשר למצבי." לאור פנייתו הנחרצת התעשתי ואמרתי לו, "אבא, מאיפה אתה ממציא את זה?"ואבי חזר על המנטרה, "סאדאת חייב לקבל את סיני חזרה." אבא נח לרגע, הדיבור הקשה עליו, ואז המשיך ואמר: ״אין לו כסף למלחמה נוספת. כדי לקבל את חצי האי סיני, בלית ברירה יעשה שלום!" לא השבתי לאבי. היה לי ברור שאלו משאלות ליבו בערוב ימיו. אבא נפטר בסוף חודש מאי 1974.


***


ב־19 בנובמבר 1977, שנתיים וחמישה חודשים לאחר שיחתי האחרונה עם אבא, נשיא מצרים אנואר סאדאת נחת בישראל (הרמטכ"ל מוטה גור: "הוא [סאדאת] מבלף").


חלפו קצת יותר משנתיים נוספות וב־26 במרץ 1979, על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, נחתם הסכם השלום עם מצרים. חצי האי סיני כולו (כולל שארם א שייח) הוחזר לרשות מצרים. בין מובילי התהליך שהוביל להסכם נמנה משה דיין, האיש שתבע את המשפט האלמותי: "עדיף שארם א שייח ללא שלום משלום ללא שארם א שייח". במלחמת יום הכיפורים הודיעה סעודיה כי מְצָרֵי באב אל מאנדב סגורים למעבר אוניות לישראל. אף על פי שלא גיבו אמירה זו אפילו בהעברת תותח אחד, התברר כי די באמירה, וחופש השיט לנמל אילת היה כלא היה. שוב צדק אבא!


פועל טקסטיל, שלא הסתייע לו לסיים בית ספר יסודי (אבל היה אינטלקטואל מדהים בזכות קריאה, שיחות וויכוחים עם משכילים מחוג חבריו), שמעולם לא שירת בצבא (בעיות עיניים), ושלא גדל על תרבות העולם הערבי, כשהוא מצויד ב"מודיעין הסודי" – העיתון "לעצטע נייעס" – ניתח את המצב וצפה תהליכים טוב יותר ממנהיגים, ממצביאים ומרוב האנשים. לא גאון ולא נביא היה אבא. סודו היה גלוי ופשוט: הוא בחן את הנתונים והעובדות, ללא דעה מוקדמת ובלי ליפול למלכודת המוסכמות, הצליח להגיע למסקנות פשוטות. אם נרצה, אבי היה הילד ב"בגדי המלך החדשים". באשר אליי, שיחות אלו, הובילו אותי לכך שסימני קריאה ויתרו על הבכורה ופינו לצידם מקום לסימני שאלה.


***


גיל ארבעים, שהוא גיל המינימום ליציאה לגמלאות, התדפק על דלתי. המחשבות על היציאה לגמלאות השתלטו עליי ולא הרפו. בד בבד עם שירותי השלמתי לימודים לתואר שני בבית ספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, במגמת התנהגות ארגונית – שכן ברור היה לי שהפרק הבא בחיי ייסוב סביב הגורם האנושי. שאלתי את עצמי מהו אופיו של פרק הגמלאוּת בחיי אדם, והגדרתי לעצמי שגמלאוּת היא מצב נפשי שבו אדם עסוק בעיקר בתחביבו. עם תובנה זו הדרך למסקנה שמה שאני רוצה לעשות הוא בעיקר לטייל – הייתה קצרה. בילדותי ובנערותי, ספרי מסעות ומגלי עולם ריתקו אותי. הפלגתי עם מגלן סביב העולם, הצטרפתי לקולומבוס ב"מסע להודו", עזרתי לוושקו דה גמה להקיף את כף התקווה הטובה, יחד עם ג'יימס קוק מיפיתי את חופי אוסטרליה וניו זילנד, ואפילו נכחתי במפגש הבלתי נשכח שבו אומר הנרי מורטון סטנלי לדיוויד ליווינגסטון את המשפט האלמותי: "Livingstone I presume".1 עברי כמדריך בתנועת הצופים ובבית הספר הטכני של חיל האוויר, הנוחות שחשתי בחברת אנשים והעובדה שמילדות כנראה בורכתי ב"מתת" אבן בלארני באירלנד (על פי האגדה, המנשק אבן שהובאה על ידי צלבנים מארץ ישראל המצויה במצודת בלארני, יבורך ביכולת התנסחות)- כל אלו, נוסף על אהבת התנועה והמרחבים, הובילו אותי לבחירה לחיות ולהשׂתכר מתחביבי – טיולים. מדויק יותר: הדרכת טיולים. בגיל שלושים ותשע נרשמתי לקורס "מלווי קבוצות בחו"ל", ובגיל ארבעים פרשתי משירותי בחיל האוויר.


כחודש לאחר פרישתי כבר הובלתי קבוצת מטיילים ראשונה במסגרת חברת "רימון טיולים", לרומניה והונגריה. כאמור, כעבור 28 שנה, בשנת 2016, מאחוריי יותר מ־350 טיולים לשש יבשות תבל ויותר ממאה מדינות שבהן ביקרתי. בשנה השלישית לעיסוקי הובלתי קבוצה בטיול ששילב את איטליה ויוגוסלביה (הטיול האחרון של החברה שלנו ליוגוסלביה, טרם פרוץ המלחמה ופירוקה של המדינה). בטיול זה ערכנו יום שיט במפרץ דוברובניק. במהלך השיט התפתחה שיחה בין אחד ממטייליי לביני. המטייל היה מבוגר ממני בשלושים שנה לערך, ושיחתנו גלשה לשאלות על עיסוקי. המטייל תחקר אותי, בצורה אמפתית מאוד, על אורח חיים לא שגרתי שהכתיב לי עיסוקי, ובין השאר שאל בצורה כללית על התמורה הכספית להיעדרויות מהבית. תשובתי הייתה: "אהיה גלוי עימך, התמורה הכספית נאה, אך היא לבדה אינה מצדיקה את הקורבן. עשיר לא אהיה מעבודה זו." את תשובתו של המטייל, ואפילו את הבעת פניו המהורהרת בעת שהביט לעברי לצד תנועת אצבעו המורה, לא אשכח. הוא אמר לי: "הקשב היטב, מר תשח, החיים הם מבזק, במבזק הזה צריך לצבור כמה שיותר חוויות," ולאחר הפסקה קצרה הוסיף: אתה תהיה עשיר, עשיר מאוד!"


ליווינגסטון אני מניח


פרק א
תחייתו של חלום


בוקר יום ו', יום חורפי נאה בפברואר 2016. רעייתי ואני מטיילים במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב, והטלפון שלי מצלצל. על הקו חיים פרס, מנהל חברת "תרבותו" מקבוצת רימון טיולים. חיים מתחיל: "תשח, יש לי רעיון מטורף, קוריאה הצפו..." איני נותן לו להשלים את המשפט, קוטע אותו ואומר: "רק אל תגיד קוריאה הצפונית." אני מוכן לשלם כדי לבקר שם. "קוריאה הצפונית," משיב חיים בדיבורו השלֵו, ומפרט: "חשבתי שחברת תרבותו, כחברה חדשה יחסית, אשר האוריינטציה שלה היא תרבות האדם, צריכה להיכנס לנישה שעדיין לא נגעו בה האחרים."


אני לא כל כך מקשיב לדבריו. מחשבותיי דוהרות אחורה בזמן, לשני טיוליי הראשונים כמדריך.


***


קיץ 1988. לא מכבר יצאתי לגמלאות לאחר עשרים ושתיים שנות שירות כקצין במערך האחזקה של חיל האוויר. ייעדתי עצמי, כגמלאי, לעסוק בתחביבי – לתור את העולם. השלמתי הכשרתי כמדריך טיולים בחו"ל. אני אומנם קצין שעשה דבר־מה בחיים, רכשתי השכלה: תואר ראשון, שני, ואף על פי כן, ישנה ציפייה דרוכה למימוש בחירתי לפרק ב' בחיי הבוגרים. כשהגיע השיבוץ הגואל חשתי אכזבה וגם היסוס; האומנם זה מה שרציתי? הטיול המדובר הוא טיול לרומניה ולהונגריה, ממש מחוץ ליעדי ההדרכה שחלמתי עליהם. מנהל מחלקת ההדרכה קובע, אלו צורכי החברה, וכשיש לחברה בעיה, עליך להירתם למשימה כי זהו צו השעה! הוא מוסיף ומפרט: "יש לך מדריך מקומי צמוד, תלמד את החומר, תיעזר במדריך המקומי, למעשה זהו מבחנך. אם תצליח יהיה המשך, ואם לא, זהו סימן לכך שאינך מתאים לעיסוק זה." לפתע אתה חש שחזרת יותר משני עשורים לאחור, לטירונות, בעצם לא בדיוק לטירונות, אלא יותר כמו בחינות קבלה.


חלומותיך? תקוותיך? זמנם יגיע. בסופן של התייעצויות והתלבטויות, מתקבלת החלטה – קופצים למים השוצפים!


יולי 1988. אני מוצא את עצמי, לאחר טיסת לילה קצרה אך מייגעת, בנמל התעופה אוטפני־בוקרשט. ישראלי שכל חייו וחינוכו במדינת ישראל, למד קצת והשתלם בחיל האוויר האמריקני, כמובן גם טייל בארצות הברית, טייל בבריטניה ובמערב אירופה, ובאיזשהו מקום מחשיב עצמו לאיש העולם הגדול ומאמין שהוא מבין פחות או יותר כיצד מתפקד ונראה העולם – ולפתע, ללא אזהרה מוקדמת... נפילה חופשית! ללא מצנח או רשת ביטחון, אתה נופל לבור עמוק, בור של מציאות שונה לחלוטין ממה שאתה מכיר או מצפה לה. ובמציאות שאינך מוכן לקראתה, עליך לתפקד, להוביל, להפגין רוגע וביטחון.


מפגש ראשון בחיים עם צורת חיים תחת שלטון טוטליטרי. אלו ימי שלטונו של צ'אושסקו ברומניה. עליבות מוקרנת מכל עבר. מבחר המזון לתיירים גורם להרמת גבה. אנשים עטים עליך בתקווה לקבל מסטיק "עלמה". ג'ינס שווה זהב. נס קפה וגרבי ניילון הם חלום, ושלא נדבר על חפיסת סיגריות קנט ארוך השווה משכורת חודשית ברומניה.


עבור מי שגדל באווירה ליברלית חופשית ופתוחה, שמשיקה כמעט לאנרכיה – ובה המשפט "למה מי הוא" יכול להתייחס לפרופסור מכובד, לרמטכ"ל, לחתן פרס נובל אפילו, ובטח לשרי ממשלה שלא לטעמך הפוליטי – קשה יותר מכול להכיל את העובדה שהמשוחח עימך אינו מיישיר מבטו אליך. פחד, חמקמקות, התרפסות ותחמנות הם מרכיבים הכרחיים במרשם ההישרדות.


ההלם התרבותי מוחלט. כאמור, טיולי הראשון היה לרומניה והונגריה. מדריכי ברומניה, אליה שמו, בחור צעיר, אינטלגנטי, נחמד וחסר נסיון. כמוני, הייתה זו גם לו התנסות ראשונה בהדרכת תיירים. אף על פי כן הסתדרנו לא רע עם ניהול הטיול, ועוד יותר בינינו. אפשר אפילו לומר שהתיידדנו, למרות פער הגילים. ביום השלישי לטיול, במרומי הר בפויאנה ברשוב, איליה פנה אליי ושאל אותי אם אני רוצה לראות נוף יפה. התבוננתי ימינה ושמאלה, הנוף מרהיב, מה כבר יכול להיות יפה יותר? איליה התעקש, "בוא, אראה לך." התרחקנו מחברי הקבוצה, טיפסנו על סלע גדול שממנו ניתן לראות כל מי שעלול להתקרב אלינו, ואיליה הזמין אותי לשבת. שתיקה קצרה, התבוננתי בנוף ומתוך נימוס מלמלתי, "אכן מרהיב." ואז, איליה היישיר מבט לעברי ושאל: "מה דעתך על רומניה?" ופירט: "על המצב הפוליטי, הכלכלי וכו'." הופתעתי! קצת חששתי לענות, לכן התחלתי באמירות מנומסות שלמעשה אינן אומרות מאומה. איליה לא ויתר ואט־אט הפכה שיחתנו המנומסת לשיחה מעמיקה על מצבה של רומניה, על המצב הכלכלי והנפשי של אזרחיה וכמובן על הרודנות ומשמעותיה. לראשונה בחיי חוויתי מפגש ישיר עם קורבן רודנות. סוף המאה העשרים – לב אירופה!


באותו טיול היה בקבוצתי מטייל מבוגר, בודד, ללא משפחה קרובה. בהגיענו לבוקרשט, פנה אליי שאבוא עימו לחדרו, כיוון שקרוב משפחה מרוחק רוצה לבקרו. לא הבנתי מה תפקידי במפגש, אבל נעניתי לבקשתו המעט מוזרה בעיניי. ישבנו בחדר כאשר קרוב משפחתו נכנס. השניים היו נרגשים והתחבקו. או אז האורח השתחרר מהחיבוק ופנה אל שנינו, ברומנית כמובן, ושאל בקול רם: "נו, איך רומניה, נכון נהדרת?" המטייל כמעט בצעקה השיב בחיוב, וקרוב המשפחה, שהבין שאיני דובר רומנית, פנה אליי, מצביע לעבר המנורה, ובתנועות פה ביקש ממני לאשר ולומר: "דה, דה." כמו שחקן בהצגה קלטתי את תפקידי, וכמצופה ממני הוספתי באנגלית סופרלטיבים על נפלאותיה של רומניה. התנסות מטלטלת שמעולם לא חוויתי, אלא רק שמעתי עליה בספורים, סרטים או מחזות. שלהי המאה העשרים – לב אירופה!


בלילה האחרון של הטיול לנו במלון בוקרשט, מלון יוקרתי השני בטיבו בעיר. בארוחת הערב החלטתי לחלק את כל החבילות של מסטיק עלמה שהיו עימי ושימשו אותי, למתן טיפים. מצב רוחי היה מרומם. הטיול קרב לסופו, תחושת הקלה הנובעת מצליחת מכשול הטיול הראשון ושמחת ההצלחה אפפו אותי. כל מלצר שעבר בקרבתי זכה במטמון יקר הערך – חבילת מסטיק עלית. בשלב מסוים, כאשר נראה לי שכל המלצרים באו על סיפוקם, ניגש אליי המלצר, שהיה הראשון שזכה במסטיק, ירד על ברכיו –וכשכפות ידיו צמודות בתנועת בקשה, ביקש חבילת מסטיק נוספת והסביר שיש לו שני ילדים. שלהי המאה העשרים – לב אירופה!


*המשך הפרק בספר המלא*