“"המחויבויות היום-יומיות פשוט לא נגמרות. לפעמים, המחויבויות היום-יומיות הן כל מה שיש לה".

ערב ראש השנה. אני אצל המשפחה של בעלי בקיבוץ ילדותו שנמצא למרגלות ירושלים. התחושות די קשות, חג לא מאוד שמח. מעבר לכוסות היין שמזגתי לעצמי בהדרגה כדי לנסות למצוא נחמה, אני מוצאת אותה גם בספריית הספרים הגדולה בבית המארח. מסתכלת, מעיינת, בורחת.

לפתע אני מקבלת הצעה די מפתה מבעלת הבית, "רוצה ספר מתח טוב?". כמובן, מי אני שאסרב להצעה שכזאת. "ספר מתח טוב". כן, זוהי בדיוק ההגדרה למה שאני צריכה עכשיו. בלי מאמץ יתר, בלי דרמה מיותרת, בלי אמנות נשגבת. פשוט ככה.

אז ספר מתח? אני לא יודעת. ספר טוב? אני גם לא יודעת. בהחלט אפשר לומר שמדובר בספר נחמד וקליל שנקרא במהירות הבזק. בהתחלה קראתי בו בעיקר כדי לא להעליב את מי שהמליצה ולנהוג לפי כללי הנימוס הבסיסיים שאומרים לי שבפעם הבאה שנתראה היא בוודאי תשאל על הספר ולכן זה התחיל קצת באילוץ. אך ככל שהתקדמה העלילה כן מצאתי חיבור מסוים לדמויות המלנכוליות הקודרות, לעלילה הטלנובלית ספק אמינה מאוד ספק לא קשורה להווי הארץ ישראלי אצלנו. בסדר, לא תמיד חייבים לקרוא את הדבר הטוב ביותר שנמצא על המדף.

וכעת לעלילה-
הסיפור עוקב אחר ארבע נשים אשר גרות באותה שכונה פריבילגית ומשעממת לכאורה. אבל כמו בכל אופרת סבון טובה, מתחת לפני השטח מבעבעים דברים שאף אחד לא יודע עליהם ולא רוצה לנבור בהם. יום אחד, בנה של אחת הנשים נופל מחלון חדרו שבקומה השלישית באמצע הלילה. כיצד זה קרה? האם מדובר בתאונה תמימה או שמא הסימנים המקדימים למשהו עמוק יותר היו שם כבר לפני? כל אחת מהדמויות סוחבת איתה סוד אפל שחלקים ממנו מתבהרים לנו ככל שהסיפור הולך ומתקדם.

ספר שכתוב בצורה מאוד קריאה אך מלווה בדמויות דיכאוניות שתקועות במקום שאינן רוצות להיות בו. המתח קיים אך לפרקים כמעט ולא מורגש. יותר כמו מתח של רצון להמשכיות הסיפור ופחות מתח של תחושות חובה לגילוי מדהים. עם זאת, כן שווה לחכות לשליש האחרון שבו יש יותר התפתלויות בסיפור ואפילו רגעים מפתיעים.”