הקיר
כשהייתי בן אחת־עשרה, אבא שלי החליט שהוא רוצה קיר חדש בחזית החנות שלו. זה אמור היה להיות קיר בגובה של שלושה וחצי מטרים ובאורך של שישה מטרים. הקיר הישן החל להתפורר ולדאדיו נמאס להסתכל עליו. אך במקום לשכור את שירותיו של בנאי או של חברת בנייה, הוא חשב שזה יהיה פרויקט טוב לי ולאחי הצעיר, הארי.
דאדיו לקח על עצמו את מלאכת ההריסה. אני זוכר את עצמי מבוהל, מביט בחור שהלך והתרחב ולא מאמין למראה עיניי. הייתי בטוח לגמרי שלעולם לא יעמוד שם קיר אחר.
אחי ואני הלכנו מדי יום, במשך שנה כמעט, אחרי שעות בית הספר לחנות של אבא שלי כדי לעבוד על הקיר. עשינו הכול בעצמנו; חפרנו את היסודות, ערבבנו את המלט וסחבנו את הדליים. אני עדיין זוכר את הנוסחה להכנת המלט: חצי דלי חומר מליטה עם רבע דלי חול ורבע דלי סיד ומים. ערבבנו את כל החומרים על המדרכה ובעזרת את חפירה העברנו את המלט המוכן לדליים של שמונה ליטרים. דאגנו שתהיה ליד כל אחד מאיתנו ערמת לבנים ועבדנו. עשינו הכול ללא תמוכות ברזל או תבניות עץ והשתמשנו רק בסרגל הזה עם בועת המים באמצע.
כל מי שמבין משהו בבנייה יודע שזו עבודה קשה מאוד ומוטרפת, עבודה שמתאימה לנידונים לעבודת פרך. אם זה היה קורה היום מישהו כבר היה מתקשר לשירותי הרווחה ומדווח על כך. זאת הייתה עבודה ממושכת, קשה ומיותרת, ואנחנו, שני הילדים, עבדנו בה במשך שנה. סביר להניח שקבוצת מבוגרים הייתה מסיימת אותה בכמה ימים.
באותה שנה עבדנו אחי ואני בסופי שבוע, חגים, חופשות, כולל את כל חופשת הקיץ. לא נורא. אבא שלי לא לקח אפילו יום חופש אחד וחייב אותנו לנהוג כמוהו. אני זוכר כיצד נהגתי להתבונן בחור העצום שממדיו רק גדלו מיום ליום. לא הצלחתי לראות כיצד אנחנו עומדים לסיים את הפרויקט הזה. הרגשתי שאנחנו בונים בעזרת מיליארדי לבנים את החומה הסינית של מערב פילדלפיה שתשתרע על שטח ענק ותגיע לשום מקום. הייתי בטוח שאזדקן ואמות בעודי מערבב מלט וסוחב את הדליים הכבדים. פשוט ידעתי.
אבל דאדיו לא אִפשר לנו להפסיק וחייב אותנו להתייצב לעבודה מדי יום, בגשם שוטף או בחום יוקד, לערבב את המלט, לסחוב את הדליים ולהניח את הלבנים. שום תירוץ לא התקבל. עבדתי בין אם הייתי צריך ללמוד למבחן ובין אם לא הרגשתי טוב, בין אם הייתי עצבני ובין אם הייתי עסוק. אחי ואני ניסינו למחות, להתלונן, אך דאדיו לא ויתר. הרגשנו לכודים. הקיר היה מציאות קיימת ותמידית. העונות התחלפו, חברים באו והלכו, מורים פרשו, והקיר נשאר. הקיר נשאר לתמיד.
יום אחד היינו הארי ואני במצב רוח מזופת ביותר. עבדנו באיטיות, ממלמלים כמה הפרויקט הזה נורא, וקיטרנו, "למה בכלל אנחנו צריכים לבנות את הקיר הזה? זה בלתי אפשרי. זה לא ייגמר לעולם."
אבא שמע אותנו, השליך את הכלים מידו וצעד לעברנו. הוא חטף את הלבנה שאחזתי בידי ואחז בה מול עינינו.
"תפסיקו לחשוב על הקיר הארור הזה!" הוא צעק. "אין קיר. יש רק לבנים. התפקיד שלכם הוא להניח את הלבנה הזאת באופן מושלם, לקחת את הלבנה הבאה ולהניח גם אותה באופן מושלם, ואז לקחת עוד לבנה ועוד לבנה. אל תחשבו על הקיר בכלל. תחשבו רק על לבנה אחת."
הוא חזר לחנות, והארי ואני הבטנו זה בזה, הנדנו בראשינו, מסכימים בשקט שהוא לא נורמלי, והמשכנו לערבב את המלט.
חלק מהשיעורים המשמעותיים ביותר בחיי נאלצתי ללמוד על אף שלא רציתי בכך. התנגדתי להם, הכחשתי אותם, אך בסופו של דבר הכרתי באמת הבלתי נמנעת שלהם. קיר הלבנים של אבא שלי היה אחד מהשיעורים האלה.
הימים חלפו ואף על פי ששנאתי להכיר בכך נאלצתי להודות שיש בדברים שלו היגיון. כשהתמקדתי בקיר, הרגשתי שמדובר במשימה בלתי אפשרית שתימשך לעד. כשהתמקדתי בלבנה אחת הכול הפך לקל יותר, כי ידעתי שלבנה אחת אני מסוגל להניח בצורה הטובה ביותר.
ככל שהזמן עבר קיר הלבנים גבה והחור הלך והצטמצם. התחלתי להבין שההבדל בין משימה שנראית בלתי אפשרית למשימה אפשרית הוא יחסי ותלוי בנקודת המבט. האם אתה מתמקד בקיר או שאתה מתמקד בלבנה אחת? ומאותו רגע — בין אם היה מדובר בהצלחה במבחנים כדי להתקבל לקולג', ובין בניית קריירה של אחד מזמרי ההיפ הופ הבינלאומיים הראשונים, ובין בניית אחת הקריירות המצליחות ביותר של שחקן בהוליווד — ברגע שהצלחתי לפרק את המטרות, שנראו תחילה עצומות בגודלן למשימות קטנות שניתן לבצע אותן, הבנתי שגם הקירות הגבוהים ביותר מורכבים משורות של לבנים שאפשר להניחן זו על גבי זו בצורה מושלמת.
במשך כל הקריירה שלי סירבתי להתפשר. הייתי מחויב לחלוטין לכל דבר ובעל מוסר עבודה ללא פשרות. הסוד להצלחה שלי משעמם אך גם מפתיע — תגיע ותניח עוד לבנה. אתה עצבני? תניח עוד לבנה. התחלה רעה של סוף שבוע? תניח עוד לבנה. מכירות האלבומים שלך יורדות? קום ותניח עוד לבנה. הנישואים מתפרקים? עוד לבנה.
לאורך שלושים השנים האחרונות, כמו כל אחד מאיתנו, התמודדתי עם כישלונות, אובדן, אומללות, גירושים וגם עם מוות. חיי היו בסכנה, איבדתי את כספי, פרטיותי נרמסה, משפחתי התפוררה. וכל יום ויום קמתי, ערבבתי את המלט והנחתי עוד לבנה בצורה מושלמת, כי תמיד מחכה עוד לבנה שיש להניחה בצורה מושלמת. השאלה היחידה היא, האם תקום ותניח אותה.
רבים אומרים שאישיותו של הילד מושפעת ממשמעות שמו. דאדיו העניק לי את שמי, שהוא גם שמו, וגם העניק לי את היתרון הגדול ביותר בחיים — את היכולת להתמודד עם קשיים ולהתגבר עליהם.
הוא קרא לי ויל1 והעניק לי יכולת.
זה היה ביום קר ואפור, כמעט שנה אחרי שאחי ואני התחלנו לבנות את הקיר. הקיר הפך למשהו קבוע בחיי והמחשבות על סיומו נראו לי כחלומות בהקיץ. חשבתי שאם כבר נצליח לסיים את בנייתו, אז יתגלה עוד חור שעלינו למלא. אולם באותו בוקר קר של חודש ספטמבר ערבבנו את המלט בפעם האחרונה, מילאנו את הדלי האחרון והנחנו את הלבנה האחרונה.
דאדיו, עם סיגריה בין אצבעותיו, התבונן בנו מניחים את הלבנים האחרונות. הוא עמד בשקט והתפעל מעבודתנו, בעוד הארי ואני הנחנו את הלבנים האחרונות ובדקנו שהן ישרות. כשסיימנו, המתנו בשקט, והארי משך בכתפיו. מה עכשיו? קופצים משמחה, מוחאים כפיים, חוגגים? פסענו בהיסוס לאחור ונעמדנו משני צידיו של דאדיו.
שלושתנו בחנו את הקיר החדש של משפחתנו.
דאדיו השליך את בדל הסיגריה על המדרכה וכיבה אותו בנעלו. הוא נשף את ענן העשן האחרון בעודו נועץ את מבטו בקיר ואמר, "מעכשיו שלא תעזו לומר לי שיש משהו שאינכם יכולים לעשות."
ואז חזר לחנות והמשיך בעבודתו.
פרק 1
פחד
תמיד חשבתי על עצמי כעל פחדן. במרבית הזיכרונות שלי מילדותי אני מפחד ממשהו; מפחד מילדים אחרים, מפחד להיפגע או להיות מובך, מפחד שיחשבו שאני חלש.
אבל בעיקר אני זוכר את הפחד מאבא שלי.
הייתי בן תשע כשראיתי את אבא מרים את יד על אמא שלי ומכה אותה בפניה בחוזקה עד שהתמוטטה בעודה יורקת דם. הרגע ההוא בחדר השינה שלהם, יותר מכל רגע אחר בחיי, עיצב את מי שהייתי וקבע את מי שאהיה לשארית חיי.
כל הדברים שעשיתי מאז — הפרסים שזכיתי בהם, התהילה, אורות הבמה, תשומת הלב שקיבלתי, הדמויות ששיחקתי, הצחוקים — לֻוו בשורה ארוכה ובלתי נראית של התנצלויות לאמא שלי על חוסר המעש שלי באותו יום. על כך שאכזבתי אותה באותו יום. על כך שלא התייצבתי מול אבא שלי.
על כך שהייתי פחדן.
האיש המוכר כיום כוויל סמית' — משמיד החייזרים, הראפר המוכשר, כוכב הקולנוע האגדי והגדול מהחיים — הוא למעשה דמות שנבנתה ושופצה בזהירות ובעמל רב כדי להגן עליי, כדי להסתיר אותי מהעולם, כדי להסתיר את הפחדן.
אבא היה הגיבור שלי.
שמו היה וילארד קרול סמית', אבל אנחנו קראנו לו דאדיו.
דאדיו נולד וגדל ברחובות הקשים והקשוחים של צפון פילדלפיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אביו, סבא שלי, עבד יום ביומו מארבע לפנות בוקר ועד שעות הלילה המאוחרות בחנות דגים קטנה שהייתה בבעלותו. סבתא שלי הייתה אחות ועבדה בבית חולים בעיקר במשמרת לילה. משום כך דאדיו נשאר שעות רבות לבד וללא השגחה. רחובות צפון פילדלפיה הפכו את כולם לקשוחים. הברירה הייתה לחטוף מכות מחברי כנופיה או להפוך לבן זונה מרושע. דאדיו החל לעשן בגיל אחת־עשרה ולשתות בגיל ארבע־עשרה. הוא נעשה אלים והגישה המרדנית והתוקפנית שהתפתחה ברחובות ליוותה אותו כל חייו.
כשדאדיו היה בן ארבע־עשרה, סבי וסבתי, שראו את ההידרדרות שלו ודאגו לו, אספו קצת כסף בקושי רב ושלחו אותו לפנימייה חקלאית באזור הכפרי של פנסילבניה. ילדי הפנימייה למדו ועסקו בעבודות חקלאות ובעבודות תחזוקה שונות, והמשטר שם היה קפדני ומסורתי. הוריו קיוו שהמקום יצליח להחדיר קצת משמעת וסדר בחיי בנם.
אבל איש לא היה יכול לומר לאבא שלי מה לעשות. למעט קצת עבודה על מנועי הטרקטורים, הוא לא היה מוכן לעשות או לשמוע דבר ממה שהוא קרא לו שטויות במיץ עגבניות. הוא נעדר משיעורים, עישן סיגריות והמשיך לשתות.
בגיל שש־עשרה החליט דאדיו שהוא סיים את לימודיו בפנימייה והוא מוכן לחזור הביתה. הוא עשה הכול כדי שיסלקו אותו; התעלם מהכללים, הפריע בשיעורים והתחצף לבעלי הסמכות בפנימייה. אבל כשהנהלת הפנימייה ניסתה לשלוח אותו חזרה לביתו, הוריו סירבו לקבלו, "שילמנו שכר לימוד לשנה," הם אמרו, "קיבלתם כסף כדי ללמד ולחנך אותו. תתמודדו." דאדיו היה תקוע.
ומפני שדאדיו לא היה אדם שמוותר בקלות, הוא היה נחוש למצוא את דרכו החוצה. ביום הולדתו השבעה־עשר, במהלך אופייני לו, התגנב החוצה מהפנימייה, צעד שמונה קילומטרים ללשכת הגיוס הקרובה והתגייס לחיל האוויר האמריקאי. הוא היה נחוש למרוד בכל סמכות, הן ההורית והן הבית־ספרית, ולכן קפץ מהקלחת הרותחת של הפנימייה החקלאית היישר לתוך האש של הצבא האמריקאי. הוא הגיע למקום שעתיד להנחיל לו את הסדר והמשמעת שסבי וסבתי כל כך קיוו להחדיר בו.
התברר שדאדיו אהב את הצבא. במהלך השירות הוא גילה את הכוח והחשיבות הטמונים בסדר ומשמעת, שני ערכים שלמד להעריץ וששמרו עליו מפני תכונותיו השליליות. השכמה בארבע לפנות בוקר, אימונים לאורך כל היום ולימודים בערב — זה היה המסלול שלו. הוא גילה שהוא יכול להתמיד בסדר היום הקשוח הזה יותר מאחרים והתגאה בכך. זה הביא לידי ביטוי היבט נוסף באופיו המרדני; איש לא היה יכול להעיר אותו בבוקר כי הוא תמיד התעורר לפני כולם.
בזכות מוסר העבודה הגבוה שלו, האנרגיה הבלתי נדלית ותבונתו, הוא היה יכול להגיע רחוק בצבא, אך שתי בעיות מנעו זאת ממנו.
הראשונה הייתה המזג המרדני והאלים שלו. כאשר חשב שמשהו לא נכון, גם אם היה מדובר בפקודה ממישהו בכיר ממנו בסולם הדרגות, הוא סירב לבצע אותה. השנייה הייתה ההתמכרות שלו לאלכוהול. אבא שלי, ואני יכול לומר זאת בוודאות, היה אחד האנשים החכמים שהכרתי, אבל כשכעס או כשהיה שיכור הוא התנהג כמו אידיוט. הוא היה מפר את החוקים שבעצמו קבע, נכשל בעמידה במטרותיו והורס את הכול.
לאחר שנתיים בצבא נטייתו להרס עצמי גברה על אהבתו לסדר, והוא סיים את שירותו הצבאי.
לילה אחד הימר עם חבריו למחלקה — דאדיו היה מוצלח מאוד במשחקי קובייה — והרוויח מהם כאלף דולר. הוא החביא את הרווחים בארונית, בתוך הנעליים, ויצא לאכול בחדר האוכל. כאשר חזר וגילה שחבריו למחלקה גנבו לו את הכסף, הוא התמלא זעם מטורף. הוא שתה עד שהשתכר, לקח את האקדח ואיים בו ואף הצית את צריף המגורים. אומנם איש לא נפגע, אך זה הספיק למפקדיו בצבא והם הראו לו את הדלת החוצה, למזלו, בלי העמדה לדין בבית משפט צבאי. הוא שוחרר מהצבא, הועלה לאוטובוס והוזהר לא לנסות לחזור.
הדפוס הזה שלט בחייו של דאדיו. הוא דרש מעצמו ומהסובבים אותו ביצועים מושלמים, אבל לאחר שתייה מוגזמת או כעס ולא משנה על מה, הוא נהג לאבד שליטה ולהרוס את כל מה שהשיג עד היסוד.
דאדיו חזר לפילי, החל לעבוד במפעל פלדה ונרשם ללימודי ערב. הוא למד הנדסה בנחישות והוכיח כישרון בעיקר במערכות חשמל וקירור. יום אחד, אחרי שבפעם השלישית או הרביעית הקידום שלו נדחה בגלל צבע עורו, הוא פשוט יצא מהמפעל ולא חזר אליו. כיוון שהתמחה במערכות קירור הוא החליט לפתוח עסק עצמאי.
דאדיו היה איש מבריק וכמו כל ילד אני הערצתי אותו, ועם זאת הוא הטיל עליי אימה. עבורי הוא תמיד היה אחת הברכות שבורכתי בהן בחיי, אך גם מקור אין־סופי לכאב.
אימא שלי קרולין אליין ברייט נולדה וגדלה בפיטסבורג בשכונת הומווּד, שכונה של אפרו־אמריקנים בחלק המזרחי של העיר.
אימא שלי או כפי שאנחנו קראנו לה מאם־מאם, אישה רהוטה ומתוחכמת, קטנטונת עם אצבעות ארוכות ואלגנטיות בגודל מושלם כדי לנגן מדהים את Für Elise ('לאליזה') של בטהובן. היא הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר התיכון וסטינגהאוס, ובהמשך הייתה אחת הנשים האפרו־אמריקניות הראשונות שלמדו אי פעם באוניברסיטת קרנגי מלון. למאם־מאם היו חשובים שלושה דברים: חינוך, חינוך וחינוך, והיא תמיד אמרה לנו שידע הוא הדבר היחיד שהעולם לא יוכל לקחת מאיתנו.
באותם ימים חייה של אימא נעו מדבר לדבר במהירות. בגיל עשרים נישאה לבעלה הראשון, ילדה בת והתגרשה כעבור שלוש שנים. בגיל עשרים וחמש היא הייתה אולי האישה האפרו־אמריקנית המשכילה ביותר בפיטסבורג, אך כאם יחידנית שנאבקה על יצירת מסגרת חיים לה ולבתה היא נאלצה להתפשר על עבודות שהיו הרבה מתחת לפוטנציאל שלה. היא הרגישה תקועה ושאפה להגשים את עצמה, לכן ארזה את בתה התינוקת ועברה להתגורר עם אימהּ, סבתי ג'יג'י בפילדלפיה.
הוריי נפגשו בקיץ של שנת 1964. מאם־מאם, שתמיד אהבה עסקים, בנקאות, מימון וחוזים ותמיד הקפידה שיהיה לה כסף משלה, עבדה כנוטריונית בבנק פידליטי שבפילדלפיה. יום אחד היא יצאה עם כמה חברות למסיבה, ואחת מהן אמרה לה שהיא חייבת לפגוש את האיש הזה — ויל סמית'.
במובנים רבים מאם־מאם הייתה ההפך הגמור של דאדיו. בעוד הוא היה תוסס, כריזמטי ותמיד עמד במרכז תשומת הלב, היא, לעומתו, הייתה שקטה ומסויגת. אבל לא מפני שהייתה ביישנית או נבוכה אלא משום שהיא, "דיברה רק כשהדיבור שיפר את הדממה." היא אהבה מילים ונהגה לבחור אותן בקפידה. השפה שלה הייתה גבוהה ומתוחכמת לעומת דאדיו שהיה קולני והשתמש בעגת הרחוב הגסה של שנות החמישים בצפון פילדלפיה. הוא אהב את הקצב של המילים הגסות והקללות, ופעם שמעתי אותו קורא למישהו, "עכברוש מטונף, מוצץ זין מזדיין, מזיין חזירים מסריח."
מאם־מאם לא קיללה אף פעם.
חשוב לי לציין כאן שבאותם ימים דאדיו היה הגבר! הוא התנשא לגובה של מטר ושמונים ושמונה סנטימטרים, לבוש יפה, נראה טוב, שר ומנגן בגיטרה, וגם הבעלים הגאה של פונטיאק אדומה עם גג נפתח. הוא ידע למשוך את מבטי האנשים אליו. במסיבות תמיד היה במרכז העניינים עם כוסית משקה ביד אחת וסיגריה בשנייה, מספר סיפורים מעוררי עניין ומצחיקים.
כשמאם־מאם ראתה את אבינו לראשונה הוא הזכיר לה את הזמר הפופולרי מַרווין גֵיי. הוא ידע להסתדר עם אנשים, הוזמן לכל מסיבה, קיבל משקאות בחינם ובמסעדות זכה בשולחן הטוב ביותר. דאדיו יצר רושם שהכול בשליטה ויהיה בסדר, ולאימא זה היה נוח מאוד.
דאדיו הרבה לצאת ולבלות, ואת הימים הראשונים שלהם יחד מאם־מאם זוכרת כסדרת תמונות מטושטשות של מסעדות ומועדונים ורגעים מלאים בצחוק ובדיחות. מאם־מאם נהנתה מההומור שלו, אך השאפתנות שלו משכה אותה לא פחות. הוא היה בעל עסק, היו לו עובדים, הוא רצה לעבוד בשכונות לבנות, ולהעסיק עובדים לבנים.
לדאדיו הייתה חוכמת רחוב ולא חוכמת ספרים כמו למאם־מאם, הוא לא היה רגיל להסתובב עם נשים משכילות כמו אימא ובינו לבין עצמו חשב, הפרגית הזאת יודעת ממש הרבה.
עם זאת היה להם גם הרבה מן המשותף. שניהם אהבו מאוד מוזיקה; ג'אז, בלוז, ומאוחר יותר גם פאנק ו־2R&B. הם חיו בימי הזוהר העליזים של מוטאון ובילו המון במסיבות ריקודים שנערכו במרתפים מעופשים ובמועדוני ג'אז.
היו גם כל מיני דברים משותפים מוזרים ביניהם, מסוג הדברים המפתיעים שגורמים לך לחשוב שאולי בכל זאת מדובר בזיווג משמיים. לשניהם היו אימהות שעבדו במשמרת לילה בבית החולים (אחת הייתה הלן והשנייה, אלן), שניהם התנסו בנישואים קצרים בשנות העשרים שלהם ולשניהם נולדו בנות מנישואים אלה. ואולי הדבר המדהים ביותר היה ששניהם קראו לבנות שלהם בשם פאם.
הוריי נישאו בטקס צנוע במפלי הניאגרה, בשנת 1966. מייד לאחר נישואיהם עבר דאדיו להתגורר בביתה של סבתא שלנו ג'יג'י ברחוב חמישים וארבע, צפון, במערב פילדלפיה. תוך זמן קצר, הם שילבו כוחות וכישרונות גם בעבודה. מאם־מאם ניהלה בעסק את כל ענייני המשרד; משכורות, חוזים, מיסים, הנהלת חשבונות ורישיונות, ודאדיו עסק במה שהצטיין בו יותר מכול — עבודה קשה ועשיית כסף.
ההורים שלי זוכרים בחיבה את השנים הראשונות ההן. הם היו צעירים, מאוהבים ושאפתניים והתקדמו יפה בחיים.
שמי המלא הוא וילארד קרול סמית' השני. לא הבן. דאדיו תמיד תיקן את האנשים שקראו לי הבן. "היי, הוא לא ויל הבן, לעזאזל." הוא חשב שאם יקראו לי ויל סמית' הבן, הדבר יפחית מערך שנינו.
נולדתי ב־25 בספטמבר 1968. מאם־מאם אומרת שמהרגע שנולדתי, דיברתי, חייכתי, קיטרתי, מלמלתי ובעיקר אהבתי לעשות רעש.
ג'יג'י תמיד עבדה במשמרת לילה בבית חולים ג'פרסון במרכז פילדלפיה, כך שהיא טיפלה בי בבוקר כשהוריי היו בעבודה. בחזית ביתה הייתה מרפסת קדמית ענקית. המרפסת הזאת הייתה כמו מושב בשורה הראשונה באולם התיאטרון — יכולתי לצפות ממנה בכל הדרמות של רחוב חמישים וארבע, צפון. אך היא שימשה גם במה שעליה אני יכולתי להופיע. היא הייתה מושיבה אותי על המרפסת ומתבוננת בי מקשקש עם כל מי שעבר ברחוב. כבר אז, על אף גילי הצעיר, אהבתי קהל.
האחים שלי, התאומים הארי ואלן, נולדו ב־5 במרץ 1971, ועם פאם, בתה של מאם־מאם, היינו שש נפשות בבית.
למזלנו, רוח היזמות של צפון פילדלפיה עדיין פעמה בדאדיו. הוא התקדם מתיקון מקררים להתקנה ותחזוקה של מקררים ומקפיאים במרכולים הגדולים. העסקים היו טובים והוא החל לעבוד גם בפרוורים הסמוכים לפילדלפיה. הוא בנה צי קטן של משאיות ושכר את שירותיהם של טכנאי מערכות קירור ושל חשמלאים. הוא גם שכר מבנה קטן ששימש כמרכז לוגיסטי לכל העסק.
דאדיו תמיד נלחם להשיג יותר. אני זוכר חורף קר במיוחד, כשמצבנו היה קצת דחוק, הוא פשוט לימד את עצמו לתקן תנורי חימום בנפט. בזמנו התנורים האלה היו המילה האחרונה בפילדלפיה. הוא חילק כמה פליירים בבתים, ואנשים החלו להביא לו את התנורים שלהם לתיקון. דאדיו חשב שכדאי שאחרי כל תיקון, התנור יישאר בביתנו כמה ימים כדי לבדוק שאכן הוא עובד כהלכה. וכך, בכל זמן נתון, היו בבית שלנו כעשרה תנורי חימום "שתקינותם ואיכות העבודה עליהם נבדקה." כל כך הרבה תנורים חיממו בקלות בית ממוצע בפילדלפיה, אפילו בחורף הקר ביותר, לכן דאדיו ביטל את אספקת הגז לבית, חימם היטב את בני משפחתו ואפילו קיבל על כך תשלום.
כשהייתי בן שנתיים הצליח דאדיו לבסס את העסק וקנה בית במרחק של כקילומטר וחצי מביתה של ג'יג'י בשכונה של מעמד הביניים במערב פילדלפיה בשם וינפילד.
גדלתי בשדרת וודקרסט 5943, ברחוב שופע עצים ושכלל שלושים בתים, מִלְּבֵנִים אדומות ואפורות, צמודים זה לזה. הקִרבה בין הבתים העניקה תחושה חזקה של קהילתיות — פירוש הדבר היה גם שאם ביתו של השכן שרץ מקקים, הם עברו גם אלינו — כולם הכירו את כולם. עבור משפחה שחורה צעירה בשנות השבעים זה היה השיא של התגשמות החלום האמריקאי. מעבר לרחוב ניצבה חטיבת הביניים בִּיבֶּר ומגרש המשחקים המפואר שלה המרוצף בטון. במגרש הזה שיחקנו כדורסל, בייסבול, קפיצה בחבל, תחרויות אגרוף בידיים חשופות ועם תחילת הקיץ גם משחקי מים. בשכונה שלנו היו המון ילדים וכולנו תמיד שיחקנו בחוץ. במרחק של כמאה מטרים מביתי גרו כמעט ארבעים ילדים בגילי. סטייסי, דייוויד, ריצ'י, צ'רי, מייקל, טדי, שון, עומאר ועוד ועוד - וזה בלי שבכלל לקחתי בחשבון את האחים שלהם או את הילדים ברחוב הסמוך. (סטייסי ברוקס היא חברת ילדות הכי ותיקה שלי בעולם. נפגשנו ביום שבו עברנו לוודקרסט. אני הייתי בן שנתיים והיא בת שלוש. האימהות שלנו קירבו את העגלות שלנו זו לזו והכירו בינינו. בגיל שבע הייתי מאוהב בה, אבל היא אהבה את דייוויד ברנדון שהיה בן תשע אז).
אלה היו זמנים טובים, וברור שאנשים עשו סקס... והרבה.
חינוך מעמד הביניים שקיבלתי תרם רבות לביקורות שקיבלתי בתחילת קריירת הראפ שלי. לא הייתי גאנגסטר ולא מכרתי סמים. גדלתי ברחוב נחמד, בבית עם שני הורים ולמדתי, עד שמלאו לי ארבע־עשרה, בבית ספר קתולי שרוב תלמידיו היו לבנים. אימא שלי הייתה בוגרת קולג', ואבא, למרות מגרעותיו, תמיד פרנס את המשפחה שלנו בכבוד ולא עלה בדעתו אף פעם לנטוש את ילדיו.
הסיפור שלי היה שונה מאוד מהסיפורים של אותם צעירים שחורים שייסדו את התופעה העולמית שהפכה מאוחר יותר להיפ הופ. לדעתם הייתי אומן לא לגיטימי והם כינו אותי בשמות כמו רכרוכי, מאונן, משעמם, ראפר מפונפן — שמות שגרמו לי לרתוח מכעס. במבט לאחור, אני מניח שעשיתי פה קצת השלכה, אבל הסיבה שכל כך שנאתי את זה הייתה שהם פגעו, בלי אפילו לדעת, בדבר שהכי שנאתי בעצמי — הפחדנות שלי.
דאדיו ראה את העולם במונחים של מפקדים ומשימות, דפוס חשיבה צבאי שהשפיע על כל היבט בחייו. הוא ניהל את משפחתנו כפי שמנהלים חיילים בשדה הקרב, ואל ביתנו בוודקרסט הוא התייחס כאל מגורי החיילים. הוא לא ביקש מאיתנו לנקות את החדרים שלנו או לסדר את המיטות אלא פקד, "סדרו את האזור!"
בעולם שלו לא היו דברים קטנים ולא חשובים. הכנת שיעורי בית הייתה משימה. ניקוי חדר האמבטיה היה משימה, קניות בסופרמרקט היו משימה. ושטיפת הרצפה? זאת לא הייתה רק משימה, זאת הייתה הוכחה ליכולת שלנו לבצע פקודה, להפגין משמעת עצמית ולהשלים משהו באופן המדויק והמושלם ביותר. "תשעים ותשעה אחוזים שווים לאפס," הייתה אחת האמרות האהובות עליו.
אם חייל או חיילת נכשלו בביצוע המשימה, היה צריך לחזור ולבצע אותה עד שתגיע לכדי שלמות. סירוב פקודה חייב בית דין צבאי, והעונש בדרך כלל הגיע בצורה של הצלפות בחגורה על ישבן חשוף (הוא היה פוקד, "תוריד אותם, אני לא מתכוון להצליף בבגדים שאני קניתי!").
דאדיו תפס כל דבר כחיים או מוות. הוא הכין את ילדיו לשגשג בעולם אכזרי וקשה — עולם שבעיניו היה כאוטי ואלים. הטלת פחד הייתה, ובמידה רבה עדיין, שיטה חינוכית תרבותית מקובלת בקהילה השחורה. פחד נתפס כמשהו חיוני להישרדות, ורבים מאמינים שכדי להגן על ילדים שחורים יש להטמיע בהם את הפחד מפני סמכות הורית. בעיניהם הטמעת הפחד היא הדרך לבטא אהבה.
ב־13 במאי 1985 נכנס אבא לחדרים שלנו וציווה עלינו לשכב מייד על הרצפה. כמה קילומטרים דרומית לוודקרסט משטרת פילדלפיה הטילה שתי פצצות במשקל של כארבע מאות וחמישים גרם כל אחת על שכונת מגורים. יכולנו לשמוע גם את רעש המקלעים האוטומטיים. חמישה ילדים ושישה מבוגרים מתו באותו יום שלאחר מכן נודע כיום הפצצת ארגון 3MOVE. שני רחובות — שישים וחמישה בתים — נשרפו עד היסוד.
נראה שהחדשות תמיד חיזקו את נקודת המבט של דאדיו. הוא האמין שהוא חייב לאמן אותנו פיזית ונפשית כדי שנצליח להתמודד עם האסונות הבלתי נמנעים של החיים. אבל בלי לשים לב הוא יצר
אווירה של מתח וחרדה מתמדת.
אני זוכר יום ראשון אחד, שעות אחר הצהריים, אבא ישב, שלא כהרגלו, בסלון וצפה בטלוויזיה. הוא קרא לי לגשת אליו. "היי, ויל?"
קפצתי מייד לדום ואמרתי, "כן, אבא?"
"רוץ לחנות של מר בראיינט ותביא לי את הטרייטון־4100 שלי."
"כן, אדוני!"
הוא נתן לי שטר של חמישה דולר ואני מיהרתי לחנות הפינתית. הייתי אולי בן עשר בזמנו, אך אלה היו שנות השבעים והורים יכלו אז לשלוח את הילד שלהם לקנות סיגריות.
"מה שלומך, ויל?" שאל מר בראיינט. "לא קיבלתי היום את הסיגריות שאבא מעשן. תגיד לו שהבטיחו לי להביא אותן מחר. אשמור לו קרטון."
"בסדר, מר בראיינט, תודה. אגיד לו."
כמו חייל טוב וממושמע, התכוונתי לחזור מייד הביתה. בדרכי, פגשתי את דייוויד ודני שבדיוק קיבלו את הדבר החדש והמוזר הזה שנקרא כדור פוטבול נרף. זה היה כדור פוטבול אבל רך יותר.
כל חייל היה עוצר במצב זה.
הדבר הזה היה מדהים. הלכתי לאיבוד במגוון האפשרויות הטמונות בו; אפשר לזרוק אותו בחורף והוא לא יכאיב לאצבעות כשתופסים אותו! גם אם לא תצליח לתפוס אותו והוא יעוף לפנים שלך, זה לא יכאב! דקה אחת הפכה לחמש, חמש דקות הפכו לעשר ולעשרים... לפתע דייוויד ודני קפאו על מקומם, עיניהם ננעצו במשהו מעבר לכתפי.
פניתי לאחור והבטן שלי צנחה. דאדיו, ללא חולצה, צעד במעלה הרחוב היישר לקראתי.
"מה אתה עושה, לעזאזל?"
דייוויד ודני התאיידו. ניסיתי להסביר במהירות.
"אבא, מר בריאיינטאמרשהסיגריותשלךלאהגיעווש..."
"מה אני אמרתי לך לעשות?"
"אני יודע, אבא, אבל אני..."
"מי האחראי פה?!"
"למה אתה מתכוון?"
"מי האחראי פה, אתה או אני?"
ליבי פעם בחוזקה, קולי רעד, "אתה, אבא..."
"כי אם שני אנשים לוקחים אחריות, כולם מתים! אז אם אתה החלטת להיות אחראי, תודיע לי כדי שאני אסיר את האחריות שלי!"
נחיריו התרחבו, הווריד ברקה השמאלית שלו פעם בחוזקה, עיניו בערו וכילו את תמימותי הילדותית.
"כשאני שולח אותך למשימה, יש שתי אפשרויות. אחת, אתה ממלא את המשימה או שתיים, אתה. מת. אתה מבין אותי?"
"כן, אבא."
דאדיו תפס בעורפי וגרר אותי הביתה. לא חשבתי שמגיעות לי גם מכות על מה שעשיתי. ברוב המקרים כשקיבלתי מכות בילדותי, לא חשבתי שהן באמת הגיעו לי — הן נראו לי בלתי צודקות בעליל. לא הייתי ילד שצריך להכות אותו, כי תמיד רציתי לרַצות. לדייוויד ברנדון הגיעו המכות שקיבל. גם למאט בראון זה הגיע. אני הסתבכתי בדרך כלל משום שלא שמתי לב, הייתי שוכח משהו או שמחשבותיי נדדו. אני חושב שהעונשים הגופניים שקיבלתי בילדותי רק שכנעו אותי שאני רע.
הפחד המתמיד בילדותי חידד את הרגישות שלי לכל פרט בסביבה. מגיל צעיר מאוד פיתחתי אינטואיציה חזקה ויכולת לזהות רגשות בסביבתי. למדתי לחוש בכעס, לנבא שמחה, להבין עצבות ברמות עמוקות יותר מרוב הילדים בגילי.
הזיהוי של הרגשות האלה היה חיוני לביטחוני האישי; טון הדיבור של דאדיו, שאלה נוקבת של אימא, רעד בעיניה של אחותי. עיבדתי את הכול במהירות ובצורה מעמיקה. מבט מפוספס או מילה שהובנה לא נכון היו יכולים להידרדר במהירות לחגורה על הישבן שלי או לאגרוף בפניה של אימא.
לדאדיו היה נרתיק עור שחור למפתחות שהיה מחובר לחגורת מכנסיו. היו בו כשלושים מפתחות ששימשו עבורי מערכת התראה. ברגע שהוא היה נכנס הביתה, אפשר היה לשמוע את קרקוש המפתחות כשהחזיר אותם לנרתיק שבחגורתו. הפכתי להיות כל כך רגיש אליו שיכולתי לזהות את מצב הרוח שלו מהאינטנסיביות שבה הוא השתמש במפתחות. חדר השינה שלי היה בקצה גרם המדרגות לקומה השנייה בדיוק מול דלת הכניסה. כשהוא היה במצב רוח טוב שמעתי את המפתחות מקרקשים בעדינות. כשכעס, המפתחות הרעישו בקולי קולות לאחר שהיה עושה בהם שימוש ומחזיר לנרתיק.
כשהוא היה שיכור — לקרקוש של המפתחות לא הייתה משמעות.
מודעות רגשית זו ליוותה אותי כל חיי. באופן פרדוקסאלי, היא גם שירתה אותי היטב במקצועי כשחקן וכאומן מבצע. יכולתי לזהות בקלות, להבין ולהשוות רגשות מורכבים הרבה לפני שידעתי שאנשים ישלמו לי על כך.
אבא שלי נולד בשלהי המיתון הגדול. הוא היה ילד שחור עני שגדל ברחובות של צפון פילדלפיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. השכלתו הסתכמה בעשר שנות לימוד, ולמרות זאת, במשך חייו, הוא הצליח לבנות עסק שהעסיק שנים־עשר עובדים, שבע משאיות שמכרו כחמישה־עשר אלף קילוגרמים קרח לחנויות מכולת ולסופרמרקטים בשלוש מדינות. הוא עבד במשך שבועות ללא יום חופשה אחד, וכמה עשרות שנים ללא חופשה אמיתית. אימא זוכרת את דאדיו מגיע הביתה באמצע הלילה מהחנות, מניח עשרות אלפי דולרים על מיטתם ואומר לה, "תספרי!" ומייד יוצא שוב אל תוך הלילה, חזרה לעבודה.
המשך הפרק בספר המלא
