1


רון


הכתר של רוֹן יַרְקָן היה הדוק מדי. מעגל המתכת לחץ על רקותיה וכמעט חדר לגולגולת. היא ניסתה שלא לעוות את פניה כשעמדה על המרפסת של ארמון אַנָדוֹן לצד אחותה התאומה, והשקיפה על הממלכה שעל השלטון בה הן נאבקו בקרב קשה כל־כך. רון עדיין התקשתה להאמין שהממלכה שלה. או לפחות חצי ממנה. היא ורוֹז הסכימו להתחלק בה.


ועדיין, עצביה היו מרוטים. היא חששה מהרגע הזה לאורך כל הבוקר, והכינה את עצמה לגרוע מכול. בהתחשב באירועי הימים הקודמים, שכללו את מותו המצער של ארוסהּ של רוז, הנסיך אַנְסֶל מגֶבְרָה, ביום כלולותיהם, וזמן קצר אחריו פטירתו המשמחת של וִילֶם רַתְבּוֹרְן, רוח־המלך הבוגדני, רון לא ציפתה לקהל גדול, או אפילו חיובי, אבל מעבר לשערי הזהב התכנס ים עליז של אנשים. חוגגים באו מהעיר הקרובה אֶשְלִין ומעבר לה כדי לאחל טובות לתאומות ביום הכתרתן. הקהל היה גדול מאוד, והגיע עד ליערות במרחק. אלפי פנים מחייכות נשאו מבט לארמון הלבן, ותרועות האנשים נישאו ברוח הקיץ. הם באו לחגוג עם רון ורוֹז, המלכות התאומות החדשות של אִיאַנָה.


התאומות עמדו מולם על המרפסת, לבושות בשמלותיהן המפוארות ביותר ולראשיהן כתרים חדשים, וספגו את ההערצה כאילו הייתה אור שמש. הן זהרו יחדיו כקרן אור — הבטחה של עידן חדש, שבו המכשפות ותושבי איאנה נטולי הקסם יחיו אלה לצד אלה בהרמוניה, וכל האמונות התפלות ופצעי אי־האמון יישארו מאחור. יום של הבטחה ואפשרות. לכל הפחות, כך יכול היה להיות, אבל ראשה של רון הלם בכאב כמו תוף.


״תפסיקי לעשות פרצוף כזה,״ אמרה רוז מזווית פיה. ״הם יחשבו שאת לא מרוצה.״


רון לכסנה מבט אל אחותה. חיוכה של רוז היה מלא ובוהק. הוא היה קבוע במקומו כבר שעה כמעט. היא גם נופפה במשך כל אותו זמן, ידה מורמת גבוה מעל ראשה, כדי שכל איש, אישה, ילד וילדה מתחתיהן יראו, ויֵדעו שהיא מברכת אותם על בואם. נוצרת בליבה את נוכחותם. רוז הייתה כישרון טבעי. היא נולדה לתפקיד.


רון מעולם לא הרגישה כה חסרת ניסיון כמו עכשיו. חיוכה עלה על פניה בקלות בהתחלה, ותחושת ההפתעה כששמעה את התרועות עם פתיחת הדלתות למרפסת מילאה אותה בשטף של הקלה. אבל עכשיו האנרגיה כבר הידלדלה. היא חייכה ונופפה זמן רב כל־כך עד שזרועה איבדה את הכוח. היא עצמה איבדה כל כוח. לא פלא. היא הרי גדלה בקרב המכשפות בחופי אוֹרְתָה סחופי הרוחות במערב, הרחק מההוד וההדר של ארמון אנדון וכל הסבלנות ונועם ההליכות המצופים מנסיכה. "כמה זמן אנחנו צריכות לעמוד כאן?" היא לחשה בזעף. "מכל הנפנופים האלה אני כבר גוועת ברעב. וכואב לי הראש."


רוז תפסה בידה הפנויה של רון. היא לחצה אותה, ופעימה חמימה עלתה בזרועה של רון. קסם ריפוי. כאב הראש של רון נעלם באחת.


"זהו." רוז פלטה נשיפה ועזבה אותה. "מספיק להתלונן."


רון קבעה מחדש את החיוך על פניה וחזרה לנופף. ראשה היה קל יותר, אבל היא עדיין הרגישה כיווץ בחזה. למרות קסם הריפוי שלה, רוז לא הייתה מסוגלת לתקן את כאב הלב של אחותה. הוא שגשג כפרח כהה בתוך רון והזכיר לה את בַּנְבָּה. פחות מיום עבר מאז שסבתה עזת הלב וקְשת העיניים נחטפה מקשת המגן הבוערת בידי המלך אַלָרִיק והחיילים הגברנים האכזרים שלו. הם גררו אותה לספינה לפני שרון הספיקה להגיע אליה. רגעיה האחרונים טרדו עכשיו את מחשבותיה של רון בכל רגע שבו הייתה ערה, וחוסר ההגינות התפתל בתוכה כמו נחש ארסי.


רון הפכה למלכה, בדיוק כפי שסבתה רצתה מאז ומעולם, אבל בנבה לא כאן, היא לא רואה אותה. היא לא נמצאת כאן כדי לעזור לה. במקום זאת היא אסירה של המלך אלריק, המלך הצעיר והפראי מהיבשת הצפונית, המטפח עניין אפל במכשפות. אבל רון התכוונה לשנות את המצב הזה. היא נשבעה לעצמה — ולרוז — שתמצא דרך להציל את סבתה מבין שיני הקרח של גֶברה.


ברגע שתסיים לחייך ולנופף.


רון הבחינה ברגע שבו רפרף מבטה של רוז מטה, לחצר, שם שכב שֵׁן לוֹ על שולי המזרקה שסימנה את הכניסה לארמון הפנימי. זרוע אחת הייתה שמוטה לו על מצחו כדי לסוכך על עיניו מפני השמש, והשנייה נחה במים הצלולים.


רון ראתה לפי חיוכו שהוא לא ישן. היא לא הייתה צריכה לפגוש במבטו כדי לדעת שהוא נהנה מהמחזה המרהיב — רוז זוהרת בסביבתה הטבעית. ורון מקרטעת כדג מחוץ למים.


"רון, תראי!" צייצה רוז ותפסה שוב בידה של אחותה. "זורקים פרחים מעבר לשערים!"


רון הרימה מבט והספיקה לראות ורד אדום עז־צבע נוחת בחצר. ועוד אחד, ועוד אחד. זר שלם היה מפוזר על האבנים — ורדים בצבעי ורוד וצהוב ואדום וסגול — ופרחים נוספים עברו מעל לשערים. "ורדים," אמרה רון בצחקוק. "הם אוהבים אותך מאוד, אם הם זורקים את הפרח שעל שמו נקראת."


"הם יאהבו גם אותך," אמרה רוז והעיפה נשיקה לקהל. תרועה התפשטה. רוז הסתחררה בסיבוב מעודן וזכתה לתרועה נוספת. "ברגע שיכירו אותך כמו שצריך."


"אני מקווה רק שלא יתחילו לזרוק ציפורים מתות מעבר לקירות, בהשראת הגִדרון שעל שמו אני נקראת."


"נו, אל תהיי מדכאת כל־כך."


רון העיפה נשיקה לקהל בהדגשה יתרה. קריאות הערכה ועידוד נשמעו מכל עבר. בחצר שמתחתיהן צחק שן, ושיניו הבהיקו בשמש אחר הצהריים.


"זה ממש קל מדי," אמרה רון והעיפה עוד נשיקה. "אולי כדאי לי לעשות גלגלון."


רוז תפסה במרפק של אחותה. "שלא תעזי!"


רון פרצה בצחוק.


ברגע ההוא נהר הקהל קדימה והשערים נאנקו. זרועות חדרו בין הסורגים הזהובים בניסיון לתפוס מקום רב יותר, ועגבנייה רקובה עפה מעל הצריחים. היא נסקה כאילו בתנועה איטית, וגדלה כשהתקרבה אליהן. למרבה המזל, היא נפלה לפני המעקה ונחתה בחצר בקול לח ועז.


צעקה צרודה נישאה מעל התרועות. "סלקו את המכשפות!"


בחצר שלמטה התיישב שן בתנועה חדה.


חיוכה של רוז רעד.


רון הפסיקה לנופף. "אני חושבת שסיימנו להיום."


"תתעלמי," אמרה רוז במהירות, והחזירה לעצמה את זקיפות הקומה. "זאת רק עגבנייה אחת."


"שתיים," אמרה רון כשירק רקוב נוסף נסק מעל השערים. היא ראתה את שן חוצה במהירות את החצר, מנסה להבחין במוחֶה בין ההמונים, או אולי לקבוע אם יש יותר מאחד. הקהל עדיין נהר קדימה, כאילו משהו — או מישהו — דחף אותם.


כשהעגבנייה השנייה נחתה במזרקה, רוז נסוגה מהמרפסת. "בסדר," היא אמרה והעיפה נשיקה תיאטרלית אחרונה להמון. תרועה נוספת עלתה, והטביעה את הצעקה הבאה, אבל רון הייתה בטוחה ששמעה את המילה "מכשפה" ברוח. התאומות עזבו את המרפסת, ושתיהן הקפידו לצחוק בעליזות באופן מופגן עד שחזרו לחדר הכס הבטוח, ודלתות המרפסת נטרקו מאחוריהן.


הן הפסיקו לצחוק באותה נשימה.


"זה היה מטריד," אמרה רון.


רוז קימטה את אפה. "איזה בזבוז של אוכל טוב."


"ידעתי שכל התרועות האלה היו טובות מדי." רון העבירה את ידיה בכוח בשערה והסירה את הכתר. זהו. הרבה יותר טוב. "איאנה לא רוצה שמכשפות ישלטו בה, רוז. אפילו לא מכשפה שהם מכירים."


רוז ביטלה את דאגותיה בנפנוף. "נו, באמת. המחאה הקטנה הזאת לא הספיקה אפילו לקערית מרק. דרמטיות מיותרת."


אבל רון בכל זאת הרגישה שבלי בנבה כאן, הכול מעוות ומשובש. בבטנה היה בור, ושלוש המילים הפשוטות — סלקו את המכשפות — רק העמיקו אותו.


"אני פשוט מנסה להיות מציאותית." צעדיה של רון הדהדו אחריה כשניגשה לכס המלוכה שלה. החדר היה הגדול ביותר בארמון כולו, התקרה מכוסה בציפוי זהב נוצץ. על הקירות היו תלויים ציורי שמן מוזהבים וּוילונות אזמרגד שהוסיפו חמימות קלה שבקלות לאווירה. כמה שעות לפני כן שקק החדר שליחים ואצילים מכל קצוות הארץ — נוסף על המכשפות של אורתה — אבל עכשיו הוא היה ריק, פרט לתאומות ולשומרים שהגנו עליהן.


רון שקעה במושב הקטיפה וצבטה את גשר אפה, בניסיון להרגיע את מחשבותיה המתרוצצות. וילם רתבורן אולי מת, אבל מורשת שלמה של בעיות נותרה אחריו. רוח־המלך המרושע הקדיש שמונה־עשרה שנים להטפה של שנאה זהה לזאת שהפיץ המגן הדגול המת, והרעיל את הארץ כולה נגד המכשפות. רון ורוז יצטרכו לעשות הרבה מעבר לנפנופים של כמה שעות מהמרפסת כדי שיהיה להן סיכוי לתקן הכול. ועד אז, המכשפות שבאו מאורתה לפני ימים מעטים יצטרכו להישאר באנדון, שם אפשר יהיה להגן עליהן מאנשי הממלכה שעדיין מבקשים להרע להן.


רון עיסתה את הכאב החדש ברקותיה. אילו סבתן הייתה כאן, היא הייתה יודעת בדיוק מה לעשות. היא הייתה מניחה את ידיה על כתפיה של רון ומחזקת אותה בכמה מילים נבחרות, כפי שרק בנבה מסוגלת לעשות.


"את חושבת על בנבה, נכון?" רוז ניצבה פתאום מול רון, פניה מודאגות כמו שלה. "אין פלא שאת חרדה כל־כך. אמרתי לך, אנחנו נחזיר אותה."


"מתי?" שאלה רון בקוצר רוח. "איך?"


"אני אכתוב מכתב אסטרטגי למלך אלריק. משַּׁליטה לשליט," אמרה רוז בוודאות שהצליחה לעורר ברון תקווה. "אני מתארת לעצמי שהרגשות עדיין סוערים אחרי מותו של אנסל המסכן." רוז התכווצה כשאמרה את שמו של הנסיך, ובלא ספק נזכרה בניסיונותיה הנואשים להציל אותו, שהיו לשווא. "אולי קצת דיפלומטיה — והתנצלות מנוסחת היטב — יועילו להפליא. אראה אם הוא מוכן לפתוח במשא ומתן כלשהו לשחרורה של בנבה. ברגע שהקהל יתפזר, ארד לאורוות."


"אני אבוא איתך."


"אני מעדיפה שתשאירי לי את הדיפלומטיה." רוז טפחה על ידה של אחותה. "את אולי מלכה, אבל ייקח זמן מה עד שתלמדי מלכותיוּת."


רון הרימה מבט אל אחותה. "מה זאת אומרת?"


"זאת אומרת שאני רואה את הפגיון שמציץ מהשמלה שלך, ואני יודעת שסכין נוסף קשור לקרסול שלך," אמרה רוז בנעימות. "ובמשא ומתן הרגיש הזה, אחותי היקרה, הקולמוס יהיה חזק בהרבה מהחרב."


"בסדר. אבל אם את טועה ומשהו יקרה לבנבה, אני אתקע חרב גדולה ומבריקה בליבו הקפוא של אלריק פֶלְסִינְג."


"אוה, רון, אני אף פעם לא טועה." רוז הרימה את חצאיותיה והסתלקה בנפנופן, כשהיא מעיפה חיוך מנצח מעבר לכתפה.


2


רוז


כשעה לאחר מכן, אחרי שניסחה את המכתב שלה למלך אלריק, זקפה רוז את ראשה בדרכה במסדרונות הארמון. היא הנהנה וחייכה לעבר משרתים וחיילים שעברו על פניה, והעמידה פנים שהכול מתנהל בדיוק לפי התוכנית. העמידה פנים שמלכותה לא נפתחה באופן גרוע להחריד.


עוד בחדר הכס היא העמידה פנים אמיצות למען רון, שהכעס תמיד הבהב בתוכה, מוכן להתפרץ ולהתלקח. אבל ככל שהיום נמשך חשה רוז בלשונו הקרה של הפחד, שרפרפה על כפות רגליה, והיא ידעה שאם תניח לעצמה להיכנע, הפחד הזה יטרוף אותה.


היא פשוט תבעט אותו ממנה. כפי שעשתה מאז ומעולם.


עכשיו, אחרי שהקהל התפזר, היא נזקקה לאוויר ולרגע שיאפשר לה להתעשת. התחושה שקירות האבן של אנדון סוגרים עליה החלה להשתלט עליה, כאילו אם לא תצא מהארמון מייד, היא תילכד בתוכו לעד.


היא דחפה את הדלת המובילה לחצר, אבל הדלת סירבה לזוז. רוז נשכה את לשונה כדי שלא תצרח בתסכול. היא עיוותה פנים ודחפה את הדלת בכתפה. אחרי דחיקה חזקה, הדלת נפתחה באנקה. ואז, סוף־סוף, היא הייתה בחוץ, באוויר הצח של אחר הצהריים.


רוז הלכה אל הגן שלה, ונרגעה מייד בזכות המתיקות המוכרת של הוורדים. הם היו עכשיו בשיא הפריחה, לבלבו מכל עבר, כאילו כל אחד מהם מנסה לגבור על האחר. היא השתהתה ליד שיח ורדים צהוב, עז צבע, עצמה עיניים ושאפה את ניחוחו.


״איזה מזל יש לפרחים,״ אמר קול הישר מאחוריה. ״הלוואי שהיית מחייכת ככה אליי.״


רוז צווחה, איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה על הקוצים.


ידיים חזקות תפסו את מותניה. ״זהירות, הוד מלכותך.״


לרגע מאושר אחד הרשתה רוז לעצמה להישען על שן לו, להניח את ראשה על מישורי חזהו הקשים ולשאוף את ריחו כפי שעשתה לוורדים שלה. ואז היא התעשתה והתרחקה ממנו.


״אסור לך להתגנב ככה לאנשים,״ היא גערה בו.


״ולך אסור לעצום עיניים לסביבה כשאת בחוץ, לבד,״ אמר שן. ״לא לימדתי אותך כמו שצריך, הוד מלכותך?״


״אולי אני צריכה עוד שיעורים,״ אמרה רוז בהתגרות. ״בכל אופן, זה גן הוורדים שלי. אני בטוחה כאן יותר מאשר בכל מקום אחר.״


״זה נכון עכשיו.״ שן תקע את ידיו בכיסיו, שם רוז הניחה שהחביא לפחות שלושה פגיונות, וחייך במהירות ובשובבות חיוך שעשה לה פיק ברכיים. היה קשה לשכוח שהנשיקה הראשונה שלהם הייתה במקום הזה ממש.


ולמחרת שן נישק אותה שוב, בלהט הקרב בקֶשת המגן, גם אם הם לא דיברו על העניין מאז. הם בנו חומה סביב הבוקר ההוא, ושניהם העמידו פנים בצייתנות שרוז לא עמדה להינשא לנסיך אנסל, ושהפגיון שזרק וילם רתבורן על רון לא הגיע לליבו של הנסיך וגרם לו לדמם למוות בין זרועותיה של רוז. לפעמים רוז תהתה אם דמיינה את הנשיקה החצופה ההיא. היא בהחלט הרשתה לעצמה לדמיין רבות אחרות בזמן שחלף מאז.


חיוכו של שן נמוג. ״את בסדר? הצעקות בקהל הבוקר...״


״אני בסדר גמור,״ אמרה רוז, והשקר היה מר בפיה. היא הסבה פנים מהפיתוי ונכנסה לגן. עדיף להביט בוורדים שלה מאשר בעיניו של שן. היא הרי יצאה לכאן כדי להירגע, לא כדי להתפרק בין זרועותיו. הוא הלך לצידה. הלמה אתה בכלל עדיין בחוץ?״


״חשבתי לקטוף לך זר פרחים. זה מזל רע לתת למלכה מתנה מהפרחים שלה ביום הכתרתה?״


"כן." רוז צחקה קלות והרימה אליו את מבטה. "למה אני מרגישה שזאת לא האמת במלואה?"


"בסדר, אולי סיירתי על החומה. בחנתי כל פרצוף בהמון כדי לראות מי זרק עליכן משם ירקות רקובים. אני אוהב לדעת מי האויבים שלי."


"באמת, שן, הייתה רק עגבנייה או שתיים."


"ככה זה מתחיל," הוא אמר בקדרות. "ההתנגדות מסוכנת. מי שמוחה היום, יכול למרוד מחר."


"עוד מוקדם," אמרה רוז, לעצמה לא פחות מאשר לשן. "רון ואני נזכה בליבם."


שן נאנח. הוא הרים את אחד מתלתליה באצבע והניח אותו מאחורי אוזנה. "את טובה בזה," הוא מלמל.


רוז חייכה. "אני יודעת."


"אבל אני בכל זאת —"


"דואג?"


הוא קרץ. "אני לא רגיל לדאוג, רוז. זה לא הולם אותי."


"ולא אותי." היא אחזה בידו. "אנחנו לא יכולים להניח לדאגות ופשוט ליהנות מהיום?"


"זה כל מה שאני רוצה." שן משך אותה לעברו בעדינות. הוא היה עכשיו קרוב כל־כך עד שראתה כל גוון של חוּם בעיניו הכהות, ואת הנמש מעל גבתו, שמשום מה מעולם לא הבחינה בו עד כה. "ליהנות מזה."


רוז נשכה את שפתה. פתאום היא הרגישה קלילות מסוכנת. "אמצע היום עכשיו," היא אמרה, קצת קצרת נשימה. "אם יראו אותנו ביחד..."


"עוד יחשבו שאנחנו... ביחסים טובים." הוא הרכין את סנטרו. "זה נורא כל־כך, רוז?"


"כן," היא לחשה, אבל לא זכרה בדיוק מדוע. כל מחשבה הגיונית פרחה ממוחה, והיא כבר לא הרגישה דבר פרט לרצון הפועם ביניהם, ואז את זרועותיו של שן סביב מותניה, את נשימתו החמימה על לחייה, את שפתיו שכמעט נגעו בשפתיה —


הפעמון במגדל השעון צלצל ורוז קפצה לאחור. העולם חזר להעיק עליה במלוא כובדו, ואיתו כל חובותיה. כוכבים שבשמיים, היא מלכה עכשיו, לא נסיכה מוכת־אהבה, אבודה במדבר. והיא הבטיחה הבטחה לרון. "מצטערת, אני חייבת ללכת לאורוות. זה לא יכול לחכות."


כתפיו של שן שחו. "אז אני אמשיך לסייר."


"יש מאות חיילים באנדון," הזכירה לו רוז. "אתה יכול לנוח, אתה יודע."


הוא אגרף את ידיו. "רק אחרי שכל עגבנייה ועגבנייה בארץ תימצא ותימעך."


הם פרצו בצחוק, רוז שילבה את זרועה בזרועו והוא ליווה אותה לאורוות. שניהם העמידו פנים שתלאות העבר מאחוריהם, והעתיד פרוש לפניהם.


המלך אלריק היקר,


ברצוני להביע תנחומים מעומק הלב על מותו המצער של אחיך, הנסיך אנסל, שהיה חבר יקר של אחותי ושלי, ושל ארצנו. כפי שאתה ודאי יודע בשלב זה, במהומה נלקחה סבתנו בנבה — בטעות, אני בטוחה — בידי אחד מחייליך, והיא חסרה לנו מאוד כאן באנדון. אולי נוכל לדון בתנאי השבתה המיידית? למרות כל מה שהתרחש בין ארצותינו אדירות השם, אני מאמינה שיש עולם שבו איאנה וגברה יכולות להיות שוב בעלות ברית. אני מקווה מאוד שאתה מסכים.


בכבוד רב,


הוד מלכותה המלכה רוז וַלְהָארט מאיאנה