הקדמה
לפני שש שנים יצא לאור דיפלומט, ספרו האוטוביוגרפי של זלמן שובל. הייתי עורכו של אותו ספר, כך שאני סובייקטיבי לגביו, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לקבוע כי זה היה ספר חכם, מדויק, ליברלי במידה הנכונה וישראלי־פטריוטי במידה הנכונה.
מבחינות רבות, הספר הנוכחי - קובץ מאמריו של שובל שנכתבו בשנים 2021-1993, ופורסמו ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", "ישראל היום" ו"מקור ראשון" - הוא המשך לדיפלומט. כמי שהיה כתב "ידיעות אחרונות" בוושינגטון בתקופתו הראשונה של זלמן שובל כשגריר ישראל בארצות הברית, אני יכול להעיד כי כבר אז בלט שובל כדיפלומט מסוג מיוחד: שגריר שבגלל הרקע הפוליטי שלו שייך לסביבתו הקרובה של ראש הממשלה - יצחק שמיר באותה תקופה - ומכוח זה הינו שותף בכיר בעיצוב מדיניות החוץ של ישראל מול המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, שהיא גם בעלת בריתה הנאמנה והחשובה ביותר של ישראל.
רוב המאמרים בספר עוסקים באחד משלושה נושאים: איום הגרעין האיראני, הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ויחסי ישראל עם ארצות הברית. זכור לי היטב כי שובל היה בין הראשונים בישראל לזהות את המאמץ האיראני להשיג יכולת גרעינית צבאית ולהתריע עליו בפני גורמים ביטחוניים בכירים, בישראל ובארצות הברית כאחד.
במהלך כהונתו הראשונה כשגריר ישראל בוושינגטון, מילא שובל תפקיד בולט בהשגת הבנות מדיניות משמעותיות עם המימשל האמריקאי, ובהן התייחסותו השלילית של המימשל למדינה פלשתינית, אי־הכללת ירושלים במשא ומתן המדיני, הכרה בזכותה של ישראל לתבוע כי הגולן, או חלק ממנו, יישאר בריבונותה גם אם וכאשר יושג שלום עם סוריה, אי־שימוש בנוסחה "שטחים תמורת שלום" ועוד. הבנות אלה הובילו לוועידת מדריד (אוקטובר 1991), ששובל היה חבר המשלחת הישראלית אליה.
בעקבות ועידת מדריד נפתח בוושינגטון משא ומתן בין ישראל לבין משלחות ערביות. שובל היה חבר במשלחת הישראלית, שבראשה עמד אליקים רובינשטיין, למשא ומתן עם המשלחת הירדנית־פלשתינית, וניצל את כישוריו הדיפלומטיים כדי לקדם, יחד עם ראש הנציגות הפלשתינית למשא ומתן, חיידר א־שאפי, את פתיחת המשא ומתן שהתעכבה. ייתכן שמשא ומתן זה היה משיג תוצאות חיוביות, אלמלא החליטה ממשלת רבין־פרס לוותר על המשא ומתן בוושינגטון ולהחליפו במגעים שהובילו בסופו של דבר להסכמי אוסלו.
גם בכהונתו הראשונה כשגריר ישראל בוושינגטון (1993-1990) וגם בכהונתו השנייה (2000-1998), זלמן שובל שם דגש על טיפוח יחסי ישראל עם הקהילה היהודית באמריקה, ועשה גדולות ונצורות בנושא זה.
אף שחלק ניכר מן המאמרים המקובצים בספר נכתבו לפני שנים רבות, ברובם הם עדיין רלוונטיים. קשה למצוא בישראל מישהו שיש לו ידע כה רחב והבנה כה עמוקה של יחסינו עם ארצות הברית - בעלת הברית הראשית, העיקרית, החשובה ביותר ולפעמים גם היחידה שלנו - כמו זלמן שובל.
אני משוכנע כי ספר זה, כמו קודמו, ירחיב את דעתם והבנתם של קוראיו גם בנושאים הראשיים של מדיניות החוץ הישראלית, וגם בדרכים הנאותות לקדם אותן.
קריאה נעימה.
רמי טל
מבוא
כל כותב או עורך מאמרי דעה צריך לשאול עצמו מה בעצם המטרה בכתיבתו: האם סבר, או קיווה, שהדעות המובעות עשויות להשפיע על מקבלי ההחלטות בתחום מסוים או על דעת הקהל בכלל? אולי הוא פשוט מחפש במה לדעותיו? או שיש בכך מתן סיפוק לדחף אישי?
אני חושב שכל ההגדרות והאפיונים האלה הולמים את פעילותי רבת־השנים בתחום הפובליציסטיקה. עוד כתלמיד בית ספר כתבתי חיבורים בעלי אופי של מאמרי דעה בנושאים מדיניים, ומורי, שלמה סקולסקי ז"ל, הורה לי לקוראם בפני כלל התלמידים. לדוגמה, "מסע במדינת ישראל העומדת לקום", שכתבתי ב-1944, ובמסע נכללו הגלעד, הבשן, ואם אינני טועה - גם סיני...
המשכתי בכך בתנועת "שבטי הבונים", תנועת צופים בעלת מודעוּת פוליטית־ממלכתית, שהיתה קשורה ב"תנועת העם" בראשות בנימין לובוצקי, לימים אליאב, שתמכה במאבק בשלטון הבריטי, אך התנגדה ברובה לפרישה ממה שנקרא "היישוב המאורגן". סביב הנושא הזה התפתח ויכוח פנימי חריף בין אלה שרצו לחבור לאצ"ל ובעיקר ללח"י, לבין המתנגדים למהלך הזה. עֶמדתי היתה בעד שיתוף פעולה עם ארגונים אלה, במסגרת "תנועת המרי העברית", אך נגד חבירה אליהם. הבעתי את דעתי זו בעיתון הקיר של התנועה, וזכיתי לביקורת קשה ואפילו אלימה מצד התומכים במהלך.
באותה תקופה שקלתי להפוך לעיתונאי מקצועי, וביליתי כמה ימים במערכת "הבוקר" ז"ל. משם היתה קצרה הדרך להחלטה להירשם ללימודי עיתונאות באוניברסיטה, אך כבר אחרי כמה חודשי למידה ותרגול בכתיבת מאמרים על דא ועל הא, התברר לי שמאחר שמשיכתי לתחום הפובליציסטיקה נבעה מהתעניינותי במדיניות ודיפלומטיה, מוטב שאשנה כיוון ואפנה ללימודים בסוגיות אלה - וכך היה.
השלב הבא היה כתיבה ב"אות", ביטאון הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת ז'נבה, בעריכת מי שהיה לימים הפסיכיאטר פרופסור, יהודה פריד ז"ל. במשרד החוץ, שאליו התקבלתי במעמד של מה שנקרא אז "מתמחה" (כיום "צוער") אמנם לא עסקתי בכתיבת מאמרים, אבל ניירות העמדה, בעיקר בענייני ארצות הברית, שחיברתי עבור יעקב הרצוג המנוח, מנהל מחלקת ארצות הברית באותה עת ומקורבו של בן־גוריון, לא היו שונים כל כך במהותם ממאמרי דעה. עיסוק דומה למדי היה לי עוד קודם לכן בצה"ל, כעוזר ראש ענף מחקר באמ"ן, שבראשו עמד אז אל"מ בנימין גיבלי ז"ל.
פעילותי הפוליטית המאורגנת החלה עם הקמת רפ"י בראשות בן־גוריון. במוקד מצעה של רפ"י עמדה הביקורת על ה"שיטה" הכלכלית הריכוזית שהיתה נהוגה אז, ולכך הצטרפו הצעות לרפורמות מהפכניות לביטוח בריאות ממלכתי, ללשכת עבודה ממלכתית, לבוררות חובה בשירותים החיוניים, לחינוך ממלכתי וכיו"ב. נטלתי חלק לא קטן בגיבושם ובניסוחם של רעיונות אלה. סעיף מרכזי אחר היה שינוי שיטת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. למרות קיומה הקצר יחסית וחרף שורשיה במפא"י, הרעיונות האלה של רפ"י השפיעו על מהלך החיים הפוליטיים בישראל, ואחדים מהם אומצו אחר כך על ידי מפלגות אחרות, ובעיקר על ידי תנועת "הליכוד" שהוקמה ב-1973, ושיוצאי רפ"י - ואני ביניהם - היו חלק ממרכיביה.
כל אותה עת המשכתי בכתיבת מאמרים, תחילה לעיתונה של רפ"י "מבט חדש" ולאחר מכן גם ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות". חרף ניסיוני הלא־מבוטל בכתיבה עיתונאית, למדתי הרבה באותה עת ממורי ורבי, גאון העיתונות דב יודקובסקי ז"ל.
לקראת מערכת הבחירות ב-1974, התקשורת ברובה לא נתנה לליכוד במה נרחבת בהתאם לגודלו ולהשפעתו בציבור. הנהגת הליכוד החליטה, בתגובה, לפרסם ב"הארץ" טור יומי בתשלום כדי להביא את עמדות המפלגה לידיעת הציבור הרחב. מנחם בגין ביקש ממני לכתוב טור זה.
בשלהי 1976 יזם אליעזר ז'ורבין ז"ל, ממייסדי ענף יחסי הציבור בישראל, הוצאת עיתון יומי חדש בשם "היום הזה", שעורכו הראשי היה משה דיין. העורך בפועל היה הסופר עמוס אריכא, העורך הכלכלי היה אוריאל לין, לימים ח"כ. דיין פנה אלי בהצעה שאהיה העורך המדיני של העיתון ואכתוב טור מדיני יומי. לצערי, "היום הזה" שבק חיים אחרי תקופה קצרה יחסית.
אחרי ניצחון הליכוד בבחירות 1977 הצטרפתי לדיין, שר החוץ בממשלת בגין הראשונה, כממונה על ההסברה המדינית של ישראל ובפועל כסגנו. תפקידי הממלכתי צימצם, כמובן, את כתיבתי הפרטית, אך מצד שני הוא איפשר לי לפרסם מאמרים בנושאים המדיניים השוטפים, הן בתקשורת המקומית והן בזרה, כחלק מפעילות ההסברה של מדינת ישראל, בשיתוף פעולה פורה עם דובר משרד החוץ, נפתלי לביא ז"ל, וסגנו יבדלח"א מיכאל שילה (ששירת לימים תחתי כציר המדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון).
בשתי התקופות של שגרירותי בוושינגטון (1990-93, 2000-1997) היתה, כמובן, הפוגה מוחלטת בכתיבת מאמרי דעה, אך שבתי לעט ולנייר בין שגרירות לשגרירות, וכמובן עם חזרתי לחיים פרטיים, בשנת 2000. עם זאת, בתקופת כהונתי בוושינגטון, כתבתי לעיתים בעיתונות האמריקאית, כולל זו היהודית, אף שעיקר פעילותי ההסברתית היתה לא בעיתונות הכתובה אלא בתקשורת האלקטרונית.
הנרי קיסינג'ר אמר, כידוע, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים (כאילו שבאמריקה זה תמיד אחרת...) גם אם זה מוגזם, בהחלט יש השפעת גומלין בין מדיניות חוץ למדיניות פנים. עם השתלבותי היותר פעילה בחיים הפוליטיים, כולל כהונתי בארבע כנסות, בתחילה מטעם "הרשימה הממלכתית", ממשיכי רפ"י, אחר כך הליכוד, נאלצתי לעיתים להתמודד, גם עם עצמי, עם הזיקה בין החלטה מדינית מסוימת של הממשלה לבין עמדותַי הפוליטיות. ברם, תמיד השתדלתי שהשקפותַי והערכותַי המדיניות תעמודנה בפני עצמן, ובמבחן הזמן, וכשפונים אלי היום בקשר להתפתחות מדינית מסוימת, ומזכירים לי שצפיתי אותה מראש באחד ממאמרַי, אני מרגיש שכתיבתי לא היתה לריק.
להלכה, אולי מוטב היה להתנזר לחלוטין מנושאים פוליטיים, אבל זה היה כנראה בלתי אפשרי, בהתחשב בכך שהפוליטיקה זרמה בעורקי משחר ילדותי. עוד בגולה, בעיר דנציג, בגיל חמש או שש, ציירתי קריקטורות של היטלר, הנאצים והקומוניסטים, לחרדתם של הורַי, שחששו שהעוזרת הגרמנייה תלשין עלי... ובגיל שמונה חילקתי כוסות מים לצועדים בהפגנה הגדולה נגד "הספר הלבן", ברחוב בן־יהודה בתל אביב.
עיתונאים מפורסמים וגם כותבים רבים אחרים פירסמו זיכרונות וקובצי מאמרים מפרי עטם. אינני מתיימר להשתוות אליהם, אך ייתכן שהם השפיעו עלי בכתיבתי. בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות בתחום התקשורת; לא רק שנִטַשְטְשוּ במידה רבה הגבולות בין ידיעות לדעות, אלא שעתיד העיתונות הכתובה לוט בערפל - ואת מקומם של מאמרי הדעה תופסים הבלוגים, הפודקאסטים, הטוויטר והרשתות החברתיות בכלל, כך שאולי עצם קיום מוסד מאמרי הדעה הגיע לסוף דרכו. בזמן עריכת הספר הזה נודע על השתלטותו של אדם אחד על הפלטפורמה של הטוויטר, ועוד קשה לדעת איזו השפעה תהיה לכך, לחיוב או לשלילה, על מקומה של התקשורת בכלל ועל טורי הדעה בפרט - ומכל מקום, למושג "הון ושלטון" תהיה מעתה בוודאי משמעות שונה מקודם. נקווה שלא הכל ישתנה ולפחות לא מהר מדי, שכן כל עוד אפשר לפתוח עמוד בעיתון ולקרוא מיגוון של דעות (ובלבד שהמערכת איננה מתערבת יותר מדי לטובת דעה אחת מסוימת, כפי שקורה לפעמים במקומותינו) יש סיכוי למסורת התקשורת הדמוקרטית - ואולי גם לידיעת ההיסטוריה, שגם היא עומדת היום בסכנה בישראל.
קובץ ראשון של מאמרי "מבט מן הבמה" יצא לאור ב-1991 וכלל נושאים, מדיניים בעיקר, מ-1975 עד 1990, השנה שיצאתי לוושינגטון כשגריר.
הקובץ הנוכחי מתייחס לתקופה מיוני 1993, עם הפסקה נוספת בשנים 2000-1998 שבהן כיהנתי בפעם השנייה כשגריר ישראל בארצות הברית.
זלמן שובל
נשיא סוריה חאפז אסד הכריז על רצונו בשלום. היתרונות של שלום עם סוריה ברורים, אך האם באמת חל שינוי אסטרטגי במדיניות הסורית? בינתיים מתקיימת התחמשות סורית אדירה ופעילות של ארגוני טרור הנתונים בשליטה סורית; יש לזכור את מה שאמר דיפלומט אמריקאי בכיר, המעורב בתהליך המדיני: "את מה שישראל נדרשת לתת, היא תתקשה לקבל בחזרה; את מה שהערבים ייתנו - הם יכולים לבטל ברגע אחד".
פריצת דרך סתומה
היכן עומד המשא ומתן עם סוריה בתום הסבב האחרון של השיחות בוושינגטון? המבקש גירסה אופטימית ימצא ב"ניו יורק טיימס" מהשבוע שעבר כי הריאיון עם אסד, שהופיע בשבועון "אל־וואסט", הוא אחת ההתפתחויות החשובות ביותר שהיו במשא ומתן עד כה. לדעת הפרשן (וגם לדעתו של תת־מזכיר המדינה, אד דזרגיאן), הסורים מבינים עכשיו שעליהם להתייחס לשלושת הנושאים העקרוניים מבחינתה של ישראל: מהות השלום, הסדרי ביטחון מקיפים והסבר גלוי ומפורש של השינוי בגישתם.
במילים אחרות, עצם הנסיגה מהגולן אינה נחשבת לכאורה לעניין עקרוני מבחינתה של ישראל. ואם לא די בכך, כמה התבטאויות בלתי מחייבות של אסד מתוארות כ"מהלך המרשים ביותר" וכסימן ל"סיכוי לפריצת דרך במשא ומתן בחודשים הקרובים".
אלא שבו ביום דיווח שמעון שיפר בעיתון זה כי "סוריה דורשת מישראל להתפרק מהאופציה הגרעינית שברשותה", כתנאי לנורמליזציה ביחסים בין שתי המדינות. הוא הוסיף וכתב כי ראש המשלחת הסורית בוושינגטון דרש זאת במפורש וכי הנציגים הישראלים אמרו שהממשלה אכן תידרש לדון בנושא - אבל רק לאחר שאסד יצהיר על מהות השלום. רוצה לומר, כמה התבטאויות של הסורים על "מהות השלום" ייראו לממשלתנו כסיבה מספקת לדון במה שאלוף (מיל') אביהו בן־נון הגדיר לאחרונה כרכיב עיקרי בשמירה על ביטחוננו הלאומי.
ה"קלקוּלוּס" ברור, אבל למה אסד צובר נשק לקראת "שלום של אמיצים"
בזמנו שמעתי מדיפלומט אמריקאי בכיר המעורב בתהליך השלום: "מה שאתם נדרשים לתת, תתקשו מאוד לקבל בחזרה; מה שהערבים ייתנו - הם יוכלו לבטל ברגע אחד". אמירה זו קולעת במיוחד ביחס לסורים. אנו נדרשים לתת את הגולן וכל אשר בו. ואילו הם, גם אם יתחייבו לגבולות פתוחים ולחילופי שגרירים, ויספקו אותנו ב"מהות השלום", יוכלו תמיד להפוך את הקערה על פיה. ככלות הכל, שינוי רדיקלי במדיניות או במשטר אינם בגדר הבלתי צפוי אצלם.
לבד מכך, "הדיפלומטיה החדשה" של אסד נראית תמוהה לאור עובדות גלויות: עיכוב יציאתם של יהודי סוריה; פעילות אנטי־ישראלית של ארגוני טרור הנתונים בשליטה סורית; ומעל לכל, התחמשות סורית אדירה, חסרת תקדים - שאינה עולה בקנה אחד עם "שלום של אמיצים".
היתרונות של שלום עם סוריה ברורים. העיקרי שבהם הוא ביטול האיום הסורי על גורמים ערביים אחרים, המוכנים להגיע להסדר עימנו. גם המשוואה (ה"קלקוּלוּס" בז'רגון הפוליטי הנוכחי של וושינגטון) של ההסכם ברורה למדי: שלום (עם או בלי נורמליזציה) תמורת נטישת הגולן.
מבחינה זו, המשא ומתן בוושינגטון לא שינה דבר. העניינים המעשיים - קצב הנסיגה/נרמול, סידורי הביטחון, שילובם של כוחות זרים בתמונה - לא עלו לדיון. אבל גם הדילמה המרכזית נשארה בעינה. איננו יודעים אם אכן חל שינוי אסטרטגי במדיניות הסורית, אם דמשק נטשה כליל ולצמיתות את האידיאולוגיה של "סוריה הגדולה", או שמא מדובר רק בטקטיקה, תולדת ההיעלמות של הפטרון הסובייטי והצורך ליישר קו בהתאם למדיניות האמריקאית וללחצי הגביר הסעודי. ריאיון עיתונאי מזדמן עם הנשיא אסד אינו משנה עובדה זו, ובוודאי אינו מחייב אותנו להיתפס לפאניקה.
ידיעות אחרונות, 24.5.1993
